פרק יד
הליגה מגיבה על אלימות נגד יהודים מרחשוון-סיוון תשכ"ט / נובמבר 1968-יוני 1969
הצתות וונדליזם
העלייה החדה בגילויי האנטישמיות בתשכ"ט (1969-1968) מודגמת בידיעה שהופיעה 'בג'ואיש פרס' במרחשוון תשכ"ט (נובמבר 1968): "אנשים פרצו לבית ספר בשכונת קוני איילנד שבברוקלין וסירבו לצאת... הם כינו את סגן המנהל ארתור פינקלשטיין 'חזיר יהודי מלוכלך' ואיימו 'לשלוח אותו הביתה בארון מתים'". בשבוע אחד בלבד במרחשוון (נובמבר) הובאו ב'ניו יורק טיימס' חמש ידיעות על תקריות אנטישמיות:
h הצתת בית כנסת בברונקס.
h חשד להצתה בבית ספר יהודי בברונקס.
h מעשי השחתה בעשרה בתי כנסת בשלושת החודשים האחרונים.
h בניין בית הספר 'ישיבה אוף איסטרן פַרקוויי' בברוקלין הוצת ונהרס.
h פריצה לבית הכנסת 'ישראל הצעיר' בשכונת ג'קסון הייטס שבקווינס.1
'ליל כל הקדושים', חג נוצרי שחל בסתיו, היה זמן מועד למעשי קונדס וונדליזם, שכללו גם מעשים אנטישמיים. ב'ליל כל הקדושים' של השנה ההיא השליכו צעירים בקבוק תבערה אל ישיבת 'תורה ודעת' בברוקלין. בתגובה שלחו ראשי הקונגרס היהודי-אמריקני הודעה לעיתונות ודרשו חקירה משטרתית.2 אבל חברי הליגה להגנה יהודית לא שלחו הודעות לעיתונות; הם פעלו בשטח. כך נמסר ב'ג'ואיש פרס':
שלושים וחמישה מחברי הליגה להגנה יהודית יצאו ב'ליל כל הקדושים' לבית הקברות היהודי 'מונטיפיורי' שבקווינס כדי למנוע את הישנות חילול הקברים שנעשה בשנה שעברה...
הם הודיעו למשטרה על כוונתם לפני שיצאו. חיים ביבר אמר: "לא הגענו לשם כדי להתגרות. זאת לא מטרת הארגון שלנו. פשוט היינו נחושים בדעתנו למנוע את הישנות הביזיון שהיה בשנה שעברה, כשהמשטרה לא הצליחה למנוע חילול של בית קברות יהודי בידי בריונים".
חברי הליגה סיפרו שהגיעו כמאה וחמישים צעירים לבית הקברות, ובידי רבים מהם בקבוקי יין. הם נעצרו במקומם כשראו את חברי הליגה. "היינו מנומסים אך תקיפים", אמר ביבר, "הבהרנו להם ששום מצבה לא תחולל. הם היו מופתעים, נשארו זמן קצר, אך עזבו בשקט".3
הידיעה אינה חתומה, אך ברור שמאיר הוא שכתב אותה. זוהי דוגמה לשימוש שעשה מאיר בבמת ה'ג'ואיש פרס' כדי לפרסם את הליגה — הן בידיעות שכתב מדי פעם הן בטוריו הקבועים. הוא המשיך לכתוב ב'ג'ואיש פרס' על מגוון נושאים: ההכנות בצה"ל לקראת הימים הנוראים; זכותנו על יהודה ושומרון; מסירות הנפש של נשות אברכים המסתפקות במועט כדי שבעליהן ילמדו תורה; הטבעת כינוי הגנאי 'סלַמלורד'א על בעלי בתים יהודים והאשמתם במצוקת הדיירים השחורים העניים; תמיכת הערבים בפעולות של שחורים מיליטנטים.4
