פרק כ
הגיע הזמן לשוב הביתה תשל"א / 1970
הכר את הקיצוניים
זמן קצר לאחר פיטוריו מה'ג'ואיש פרס', בטבת תש"ל (דצמבר 1969), שלח מאיר דוגמאות של מאמרים מטורו "זרקור על הקיצוניות" לעורכי עיתונים יהודיים ברחבי ארצות הברית. במכתב המצורף הוא הזכיר ברמיזה את פיטוריו: "עבודתי בת עשר השנים 'בג'ואיש פרס' בברוקלין נקטעה לאחרונה באופן די פתאומי... לכן החלטתי להציע לך לפרסם את הטור הזה".1
רק שני עורכים נענו בחיוב, שניהם עורכי עיתונים עצמאיים שלא נתמכו על ידי הפדרציה היהודית המקומית. האחד היה דוד רזניק, עורך ה'קליפורניה ג'ואיש רקורד', כתב עת דו-חודשי שיצא לאור בסן פרנסיסקו. הוא הציע לשלם למאיר שבעה דולרים וחצי תמורת כל מאמר, אולם בסופו של דבר הוא פרסם רק מאמר אחד של מאיר. סביר להניח שקוראים לחצו על רזניק להפסיק לפרסם מאמרים של מאיר.2
השני שנענה בחיוב היה סטנלי גולדפוט, עורך ומו"ל השבועון 'טיימס אוף ישראל', שיצא לאור בלוס אנג'לס. באדר (פברואר) פרסם גולדפוט את מאמרו של מאיר על יהודים התומכים בפנתרים השחורים. גולדפוט שלח למאיר עשרים דולר תמורת המאמר וכתב: "נרצה לפרסם משהו משלך בכל שבוע". אך למעשה עד תמוז (יולי) לא הופיע ב'טיימס אוף ישראל' מאמר נוסף חתום בשמו של מאיר.3
בעקבות חוסר ההיענות החליט מאיר לפרסם עלון שבועי בשם טורו "זרקור על הקיצוניות". מלבד הצורך בהכנסה נוספת היה חשוב למאיר שיהודי ארצות הברית ידעו על הקבוצות האנטישמיות הקיצוניות ועל החומר שהן מפיצות, כדי שיוכלו להתגונן מפניהן. מאיר היה מנוי (בשמות בדויים) על כתבי עת שהוציאו לאור קבוצות של הימין הקיצוני ושל השמאל הקיצוני וכך הוא אסף עליהן מידע רב.4
במודעות ב'ג'ואיש פרס' ובעלון הליגה הציע מאיר לקוראים לחתום על מינויים לעלון החדש. מחיר מינוי שנתי היה 3.75 דולר. העלון יצא לאור לראשונה בשבט תש"ל (ינואר 1970). בהתחלה הוא הופיע פעם בשבועיים, אחר כך פעם בחודש, ואחר כך גדלו הפערים בין הגיליונות. ההכנסות מהמינויים המעטים על העלון לא כיסו את הוצאות ההדפסה, וגיליון מרחשוון תשל"א (נובמבר 1970), הגיליון האחד עשר, היה האחרון.
תוכנו של הגיליון האחרון, שהכיל שמונה עמודים, שיקף את תוכניהם של קודמיו: במאמר הפותח דיווח מאיר על חברי המפלגה הקומוניסטית המתמודדים בבחירות בחמש עשרה מדינות. העמודים הפנימיים הכילו דיווח על ארגוני סטודנטים קיצוניים ומאמר ארוך, שהיה החמישי בסדרה "משה מול מרקס" (דהיינו משה רבנו מול קרל מרקס). במאמר זה הפריך מאיר את השוואת הציונות לאימפריאליזם. בסוף הגיליון הובא סיפורו של החייל דוד אוזן, שנפל במלחמת ששת הימים. עיקרו של הסיפור היה מכתב מרגש שהוא כתב לאמו לפני מותו, ובו הביע את אמונתו האיתנה בצדקת מאבקה של ישראל נגד ארצות ערב.5
החזרה ל'ג'ואיש פרס'
בסיוון תש"ל (יוני 1970), לאחר הפסקה של תשעה חודשים, חזר מאיר לכתוב ב'ג'ואיש פרס'. המו"ל, הרב שלום קלאס, רחש הערכה עמוקה למאיר מאז שהכיר אותו. פעם אחת אמר לי הרב קלאס בחיוך: "אם אין חדשות, מאיר מייצר אותן". אולי ניתן לראות רמז להתפייסות במאמר שפרסם העורך ארנולד פיין בשבח הליגה ב'ג'ואיש פרס' בתמוז (יולי):
