פרק יז
יהדות ברית המועצות עולה לכותרות תש"ל-תשל"א / 1970-1969
הזמן היה בשל לפעול לפי קו הפעולה שתיאר מאיר במאמרו הנבואי "הצילו את יהדות ברית המועצות" בשנת תשכ"ד (1964):
כעת, כשהסובייטים סובלים מבעיות כלכליות, כשסין מאיימת לקחת מהם את הנהגת העולם הקומוניסטי, הם זקוקים נואשות לידידותה של ארצות הברית... אם נוכל לאיים על הידידות הזאת... ייתכן שהסובייטים יחליטו שלא כדאי להם לרדוף את היהודים...
אנחנו חייבים להשיג כותרות, וזאת ניתן לעשות רק על ידי פעולות נועזות ודרמטיות. אם יש צורך, נוותר על המכובדות הנעימה ועל ההיצמדות לפעולות חוקיות... זו אינה מלאכה נעימה; היא אינה מיועדת לאנשים שמפחדים ללכלך את הידיים.1
כאשר כתב מאיר מילים אלו, מעטים היו מוכנים "ללכלך את הידיים". אבל חברי הליגה להגנה יהודית למדו להתנער מ"תסביך המכובדות". הפגנותיהם נגד מורים אנטישמים הפכו לתגרות ידיים, ובהפגנה מול תחנת הרדיו האנטישמית הם נאלצו להתגושש עם תומכי התחנה. חברי הליגה אפילו העזו להיכנס לשכונת הַרלֶם, מעוזם של הפנתרים השחורים. אותו עיקרון שהנחה אותם בפעולות אלו — אהבת ישראל — הנחה אותם בפעולות למען יהודי ברית המועצות.2
למאיר היו אמצעים לגייס אנשים רבים להפגנות גם כשנסגרה בפניו במת ה'ג'ואיש פרס'. הודעות על פעילויות הועברו במהירות על ידי "שרשרת" טלפונית ועל ידי הדואר. בכתבה על הליגה ב'ניו יורק טיימס' צוין: "הם עובדים ביעילות רבה דרך הטלפון, ויש להם אנשים האחראים לגייס יחידות של עשרות אנשים".3
משמרת מחאה בת מאה שעות
סדרת ההפגנות והפעולות הנועזות למען יהודי ברית המועצות שפתחה בה הליגה בחורף תש"ל (דצמבר 1969) הצליחה לעשות מה שלא עשתה למענם שום פעולה אחרת. הליגה הצליחה להעלות לכותרות את נושא היהדות הסובייטית, ובמיוחד את מצבם של מסורבי העלייה ('סירובניקים'). חייהם של יהודים אלו נעשו בלתי נסבלים מהרגע שהגישו בקשה לעלייה. הם פוטרו ממקומות עבודתם ונתקלו ביחס עוין בכל תחום. מסורב העלייה דב שפרלינג ישב במשך שנתיים בכלא סובייטי, והיה מחוסר עבודה ומשולל זכויות סוציאליות במשך תשע שנים, עד שהורשה סוף סוף לעזוב את ברית המועצות.4
הישגי הליגה והיעדים שהנחו את הפעולות למען יהדות ברית המועצות מפורטים בהרחבה בספרו של מאיר, 'סיפורה של הליגה להגנה יהודית', ואין כוונתי לחזור על הדברים בספר זה. כאן יוצג חומר חדש המבוסס על מקורות ארכיוניים ועל ראיונות אישיים.5
עד כדי כך נודעה הליגה כארגון "מסוכן", שכאשר הודיע מאיר בט"ז בטבת תש"ל (25 בדצמבר 1969) שהליגה תקיים הפגנה מול בניין המשלחת הסובייטית לאו"ם במנהטן — הבניין שעתיד היה להיות מוקד הפגנותיה של הליגה — דרש השגריר הסובייטי, יקוב מליק, נוכחות מוגברת של המשטרה. אף שהמשטרה אסרה לקיים הפגנות ברחובו של בניין המשלחת, התאספו על המדרכה שלפני הבניין שבעים ואחד מחברי הליגה. מליק זעם. הוא קרא למשטרה ואיים לשגר מחאה רשמית לנשיא ניקסון. חברי הליגה התפזרו לפני שהמשטרה הספיקה לפעול נגדם.6
יומיים לאחר מכן קיימה הליגה משמרת מחאה בת מאה שעות. המשמרת החלה במוצאי שבת י"ח בטבת (27 בדצמבר), בשבוע שהיו התלמידים והסטודנטים בחופשת החורף, והסתיימה לאחר שלושה ימים ושלושה לילות.
במכתב שנשלח לאישי ציבור כדי להזמינם להשתתף במשמרת המחאה הוזכרה "תקופת החגים" האמריקנית — השבועות שבהם חלים חג החנוכה ולהבדיל, חג המולד של הנוצרים: "בזמן שמתבטאים רגשות דתיים וחופש הדת הבה נזכור את אלה שאינם חופשיים לפעול לפי דתם..."7
בתחילת המשמרת עמדו המפגינים מאחורי מחסומי המשטרה, רחוק מבניין המשלחת הסובייטית, שהיה בקושי בטווח ראייה. הבניין היה ברחוב איסט 67 בין השדרה השלישית לשדרת לֶקסינגטון, והם הורשו לעמוד בפינת הרחובות איסט 67 והשדרה השלישית. ביום ראשון בבוקר פרצו לפתע כשישים מפגינים צעירים את המחסומים בניסיון להגיע למשלחת. המשטרה הדפה אותם אחורה ואחד מהם נעצר, אבל מאיר ניהל משא ומתן עם קציני המשטרה, ולבסוף הורשו עשרים איש לעבור את המחסומים. זו הייתה הפעם הראשונה שהותר לקיים הפגנה על המדרכה הסמוכה לבניין המשלחת.8
ביום שני אחר הצהריים עזבו מאיר וכמה מחברי הליגה את שורות המשמרת כדי לבצע התקפה משולשת על משרדים סובייטיים בניו יורק. בתיאום מדויק הם הצליחו לפשוט בו בזמן על סוכנות העיתונות הסובייטית 'טאס', על סוכנות הנסיעות הסובייטית 'אינטוריסט' ועל מתחם חברת התעופה הסובייטית 'אירופלוט' בנמל התעופה קנדי.