בתשרי תשכ"ט (אוקטובר 1968) העלה מאיר לראשונה את נושא סכנת הארגונים הקיצוניים באמריקה. במאמר אחד הוא כתב על מחסן נשק של קבוצה מיליטנטית גזענית שנתגלה על ידי משטרת דלאוור, ובמאמר אחר הוא דיווח על תמיכתם של ארגונים ערביים במיליטנטים שחורים.5 מטרתו של מאיר הייתה להזהיר את יהודי אמריקה מפני ארגונים אלה, ולשם כך הוא התחיל לכתוב טור חדש, "זרקור על הקיצוניות". בטור הזה הוא דיווח על פעילותם של הימין הקיצוני ושל השמאל הקיצוני בארצות הברית וחשף את דברי השטנה שהפיצו. המשותף לכולם — שחורים, גזענים לבנים או שמאלנים — היה השנאה ליהודים ולמדינת ישראל.6
על ידי מאמריו ב'ג'ואיש פרס' הלך והתפרסם שמו של מאיר, והוא הוזמן לדבר במקומות רבים על הליגה להגנה יהודית. בתצלום מהרצאה בתקופה זו בבית הכנסת 'ישראל הצעיר של הילקרסט' שבקווינס הוא נראה צעיר מאוד (הוא היה אז בן 36), לבוש חליפה כהה ועניבה. מַרי שניידר סיפר על הרצאה אחרת של מאיר באותה תקופה: "כתבתי למאיר לכתובת ה'ג'ואיש פרס' והזמנתי אותו לדבר בבית הכנסת שלנו בברונקס. הוא הגיע ברכבת התחתית. הוא היה בדיוק מה שהקהל היה צריך". מאיר הוזמן גם להשתתף בסימפוזיון בנושא "תגובות לגילויי אנטישמיות" במרכז הקהילתי של רוצ'דייל וילג'.7 ההכנסות מנאומיו של מאיר היו מקור עיקרי למימון הליגה.
האנטישמיות במערכת החינוך
אחת ההפגנות הראשונות של הליגה הייתה הפגנת מחאה נגד לסלי קַמפבֶל, מורה שחור במערכת החינוך העירונית. קמפבל חיבר שיר אנטישמי וקרא אותו בתכנית הרדיו של יוליוס לסטר בה' בטבת תשכ"ט (26 בדצמבר 1968). השיר נפתח במילים "היי, יהודון, עם כיפה על הראש/ יהודון חיוור פנים — הלוואי שתמות".8
איגוד המורים הגיש לרשות התקשורת הפדרלית תלונה נגד תחנת הרדיו >ENG<WBAI<HEB> ששידרה את השיר, וחֲבר מנהלת החינוך של ניו יורק קרא להדיח את קמפבל. אבל מאיר לא הסתפק בדיבורים. שבועיים לאחר השידור, בכ"ו בטבת (16 בינואר 1969), הגיע קמפבל לבית ספר ברוצ'דייל וילג' כדי לערוך בו עצרת, והליגה חיכתה לו שם. חברי הליגה חילקו פליירים שפורטו בהם התבטאויותיו הגזעניות של קמפבל. למשל, בשיחה לפני קבוצה של מאתיים תלמידים שחורים אמר קמפבל: "המורים הללו [הלבנים] הם האויבים שלכם. אל תקשיבו להם... אל תדברו אִתם. כשהמשטרה תעזוב, אנחנו נטפל בהם". במאמר המרכזי של עלון המורים האפרו-אמריקנים הוא כינה את הלבנים שטנים: "השטנים האלה חייבים ללכת... הוציאו את השטנים מבתי הספר שלנו".9
שמעון פולסקי סיפר שהוא בא להפגנה מפני שהוא קרא על מאיר והסכים עם דעותיו. פולסקי זכר שהמפגינים צעקו קריאות ביניים בנאומו של קמפבל, וכמעט הגיעו לידי עימות פיזי עם תומכיו. רלף ויינשטיין סיפר: "קמפבל היה בן אדם ענק — גובהו היה שני מטרים. הייתה לו תספורת 'אפרו' גדולה, והוא היה לבוש דאשיקי אפריקאי. שניים מנאמניו עמדו לידו על הבמה, והוא הכריז שהאנשים שלו ישתלטו על מערכת החינוך".10