תגידו מה שתגידו — הליגה וחבריה עשו דברים חשובים למען יהודי ניו יורק. אמנם רבים יאמרו: "אני מסכים אִתם בעיקרון, אבל לא עם השיטות שלהם", אך אחרים יענו: "מתי ראית ש'עיקרון' עוצר התפרעות?" אפשר לא להסכים עם הליגה, אבל צריך להודות בעובדה שהם השיגו הישגים... ברור שהליגה הצליחה להשפיע על הרוסים. היינו רוצים להאמין שלרוסים מחכות עוד הפתעות רבות.6
לאחר ההפסקה ההיא כתב מאיר ב'ג'ואיש פרס' ברציפות עד הירצחו במרחשוון תשנ"א (נובמבר 1990). טורו "ישראל בצחוק ובדמע" התחדש עם שובו, ובאותו זמן הוא התחיל לכתוב טור חדש ושמו "ניתוח חדשות ישראל", שעסק בדרך כלל בנושאים הקשורים למדינת ישראל: לחצה של ארצות הברית על ישראל, מעמדה של ישראל באו"ם, מלחמת האזרחים בירדן, העוינות הסובייטית כלפי ישראל, מדיניות החוץ של ישראל כלפי אפריקה, התעמולה הערבית נגד ישראל בקמפוסים ועוד. כמעט כל מה שכתב אז רלוונטי גם היום.7
המאמר הראשון של מאיר שהופיע ב'ג'ואיש פרס' לאחר ההפסקה היה "הגיע הזמן לשוב הביתה", ובו הוא קרא ליהודי אמריקה לעלות ארצה. מדינת ישראל, הוא כתב, היא התגשמות חזון הנביאים:
...הדבר שאליו נכספנו, הדבר שלמענו התפללנו ובכינו וישבנו על רצפת אבנים קרות בכל שנה בתשעה באב, הדבר שלמענו היו קמים אבותינו בחצות הלילה ומזילים דמעות, מתחננים אל ריבונו של עולם להחזרתו ברחמים — סוף סוף הגיע!
והנה, כאשר לנגד עינינו הופך החלום למציאות, אנו ממשיכים לשבת — במקום בארץ ישראל — בין גויים שונים ומשונים!... אוי לעם שאינו לומד מההיסטוריה המרה שלו. הגיע הזמן לשוב הביתה.8
גאווה יהודית
בהרצאות רבות הביא מאיר את דבריו של הרבי מגור על המדרש הידוע בעניין מתן תורה על הר סיני. במדרש כתוב שלא ניתנה התורה על הר גבוה ומרשים, אלא על הר סיני, הר נמוך וצנוע, כדי ללמדנו ענווה. שאל הרבי: "אם כן, למה לא ניתנה התורה בעמק?" והוא ענה: "כדי ללמדנו שלא להיות ענווים מדי!" דברים אלו הביא מאיר גם במאמרו "דרך ההר" שבו הוא גינה את הענוותנות המסולפת המביאה להשפלה עצמית. הוא קרא ליהודים לעמוד על זכויותיהם בכל תוקף ולהגן על עצמם מתוך גאווה יהודית.9
בתקופה ההיא פורסמו בשבועון 'טיימס אוף ישראל' כמה מאמרים של מאיר שהופיעו קודם לכן ב'ג'ואיש פרס', ובהם המאמר הסאטירי "הכה אותי עוד", שבו גינה מאיר את היהודים התומכים בפנתרים השחורים האנטישמים:
בהחלט, הבה נתעלם מהמאמר בביטאון הפנתרים השחורים שבו הם טוענים שארגונם אינו אנטי יהודי אלא "רק אנטי ציוני", תוך שהם תוקפים "ציונים ידועים": גֶ'רי רובין, אַבּי הופמן וְויליאם קונסטלר. כן, הבה לא ניקח ללב את הקביעה שלהם ש"שופט ציוני, השופט פרידמן, הוא ששלח את יואי ניוטון לכלא; ששופט ציוני, השופט הופמן, הוא ששחרר את שאר הציונים, ורק את בובי סיל השאיר בכלא".א
"צריך להרוג את השודד בעל העין האחת מתל אביב, משה דיין". הבה נסלח להצהרות כאלה; הלוא אלה אינם אלא דיבורים מתלהמים ילדותיים. למה שקריקטורה שבה מסומלת "הציונות העולמית" בחזיר המוזן מבקבוק של דולרים תפריע לכם? באמת, הבה לא נהיה רגישים מדי.
