פרק יח
התרחבות פעילות הליגה תש"ל-תשל"א / 1970
המולה בלתי פוסקת
הידיעות על פעולות הליגה הגיעו, כמובן, לישראל. כאשר הייתה העיתונאית גאולה כהן בביקור בארצות הברית, היא ביקרה במשרדי הליגה כדי לראות מקרוב את הארגון ששמעה עליו רבות. בטורה הקבוע ב'מעריב' היא תיארה את המשרד:
אני רואה שולחנות וכיסאות ורצפה מגובבים ניירות ועלונים, וכרזות קורעות עיניים מארבעה כתלים קוראות אליי "הֱיֵה אכפתי!"... צעירים וצעירות מאחורי מכונות כתיבה וערמות כרוזים... בחדר רוחשת המיה בלתי פוסקת... באוויר עומד פה טחב של מרתף, עד שאתה שוכח שעלית לכאן במעלית של בניין גורד שחקים. אבל אין לך שום חשק לקום ולצאת... אתה מרגיש שבתוך כל אי הסדר המבולבל הזה קורה משהו, ואת כל הריחות הטחובים האלה העולים באפך מטהרת איזו רוח של התנדבות שנושבת פה, רוח של אי מקצועיות, של משהו בלתי מוגמר, אבל שהולך ומתהווה ושאכפת לו...1
אחת מאותם אנשים אכפתיים במשרד הייתה אמו של מאיר, סוניה, שהייתה גאה בו ורצתה לעזור. היא הגיעה למשרד במנהטן פעמיים בשבוע ברכבת התחתית. היא פתחה מכתבים שהגיעו בדואר, הקלידה, שלחה קבלות על תרומות ועזרה במילוי מעטפות לשליחה בדואר. רֶנֵיי בראון סיפרה שהיא טאטאה את הרצפה כל הזמן בניסיון לשוות למשרד מראה מסודר.2
גם כתבות אחרות על הליגה תיארו את המתנדבים ואת המשרד. קנת' ברייטרמן כתב בירחון היהודי 'מידסטרים':
המשרד מלא צעירים; לליגה אין מזכירות חוץ ממתנדבים צעירים אלה. חלקם נראים כמו סטודנטים רדיקלים-ליברלים טיפוסיים מגודלי שיער. אחרים לבושים כתלמידי ישיבה. יש כאלה שמזכירים לי את החבר'ה מתנועת הנוער הציונית שלי, לראשם כיפות סרוגות קטנטנות בסגנון ישראלי המוצמדות לשיער בסיכת ראש.
בחדר החיצוני של המשרד יש שולחן ארוך פשוט, שני שולחנות כתיבה ישנים צבועים בצבע צהוב ומדפי מתכת. כל משטח בחדר הזה מכוסה בערמות של פליירים משוכפלים ובניירת אין-סופית. על כל שולחן כתיבה יש טלפון המצלצל בלי הרף ומכונת כתיבה עתיקה מהסוג שרואים בסרטים ישנים...
על החדר הקטן ששימש משרד למאיר כתב ברייטרמן: "קירותיו הסדוקים מכוסים מפות, מערכות שעות ותמונות של זאב ז'בוטינסקי".3
גם ריאיון עם מאיר ב'מנהטן טריביון' כלל תיאור של המשרד:
הרב כהנא יוצא במהירות ממשרדו, לוחץ את ידי בביישנות, חוזר במהירות למשרד ומסמן לי להיכנס. הרב בן 37, יש לו פנים שמיות נאות, עור לבן... וגבות שחורות משחור. הוא יושב מאחורי שולחן עץ כהה ומרופט...
המשרד מבולגן וצנוע; על קיר אחד ציור שמן של הכותל המערבי בירושלים, ועל הקיר שמולו פוסטר שבו קריאה להשתתף בשיעורים בבית הספר לקרטה 'שורי דוג'ו'.4
רוב פעולות הליגה בתש"ל (1970) תוכננו במשרד זה. לדוגמה:
h הפגנות נגד המלחין והמנצח היהודי המפורסם ליאונרד בֶרנשטיין, שגייס כספים בעבור הפנתרים השחורים, אנטישמים מוצהרים שעֻיינו גם את מדינת ישראל.
h הפגנות שנועדו לכפות על הפדרציה היהודיתא לתת כסף לבתי ספר יהודיים ולמטרות יהודיות אחרות.
h "ביקור" היסטורי במעוזם של הפנתרים השחורים בשכונת הַרלֶם.
h פעולות מחאה באוניברסיטאות שיהודים הופלו בהן לרעה.
h הגנה על יהודי ויליאמסבורג שבברוקלין מפני שחורים ופורטוריקנים שהתפרעו במשך שלושה ימים בתגובה על דריסת ילדה שחורה בשוגג על ידי נהג יהודי.