התיאום המדויק לא היה משימה קלה, במיוחד לאנשים חסרי ניסיון בתכנון מבצעי. שמשון לוין, שהשתתף עם מאיר בפלישה למשרדי 'טאס', סיפר:
הייתי אמור להיות במקום מסוים בשעה מסוימת. היה עלינו לאסוף קבוצה, לגשת לרוקֶפֶלֶר סֶנטֶר [מרכז מסחרי שבו היו משרדי 'טאס'] ולהתקשר [מטלפון ציבורי] כדי לתאם את השעה עם שתי הקבוצות האחרות. אבל לא קבענו צופן מראש! התקשרתי לברט [צווייבון] לשאול אם המטוס של 'אינטוריסט' נחת, מאחר שזה היה האות לתחילת המבצע. שאלתי אותו אם 'הציפור הגיעה לחנות לחיות מחמד' והוא ענה משהו כמו 'העופות באטליז'. החלפנו עוד כמה משפטים עד שהייתי בטוח שהוא אכן מאשר להתקדם למשרדי 'טאס'.9
המפגינים ריססו בצבע סיסמאות כגון "שלח את עמי" ו"עם ישראל חי" על קירות המשרדים הסובייטיים ועל מטוס 'אירופלוט' שנחת באותה שעה, ושני פעילים אף כבלו את עצמם לגלגל הקדמי של המטוס. בסך הכול נעצרו בשלושת המקומות ארבעה עשר איש. החשדות נגדם כללו תקיפה, הפרת הסדר והשגת גבול פלילית.10
ברוב המקרים שמפגינים נעצרו בפעולות הליגה הוחזקו העצורים במעצר שעות אחדות בלבד ושוחררו בערבות נמוכה, אבל היו גם מקרים שתוצאותיהם היו פסקי דין חמורים. אף על פי כן לא נמנעו חברי הליגה מפעולות שהיה בהן סיכון של מעצר, ודבר זה מעיד על מסירות הנפש שלהם למען יהודי ברית המועצות.
ההתקפה המשולשת זכתה לסיקור תקשורתי רחב. ידיעות על המבצע הופיעו בעיתונים בארצות הברית, בקנדה, באירופה ובישראל, ומאיר רואיין ברדיו ובטלוויזיה.11
מאיר הבהיר את מטרת ההתקפות בהודעה ששלח לעיתונות. ההודעה נכתבה על נייר המכתבים של הליגה, שנשא את הסמל החדש שלה — אגרוף קמוץ בתוך מגן דוד:
ההתקפות שלנו על מוסדות העריצות הסובייטית באמריקה הן הצעד הראשון במערכה שנועדה להביא את נושא היהדות הסובייטית הנרדפת וקבוצות דתיות נרדפות אחרות למודעות הציבורית...
...דיכוי היהדות הסובייטית הוא חלום בלהות בן חמישים שנה... ניסינו לפעול בדרכים הדיפלומטיות המסורתיות, אך הן לא הצליחו לפתוח את השערים. לא נותר אלא למלא את בקשתם של יהודי רוסיה עצמם, שציוו עלינו לזעזע את העולם.
...הפעולות שלנו אתמול היו רק תחילתה של מערכה שמטרתה להוכיח לסובייטים שהרווח שלהם ממדיניות הדיכוי אינו שווה את המחיר שיגבו מהם אמריקנים נזעמים.
בהודעה לעיתונות תוארו הגבלות המשטרה שאסרו לקיים הפגנות ברחוב של בניין המשלחת ולפעמים אף ברחובות הסמוכים לו. בעבר הגישה הליגה תלונה משפטית על הגבלות אלו, אך היא נדחתה בטענה שהן "גבולות סבירים". הליגה הודיעה שהיא תערער על כך:
אנחנו גם מודיעים למשטרה שנפעל בערוצים משפטיים כדי לשים קץ לאיסור להפגין לפני בניין המשלחת, איסור הנוגד את החוקה האמריקנית...12
למחרת ההתקפה המשולשת — וכנראה בגללה — הודיעה המשטרה שהיא מבטלת את האישור לקיום צעדה שתוכננה לאותו ערב לציון סיום שלושת ימי משמרת המחאה. למרות זאת התקיימה הצעדה כמתוכנן. הצועדים התאספו ברחבה שלפני בניין האו"ם, ובעצרת שקיימו שם דרשו לסלק את ברית המועצות מהאו"ם בשל הפרת זכויות אדם. אחר כך צעדו המפגינים לעבר בניין המשלחת הסובייטית, ששכן במרחק שני קילומטרים וחצי מבניין האו"ם.