ולמה לחוש אי נעימות מהצהרתו של אלדרידג' קליבר [דובר הפנתרים] ש"ציונים, בכל מקום שיהיו, הם אויבינו"? במקום זה, הבה נביע סובלנות והבנה כלפי מר קליבר. התעלו והעלימו עין מדבריו המגונים, שנאמרו בלי ספק מתוך כעס ובלי כוונת זדון.
האם אנו מתפתים לפעמים לפקפק בצדקת תמיכתנו בפנתרים, לוחמי החירות, רק משום שהם תוקפים חנויות של יהודים, אוהדים את הפת"ח ועושים כל מיני דברים שמשום מה מאיימים על יהודים? הבה נתגבר על הפיתוי הילדותי הזה; עלינו להבין שאנשים במצוקה נוטים בצדק להגזים בהתקפותיהם, ושאנחנו, עם מוסרי ולמוד סבל, צריכים ללמוד לקבל קצת אנטישמיות למען טובת הכלל.
אכן, הגיע הזמן שכל יהודי ישקול חברות ב"ארגון היהודים המַזוכיסטיים", אבל ייתכן שלא יהיה קל לעבור את תנאי הקבלה הקשים, הכוללים יכולת לספוג עלבונות בחיוך ולקבל מכות ובעיטות תוך כדי קריאות שמחה של "הכה אותי עוד, עוד".10
מאמרים נוספים שכתב אז מאיר היו "חופש הזוהמה", שבו הזהיר מפני ההידרדרות המוסרית בארצות הברית, ו"לשנה הבאה בירושלים — אולי", שבו תיאר בסלידה את חיי החומרנות שבגללם יהודי אמריקה אינם עולים לישראל. בכסלו (דצמבר), לקראת משמרת המחאה בת מאה השעות שתכננה הליגה, הוא כתב שני מאמרים על יהדות ברית המועצות: במאמר "תכנית פעולה למען היהדות הסובייטית" הוא תיאר את הפעולות הנחוצות להצלת יהודי רוסיה והסביר כיצד הן יועילו. במאמר "וידוי" הוא קרא ליהודי אמריקה לכפר על חוסר המעש שלהם בזמן השואה, על ידי פעילות נמרצת למען יהודי ברית המועצות.11
מימון לחינוך יהודי
במאמר "כסף יהודי" מתח מאיר ביקורת חריפה על אופן חלוקת הכספים על ידי ה'פדרציות'ב, והדגיש שוב את חשיבות החינוך היהודי:
...ה'פדרציה' אמורה להיות גרסה מודרנית ומשוכללת של ארגון צדקה, אך למעשה אין כל דמיון בינה ובין המושג המקורי "צדקה", על כל החום והחסד שבו. זהו ארגון אוטוקרטי, לא דמוקרטי, המנוהל בידי קבוצה קטנה של יהודים מתבוללים עשירים שאין להם קשר עם ה"עמך" ואינם מודעים לצורכיהם. הם לא נבחרו על ידי הקהילה היהודית והם אינם מוסרים דין וחשבון לאיש. את הכסף שהם מקבלים הם מחלקים למוסדות שאינם משרתים צרכים יהודיים אמתיים.
בשעה שברור שהבעיה האמתית של דורנו היא התרחקות הדור הצעיר מהיהדות, ושבעיה זו נובעת מהמצב העגום של החינוך היהודי, מסרבים מנהיגיה הזחוחים של הפדרציה לתת לחינוך היהודי יותר מסכום מזערי מתוך סכומי העתק שבידיהם.
בדורנו, כששיעורי היהדות אחר הצהריים לנוער אינם אלא סילוף המצייר את היהדות כדבר המתחיל ומסתיים באותה מסכת בזבוזים הנקראת חגיגת בר מצווה, פרי דמיונו של איזשהו בעל קייטרינג... עדיין מסרבת הפדרציה להכיר בצורך בחינוך יהודי מקסימלי... כשהצעיר היהודי מגיע לאוניברסיטה ומשווה את היהדות השטחית והמעוותת שהוא מכיר לעומק שהוא מגלה בעולם האקדמי ובתנועות השמאל — עומק שהוא תוצאה ישירה של מעורבותם של יהודים בתנועות אלה — הוא נמשך לערכים הזרים ליהדות. והפדרציה עדיין מתכחשת לצורך הדחוף בתמיכה בבתי ספר יהודיים, שבין קשייהם נמנים צפיפות בכיתות ומשכורות נמוכות מאוד למורים.