h תכניתם של אברהם ונחמה הרשקוביץ לחטוף מטוס בלונדון. הם נעצרו בנמל התעופה קנדי כשנמצא נשק על גופם. הם נחשדו בתכנון חטיפת מטוס מצרי בלונדון כנקמה על חטיפת שלושה מטוסים שבועיים קודם לכן בידי ערבים.
h פעולות להחזרת ד"ר ארנולד איינהורן, שפוטר בעקבות איומים של פעילים שחורים, לתפקידו כראש מחלקת הילדים בבית הספר לרפואה על שם אלברט איינשטיין.5
ההצלחה של הליגה נבעה במידה רבה מהכישרון המיוחד שהיה למאיר ליצור אירועים ואמירות שמשכו תשומת לב תקשורתית. אך אין די בסיקור אירוע; הצלחתו תלויה בצורה שכלי התקשורת מציגים אותו. יש דוגמה לכך במכתב ששלח שמואל שושן, איש יחסי הציבור של הליגה, למנהל תחנת הטלוויזיה ערוץ 5:
בדיווח שלכם על ביקור הליגה להגנה יהודית במפקדת הפנתרים השחורים בשכונת הַרְלֶם הראיתם איך הפרידה המשטרה בין שתי הקבוצות וגם סיפקתם את ההסבר לביקור כאשר שידרתם את הדברים שהרב כהנא אמר לפנתרים. הכול הועבר בצורה אובייקטיבית ואינפורמטיבית.
לעומת זאת, רוג'ר גרימסבי [מערוץ 7] פתח את הדיווח שלו בהערה השלילית "מישהו חשב שיהיה רעיון טוב ללכת להרלם", ועל המרקע נראו רק דחיפות של שוטרים וכדומה. הוא לא הסביר למה הפגינה הליגה נגד הפנתרים ולא מסר את טענותיה נגד האנטישמיות הארסית שלהם. כל הטון של השידור היה לעגני...6
בכל מקום ובכל מצב
מבצע ייחודי של הליגה שזכה לדיווחים חיוביים בכלי התקשורת היה הסיוע שהיא הושיטה ליהודים בעת שביתת קברנים בניו יורק בשבט (ינואר). מאחר שההלכה מחייבת קבורה בתוך שלושה ימים, תבעו יהודים את איגוד הקברנים בשל פגיעה בחופש הדת. בית המשפט קיבל את תביעתם ופסק שאסור לקברנים למנוע קבורה של יהודי, אולם קבע שאסור לבני המשפחה לשכור קברן בתשלום; הם צריכים לכרות את הקבר בעצמם או בעזרת מתנדבים.7
מאחר שמטרתה של הליגה הייתה "להגן על כל זכויות היהודים", כפי שניסח זאת מאיר, הוא הודיע שהליגה תספק מתנדבים לכריית קברים. צעירי הליגה נחלצו לעזרתם של יהודים קשישים שקרוביהם נפטרו ולא יכלו לכרות קברים בכוחות עצמם, אך החפירה באדמה הקפואה הייתה מלאכה קשה, והצעירים החלו להתחמק מהתפקיד. כשראה זאת הרכז אברהם הרשקוביץ, הוא אמר לצעירים שהוא יקרא לבנות לבוא במקומם. הצעירים התביישו וחזרו לעבודה.8
אחד המקרים שבו נקראה הליגה לסייע לכרות קבר היה מקרה שבו ניסה קברן למנוע מבנים לקבור את אביהם. תמונה של שני חברי הליגה הגברתניים הכורים קבר הופיעה בעמוד הראשון של ה'דיילי ניוז', והסיפור סוקר בחדשות של תחנת טלוויזיה מקומית ובעיתון יהודי, ה'ג'ואיש פוסט אנד אופיניון'.9 הידיעות האלה תרמו לפרסומה של הליגה, והיא נודעה בקרב הציבור כארגון העוזר לכל יהודי בכל מקום שהוא.
אברהם הרשקוביץ סיפר:
ערב אחד, קרוב לשעת חצות, כשעבדתי במשרד, התקשרה אישה בפאניקה. היא אמרה שהיא כבר התקשרה למשטרה... היא חיה עם אביה הקשיש, ניצול שואה, בשכונת עוני בברונקס, ולעתים קרובות הם נשדדו בידי נרקומנים. באותו ערב היא חזרה מהעבודה ומצאה את אביה דקור דקירות סכין, ראשו בתנור והגז מופעל.
היא הזמינה אמבולנס, ואִתו הגיעה גם ניידת משטרה [על פי הנהלים]. השכנים שדקרו את אביה התקשרו אליה ואיימו: "את קראת למשטרה — נטפל בך". השוטרים אמרו לה לעזוב את השכונה.