הצעדה והעצרת סוקרו בהרחבה בכלי התקשורת. במהדורת החדשות של רשת >ENG<NBC<HEB> נראה מאיר נואם בעצרת וקורא ל"מיליון איש" לצעוד אל בניין המשלחת הסובייטית. בקריאות "שלח את עמי" צעדו המפגינים ומאיר בראשם ישר אל מחסומי המשטרה, בידיהם שלטים ודגלי ישראל. בשעה שניגשו ראשי הליגה לדבר עם השוטרים, פרצו המפגינים את מחסומי המשטרה. מיד החלו השוטרים לעצור את המפגינים כדי לבלום אותם. עשרים ושבעה מפגינים נעצרו בגין חסימת ציר תנועה.13
אחד המפגינים תיאר את התנהגות השוטרים:
...שוטרי היחידה המיוחדתא שברו את אצבעו של הרב כהנא ופצעו את זרועו. הם שברו שלוש מצלעותיו של ד"ר צוקר בן השבעים וחמש — אדם ששערו הלבן מסתיר את רוח הלחימה שלו — וגרמו לו פגיעת גולגולת. כשסירבנו להתפזר ועמדנו על זכויותינו החוקתיות, הותקפנו, הוכינו ונעצרנו באופן אקראי.
...לחלק מאתנו הסתיים הערב במעצר... לאחר שנעצרתי והוכיתי בידי השוטרים, הובלתי לתחנת המשטרה. שם הייתי עד לזוועה אחר זוועה שבוצעו באחינו היהודים רק משום שדרשו לממש את זכויותיהם... ראיתי איש בן שישים ושמונה מותקף בידי אותם יצורים בכחול ונחבל בכתפו. כשניסינו לעזור לו, משכו השוטרים בשערות ראשינו, איימו לפגוע בנו וכינו אותנו "ממזר יהודי" ו"קייק" [שם גנאי ליהודים]...14
מאיר נעצר בחשד לשידול להתפרעות. כותרת הידיעה על הצעדה ב'ניו יורק פוסט' הייתה "רב הליגה הִכה שוטרים". למרות חומרת האישום הוא שוחרר לאחר זמן קצר בערבות עצמית. בדרך כלל לא היססו שופטים לשחרר את מאיר בערבות עצמית; הם לא חשדו בו שיברח ולא יגיע לדיונים המשפטיים. למען האמת למאיר היה אינטרס בדיונים אלה: כל דיון בבית המשפט שימש לו במה לפרסום מצוקתם של יהודי רוסיה.
לאחר ששוחרר אמר מאיר לעיתונאים שראש העיר לינדזי נושא באחריות לעימות עם המשטרה ולפציעתם של שלושה אנשים, משום שההוראות לבטל את האישור לצעדה הגיעו מלמעלה. באותו יום פרסם הרב יהודה לייב לוין, רבה הראשי של מוסקבה, גינוי לפעולות הליגה, אבל למאיר היה ברור שדבריו של הרב לוין נאמרו בלחץ השלטונות הסובייטיים, כפי שמאמצי משטרת ניו יורק וראש העיר למנוע קיום הפגנות נגד ברית המועצות נעשו בלחץ הממשל האמריקני.15
מעצריו של מאיר הובילו לסדרת משפטים. במשפט על הפלישה למשרדי 'טאס' הואשמו מאיר, שמשון לוין ואברהם מועלם בהטרדה, בקשירת קשר לביצוע פשע, בהשגת גבול פלילית ובהתנהגות פלילית. לוין סיפר שבזמן ההמתנה בבית המשפט הם היו מתוחים מאוד, ולשם הרגעה הם פתרו תשבצים ב'ניו יורק טיימס'. והנה קרה דבר לא שגרתי: במשפט, שהיה בי"ד בשבט תשל"א (9 בפברואר 1971), לא הצליח חבר המושבעים להגיע להכרעה. השופט הכריז על משפט פסול, ונקבע משפט חוזר לחודש שלאחר מכן. גם במשפט החוזר הודיע חבר המושבעים, בתום שבע שעות של דיונים, שלא הושגה הכרעה.
לוין הסביר את הדילמה של חבר המושבעים: "הם ראו במאבקנו מאבק ב'אימפריית הרשע, רוסיה', שאסרה כל פולחן דתי, וחשו אהדה לאמצעים הבלתי קונבנציונליים שלמדנו ממתנגדי מלחמת וייטנאם".16
הדיון השלישי של המשפט נקבע לה' בתמוז (28 ביוני). מאיר כינה אותו "המערכה השלישית במחזה המגוחך שנקרא 'הליגה בסוכנות הידיעות הסובייטית טאס'". הוא כתב: "לאחר שני דיונים בלי הכרעה, דבר שבאופן רגיל היה מסתיים בסגירת התיק, הובא לידיעתנו שהעירייה מתכוננת להעמיד אותנו לדין אפילו מאה פעמים בלי להתחשב בעָלות".17
שיבוש הופעות תרבות סובייטיות
מאיר לא נבהל — לא מלחץ השלטונות ולא מגינויי אחיו היהודים — ולא הפסיק את פעולותיו למען יהודי ברית המועצות. החזית הבאה במאבק הייתה מופעים של אמנים סובייטיים בארצות הברית. המופעים האלה נועדו להציג את ברית המועצות כמדינה ידידותית וליצור באמריקה אהדה כלפיה. לברית המועצות היה חשוב מאוד לחזק את ה'דֶטַנט', יחסי הידידות בינה ובין ארצות הברית, כדי לקדם מטרות מדיניות וכלכליות.