הסיבה, כמובן, פשוטה. בראש הפדרציה עומדים יהודים מתבוללים המתנגדים לחינוך יהודי מתבדל. הם שואפים לאינטגרציה. בעיניהם חינוך יהודי הוא דבר יהודי מדי.
האנשים האלה ממשיכים להבטיח את חורבן העתיד היהודי. הם נותנים כסף לכל מיני דברים שהקשר שלהם ליהודים לא ברור: בתי חולים, מרכזים קהילתיים המיועדים לכלל הציבור... אך כסף לחינוך יהודי, סוד הקיום היהודי — אין...12
מאיר לא הסתפק בכתיבה. במסגרת דרישותיו למימון בתי ספר יהודיים הוא קיים הפגנות ושביתות שבת סוערות מול משרדי הפדרציה במנהטן, והן קיבלו פרסום רב. לאחר חמש הפגנות כאלה אסר בית משפט התקהלות של חברי הליגה באזור משרדי הפדרציה. אבל הפעולות השפיעו את השפעתן: באסֵפה השנתית של מועצת הפדרציות וקרנות הרווחה היהודיות בתשל"א (1971) קרא נשיא המועצה מקס פישר "לבדוק מחדש את המחויבות לבתי הספר היהודיים, שהם אחד הפתרונות הטובים ביותר להבטחת ההמשכיות היהודית".13
ההכנות לעלייה
אחד העקרונות שהדגיש מאיר בהרצאותיו לפני קבוצות ובשיחותיו עם חברי הליגה היה העלייה לישראל. בכתבה שהכינה גאולה כהן על הליגה בשבט תש"ל (ינואר 1970) היא ציטטה את דבריו של אחד הצעירים: "כאשר הרב כהנא יעלה בעוד שנתיים לישראל, הוא ישאיר אחריו אנשים שיוכשרו למלא את מקומו, וכשאלה יעלו, יוכשרו אחרים תחתיהם". בוועידה השנתית השנייה של הליגה פורסמה תכניתו של מאיר להמשיך להנהיג את הליגה גם לאחר עלייתו ארצה, באמצעות נסיעות תכופות לארצות הברית. בתשובה על השאלה של כתב 'ידיעות אחרונות', איך תתפקד הליגה באמריקה בלעדיו, ענה מאיר: "אין אצלנו מנהיגות מקצועית לחיים. אני אעלה [ארצה] ואחרים יחליפוני. הם יעלו וחבריהם יחליפום, כי אין התנועה הזאת תלויה ב'גולדמן אחד'ג שאיננו מוכן לרדת מהבָמָה..."14
מאז חברותי בבני עקיבא שאפתי לחיות בישראל. בתשכ"ב (1962) עלו נחמן, אחיו של מאיר, ופייגע אשתו לישראל, והיה ברור לנו שאנחנו נצטרף אליהם ברגע שנוכל. בתשכ"ט (1969) הם עברו לגור בקריית איתרי, שכונה חדשה בצפון ירושלים, וכתבו לנו שלא רחוק מהבניין שלהם נבנה בניין שניתן לקנות בו דירה בקומה החמישית בעשרים וחמישה אלף דולר. מאחר שכבר גרנו בקומה החמישית ברוצ'דייל וילג', והייתי מודעת לקשיים הכרוכים בזה, חששתי. החלטנו שעדיף שאסע לארץ לחפש דירה בעצמי. בחורף תש"ל (פברואר 1970), בתקופת החופשה שבין הסמסטרים, טסתי לישראל לביקור בן עשרה ימים.
הגעתי לישראל לקראת ערב ביום קר וגשום. פייגע וילדיה החמודים קיבלו את פניי בנמל התעופה בלוד. נהג המונית שהסיע אותנו לירושלים לא שמע מעודו על קריית איתרי, שהיה בה אז בניין אחד בלבד ולרחוב שהוביל אליו עדיין לא ניתן שֵׁם. כדי להגיע למכולת או לתחנת האוטובוס היינו צריכים ללכת כרבע שעה לקריית מטרסדורף, השכונה הסמוכה. הייתה תחנת אוטובוס קרובה קצת יותר ברוממה, אבל כדי להגיע אליה היה צורך לעלות בשביל תלול, שבמקומו נבנה לאחר שנים גרם של מאה ושמונה עשרה מדרגות — גובה של שבע קומות. מצפון נפרש נוף הרים ובקעות, ועל קו האופק נצנצו בלילה אורותיה של העיר רמאללה. ביום בהיר יכולנו לראות את אנטנת הרדיו ברמאללה, הגבוהה ביותר במזרח התיכון אז.