שלחתי לביתה אנשים חמושים, כדי שהשכנים יראו שיש לה שמירה, והם נשארו אתה במשך הלילה. בכל פעם שהיא יצאה מהבית הם ליוו אותה כשבידיהם רובים, כדי שהשכנים יראו. בסופו של דבר, אחד מחברי הליגה שהיה סוכן נדל"ן מצא לה דירה בשכונה אחרת.10
גֶ'ניס שטרן סיפרה מה גרם לה להצטרף לליגה:
אמי גרה בשכונת ברייטון ביץ' שבברוקלין. נערים שחורים מהשכונה היו רצים במסדרונות של הבניין שלה, צועקים ומאיימים על התושבים היהודים וגונבים את המחאות הביטוח הלאומי מתיבות הדואר שלהם. טלפנתי למשטרה, אך נאמר לי שהשוטרים אינם יכולים לעשות דבר נגד צעקות ואיומים. התקשרתי לידידתי הֶרמַיוני, שהייתה חברה בליגה, והיא קבעה לי פגישה עם מאיר. הוא שלח כמה חבר'ה. כשהגיעו הנערים והתחילו לרוץ ולצעוק, הכו אותם חברי הליגה ואיימו עליהם. מאז הם לא באו עוד להטיל את אימתם על דיירי הבניין של אמי. ואז הצטרפתי לליגה.11
אהבת ישראל
התגייסותם של חברי הליגה לעזור לכל יהודי באשר הוא נבעה מהדגש ששם מאיר על העיקרון של אהבת ישראל. על פי עיקרון זה עזרו ליהודי ברית המועצות, ליהודים העניים באמריקה וגם ליהודים בישראל. בתקופה ההיא הייתה ישראל זקוקה למטוסי המיראז' שהזמינה ממפעל צרפתי ושילמה בעדם שנתיים קודם לכן. אולם צרפת סירבה לספק את המטוסים בגלל אמברגו (חרם) שהטילה על משלוח נשק למזרח התיכון לאחר מלחמת ששת הימים. כשהגיע נשיא צרפת ג'ורג' פומפידו לביקור ממלכתי באמריקה, נסעה קבוצה של חברי הליגה לוושינגטון כדי למחות על סירובה של צרפת לספק את המטוסים.
שמחה מלנבאום סיפר על ההפגנה בוושינגטון:
אנשים רבים מאוד הגיעו, ולא היה מקום לכולם באוטובוס שהוזמן לנסיעה לוושינגטון. כמה מהם עמדו בנסיעה, וצירפנו גם שיירה של מכוניות פרטיות...
בשעה 12:00 בצהריים חיכינו על יד מועדון העיתונאים שפומפידו היה אמור לשאת בו דברים... כשהוא יצא מהלימוזינה שלו, התחלנו לצעוק "הלאה פומפ! הלאה פומפ!" בתוך כמה דקות הגיעו שוטרים ועצרו רבים מאתנו.12
מאיר נסע עם מַל ליבוביץ לוושינגטון מוקדם יותר כדי להיפגש עם מפקד המשטרה ולסכם את כללי ההפגנה. מל סיפר:
נאמר לנו שעלינו להישאר במרחק חמש מאות רגל [150 מטר] מכל נציג של מדינה זרה. בסופו של דבר הגיעו לבית המעצר עשרים ושמונה מפגינים, כמחציתם מבוגרים וכמחציתם בני נוער. ביליתי כשלוש שעות בתא עם מאיר.
ניגש אלינו שוטר ואמר: "הרב, יש כאן שישה עשר קטינים. אם אתה מבטיח להוציא אותם מוושינגטון עד השעה חמש, נשחרר אותם בחסותך". מאיר ענה: "לא". הבטתי בו ואמרתי: "כן". לבסוף מאיר הסכים. השוטר התחיל לצאת מהתא... אני קראתי לו לחזור: "כרגע שחררת שישה עשר נערים לחסותו של הרב. אתה לא חושב שיהיה צפוף כאן בתא?"13
בידיעה ב'ניו יורק טיימס' על הביקור של פומפידו בוושינגטון צוין: "במחאות מינוריות של קבוצות פרו ישראליות נעצרו עשרים ושמונה איש, כולל הרב מאיר כהנא". העצורים הואשמו בהפרת הסדר ושוחררו. כל עצור שילם עשרה דולר וחתם על התחייבות להתייצב למשפט. בסוף בוטלו המשפטים תמורת ויתור על עשרת הדולרים.14
בהפגנה זו כמו ברבות אחרות נדרשה מחברי הליגה מסירות נפש, שהיא חלק בלתי נפרד מאהבת ישראל. מלנבאום כתב: "יש כאלה שקמו בשלוש או בארבע לפנות בוקר ביום שלישי ולא הגיעו הביתה עד יום רביעי בבוקר. כולם הפסידו יום עבודה או יום לימודים".15
בכתביו, בהרצאותיו, באספות מזכירות ובשיעורים לימד מאיר איך מקיימים למעשה את מצוות אהבת ישראל. בראש ובראשונה היה מאיר מחנך, ולכן הוא הקים 'לשכת נואמים' של הליגה. בעלון הליגה נמסר: "כחלק מהתכנית לחנך את הציבור, 'לשכת הנואמים' של הליגה פותחת קורס לאימון דוברי הליגה לעתיד. כדי להיות דובר דרוש אימון ממושך". רבים מאלה שראיינתי במהלך כתיבת ספר זה זכרו את ההשפעה החינוכית החזקה של מאיר.16
חינוך הצעירים
צו השעה היה להשפיע על הצעירים. מאיר השקיע מאמצים גדולים בקמפוסים כדי ליצור משקל נגד להשפעתן של תנועות שמאלניות אנטי ציוניות ואנטי יהודיות על סטודנטים יהודים.