מאיר פיתח שיטה יעילה מאוד להזכיר לאמריקנים שבאו ליהנות מהאמנות הסובייטית מי באמת עומד מאחורי אותה אמנות: חברי הליגה היו מגיעים למופעי מחול ומוזיקה סובייטיים ומשבשים אותם בקריאות ובתעלולים שונים. המטרה הייתה לעורר את דעת הקהל נגד ברית המועצות, וכך להפעיל עליה לחץ לשנות את מדיניותה כלפי אזרחיה היהודים.18
במופעים של אמנים סובייטים בברוקלין קולג' וב'קַרנֶגי הול' עמדו חברי הליגה בפתח האולם וחילקו פליירים שנכתב בהם: "אל תיכנס! מוזיקה אינה הופכת ברברים לתרבותיים", "גם באושוויץ ניגנו מוזיקה". פעילים אחרים ישבו בקהל, וכשהמופע היה בעיצומו, הם החלו לצעוק "שלח את עמי!" וסיסמאות דומות.19
פעולות המחאה האלה הביאו לליגה פרסום רב, ומאיר הוזמן להרצות לפני קבוצות רבות ברחבי ארצות הברית. בהרצאותיו הוא הסביר את החשיבות שיש בשיבוש ובביטול הופעותיהם של אמנים סובייטים. בהרצאה שנתן בקליבלנד הוא סיפר על הפרעות הליגה בהופעותיה של להקת הבלט 'מויסייב' בשיקגו, בניו יורק ובפילדלפיה. ההופעה בשיקגו בוטלה לאחר שפצצת גז מדמיע נזרקה מתוך הקהל וגרמה לפינוי שלושת אלפים וחמש מאות הצופים.20
במופע של להקת 'מויסייב' בפילדלפיה הפעילו חברי הליגה זמזם קולני, שחררו עכברים באולם והשליכו פליירים לתוך הקהל. בעלון הליגה של סניף פילדלפיה נכתב בקורטוב של הומור: "השמועה אומרת שחברי הליגה להגנה יהודית עשו את המעשים האלה, אך לא הוגשו כתבי אישום נגד אלה שנתפסו". הרב הרולד נובוסלר, יושב ראש סניף הליגה בפילדלפיה, הסביר לכתבים שהמחאה נועדה "לעורר ציבור אדיש — יהודים ולא יהודים — לעובדה שליהודים בברית המועצות אין חופש תרבות". החשש מפעולות הליגה היה גדול כל כך, עד שסול יורוק, אמרגן (יהודי) שהביא אמנים סובייטים להופעות בארצות הברית, אפילו ניסה לשחד את מאיר. יורוק אמר שייתן לו חמשת אלפים דולר אם תפסיק הליגה את הפגנות המחאה במופעים!21
הליגה ארגנה כמה הפגנות כדי לעזור ליאשה קזקוב, מסורב עלייה לשעבר שהגיע מהארץ כדי להיאבק למען השגת היתרי עלייה להוריו שנשארו ברוסיה.22 אחת מהפגנות אלו הייתה עצרת שנערכה בכ"א באדר ב' (29 במרץ) ופורסמה בסיסמה "יום סולידריות למען היהדות הסובייטית". במודעה שפרסם ב'ניו יורק טיימס' קרא מאיר ליהודים להשתתף בעצרת:
ב-1943 [תש"ג], כששמענו על אושוויץ, לא עשינו דבר. המנהיגים שלנו הלכו לנשיא רוזוולט וביקשו ממנו להפציץ את מסילות הרכבת שעליהן הובלו קרונות דחוסים ביהודים לתאי הגזים. הוא סירב. לא עשינו כלום... השתיקה שלנו סייעה לחרוץ את גורלם לאבדון...
ב-1970 [תש"ל], כשאנחנו שומעים על ההשמדה הלאומית והרוחנית של היהדות הסובייטית... היכן הפגנות הענק? היכן כל המפגינים הכואבים את כאבו של כל עם, של כל מיעוט — חוץ משל אחיהם היהודים?
בשתיקתנו אנו חורצים את גורל היהודים הסובייטים לאבדון. באדישותנו אנו שופכים את דמם.
עלינו להתנער מתסביכים גלותיים ולעשות מה שצריך להיעשות. עלינו לזעזע את העולם ולפרסם את הבעיה של היהדות הסובייטית כדי שממשלת ארצות הברית תיאלץ לדרוש מהסובייטים צדק לאזרחיה תמורת ידידותו של המערב.
יום אחד ישאלו אותך ילדיך או נכדיך: "מה עשית למען היהודים הסובייטים?" מה תענה להם?23
דבריו הנוקבים של מאיר פעלו את פעולתם. למרות מזג האוויר הסוער ביום העצרת הגיעו חמישים איש והצטופפו תחת מטריותיהם.24
חופש הדת
שמו של מאיר יצא כלוחם נגד הרדיפה הדתית בברית המועצות. בניסן (אפריל) הוא הוזמן לנאום באירוע הזדהות עם הכנסייה הרוסית האורתודוכסית, שסבלה אף היא מרדיפה דתית בברית המועצות. העצרת שודרה בטלוויזיה וכללה תפילה למען "מיליוני קרבנות הקומוניזם".25
בשבוע שלאחר מכן, בערב פסח, קיימו מאיר וחמישה עשר מחברי הליגה הפגנה ייחודית לכבוד זמן חירותנו משעבוד מצרים. אחד המשתתפים סיפר על האירוע בעלון הליגה:
ברוסיה אסור לחגוג את חג הפסח ולערוך את ליל הסדר. משום כך החליטה הליגה לערוך סדר ציבורי על "אדמה רוסית" [על יד בניין המשלחת הסובייטית]... העמדנו שולחן ועליו יין ומצות לסדר. הצעיר שבינינו, בנו של הרב כהנא, ברוך, שאל "ארבע קושיות":
h מה נשתנה היהודי הסובייטי מכל היהודים? שבכל המדינות מותר לקיים מצוות, ואילו בברית המועצות אסור.
