פרק כב
ועידת בריסל שבט-אייר תשל"א / פברואר-מאי 1971
כתבי אישום חמורים
בכ"ז בשבט תשל"א (22 בפברואר 1971) התקיים דיון בבית המשפט בעניין חלקו של מאיר בהפגנה שקיימה הליגה מול בניין המשלחת הסובייטית בכ"א בטבת תש"ל (30 בדצמבר 1969). בעדותו לפני חבר המושבעים טען מאיר שהוא פרץ את מחסומי המשטרה רק לאחר שהמשטרה מנעה ממנו להתפלל בבית הכנסת 'פארק איסט', השוכן מול בניין המשלחת. למחרת, לאחר דיונים שארכו שלוש שעות, זיכה אותו חבר המושבעים מסעיף ההתנגדות למעצר, אבל הרשיע אותו בסעיף הפרת הסדר. זו הייתה ההרשעה הראשונה של מאיר. בקורטוב הלצה הוא אמר לכתבים: "היה משפט הוגן, חבר מושבעים הוגן ופסק דין גרוע".1
גזר הדין ניתן חודשיים לאחר מכן. השופט התחשב במניעים הערכיים שעמדו מאחורי ביצוע העבֵרה, והקל בעונשו של מאיר: הוא קנס אותו בחמש מאות דולר או תשעים ימי מחבוש. בקריאת גזר הדין ציין השופט: "מרי אזרחי בפעולות נגד מלחמת וייטנאם, נגד הגיוס לצבא או בעד האינטגרציה בדרום נעשה מקובל בחברה".2
כתבי אישום נוספים הוגשו נגד מאיר. בכתב אישום בעניין ההפגנה מול בניין המשלחת הסובייטית בכ"ט בכסלו תשל"א (27 בדצמבר 1970) הוא הואשם בהתפרעות פושעת, עבֵרה שעונשה המרבי היה שבע שנות מאסר. יומנו של מאיר מן השנה ההיא מלא תזכורות להתייצב בבתי משפט, לפעמים אף פעמיים באותו יום. בו' באדר (3 במרץ) הוא נקנס בבית המשפט במאה דולר בעניין מעצרו בוויליאמסבורג בקיץ תש"ל. מלבד זה נרשמו ביומנו חמישה זימונים לדיונים משפטיים בחודשים אדר-אייר (מרץ-מאי).3
בי"ז באייר (12 במאי), כאשר היה מאיר בפגישת עבודה במשרדו של ברט צווייבון, הגיעו פתאום סוכנים מאגף הפיקוח על הנשק של משרד האוצר ועצרו אותו. באותו יום נעצרו שישה חברים נוספים מן הליגה. השבעה הואשמו בעבֵרות הקשורות לחוקי השימוש בנשק, שהעונש המרבי עליהן היה חמש שנות מאסר. מאיר הואשם בשימוש בחומר נפץ בלי רישיון: הוא הדגים פיצוץ חומר נפץ לפני חניכים ב'מחנה גֶ'דֶל' בקיץ תש"ל, ולא ידע שגם כשנעשית הדגמה כזו לשם לימוד, יש לקבל רישיון מיוחד (שמחירו היה מאתיים דולר). על תום לבו אפשר ללמוד מן העובדה שאת ההדגמה הזו הוא עשה בנוכחות אדם שהיה ידוע לו כי הוא שתול משטרה.4
השבעה הוחזקו בבית המעצר במשך הלילה, ולמחרת הובאו לפני השופט מקס שיפמן בבית המשפט הפדרלי בברוקלין. שלושה מהם שוחררו בהתחייבות אישית, אך לאחרים קבע השופט שיפמן דמי ערבות גבוהים במיוחד: עשרים וחמישה אלף דולר למאיר ועשרת אלפים דולר לחיים ביבר ולשניים אחרים. הדאגה כרסמה בלבם של חברי הליגה: מי יהיה מוכן להתחייב על דמי ערבות גבוהים כל כך?