תצלום מההפגנה של הליגה הופיע בעמוד הראשון של העיתון המקומי 'לונג איילנד פרס'. נראים בו מאיר, מַרי שניידר ואחרים, הנושאים שלטים שנכתב עליהם: "הליגה להגנה יהודית נאבקת באנטישמיות", "מורים אפרו-אמריקנים גזעניים חייבים ללכת!"11
ברט צווייבון, סגנו של מאיר, היה עורך דין, והוא ניסה לפעול נגד קמפבל בערוצים משפטיים. הוא הצליח להשיג צו בית משפט שהורה למנהלת החינוך לנמק מדוע לא יפוטרו קמפבל ומורה אנטישמי אחר, אלברט ון, אבל יומיים לאחר מכן בוטל הצו בבית משפט גבוה יותר.12
חבר מועצת העיר יוליוס מוסקוביץ הזמין את מאיר ואת צווייבון להשתתף במסיבת עיתונאים שהוא כינס כדי למחות על דברי ההסתה של לסלי קמפבל ואלברט ון. למחרת הופיעה ידיעה על מסיבת העיתונאים ב'דיילי ניוז', העיתון הנפוץ ביותר בעיר ניו יורק, ולצדה תמונה של מאיר וצווייבון .13
שדרן הרדיו יוליוס לסטר שאירח את קמפבל המשיך לארח אנטישמים בתכניתו. אחד מאורחיו הצהיר בשידור ש"היטלר לא עשה מספיק אהיליםב [מהיהודים]". מאיר שלח מכתב דחוף לחברי הליגה:
אנחנו נדרוש מתחנת הרדיו >ENG<WBAI<HEB> לבטל מיד את תכניתו של לסטר... הָביאו אתכם שכנים, קרובי משפחה וחברים. התקשרו אליהם עכשיו... הָביאו אתכם המונים... ניפגש על יד תחנת הרדיו בשעה 1:00 בדיוק...14
בשעת צהריים בי"א בשבט תשכ"ט (30 בינואר 1969) הגיעו יותר ממאתיים תומכים של הליגה לתחנת הרדיו >ENG<WBAI<HEB> כדי למחות נגד שידוריה האנטישמיים ולדרוש את ביטול תכניתו של לסטר. מעבר לכביש נערכה הפגנת נגד של תומכי "חופש הביטוי של יוליוס לסטר". ב'דיילי ניוז' דווח:
לפחות חמישה אנשים נעצרו ושבעים וחמישה שוטרים נקראו למקום כאשר התנגשו הקבוצות היריבות. המשטרה נאלצה לסגור את הרחוב לתנועה...
שמעון פולסקי סיפר: "היה יום חורפי סוער. כמה מאתנו אפילו ניסו להיכנס לתחנת השידור דרך הגג. המשטרה חסמה אותנו, אך לא היו מעצרים".15
במאמרו על ההפגנה, "חופש האהילים", טען מאיר שאם תורשה ההסתה לשנאה ברדיו על פי הזכות לחופש הביטוי, התוצאה תהיה שגם המורים השחורים יורשו להסית לשנאה בבתי הספר בטענה לאותה זכות:
שתי קבוצות הפגינו בשבוע שעבר מול >ENG<WBAI<HEB>. קבוצה אחת דרשה את הזכות לתמוך בפומבי בעשיית אהילים מיהודים... ההסתה לשנאה בתחנת הרדיו קשורה לזו של המורים.16
מאיר המשיך לכתוב על המורים השחורים האנטישמים ועל הסטודנטים המתפרעים. במאמר "פני הפשיזם" הוא תיאר את השתלטותם של מיליטנטים חמושים על אוניברסיטת קורנל:
במשך שלושים ושש שעות הם עברו על החוק, והשפנפנים המנהלים את המוסד לא מנעו את ההתקפה הזאת על הדמוקרטיה ועל החברה... שום ויתור לא יספק את מי שמוּנָע על ידי שנאה עצמית ועל ידי רצון להרוס את עצמו ואת כל האחרים גם יחד.17
התפשטות האנטישמיות באה לידי ביטוי בידיעות אלה ב'ניו יורק טיימס' בטבת תשכ"ט (ינואר 1969):
h חמישה מוקדי שרפה, כנראה הצתות, גרמו נזק לבית כנסת בשכונת מנהטן ביץ' שבברוקלין.