h שבכל המדינות מותר לילדים ללמוד תורה פעמים רבות, ואילו בברית המועצות אסור להם ללמוד תורה אפילו פעם אחת.
h שבכל המדינות מותר ליהודים לצאת ולהתאחד עם קרוביהם, ואילו בברית המועצות עליהם להישאר שם על כורחם.26
לאחר עריכת ה"סדר" הצליחו מאיר וכמה אנשים לגשת עד שערו של בניין המשלחת ולכבול את עצמם אליו בשרשרות, אך חיש מהר הגיעה המשטרה וחתכה את השרשרות. מאיר, היחיד שנעצר, הואשם בשידול להתפרעות.27
גיוס התקשורת
מאיר ידע שתכניתו ללחוץ על הסובייטים תלויה בפרסום תקשורתי, והוא גם ידע מה מעניין את התקשורת. למשל, בהודעה לעיתונות על "הפגנת הסדר" ציין מאיר במפורש את הכדאיות שבפרסום ההפגנה: "הליגה מבטיחה שהסיפור הזה — הרלוונטי לחג הפסח, שבו חוגגים היהודים שחרור מעבדות לחירות, ולמצב הפוליטי העולמי — יהיה בעל ערך חדשותי גבוה". הצלחתו זכתה ל"אישור" דווקא בדו"ח של מתנגדיו בממסד היהודי: "העיתונים שוב מלאים דיווחים על פעולות היסטֶריות שהליגה עושה ליד בניין המשלחת הסובייטית לאו"ם..."28
באייר (מאי) השתלטו כחמישים מחברי הליגה על בית הכנסת 'פארק איסט', שעמד בדיוק מול בניין המשלחת הסובייטית. הם עלו למרפסת הגדולה של בית הכנסת, תלו כרזות ענק נגד הדיכוי הסובייטי, וצעקו ברמקולים "שלח את עמי!" וסיסמאות נוספות. סיסמה אחת הייתה ב"רוסית":
נייט, נייט סובייט,
דא, דא עלייה!ב
המפגינים נשארו בבית הכנסת במשך תשע שעות, בעוד חברי ועד בית הכנסת מתלבטים אם להזמין את המשטרה. כשהגיעה המשטרה לבסוף, עזבו המפגינים את המקום מרצונם, ולא נעצר איש. למחרת הופיעה כותרת פרובוקטיבית ב'דיילי ניוז': "קבוצה יהודית מקניטה את האדומים [הקומוניסטים]".29
בסיוון (יוני) פלשו כשלושים מחברי הליגה למשרדיה של מערכת העיתון הקומוניסטי 'דיילי וורלד' במנהטן כדי למחות על העובדה שהמערכת אינה מדווחת על מצוקתם של יהודי ברית המועצות. שלושה שבועות לאחר מכן נעצרו עשרים ושבעה מחברי הליגה לאחר שפרצו אל משרדי 'אמטורג', הנציגות המסחרית הסובייטית. הם מחו על מעצרם של עשרים ואחד יהודים סובייטים שהגישו בקשות להגירה. בתשובה למראיין שתקף את "ההפגנה האלימה" גינה מאיר את הפשיטות של ממשלת ברית המועצות על בתיהם של יהודים שביקשו היתרי יציאה.30
תגובתו של מאיר על הביקורת שהוטחה על הליגה פורסמה ב'ניו יורק טיימס' כמכתב למערכת:
...במשך חמישים ושלוש שנים ניסינו את הדרך ה"מכובדת". התוצאה הייתה הכחדה דתית ולאומית כמעט טוטלית של הקהילה היהודית בברית המועצות. מי שמנהל מדיניות של דיכוי ומונע מאזרחיו את הזכות הדמוקרטית למחאה ציבורית, אין לו זכות להתלונן כשאחרים נוקטים נגדו את הצעדים היחידים שעשויים להביא ישועה לנדכאים.31
כדי להגביר את המודעות למצוקתם החמורה של יהודי ברית המועצות הוציאה הליגה לאור חוברת שבה תיעד מאיר את רמיסת זכויות הדת וזכויות האזרח של היהודים בברית המועצות. החוברות חולקו בהרצאות של מאיר ובאספות של הליגה.32
פעולות הליגה נגד הסובייטים גררו תגובה רשמית מממשלת ארצות הברית. השגריר האמריקני באו"ם צ'רלס יוסט הזמין את מאיר למשרדו. הוא ביקש ממנו להפסיק את הפעילות נגד הסובייטים בגלל הנזק שהיא גורמת ליחסים של אמריקה עם ברית המועצות ובגלל החשש מפעולות תגמול סובייטיות נגד השגרירות האמריקנית במוסקבה. מאיר יצא מהפגישה וחיוך רחב על פניו. דבריו של יוסט היו אישור ברור להנחת היסוד שלו שהפגיעה בדֶטַנט היא הדרך הטובה ביותר ללחוץ על ברית המועצות.33
באותה תקופה פורסם שהרב משה פיינשטיין, גדול הפוסקים בארצות הברית אז, מתנגד לפעולות הליגה מחשש שבגללן יגבירו הסובייטים את דיכוי היהודים. אך עורך עלון הליגה ציין שהרב פיינשטיין לא פרסם פסק הלכה, אלא חזר על דבריו של הרב יהודה לייב לוין, רבה הראשי של מוסקבה. דברים אלו הועברו על ידי הרב פינחס טייץ, שביקר לעתים קרובות ברוסיה. היה ברור שאת הצהרותיו של הרב לוין הכתיבו הסובייטים.34
באותו קיץ יזם מאיר פעולות נוספות למען היהדות הסובייטית. אחת מהן, צילום עובדי המשלחת הסובייטית, מתועדת רק בהודעה לעיתונות: "עובדי המשלחת ואחרים שייכנסו לבניין המשלחת או יצאו ממנו יצולמו... התכנית תתחיל ב-5 באוגוסט 1970 [ג' באב תש"ל] בעשר בבוקר. אנשי התקשורת מוזמנים". אנשי התקשורת הוזמנו גם לטקס קריאת שם לצומת הסמוך לבניין המשלחת הסובייטית. בעלון הליגה דווח שבתשעה באב (11 באוגוסט) התאספו חברי הליגה בצומת והתקינו מעל לשלט הקיים שלט חדש שבו הכיתוב "כיכר היהדות הסובייטית המדוכאת".35
צעדה לבית הלבן
האירוע המרכזי למען היהדות הסובייטית באותו קיץ היה "צעדת מאה מַייל" (יותר ממאתיים קילומטר) מפילדלפיה לבית הלבן שבוושינגטון. הצועדים יצאו ביום ראשון י"ד באב (16 באוגוסט) מרחבת פעמון החירותג שבפילדלפיה, כסמל למאבק למען חירות יהודי ברית המועצות. הצעדה הגיעה לשיאה בעצרת על יד הבית הלבן בוושינגטון, בדיוק שבוע לאחר מכן.