מוקדם יותר באותו בוקר הגיע אחד מחברי הליגה לביתנו וביקש את הטלית והתפילין של מאיר כדי להביאם לבית המעצר. התלבטתי אם למסור לו אותם, מפני שעד אז מעולם לא היה מאיר עצור יותר משעות אחדות. לבסוף שוכנעתי שמאיר לא יגיע הביתה באותו בוקר ומסרתי את הטלית והתפילין, אך עם זאת האמנתי שהוא ישוחרר במהירות, ואכן כך היה. באופן לא צפוי נמצא עָרֵב ששחרר את מאיר ואת האחרים. זה היה ג'וזף קולומבו, שנחשד לדמות בכירה במַפיה האיטלקית בניו יורק.5
עורך הדין בַרי סלוטניק, שייצג את מאיר במשפט הזה, סיפר כיצד נעשה קולומבו מעורב בעניין:
דודי, הרב הַרי [חיים יהודה] הורוביץ, רצה להציע למאיר עורך דין טוב, ולכן הפגיש אותנו זה עם זה. אמרתי למאיר שאינני עוסק באישומים של הפרת סדר, אישומים שהיו בדרך כלל העילה למעצריו של מאיר, אבל אם יהיה אי פעם משהו רציני יותר, הוא מוזמן להתקשר אליי. והנה, בשנים עשר במאי 1971 [י"ז באייר תשל"א], הוא התקשר אליי.
הייתי אמור לסעוד עם ג'ו קולומבו [לקוח שלי] בערב שלפני הדיון בבית המשפט. התקשרתי לקולומבו כדי לבטל את פגישתנו והסברתי לו את הסיבה. למחרת בבוקר הוא הגיע לבית המשפט כדי לחתום על ערבות בשביל מאיר.6
שבועיים לאחר מכן, בג' בסיוון (27 במאי), הוגשו כתבי האישום. מאיר והנאשמים האחרים הואשמו ב"קשירת קשר לייצור, לקבלה ולהחזקה של חומרי נפץ ונשק בלי לשלם מסים... ובלי רישיון..." האישומים כללו רכישת דינמיט, החזקת פצצות תבערה ובקבוקי תבערה, העברת אבק שרפה בין מדינות (בארצות הברית), ניסיון לייצר חומרי נפץ והדגמת פיצוץ חומר נפץ. הדיון במשפט נקבע לאב (יולי).7
רבים גינו את קשריו של מאיר עם ג'ו קולומבו, אבל מאיר טען במאמריו ב'ג'ואיש פרס' ובראיונות רבים שזהו עניין של אינטרס הדדי. קולומבו, שעמד בראש 'הליגה האיטלקית- אמריקנית לזכויות האזרח' (שג'ון לינדזי ומושל מדינת ניו יורק נלסון רוקפלר היו בה חברי כבוד), היה מעוניין בהכרה ציבורית בארגונו, ומאיר היה מעוניין בהצטרפות אנשיו של קולומבו להפגנות הליגה למען היהדות הסובייטית. מאיר כתב: "אני מוכן לפעול עם כל אדם אם אני חושב שזה יעזור ליהודים. ב'יום האחדות האיטלקי-אמריקני', 28 ביוני [ה' בתמוז], תהיה עצרת של מאה אלף איש... אני אדבר שם על היהדות הסובייטית, ואגייס את האנשים האלה, שהנשיא ניקסון זקוק לתמיכתם בבחירות, לעזור ליהדות הסובייטית..."8
כאות לידידותם הזמין קולומבו את מאיר לשחק אִתו גולף בי"ד בסיוון (7 ביוני). למאיר לא היה ניסיון במשחק הגולף, וגם לא היו לו נעלי גולף מיוחדות, שבהן זיזי מתכת בסוליות. קולומבו התעקש לקנות לו זוג נעליים. כאשר הגיע מאיר הביתה נעול בנעליים הלבנות החדשות, הסתכלתי בנעליו הבלויות ואמרתי: "חבל להניח את הנעליים החדשות בארון". פירקתי את הזיזים, צבעתי את הנעליים בשחור, ולמאיר היו נעליים חדשות. בנימין בן הארבע וחצי שמח לקבל את הזיזים למשחק, וכשטסנו לישראל באותו קיץ, התעניינו אנשי הביטחון במסוף אל-על בזיזי המתכת שמצאו בכיסו.