השפעות השמאל הדאיגו את כל המנהיגים היהודים. ב'שנתון היהודי-אמריקני' (פרסום של הממסד היהודי) דווח על "הניכור מהמסורת היהודית של צעירים נבונים ובעלי מודעות חברתית גבוהה שהצטרפו לתנועת השמאל החדש... שהיא בדרך כלל אנטי ישראלית ואנטי ציונית". דוגמה בולטת לצעיר יהודי כזה היה אבּי הופמן, מנהיג סטודנטים שמאלני, שאמר: "אני תומך בפלסטינאים. הם קרבנות הסכסוך שבמזרח התיכון".17
בכסלו תש"ל (נובמבר 1969) היו עשרים וארבעה סניפים של הליגה בקמפוסים בארצות הברית ובקנדה ומערך לרישום חברים בקרב תלמידי תיכון "כדי שהליגה תשמש כוח נגדי לקבוצות קיצוניות שמושכות אליהן את הצעירים היהודים ושכמעט אין עומד נגדן כעת". במהלך השנה הוקמו סניפים בשלושה עשר קמפוסים נוספים.18
צעירי הליגה מונו לתפקידים אחראיים, והם מילאו אותם במסירות. איזי דנציגר, שהיה בן שבע עשרה, היה מופקד על מטווח הליגה בשכונת ויליאמסבורג שבברוקלין, ואלכס שטרנברג, שהיה בן עשרים ואחת, לימד קרטה באולם גדול שהיה צמוד למשרדם של צעירי הליגה במנהטן. תלמידי תיכון וסטודנטים ערכו את עלון הליגה, וביזמתו של מאיר תמיד השתתף נציג הנוער באספות של מזכירות הליגה.19
בתקופה ההיא נעשה ניסיון לחלק את חברי הליגה באופן רשמי לשתי קבוצות, 'עוז א' ו'עוז ב'. בקבוצה הראשונה היו הצעירים שלמדו קרטה ויכלו להשתתף בפעולות הגנה מעשיות. בקבוצה השנייה היו חברי הליגה שהשתתפו בהפגנות ובמשמרות מחאה. בתשל"ב הפכה 'עוז א' ליחידה הקרבית של הליגה ונקראה 'חוליית החיות'ב. השם 'חיה' הביע התנערות מהתדמית הגלותית הרכרוכית של היהודי ותביעה לשנס מותניים ולהילחם כחיה כדי להגן על יהודים.20
בסוף קיץ תש"ל (1970) נערך סמינריון הדרכה במתחם 'מחנה גֶ'דֶל'. כדי לעודד את ההשתתפות גבתה הליגה עשרה דולר בלבד לשבוע שלם. בכל יום היו שלוש הרצאות בנות שעה וחצי. מאיר לימד שני נושאים: "הכרת הקבוצות הקיצוניות של ימינו" ו"הארגונים היהודיים האמריקניים: מה הם ואת מי הם מייצגים?" ברט צווייבון הרצה על הכשרת נואמים ופעילים בקמפוסים. דב שפרלינג, אסיר ציון לשעבר שעלה לישראל וביקר אז באמריקה, הוזמן לדבר על הפעילות למען שחרור יהודי ברית המועצות. נושאים אחרים בסמינריון היו זכותנו על ארץ ישראל וההתמודדות עם התעמולה הערבית. בכל יום התקיימו שיעורי קרטה ומטווחים, שההשתתפות בהם הייתה חובה. צעירי הליגה עצמם ארגנו את כל הסמינריון, כולל תכנון ההרצאות.21
כדי לחזק את הפעילות החינוכית של הליגה חיבר מאיר חוברת ששמה 'הליגה להגנה יהודית: עקרונות והשקפות'. אלה חמשת העקרונות שהודגשו בה:
ׇ אהבת ישראל: התחייבות לעזור לכל יהודי בכל מקום ובכל עת.