בתמונה שצולמה על יד רחבת פעמון החירות בתחילת הצעדה, נראה מאיר עומד מאחורי מיקרופון ונואם לפני קהל קשוב. הוא לבוש מדים צבאיים ירוקים כמו הצועדים האחרים בתמונה. לצדו מתכופף עיתונאי, בידו מיקרופון.36
תמונות של הצועדים הופיעו בעיתוני פילדלפיה, וברשת הטלוויזיה >ENG<NBC<HEB> שודר חלק מנאומו של מאיר. הוא דיבר על חשיבות המאבק ברודנות הסובייטית והסביר את מטרות הליגה להגנה יהודית. בעלון הליגה דווח שדבריו עשו רושם חזק על שומעיהם, ותרומות זרמו מכל רחבי ארצות הברית.37
אחד הצועדים תיאר את מהלך הצעדה:
היה לנו ליווי משטרתי, ולאורך הדרך נסעו על ידינו שני רכבים גדולים להובלת ציוד ומשאית קירור למזון. בלילה הראשון ישנו בשדה סמוך לתחנת כיבוי האש בוולי פורג'.ד השכמנו קום בשלוש לפנות בוקר כדי לנצל את שעות הבוקר הקרירות להליכה. בלילה השני ישַנו בשדה באדג'ווד שבמרילנד, שהיה שייך למועמד לקונגרס ששמו אנדרסון.
יהודים ולא יהודים מקומיים אפשרו לבנות להתקלח בבתיהם. הדלקנו מדורות ועשינו קומזיץ. כשהתעוררנו בבוקר, גילינו שהטל הרטיב את שקי השינה שלנו לגמרי והפך את כל השטח לבוץ. שלושת הרכבים שקעו בבוץ, ואנחנו — כשמונים וארבעה צועדים אמיצים — משכנו וגררנו אותם מהבוץ תוך כדי שירת "שיר סַפָּנֵי הוולגה". צעדנו לאורך הכביש הראשי. נשאנו את דגל ארצות הברית ודגל ישראל ושרנו שירי בית"ר, אצ"ל ופלמ"ח. במשך כל הצעדה הקפדנו על 'הדר' [מעקרונות הליגה], שהתבטא בהתנהגות, בלבוש, בפינוי הפסולת, בשיתוף פעולה, בנדיבות ובהרגשה של יחד.38
הבולשת הפדרלית עקבה אחרי הצועדים. משקיף מטעמה דיווח שהם לנו בבולטימור ביום שלישי ובוויטון שבמרלינד ביום חמישי. הוא כתב בדיווחו שמאיר נשא דברים במגרש חנייה של בית ספר תיכון בתחנתם בוויטון, ובבקשו תרומות מהקהל אמר: "אי אפשר לשחד סוכן קג"ב במטבע של רבע דולר".
גם כניסת הצועדים לוושינגטון ביום שישי תועדה בדיווח הבולשת: הם התחילו להתקדם לעבר השגרירות הסובייטית, אך נבלמו בידי המשטרה. לבסוף הורשתה משלחת של שלושה אנשים בלבד לגשת לשער השגרירות ולהגיש עצומה. כשסירב נציג השגרירות לקבל את העצומה, קרא אותה מאיר בקול לפני הקהל וזרק אותה מעבר לשער. בעצומה הובעה מחאה נגד דיכוי היהודים הסובייטים ונגד התוקפנות הסובייטית במזרח התיכון:
ההפגנות נגדכם, ההשתלטויות על המשרדים שלכם, שיבוש מופעי התרבות כביכול שלכם — כל זה עדיין לא הזיז אתכם. כמו פרעה מודרני אתם מכבידים את לבותיכם. כנראה, אתם זקוקים למכות נוספות. עליכם להבין סוף סוף שהאיומים שלנו רציניים. שלח את עמי!39
ביום שישי נסעתי לוושינגטון ברכבת כדי להיות עם מאיר בשבת, והילדים נשארו עם הוריי. מאיר פגש אותי בתחנת 'יוניון סטיישון', ומשם נסעתי אִתו לאולפן הקלטה של רשת >ENG<NBC<HEB>. הריאיון שהקליט שם שודר באותו יום בתכנית הטלוויזיה הכלל ארצית 'טוּדֵיי'. בתכנית שודר גם חלק מהצעדה. הצועדים נראו מכונסים על יד השגרירות הסובייטית ונראה הנציג הסובייטי המסרב לקבל מידיו של מאיר את העצומה.40
הצועדים שהו בשבת באולם האירועים של בית הכנסת 'שערי תפילה' בסילבר ספרינג שבמרילנד, הסמוכה לוושינגטון. מאיר ואני התארחנו בוושינגטון בביתם של הווארד והלן ווֹגל, תומכי הליגה. השיחה בסעודות השבת נסבה על האלימות הגוברת של השחורים בוושינגטון, במיוחד בצפון-מערב העיר, האזור שגרו בו רוב יהודי וושינגטון.41
ביום ראשון כ"א באב (23 באוגוסט) ערכו הצועדים ותומכי הליגה שבאזור עצרת בפארק לַפַאיֶט, מול הבית הלבן. בדו"ח הבולשת הפדרלית תומצת נאומו של מאיר בעצרת: "הוא ציין שתי נקודות עיקריות: הענקת חירות ליהודי ברית המועצות ושינוי במדיניות ארצות הברית כלפי ישראל, דהיינו דרישה לספק נשק נוסף לישראל כדי לעזור לה להביס את מצרים ואת הסובייטים במזרח התיכון".