h בית הכנסת 'שערי תפילה' בשכונת פַר רוקַווי שבקווינס הוצת ונהרס. הרב ראובן דובין, נשיאה של מועצת הקהילה היהודית המקומית, סיפר על סדרת תקריות אנטישמיות ועל תכנית לשמירה על חמישה עשר בתי הכנסת באזור במשך כל שעות היממה. הרב גילברט קלפרמן מוועד הרבנים של ניו יורק ביקש מראש העיר לינדזי להגביר את נוכחות המשטרה, מאחר שההצתות ב'שערי תפילה' ובבית הכנסת בשכונת מנהטן ביץ' הן לא צירוף מקרים גרידא.
h שרפה בבית כנסת במנהטן. נראו שני צעירים שחורים נמלטים מהמקום.
h שתי שרפות חשודות בבית הכנסת 'מגן דוד' בשכונת בנסונהרסט שבברוקלין.
מתגובותיהם של אנשי ציבור באותו חודש משתקפת חומרת המצב:
h נציב זכויות האדם במדינת ניו יורק רוברט מגנום הורה לאנשי לשכתו לחקור ארבעה עשר אירועי ונדליזם והצתות במוסדות יהודיים בעיר ניו יורק.
h ויל מסלו, מראשי הקונגרס היהודי-אמריקני, האשים מנהיגים שחורים בהתעלמות מהאנטישמיות של השחורים.
h בדו"ח שהוגש לראש העיר לינדזי נכתב שהאיומים של קיצונים שחורים בוויכוח על ביזור בתי הספר כוונו ליהודים.
h אלינור גוגנהיימר, מראשי הקונגרס היהודי-אמריקני, גינתה את חוסר הפעולה של לינדזי בעניין המתח הקיים בין שחורים ליהודים.
h 'הליגה נגד השמצה' של ארגון 'בני ברית' פרסמה דו"ח על רמת האנטישמיות הגבוהה שנבעה מהמשבר במערכת החינוך העירונית.
h 'ועד הרבנים של ניו יורק' ו'הליגה נגד השמצה' קראו לביטול רישיונה של תחנת הרדיו >ENG<WBAI<HEB>.18
בערים אחרות בארצות הברית המצב לא היה טוב יותר:
h בליל שבת אחד נכנסו שלושה שחורים חמושים לבית כנסת בפילדלפיה ודרשו כסף מהמתפללים, שרובם היו אנשים מבוגרים. כשנודע להם שיהודים דתיים אינם מחזיקים כסף בשבת, הם הכו שני מתפללים, היימי אופנהיים ונתן לזרוביץ.
h הוטל חרם על חנויות של יהודים בניו אורלינס בעקבות שמועות שהיהודים חוטפים נשים כדי למכור אותן לעַבדוּת.
h בקבוק חומצה הושלך לעבר הרב ג'רלד זלרמאייר בשכונת מַטַפֶן שבבוסטון, משום שוועד בית הכנסת שכיהן בו סירב למכור את בניין בית הכנסת לשחורים. הרב זלרמאייר סיפר שסוכני נדל"ן ניסו לשכנע יהודים לעזוב את השכונה באמצעות הפחדות כדי שימכרו לסוכנים את בתיהם בזול.
h נותצו מצבות בבית קברות יהודי בהרטפורד שבקונטיקט.19
יהודים רבים החלו לראות בליגה פתרון לאלימות האנטישמית הגוברת, וסניפים של הליגה להגנה יהודית הוקמו ברחבי ארצות הברית ובקנדה. בגיליון מרחשוון (נובמבר) של עלון הליגה דווח שהוקמו סניפים בערים פילדלפיה, קליבלנד, בוסטון, שיקגו, דֶטרויט, סן פרנסיסקו, לוס אנג'לס ומונטריאול (שבקנדה), ובהם קרוב לשבעת אלפים חברים בסך הכול. המידע הזה הובא גם בדו"ח פנימי על הליגה שהוכן על ידי ארגון ממסדי, הוועד היהודי-אמריקני. הדו"ח סומן "לא לפרסום או להפצה" אך הגיע לידיו של מאיר. הליגה הייתה נתונה במעקב צמוד של הממסד היהודי, וזוהי רק דוגמה אחת לכך.20
מעצר ראשון
מעצרו הראשון של מאיר היה בח' באדר תשכ"ט (26 בפברואר 1969) בהפגנה שערכו חברי הליגה מול מנהלת החינוך של ניו יורק במחאה על העסקתם של לסלי קמפבל ואלברט ון. משלא נענו לדרישת המשטרה לעזוב את המקום, נעצרו מאיר ושמונה מחברי הליגה. לא הוגש כתב אישום, אך המעצר משך תשומת לב תקשורתית.21
ב'מנהטן טריביון' פורסם ריאיון עם מאיר:
הרב כהנא סבור שאבד האיזון בעיר.