ׇ הדר ישראל: גאווה במורשת היהודית וכבוד עצמי.
ׇ ברזל ישראל: כוח פיזי. ה"יהודי החדש" יזכה להערכת אחרים על ידי הגברת הדימוי העצמי שלו באמצעות כוח פיזי, אומץ והכרת המורשת.
ׇ משמעת ישראל: משמעת עצמית דרושה לשמירה על אחדות ישראל.
ׇ ביטחון: ביטחון בנצחיותו של עם ישראל על סמך ההבטחה האלוקית לאברהם אבינו וההיסטוריה המדהימה של העם החלש מכל העמים.
בהקדמה לחוברת הודגשה המודעות לשואה:
דורנו חי בצִלם של ששת המיליונים. השמדת שליש מעמנו, השואה שאירעה לפני זמן קצר כל כך, הייתה טראומה גדולה, מכה שמשפיעה על חיינו ועל דרך חשיבתנו...
מתוך זיכרונות מרים של עם שמאס בסבל עד תום, מתוך דפי היסטוריה ספוגי דמעות, צומח הדור החדש. היהודי החדש מתגאה בעברו המפואר ונשבע לאלוקיו, לעצמו ולאויביו: "לעולם לא עוד!"
בחלקה השני של החוברת, "יישום האידיאולוגיה: מהלכה למעשה", פורטו בעיות האנטישמיות: התקפות פיזיות, אפליה מתקנת ופשע בשכונות העוני. מאיר מנה את התופעות המדאיגות באמריקה, כגון המשבר הכלכלי הגובר והקבוצות הקיצוניות האנטי יהודיות, וקבע שהפתרון היחיד ליהודי אמריקה הוא עלייה לישראל (נושא העלייה נעשה אחר כך לנושא מרכזי בהרצאותיו ובכתביו של מאיר).
המסקנה בסוף החוברת הייתה שהמשימה העיקרית היא החינוך: "המאבק על רוחו של הנוער היהודי הוא אחת המטרות העיקריות של הליגה. תנועות ואידיאולוגיות זרות ומסוכנות מתחרות ביניהן על לבו של הנוער היהודי... רק באמצעות חינוך יהודי מקסימלי יש תקווה לנוער היהודי... הליגה מאמינה בצורך להקים בתי ספר יהודיים ייחודיים שבהם יילמדו התכנים הנלמדים במחנה הליגה".22
חלום חייו של מאיר היה להקים מוסד חינוכי. כבר בתש"ל הוא שרטט תכנית ל'מרכז לתודעה יהודית':
מטרתו תהיה להחדיר גאווה יהודית, לאומיות יהודית, תרבות יהודית ומסורת יהודית בצעירים ובצעירות. המרכז לתודעה יהודית יהיה פתוח ליהודים בכל הגילים ומכל רקע דתי. נושאי הקורסים יהיו לאומיות יהודית, היסטוריה יהודית, מסורת יהודית, ענייני דיומא (ישראל-ערבים, היהדות הסובייטית) והסכנה ליהודים באמריקה.
תכנית המרכז לתודעה יהודית כללה מסגרת תורנית-צבאית ששמה ישיבת 'תורה ועוז', והיא נועדה לצעירים מעל גיל שמונה עשרה. מאיר כתב: "התלמידים יוסמכו לרבנות. נוסף על שיעורי הגמרא הם ילמדו היסטוריה יהודית (יושם דגש על המחתרות) והלכות ארץ ישראל, וכן קרטה ושיטות הגנה עצמית אחרות".