העובדה שמאיר דיבר לא רק על היהדות הסובייטית אלא גם על מדינת ישראל מעידה שהליגה מעולם לא הייתה ארגון בעל מטרה אחת. גם כשהיהדות הסובייטית הייתה הנושא ה"בוער" המשיכה הליגה לעסוק בנושאיה האחרים, כמו התמיכה במדינת ישראל וההגנה על יהודים באמריקה.
בדו"ח הבולשת צוינה הצהרתו של מאיר שהליגה תמשיך בהטרדת סובייטים באמריקה, ושזו עשויה לכלול "ליווי כפוי". בשיטת ההטרדה הזו היו מחכים חברי הליגה על יד בניין המשלחת הסובייטית, וכאשר יצא דיפלומט רוסי, הם היו הולכים אחריו תוך כדי קריאת דברי עלבון באנגלית וברוסיתה. שיטת הטרדה זו, שהוכחה כיעילה ביותר, הופעלה רק בחורף תשל"א (ינואר 1971). מסתבר שמאיר הגה את הרעיון הזה ארבעה חודשים קודם לכן.42
העצרת חתמה את שבוע הצעדה. באותו ערב סיכם מאיר את אירועי השבוע בריאיון עם רם אורן, כתב 'קול ישראל' בוושינגטון. שבוע לאחר מכן פורסמה בעיתון הסובייטי הרשמי 'איזבסטיה' ההאשמה שממשלת ארצות הברית לא הֵגנה על דיפלומטים ואזרחים סובייטים מפני "הבריונים הציוניים" שהפריעו למופעי אמנות ופלשו למשרדים סובייטיים בניו יורק. בעיתון נמסר שהקרמלין רואה בפעולות הליגה פגיעה בקשרי הידידות שבין שתי המדינות.43
זאת, כמובן, הייתה מטרתו המוצהרת של מאיר. הוא ידע שקשרי הידידות בין המדינות חשובים מאוד לברית המועצות, וסבר שכדי לשמור על קשרים אלו תהיה ברית המועצות מוכנה אפילו להעניק חופש דת ליהודים ולהתיר את הגירתם לישראל. השתלשלות האירועים הוכיחה שהוא צדק.
משפט לנינגרד
פעולות הליגה עודדו וחיזקו את יהודי ברית המועצות. יוסף מנדלביץ' סיפר: "כשקראנו על ה'חוליגנים' של הליגה בעיתונים הרוסיים, הבנו שיש יהודים בעולם החופשי המוכנים לעשות בשבילנו יותר מלחתום על עצומות. ההרגשה שאיננו בודדים במערכה הפיחה בנו רוח עוז וגבורה".44
בעזרת אותה רוח גבורה עשו אחד עשר יהודים ובהם מנדלביץ', מעשה נועז: הם תכננו לחטוף מטוס נוסעים קטן בנמל התעופה לנינגרד כדי לברוח מברית המועצות. בי"א בסיוון תש"ל (15 ביוני 1970), כשהיו בדרכם לעלות למטוס, הם נתפסו ונעצרו. משפטם של העצורים, שנודע כ'משפט לנינגרד', היה אמור להתקיים בחורף, והעולם היהודי חרד לגורלם.