הקולות היחידים הנשמעים, הוא אומר, הם קולותיהם של המיליטנטים השחורים ושל השמאל החדש. תפקידה של הליגה כפי שכהנא רואה אותו הוא "לשכנע את האחראים בעירייה שהלחץ אינו מגיע מצד אחד בלבד".
הרב כהנא מוכן להדפיס חוברות, להתווכח עם כתבים, להקים קבוצת ויג'ילנטיםג, להפגין ברחובות — אפילו להתפרע אם צריך — הכול כדי להעביר את המסר.
...דמי חבר הם עשרה דולר לשנה. התקציב המצומצם של הליגה משתקף במראה של משרדיה: שלושה חדרים שבהם ריהוט דל וקירות ותקרה מתקלפים.
הרב בן השלושים ושש התראיין לאחר שחזר מבית ספר תיכון בברוקלין. כמאתיים תלמידים משתוללים הצליחו לסגור את בית הספר בניסיון לכפות בכוח את הדחת הדיקן [היהודי] דידיון גולדברג.
חברי הליגה להגנה יהודית לומדים קרטה וג'ודו... ועורכים סיורים בשעות המועדות לפשע במכוניות המצוידות במערכת אלחוטית. הקבוצה נענית לקריאות מצוקה המגיעות למשרדי הליגה, ומגיבה על תקריות שהיא נתקלת בהן בסיורים. הרב כהנא ציין שחברי הסיורים מצוידים במחבטי בייסבול ובנשק "חוקי" דומה.22
מחבטי בייסבול
הריאיון ב'מנהטן טריביון' היה צעד נוסף בפרסום הליגה. אבל הדבר שבאמת "שם אותה על המפה" היה תגובתה למיליטנט השחור ג'יימס פורמן, שהיה אז בעיצומו של מסע סחטנות: הוא הלך מכנסייה לכנסייה, תפס בכוח את הבמה ותבע פיצויים בסך חצי מיליארד דולר בגין "הסבל שנגרם לבני עמו" בשנות העבדות של השחורים באמריקה. למשל, בט"ז באייר (4 במאי) הוא נכנס בשעת טקס תפילה לכנסייה האפיסכופלית בריברסייד, שכונה יוקרתית בניו יורק, והחל להשמיע את דרישותיו מעל הבמה. בהתנהגותו החצופה הוא קנה לו כותרות בעיתונים.23
ימים ספורים לאחר הופעתו בכנסיית ריברסייד הודיע פורמן שהוא מתכונן להגיע ל'טמפל עמנואל' (בית כנסת רפורמי במרכז מנהטן) בשעת התפילה של ליל שבת כ"א באייר (9 במאי), כדי לדרוש פיצויים גם מהיהודים.