במאמר שכתב במרחשוון תשל"א (נובמבר 1970) תיאר מאיר את ישיבת 'תורה ועוז' והסביר שאחת ממטרותיה העיקריות של הליגה היא להכשיר צעירים למנהיגות כדי שיוכלו להדריך בבתי ספר תיכוניים ובקמפוסים.23
מאיר שאף לפתח את המודעות לגבורה היהודית ולגיבורי ישראל של התקופה האחרונה כדי להחדיר גאווה יהודית ביהודים הצעירים. אחד מאותם גיבורי ישראל היה דב גרונר, לוחם אצ"ל שהשתתף בהתקפת האצ"ל על תחנת משטרה בריטית ברמת גן ונתפס. הוא הואשם בירי לעבר שוטר בריטי והועלה לגרדום בידי השלטון הבריטי בכ"ו בניסן תש"ז (16 באפריל 1947).24
בעלון הליגה נמסר:
הליגה הקדישה את חודש מרחשוון (נובמבר-דצמבר) לזכרו של דב גרונר, שמסר את נפשו כדי שתקום מדינה יהודית. במשך חודש מרחשוון נשא הרב כהנא הרצאות בקמפוסים על דב גרונר ועל גאווה יהודית... הסטודנטים התרגשו מאוד ממסירות נפשו של היהודי הגדול הזה... לאורך החודש, שהליגה כינתה "חודש דב גרונר", התקיימו ברוב סניפי הליגה בקמפוסים הרצאות על דב גרונר ועל גיבורי ישראל אחרים ונלמדו שירי מחתרות".25
בפליירים שחולקו לפרסום הרצאתו של מאיר על גרונר בברוקלין קולג' נכתב:
"חודש דב גרונר" הוא תחילתה של מערכה גדולה שמטרתה ללמד את האמת על הזכות היהודית על ארץ ישראל... ולהחזיר לחיקנו אלפי יהודים צעירים שאינם יודעים דבר על תקופה זו בהיסטוריה היהודית, ומתוך בורות גמורה משמיעים את ההבלים ששמעו מפי שמאלנים וערבים...
תקופת האצ"ל, הלח"י וההגנה היא פרק גאה בהיסטוריה היהודית. היהודים הכריזו לפני העולם, שבמשך אלפיים שנה בעט בהם עד לשיא של זוועות אושוויץ: די! אנחנו הולכים הביתה!26
אחת מהרצאותיו הרבות של מאיר בקמפוסים באותה שנה תוארה בידיעה ב'לונג איילנד פרס', שהופיעה לצד תמונה של מאיר בחליפה ובעניבה: "אתמול דיבר הרב מאיר כהנא לפני מאתיים סטודנטים בקווינס קולג'... בסוף ההרצאה הוא ענה על שאלות במשך שלושים דקות. הוא אמר: 'איננו גזענים. אנחנו מאמינים בשוויון של כל בני האדם... כל בני האדם נבראו רעים או טובים במידה שווה. נילחם ברעים ונעזור לטובים... מטרתנו היא להגן על אחינו היהודים... צריך לזכות בהערכה לפני שזוכים באהבה, והדרך היחידה לזכות בהערכה היא לעמול בשבילה...'"27
במעקב הבולשת הפדרלית
הבולשת הפדרלית עקבה אחרי הרצאותיו של מאיר כחלק מחקירת פעילות הליגה שהחלה בסיוון תש"ל (יוני 1970). באחד המסמכים של הבולשת הובא הנימוק לחקירה: "...הבית הלבן והתובע הכללי מתעניינים בפעילותו של כהנא מאחר שהוא והליגה ניסו לשבש את היחסים בין ארצות הברית לברית המועצות..."28
המעקב נעשה באמצעות דיווחים של סוכני הבולשת ושל משקיפים שונים ובאמצעות האזנות סתר לשיחות טלפון. מאיר נחקר באופן ישיר על ידי סוכני הבולשת הפדרלית רק שלוש פעמים: בו' בתשרי תש"ל (18 בספטמבר 1969) לאחר ששלח מכתבי איום לנציגויות דיפלומטיות ערביות; בכ"ח באלול תש"ל (29 בספטמבר 1970) לאחר שחברי הליגה אברהם ונחמה הרשקוביץ ניסו לעלות למטוס כשעל גופם מוסתר נשק; ובג' בתשרי תשל"ג (11 בספטמבר 1972) הוא נחקר בשגרירות האמריקנית בתל אביב בנוגע לאיומים לחטוף דיפלומטים סובייטים.29
לפעמים עשו שתולי הבולשת דברים נוספים מלבד מסירת הדיווחים. בהרצאה שנשא מאיר בסיינט לואיס בקיץ תש"ל ניסה אחד מהם להסית אנשים בקהל נגד מאיר. הוא אמר שמאיר הוא נוכל שמשתמש בליגה לצבירת כסף כדי לחיות עם משפחתו בישראל ברמת חיים גבוהה.30
התיק של מאיר בבולשת תויג 'ביטחון פנימי — נטייה לאומנית'. כמובן, הבולשת הגזימה בהערכת הסכנה שהיוותה פעילותו של מאיר. ברט צווייבון אמר: "הגענו למצב שבו הבולשת הפדרלית רואה צורך להרוס אותנו, לא משום שאנחנו מסכנים את הממשלה, אלא משום שהצלחנו לפגוע במרכז העצבים של הסובייטים... כמו זבוב התוקף פיל. אבל הזבוב הצליח לגרום לפיל אי נעימות. המאבק של הליגה למען היהדות הסובייטית השיג כותרות. משום כך הממשלה מנהלת בכל הכוח מערכה להשתיק אותנו".31
מעקב הבולשת היה נושא לבדיחות רבות של מאיר. כל דבר בבית נחשד — בצחוק, כמובן — למכשיר האזנה. הוא היה אומר לאורחים בחיוך: "דבר לתוך קערת הסוכר בבקשה". אך לפעמים הוא ביקש מאנשים לצאת החוצה כדי שיוכל לדבר אִתם בחופשיות.