ארגונים יהודיים ערכו הפגנות וניסו לפעול בדרך של דיפלומטיה שקטה כדי לעזור לקבוצת לנינגרד, אך פעולות המחאה הדרמטיות של הליגה הן שמשכו את תשומת הלב הציבורית ופרסמו את מצוקת העצורים. בכ"ד במרחשוון תשל"א (23 בנובמבר 1970) נהגה חברת הליגה מרילין בֶטמן במכונית שכורה ברחוב 67 ולפתע סטתה אל המדרכה שעל יד בניין המשלחת הסובייטית. היא סיפרה: "התכנית הייתה פשוט לנסוע לתוך מגרש החנייה של המשלחת ולצפור כדי לעשות רעש, אבל השוטרים הגיבו בהיסטריה. הם ניפצו את שמשת המכונית וגררו אותנו מהרכב... הוחזקתי בבית המעצר במשך הלילה ולמחרת שוחררתי בערבות". במהדורת החדשות של רשת >ENG<NBC<HEB> נראתה השמשה המנופצת של המכונית, וברקע הושמעו דבריו הדרמטיים של מאיר על מצוקתם של אחד עשר היהודים ברוסיה המואשמים בהאשמות כוזבות.45
יומיים לאחר מכן, בשעה חמש בבוקר, התפוצצו מטעני צינור במשרדי 'אינטוריסט' ו'אירופלוט'. אלמוני שטלפן לסוכנויות החדשות הודיע שהמטענים הונחו במחאה על משפט לנינגרד המתקרב, וחתם בסיסמת הליגה "לעולם לא עוד!" המטענים גרמו נזק קל בלבד, אך האירוע סוקר בהרחבה בכלי התקשורת.46
תגובת הסובייטים לא איחרה לבוא. הם הודיע על ביטול סיבוב הופעות מתוכנן של להקת הבלט 'בולשוי' בארצות הברית "משום שהאמריקנים אינם עוצרים פרובוקציות של בריונים ציוניים". מאיר ראה בביטול ההופעות ניצחון גדול.47
הידיעה על ביטול ההופעות השיגה כותרות בעיתונים. במאמר מערכת שפורסם ב'דיילי ניוז' וכותרתו "בַּיי-בַּיי בולשוי" אושרה השפעתה של הליגה על דעת הקהל:
הקרמלין יוכל להפסיק את כל ההתקפות על נציגיו ועל רכושו... אם פשוט יאמץ מדיניות נורמלית של סובלנות והגינות כלפי היהודים ברוסיה...48
בכ"ו בכסלו תשל"א (24 בדצמבר 1970) פורסמו גזרי הדין של נאשמי לנינגרד: אדווארד קוזנצוב ומרק דימשיץ נידונו למוות, והשאר נידונו לתקופות מאסר ארוכות במחנות עבודה. מיד עם פרסום גזרי הדין פתחה הליגה בתכניות למשמרת מחאה נוספת בת מאה שעות.
בכ"ט בכסלו דיבר מאיר בהונטר קולג' לפני אלפיים וארבע מאות איש. ב'דיילי ניוז' נמסר: "בנאום מחשמל אמר כהנא: 'שלושה מיליון יהודים ברוסיה הסובייטית נקרעים מאתנו כעת. חובה עלינו להפר כל חוק כדי להציל אותם'". בסיום ההרצאה קמו כשש מאות איש וצעדו עם מאיר מהונטר קולג' לבניין המשלחת הסובייטית כדי להתחיל את משמרת המחאה.
קבוצה של חברי הליגה הגיעה לפני קהל הצועדים והשתלטה על המרפסת הגדולה של בית הכנסת 'פארק איסט' שעמד מול בניין המשלחת. הם איימו ברמקולים שאם הסובייטים יבצעו את גזרי דין המוות, ייהרגו דיפלומטים רוסים. שוב ושוב הם חזרו על הקריאה: "שני רוסים תמורת כל יהודי".
הצועדים הגיעו לרחוב של בניין המשלחת, ומאיר עודד אותם להתקדם. הם פרצו את מחסומי המשטרה, והחלה מהומה. בהתנגשות האלימה בין השוטרים ובין ההמון הדוחף והצועק נחסמה התנועה בצומת במשך עשר דקות, ובדוחק הרב נדחפו כמה מפגינים לתוך חלונות הראווה של חנות סמוכה. מאיר ותשעה מפגינים נעצרו. חברת הליגה ברברה גינזברג כתבה: "מאיר תמיד הלך ראשון, בכל הפגנה, ולכן הלכנו אחריו".49
למחרת שוחרר מאיר בערבות וחזר למשמרת המחאה.50 יוטא הלברשטם תיארה אותה:
זהו יומה השלישי של המשמרת. השעה עשר בבוקר. אני צועדת לעבר מקום המשמרת, קפואה מהרוחות המנשבות סביבי ושואלת את עצמי: האם מישהו יהיה שם במזג האוויר המקפיא הזה? הייתכן שמישהו נשאר שם בלילה, כפי שהובטח, בקור הנורא הזה? אני מגיעה ומסתכלת בתדהמה. כחמישה עשר צעירים אדומי פנים, מכורבלים במעילי הפַּרקה שלהם, צועדים בכבדות במעגל וקוראים למי שמוכן לשמוע: "הצילו את היהדות הסובייטית!"
קולותיהם עייפים וחלשים וצעירים מאוד. נדהמתי להיווכח שהמשמרת לא ננטשה. שאלתי: "הייתם פה כל הלילה?" הם מהנהנים בחיוב. "אבל איך יכולתם? קר כל כך".
"קר יותר ברוסיה", עונה נער צעיר מאוד.51
עם סיום משמרת המחאה בת מאה השעות הגיעה הבשורה הטובה שגזרי דין המוות הומרו במאסרים. העיתונאי ארנסט בַּרַבַּש זקף זאת לזכות הליגה:
הרב מאיר כהנא הוביל סדרת הפגנות סוערות... מאות מצעירי הליגה ערכו משמרות מחאה יומם ולילה ועזרו לעורר את מצפונה של אמריקה... המצב חִייב נקיטת פעולות מחאה נמרצות בלי דיחוי. הייתה סכנה שגזרי הדין של הנידונים למוות בלנינגרד יבוצעו מיד למחרת... אולי לא פופולרי להגיד זאת, אך עלינו להכיר בעובדה שהליגה להגנה יהודית היא שפעלה מיד בימים הקריטיים הראשונים לאחר פרסום גזרי הדין, ובכך עוררה גל מחאות ברחבי ארצות הברית נגד ה"צדק" המעוות של הסובייטים.52
בשבוע שלאחר מכן שיבח מאיר בטורו ב'ג'ואיש פרס'ו את הארגונים היהודיים שתרמו לביטול גזרי הדין, אך הדגיש: "הלחץ של המיליטנטים הוא שגורם ל'מתונים' לפעול".53
© כל הזכויות שמורות