תגובתה של הליגה לא איחרה לבוא. ביום שישי אחר הצהריים חיכו כארבעים מחברי הליגה מחוץ ל'טמפל עמנואל'ד ובידיהם מחבטי בייסבול ומוטות ברזל. שמעון פולסקי סיפר שהליגה שלחה הודעה לעיתונות בזה הלשון: "בעיני הלא יהודי 'טמפל עמנואל' מסמל את היהדות. סחטנות או כל פשע אחר נגד יהודים הם חילול השם. היהודים הגיעו הנה זמן רב לאחר שחרור העבדים השחורים, ואינם חייבים לפורמן מאומה".24
פורמן לא הגיע. סיפר ג'ו אלסטר: "הוא פחד להגיע כששמע שנהיה שם".25
למחרת הופיעו בעיתונים תמונות של חברי הליגה המחזיקים מחבטי בייסבול ומוטות ברזל. אפילו בשבועון הידוע 'טיים' הופיעה תמונה כזו לצד כתבה על הליגה.26
במכתב למערכת שפורסם ב'ניו יורק טיימס' הביע סול רפאלו תמיכה במעשי הליגה:
מראה האנשים האמיצים והנחושים הללו העומדים על המשמר ליד 'טמפל עמנואל' בשדרה החמישית במנהטן בוודאי היה מראה מרגיע ליהודים רבים בעיר הזאת... אילו הייתה ליגה להגנה יהודית בגרמניה [בזמן השואה] היינו זוכים להערכתו של העולם במקום ללעגם של אויבינו, שרצחו בנו בלא רחם. אולי הליגה להגנה יהודית אינה מוצאת חן בעיני כל אחד, אבל בעיניי היא מסמלת כוח — לא חולשה, אומץ — לא פחדנות...27
מאיר ניצל את האירוע ב'טמפל עמנואל' כדי לחזק את תדמית הליגה ולהסביר את מניעיה. הוא פרסם מודעה גדולה ב'ניו יורק טיימס' ובה הוצגה תמונה של שישה צעירים מהליגה, שבידיהם מקלות 'נונצ'קו'ה, תחת הכותרת "האם כך מתנהג נער יהודי טוב?" במודעה הובאה התשובה:
...אולי. אולי לפעמים אין דרך אחרת להוכיח לאנטישמים שהיהודים אינם פחדנים כל כך כפי שהם חושבים...
אולי נערים יהודים טובים אינם מצליחים להעביר מסר ברור וחד-משמעי למי שמאיים להוציא מורים יהודים בארונות מתים ולשרוף חנויות של יהודים...
אולי יש ארגונים ואנשים שהם יותר מדי טובים. אולי יהודים אינם צריכים להיות טובים כל כך בשעות משבר. אולי — רק אולי — אנשים טובים ונחמדים מדי סוללים את דרכם לאושוויץ...
...אסור שנער יהודי טוב — או כל נער טוב — יסולק ממקום עבודתו בגלל בריונים. אסור שנער יהודי טוב יהיה קרבן לשיטת מכסות ולאפליה מתקנתו במוסדות לימודים. אסור שנער יהודי טוב ייאלץ לשלם לסחטנים בגלל פשעים שלא עשה. אסור שנער יהודי טוב יהיה קרבן לאזלת ידה של עירייה, מדינה או ממשלה.
[חתום] מאיר כהנא, יו"ר, וברטרם צווייבון, יועץ משפטי.
למודעה צורף תלוש למשלוח תרומות ולהצטרפות לליגה.28
מיד למחרת פרסום המודעה דווח ב'ניו יורק טיימס' על תגובות חריפות של הממסד היהודי. אחד המגנים היה ארנולד פורסטר, מראשי 'הליגה נגד השמצה', שהאשים את הליגה בחיקוי האמצעים של "הבריונים הגזעניים". אף שעיקרה של הידיעה היה הגינויים, דווח בה גם על כוחה ההולך וגובר של הליגה, והיא תרמה פרסום רב לליגה. בידיעה הובאה תגובתו של מאיר על הגינויים: "הליגה רואה בנכונותה להשתמש בכוח במצבים מסוימים אחת ממעלותיה".29