דיווחיהם המפורטים של סוכני הבולשת, שהשגתי על פי 'חוק חופש המידע' של ארצות הברית, שימשו מקור חשוב למידע בעבור ספר זה, במיוחד למידע על הרצאותיו של מאיר. על פי רוב כללו הדיווחים תמצית של ההרצאה ופרטים יבשים על המקום, על מספר הנוכחים וכדומה. בדיווח על הרצאה של מאיר ב'אמריקן יוניברסיטי' בוושינגטון בי"ג בתשרי תשל"א (13 באוקטובר 1970) נמסר ששלושים וחמישה צעירים הגיעו להרצאה בת שעתיים שבה הדגיש מאיר את חשיבותה של אחדות ישראל ועודד הקמת סניף של הליגה בקמפוס.32
סוכן של הבולשת נכח גם בהרצאה שנשא מאיר כשבועיים לאחר מכן, ב'בית הלל' של אוניברסיטת מיזורי שבעיר קולומביה. הוא סָפר כשישים וחמישה איש בקהל וסיכם את דבריו של מאיר בדיווחו: "כהנא השווה את המצב הנוכחי בארצות הברית למצב שהיה בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה. כהנא טען שהיהודים יואשמו באחריות למלחמת וייטנאם. היהודים צריכים להתגבר על 'תסביך המכובדות' שלהם ולנקוט אותם אמצעים שעזרו לשחורים באמריקה להשיג שוויון זכויות. כהנא אמר שעתיד היהודים בארצות הברית הוא חסר תקווה. כהנא, שמתכנן הגירה לישראל בספטמבר 1971 [אלול תשל"א], אמר שהוא מקווה שכל יהודי אמריקה ילכו לישראל".
הדיווח כלל פרטים נוספים על ביקורו של מאיר בקולומביה: בנמל התעופה הוא שכר מכונית 'פורד גלקסי' בעלת שתי דלתות מסוכנות ההשכרה 'הרץ'. הפקיד ב'הרץ' תיאר את לבושו של מאיר: "חליפה אפורה, חולצה לבנה וכובע שחור כמו רבאיי". הדיווח פירט אפילו את המלונית שבה שהה מאיר, את מספר החדר שלו ואת שעת הטיסה שלו חזרה — 5:45 בבוקר. בדרך כלל בחר מאיר לנסוע מוקדם בבוקר ולהגיע לניו יורק מוקדם, כי היו לו דברים רבים מאוד לעשות.33
גם כתבות בביטאוני סטודנטים שימשו מקור לתוכן הרצאותיו של מאיר, כמו כתבה זו על הרצאה שנשא מאיר בוויליאמס קולג' שבמַסֶצ'וּסֶטס בב' במרחשוון תשל"א (1 בנובמבר 1970):
"אם אתם סבורים שבתנ"ך כתוב 'לתת את הלחי השנייה', אתם צודקים, אבל אתם לא קוראים את התנ"ך הנכון".ג במילים אלו סיכם הרב מאיר כהנא, מנהיג הליגה להגנה יהודית, את הרעיונות שעליהם מבוסס ארגונו.
...הליגה להגנה יהודית הוקמה כדי למלא "חלל" בהנהגה היהודית... הוא סיפר על המצב שהיה ב-1943, כשהקהילה היהודית בארצות הברית שמעה על מחנות המוות של היטלר. המנהיגים היהודים דרשו מהנשיא רוזוולט להפציץ את מסילות הברזל המובילות למחנות... רוזוולט סירב... הרב כהנא טוען שיהודים אלה היו צריכים לעשות יותר מאותן מחאות "מכובדות" של דרשות וכתיבת עלונים. היה עליהם לצאת לרחובות ולעשות דברים שיפרסמו באופן דרמטי את האסון.
...לפי כהנא, ברית המועצות מבצעת בחמישים ושלוש השנים האחרונות רצח עם — רצח לאומי ותרבותי... הליגה מקווה לעורר את העולם לבעיה ועל ידי כך לפתור אותה.34
חודש לאחר מכן דיבר מאיר באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, מעוז השמאל. רוברט אליאס, יושב ראש אגודת הסטודנטים, הוא שהזמינו, וכך כתב לי אליאס: "הזמנתי אותו לדבר אצלנו לאחר שקראתי עליו בכתב העת 'אֶסקווייר' והתלהבתי. אני זוכר דברים רבים שאמר בהרצאה באותו יום".35
חלקים מדבריו של מאיר צוטטו בביטאון הסטודנטים:
"אלה שמאשימים אותנו בהתנהגות 'לא יהודית' הם אלה שהחינוך היהודי שלהם הסתיים בגיל שלוש עשרה", אמר הרב מאיר כהנא, ראש הליגה להגנה יהודית בניו יורק, לשלוש מאות הסטודנטים שבאו לשמוע אותו אתמול.