התחלתי את המסע לחיפוש דירה בשכונת בית וגן, מפני ששם גרה חברת ילדותי בתיה (סולר) טרטנר. אבל בהשוואה לקריית איתרי נראתה לי בית וגן צפופה. המרחבים הפתוחים בקריית איתרי מצאו חן בעיניי, וגם שם גרו חברים ותיקים שלי מבני עקיבא. מאחר שהשכונה הייתה חדשה כל כך, ועדיין לא היו בה שירותים בסיסיים כמו תחבורה וחנויות, מחירי הדירות בה היו נמוכים מאוד. בבניין שבו גרו נחמן ופייגע נותרה למכירה דירה אחת, שהייתה זולה במיוחד משום שחדריה האחוריים היו חלקית מתחת לאדמה. בתכנית המקורית יועד השטח הזה לחנות ולמחסנים, אך הקבלן החליט לבנות בו דירה כשראה שעוד ירחק היום שבו כדאי יהיה לפתוח שם חנות. מחיר הדירה היה שמונה עשר אלף וחמש מאות דולר, והמקדמה הייתה רק ששת אלפים דולר. טלפנתי למאיר. "נשמע טוב", הוא אמר, "אני סומך עלייך. חתמי על חוזה".
אחת מחברותיי באיתרי העירה לי שאור השמש כמעט אינו חודר לדירה זו. הסלון והמטבח היו בצד צפון, ואילו לחדרים הדרומיים, שהיו שקועים רובם מתחת לאדמה, היו רק חלונות קטנים למעלה. "ומה בכך?' חשבתי לעצמי, "מי צריך שמש?" בארצות הברית מחירי הסולר והחשמל היו די נמוכים, ולא הייתי מודעת לחשיבותה של השמש לחימום ולאור. בחורף הראשון למגורינו בדירה הזו גילינו שמֵי הגשם חודרים אל הבית דרך הקירות השקועים באדמה. למזלנו הצליח הקבלן לפתור את הבעיה הזו, אבל מעולם לא נהנינו מדירה שטופת שמש כמו שנהנו שכנינו בקומות העליונות.
בשהותי הקצרה בארץ הספקתי לבקר גם חברים שגרו מחוץ לירושלים. נסעתי עם משפחתם של נחמן ופייגע לבאר שבע והתארחנו בשבת אצל חברינו אברהם ושושנה סילברט, שגרו סמוך לישיבת בני עקיבא 'אוהל שלמה', שאברהם עמד בראשה. ביום ראשון בבוקר נסענו באוטובוס לחברון, שנכבשה רק שנתיים וחצי קודם לכן, במלחמת ששת הימים. בימים ההם שכנו בבית הממשל הצבאי בחברון יהודים שביקשו להתיישב בחברון, ועמהם ידידינו מבני עקיבא הרב אליעזר ולדמן (שהיה אחר כך ראש ישיבת ניר בקריית ארבע וחבר כנסת) ומרים (ביינהורן) לוינגר (אשתו של הרב משה לוינגר, מחלוצי קריית ארבע וחברון). גר שם גם חיים מגני, מדריך טיולים מוכשר וידוע שהכרנו מלורלטון.15
שמחתי שהחלטנו לקנות דירה בקרית איתרי ושילדינו יגורו על יד בני הדודים שלהם, משום שהיו לי זיכרונות נעימים מחוויות הילדות שלי עם בני דודיי. הוריה של אמי גרו בשכונת ויליאמסבורג, ושם גרו גם רוב עשרת אחיה ואחיותיה. כמעט בכל שבת אחר הצהריים הלכנו מביתנו שבשכונת הלואר איסט סייד לביתם של סבי וסבתי בדרך שכללה מעבר על גשר ויליאמסבורג. עם רדת החשכה שיחקו כל בני הדודים מחבואים בחדרים החשוכים, בזמן שהגברים התפללו תפילת ערבית בחדר גדול שייחד סבי, שהיה רב, לבית כנסת.
קניית הדירה הייתה צעד חשוב לקראת עלייתנו ארצה. נסעתי בחזרה לניו יורק והתחלנו להתכונן ליום הגדול.
שנה לאחר מכן, בחורף תשל"א, הגיע תורו של מאיר לטוס לישראל. בעקבות ההצלחה שנחלו הפגנותיה של הליגה למען ביטול גזרי דין המוות לנאשמי לנינגרד, ביקשו ממנו פעילים בישראל למען היהדות הסובייטית לבוא לארץ ולהיפגש אִתם.
© כל הזכויות שמורות