בעקבות פרסום המודעה התפתח דיון ציבורי בעיתונות היהודית ברחבי ארצות הברית ואפילו באנגליה. בעיתון היהודי הבריטי 'ג'ואיש כרוניקל' צוטטו דבריו של ראביי וולף קלמן, מראשי היהדות הקונסרבטיבית באמריקה: "על הארגונים היהודיים לתת את הדעת לחרדה האמתית שבה חיים היהודים בניו יורק". בעיתון צוטטו גם דברים שאמר ברט צווייבון:
איננו ויג'ילנטים. איננו יוצאים לעצור אנשים. אנחנו מגִנים על היהודים ועל רכושם. כשמישהו תוקף אותך, אתה מחזיר לו. זה הכלל: כשמישהו בא להרוג אותך, זכותך להגן על עצמך.30
הארגונים היהודיים הגדולים לא הביעו התנגדות חד-משמעית לדרישות ה"פיצויים" של השחורים, והדרישות גברו. בסיינט לואיס התפרצו שחורים אל שלושה בתי כנסת בעיצומה של תפילת יום הכיפורים ואיימו לפגוע במתפללים אם לא ייכנעו לדרישותיהם לפיצויים. מוחמד קֶניַאטה, מוסלמי שחור, איים לתפוס בכוח את הבמה בטמפל רפורמי בפילדלפיה, ואנשי הטמפל נכנעו והזמינו אותו לשאת את דבריו. הרב הרולד נובוסלר, יושב ראש סניף הליגה בפילדלפיה, שמע על כך והגיע גם הוא לטמפל. כשהחל קֶניַאטה להתבטא בגסות מעל במת הטמפל, הפציר נובוסלר בקהל לצאת, ושמונים אחוזים מהנוכחים יצאו.31
המעבר מרוצ'דייל וילג'
מאיר היה עסוק מאוד בענייני הליגה, ומטבע הדברים הוא התקשה לעמוד בדרישות תפקידו כרב בית הכנסת ברוצ'דייל וילג'. אולם חברי הקהילה חיבבו אותו, והם החליטו שהוא יישאר רב בית הכנסת במשרה חלקית, ולצדו יועסק "רב מסייע".32 פועל יוצא נוסף מעומס העבודה המוגבר של מאיר היה הצורך שלו במכונית ברוב שעות היממה. הייתה לנו מכונית, אך הייתי זקוקה לה לעריכת קניות ולהסעת הילדים. כדי שיהיה למאיר רכב צמוד, נתן לנו צווייבון את מכוניתו הישנה לשימושי. אמנם בימי החורף הקרים היה קשה להתניע את הרכב הישן, אך למדתי לפתוח את מכסת המנוע ולנענע את ה"פרפר" של המאייד (הקרבוראטור) כדי להתניעו.
אנשי תקשורת גילו שהציבור מתעניין בראיונות עם מאיר. פורסמו כתבות רבות על הליגה להגנה יהודית שבהן תמונתו של מאיר, ואנשים החלו לזהות אותו ברחוב. חברי הליגה הפצירו בו שלא יצא בלי ליווי. הם היו מודאגים משום שכמעט בכל יום דווח על פגיעות של שחורים בלבנים, והם ידעו ששחורים רבים סבורים שמאיר שונא שחורים, אף על פי שבכל הזדמנות הוא ציין כי מאבקו אינו בשחורים אלא במי שפוגע ביהודים. דאגתם של תומכיו התעצמה לנוכח העובדה ששכונתנו, רוצ'דייל וילג', הייתה מובלעת בתוך ג'מייקה, שכונה של שחורים. פעם אחת, בעמדי בתחנת האוטובוס במרכז המסחרי של ג'מייקה בדרכי הביתה, הבחנתי שאני האדם הלבן היחיד בין כחמישים שחורים שהמתינו בתחנה.
חבר הליגה חיים ביבר, שהיה איש גדול ממדים, הציע להיות שומר ראשו של מאיר, אך מאיר סירב. ערב אחד הם היו אמורים להיפגש בביתנו, ומאיר איחר ביותר משעה. ביבר המודאג נרגע רק כשמאיר הגיע בשלום. מאיר סירב בתוקף להיות תלוי בשומר ראש. זה היה מנוגד לעקרונות שהדגיש בלי הרף, ביטחון בה' ומניעת חילול השם. הוא ידע שבמאמציו להציל יהודים ולקדש שם שמים הוא עושה את רצון ה', ולא נתן לפחד להגביל אותו.33
אבל יום אחד הרגשנו מאוימים על ידי שחורים. לא היה קשה לגלות היכן אנחנו גרים, מאחר שבעיתונים רבים נמסר שמאיר הוא הרב של בית הכנסת ברוצ'דייל וילג'.