בנט לוין, שנסע עם מאיר למשחק הגולף, סיפר: "באותו בוקר היה עלינו להתייצב בבית המשפט בעניין התפרעות בכסלו תשל"א (דצמבר 1970), ואחר כך נסענו לשחק גולף עם ג'ו קולומבו. הם נתנו למאיר נעלי גולף לבנות... אני חושב שהוא לא פגע בכדור אפילו פעם אחת. הוא אמר לג'ו: 'בואו נשחק סטיקבול [סוג של בייסבול]. בזה אני טוב'".9
הקשר של מאיר עם קולומבו לא ארך יותר משישה שבועות. בה' בתמוז (28 ביוני), בעצרת גדולה שארגן קולומבו לכבוד 'יום האחדות האיטלקי-אמריקני', ירה בו מתנקש. קולומבו לא נהרג, אבל היה שרוי בתרדמת במשך שבע שנים, עד שנפטר. מאיר היה אמור לדבר בעצרת הזאת, וכששמעתי ברדיו על ניסיון ההתנקשות, מחשבתי הראשונה הייתה שאולי מאיר היה על יד קולומבו בשעת הירי וקרה לו משהו. אבל נזכרתי בנטייה של מאיר לאחר לכל מקום ונרגעתי. לשמחתי, צדקתי — מאיר הגיע למקום העצרת רק לאחר הירי. למרות ניסיון ההתנקשות נמשכה העצרת, ומאיר נאם בה. בטלוויזיה שודרו דבריו של מאיר על עידוד הידידות בין איטלקים ליהודים.10
לוין, שהיה אִתו בעצרת, סיפר:
מאיר נסע לבדו לעצרת 'יום האחדות'. כששמעתי את מבזק החדשות ברדיו הייתי בדרך לשם, וכשהגעתי, הצלחתי איכשהו למצוא את מאיר במהומה. באותו ערב הוא היה צריך לדבר במקום נוסף, ולכן ביקש שאלך לבית החולים לשבת עם משפחתו של קולומבו, כנציג הליגה. כתב מה'ניו יורק פוסט' חיכה מחוץ לבית החולים. אמרתי לו שבאתי לייצג את הליגה ולהביע הזדהות עם המשפחה בעקבות האסון. כששאל הכתב לשמי, אמרתי לו את שמי העברי, ברוך שמחה. למחרת התקשרה אליי אמי ושאלה: "מה עשית אצל ג'ו קולומבו?"
לוין לא חונך בביתו לקיום מצוות, אבל היום הוא ומשפחתו מקיימים מצוות. הוא שלח את ילדיו לבתי ספר יהודיים, וגם הם חינכו את ילדיהם לקיום מצוות. על כך הוא סיפר:
זה התחיל כשנסעתי עם מאיר להרצאה בצפון מדינת ניו יורק, קרוב לקנדה [נסיעה של שש שעות]... נהגנו בתורנות. לאחר ההרצאה נשארנו ללון במלונית. בבוקר הניח מאיר תפילין והתפלל ושאל אותי אם אני רוצה להניח תפילין. כשאמרתי לו שאינני יודע איך, הוא עזר לי ואמר: "אתה רואה? לא מתים מזה".
לוין תרם לליגה שעות רבות מזמנו:
מאיר התקשר אליי יומם ולילה. אמרתי לו: "מאיר, יש לי עסק". הוא אמר: "אתה תציל יהודים, והשם ידאג לעסק שלך". חשבתי שהוא משוגע, אבל לא היו שום בעיות עם הלקוחות שלי, הכול הלך חלק. זה היה מדהים.11
היהדות הסובייטית זקוקה לנו
למרות סכנת המאסר שריחפה מעל ראשו המשיך מאיר לארגן פעולות למען היהדות הסובייטית. היה ברור לו שהדרך היחידה לשים קץ לדיכוי היהודים בברית המועצות היא לעורר את דעת הקהל. פחות מחודש לאחר שהוגש נגדו כתב אישום שסעיפיו כללו התפרעות, שידול להתפרעות והתקהלות בלתי חוקית, הוא הוביל הפגנה סוערת נוספת. בעצרת בהונטר קולג' בי"ט בשבט (14 בפברואר) הכריז מאיר שהסתיימה ה"הפסקה" של הטרדת הסובייטים, משום שהממשל האמריקני נכנע ללחץ הסובייטי. הוא אמר לקהל: "הערב נחזור לבניין המשלחת הסובייטית. נבקש מהמשטרה רשות להפגין ליד הבניין, והם יסרבו. אני מבקש שכשתגיעו לשם, תשבו על הכביש ותחכו עד שתיעצרו בגין הפרת הסדר".