"היהודים בארץ הזאת בסכנה מפני שהם המטרה העיקרית של הימין הקיצוני ושל השחורים..." אמר כהנא.
"ההנהגה היהודית בארץ הזאת פשטה את הרגל. היא אינה עושה די למען יהודי ברית המועצות, למען חינוך יהודי ולמען ישראל. סדר העדיפויות שלה משובש לגמרי".
כהנא סיפר על הסיוע שהגישה הליגה כשהיו התפרעויות בשכונת ויליאמסבורג, שכונה ענייה ומעורבת בברוקלין: "נהג משאית יהודי דרס ילדה שחורה בשוגג. השחורים בשכונה התפרעו במשך שלושה ימים נגד היהודים החסידים בוויליאמסבורג".
"היהודים הזעיקו את הליגה", אמר כהנא, "חברי הליגה הגיעו מצוידים בבקבוקים, בלבֵנים ובשרשרות, והשיבו את הסדר על כנו. הליגה אינה ארגון 'מכובד'..."36
תוכן ההרצאה הזו נודע לי גם מההקלטה שלה. בהמשך ההרצאה דיבר מאיר על אזלת ידו של הממסד היהודי בתקופת השואה: "כשהשחורים סבלו מחוסר שוויון בחינוך, בתעסוקה ובאוטובוסים, הם — לזכותם ייאמר — יצאו לרחובות, צעדו ברחובות, ישבו ברחובות, כבלו את עצמם לבניינים. הם קיבלו מכות, אך חזרו שוב ושוב — וניצחו. מדוע לא נהגו כך המנהיגים היהודים [בזמן השואה] כשהבעיה הייתה פיקוח נפש ממש, לא ישיבה באוטובוסים? ...מפני שליהודים יש תסביך. הם חייבים להיות 'מכובדים'... 'כך לא מתנהגים נערים יהודים טובים', הם אומרים".37
גם בעלון הליגה תוארה הרצאה זו: "הסטודנטים היו קשובים מאוד והגיבו בהתלהבות ובתשואות". באותו עלון דווח גם על הרצאה אחרת: "באותו יום [ה' בכסלו תשל"א, 3 בדצמבר 1970] טס הרב כהנא לטוסון [שבאריזונה]. הוא דיבר בשמונה בערב לפני סטודנטים ב'בית הלל' באוניברסיטת אריזונה ויצר אתם קשר חם". בדיווח של הבולשת הפדרלית על ערב זה נכתב שמאיר "דיבר לפני כשלושים סטודנטים על מטרות הליגה, ומתח ביקורת על המנהיגים היהודים שלא החדירו גאווה יהודית בצעירים ולא הגנו על יהודים מפני אלימות אנטישמית".38
שבוע לאחר מכן דיבר מאיר בסיטי קולג' בניו יורק. סטודנטים יהודים רבים בקמפוס זה היו פעילים בארגוני השמאל, ולפעמים הם היו תומכי הפלסטינאים הנלהבים ביותר. בעמוד הראשון של ביטאון הסטודנטים הופיעה תמונה של מאיר שבה הוא נואם בפוזה האופיינית לו — מצביע בידו השמאלית לשם הדגשה, וידו הימנית מאחורי גבו.
הרצאתו של מאיר בסיטי קולג' נקטעה תכופות בקריאות ביניים. כשמישהו בקהל צעק 'זיג הייל' (קריאה נאצית), זרק עליו אחד מחברי הליגה כיסא. מאיר ניסה להמשיך לדבר, אך אז קמו שני סטודנטים והניפו דגל דמוי דגל ישראל, שעל המגן דוד שבו צויר צלב קרס. חברי הליגה התנפלו עליהם והתפתחה תגרת ידיים, אולם בתוך דקות הגיעו אנשי ביטחון והפרידו בין הנִצים. בהמשך נקראו מתוך הקהל קריאות 'יחי פת"ח'. תגובתו של מאיר צוטטה בביטאון הסטודנטים:
מדינת ישראל היא מדינתנו; ארץ ישראל היא ארצנו. הגיע הזמן להפסיק להתנצל. אני רוצה שכל יהודי כאן יבין: העתיד שלך הוא במדינת ישראל. תפקידך ללכת לשם, לחיות שם ולהילחם למען מדינת ישראל.39
© כל הזכויות שמורות