בצהרי יום ראשון אחד בקיץ נשמעה דפיקה מכיוון הדלת. ברוך הלך לשאול מי זה. "אנחנו רוצים לדבר עם השופט", הייתה התשובה. מבעד לחור ההצצה ראיתי שלושה שחורים גבוהים. מאיר החליף אִתם כמה מלים מעבר לדלת הסגורה ורצה לפתוח להם, אבל אני רעדתי מפחד והתנגדתי בכל תוקף. אחר כך סיפרה לי שכנה שהיו עוד שניים: אחד ליד המעלית ואחד ליד המדרגות. הילדים ראו מבעד לחלון עוד שניים שחיכו למטה ליד מכונית. בסופו של דבר הם הלכו, אבל הייתי מבוהלת מאוד מהתקרית, ומאותו יום עד שעברנו לברוקלין (בחודש שלאחר מכן), ישנו אצלנו חברי הליגה וליוו את הילדים בצאתם מהבית. בבוקר הם ירדו אִתם במעלית וחיכו אִתם להסעה לקייטנה, ואחר הצהריים עלו אִתם הביתה כשירדו מרכב ההסעה.
למחרת התקרית, בי"ד בתמוז (30 ביוני), התקיימה אסֵפה שגרתית של ועד בית הכנסת. מאיר התקשר לנשיא בית הכנסת, מקס קולקר, וביקש ממנו לבוא לביתנו לפני האסֵפה. דבריו של קולקר רשומים בפרוטוקול האסֵפה: "בדמעות בעיניו אמר לי הרב כהנא שהוא חייב לעזוב. הוא אינו יכול להישאר; הוא דואג למשפחתו. הרב כהנא עוזב אותנו מיד".34
לאחר אותו ביקור מבהיל הסרתי מעל דלת דירתנו את הפתק שעליו היה רשום השם שלנו. תחתיו היה כתוב "מנדל", שמם של הדיירים הקודמים, ומאז ועד עלייתנו ארצה השתמשתי בשם הזה. בסוף הקיץ, כשעברנו לגור בשכונת פלטבוש שבברוקלין, לא נעזרנו בחברת הובלות רגילה. חברי הליגה העבירו את החפצים שלנו במשאית של ארי קלדרון, כדי שכתובתנו החדשה לא תתגלה. על דלת דירתנו החדשה שמתי פתק שעליו רשמתי את השם מנדל, והזמנתי קו טלפון על שם אברהם מנדל. הפקידה בחברת הטלפונים ביקשה לדבר עם "המעסיק של בעלי" כדי לוודא שנוכל לשלם את חשבונות הטלפון. התקשרתי למזכירה של הרב קלאס והסברתי לה את העניין. היא הסכימה ברצון לומר לפקידת חברת הטלפונים שאדם ששמו אברהם מנדל מועסק במערכת ה'ג'ואיש פרס'.35
שמחתי לעבור מקווינס לברוקלין, אף שהנסיעה מברוקלין למקום הלימודים שלי בקווינס קולג' הייתה ארוכה. הוריי גרו בברוקלין, והיה להם קל יותר לבוא לשמור על הילדים כשיצאתי ללימודיי. גם למאיר היה נוח יותר, מפני שברוקלין הייתה קרובה יותר למשרדי הליגה במנהטן. הילדים הסתדרו בתוך כמה חודשים בבתי הספר החדשים בברוקלין. לברוך, שהיה אז בכיתה ז', הייתה תקופת התאקלמות ארוכה יותר. מאיר שלח אותו ללמוד ב'ישיבת תורת אמת', בית ספר יסודי מעולה, אף שלימודי הקודש נלמדו שם ביידיש. היה עליו ללמוד שפה חדשה נוסף על חומר הלימוד הרגיל, אך בתוך חצי שנה הוא למד יידיש והצליח בלימודיו.
חברי הליגה ידעו שאסור לפרסם את כתובתנו החדשה, והיא אכן הייתה סוד שמור. כאשר אספתי חומר לספר הזה, למדתי שאפילו חוקרי הבולשת הפדרליתז התקשו לגלות את כתובתנו. רק לאחר חודשים איתר סוכן את המכולת בשכונת בורו פארק ששלחה משלוחים לביתנו.36
© כל הזכויות שמורות