המפגינים התקדמו לכיוון בניין המשלחת תוך כדי קריאת סיסמאות קולנית, וחסמו את הכביש באופן חלקי. המשטרה התירה לשנים עשר איש בלבד להפגין על המדרכה שעל יד בניין המשלחת. אף אחד לא נעצר, אבל למחרת הגיש מזכיר המשלחת ולדמיר פדרוב תלונה נגד מאיר בגין הטרדה ואלימות מילולית. מאיר זומן לתחנת המשטרה, ואמר לכתבים שחיכו לו שם שהליגה מחדשת את מבצע ההטרדה משום שדיכוי היהודים הסובייטים ירד מהכותרות.12
באותו ערב התארח מאיר בתכנית הטלוויזיה הפופולרית של דייוויד סוסקינד. בתכנית נערך דיון בשיטות פעולה למען היהדות הסובייטית, בהשתתפות נציגים מהממסד היהודי. תגובתו של אחד הצופים, הַרי סמולר, פורסמה בעיתון היהודי 'ג'ואיש פוסט אנד אופיניון': "מר סוסקינד חזר ואמר שלא הושגו הישגים ברורים כתוצאה מפעולות הליגה, מאחר שכבר לפני כן הרשו הרוסים לאלף יהודים להגר לישראל בכל שנה. בקצב כזה יארך שחרורם של שלושת מיליון אחינו היהודים שלושת אלפים שנה... מר סוסקינד, איננו יכולים לחכות!"13
בתקופה ההיא החליט הממסד היהודי לקיים ועידה בין-לאומית בעניין יהודי ברית המועצות. ההתעוררות הציבורית שהביאה להחלטה זו הייתה בוודאי בזכות הליגה, שלא נתנה לנושא היהדות הסובייטית לרדת מסדר היום הציבורי. הוועידה נקבעה לכ"ח בשבט (23 בפברואר) בבריסל שבבלגיה. מטרתה המוצהרת הייתה לשפר את מצבם של יהודי ברית המועצות, והוזמנו אליה נציגים מכל העולם. 'הוועידה היהודית-אמריקנית למען היהדות הסובייטית', ארגון גג ממסדי, בחרה נציגים שבלטו בכל תחומי החיים באמריקה, בהם הבמאי אוטו פרמינגר והמחזאי פַדי צ'ייפסקי. אחד הנציגים מישראל היה מנחם בגין, ראש תנועת החירות וחבר כנסת מטעם הליכוד.14
עד אז הסתפקה 'הוועידה היהודית-אמריקנית למען היהדות הסובייטית' בשיגור הצהרות מחאה לממשלה הסובייטית ובעריכת אספות עם — פעילות חסרת תוצאות. מאיר חשש שבוועידה המתוכננת לא ייעשה יותר מאימוץ החלטות ערטילאיות שינציחו את סוג הפעילות הזה. הוא רצה לשכנע את נציגי הוועידה להמשיך בדרך שהוא החל: איום על אינטרסים סובייטיים כדי לאלץ את הסובייטים להעניק ליהודים חופש דת וחופש הגירה.15
בגלל התנגדות הממסד לשיטותיו של מאיר הוא לא הוזמן לוועידה, אך הוא החליט לטוס לבריסל ולנסות לדבר שם בכל זאת.
מאיר טס לבריסל עם שמואל שושן, אך מאחר שביום פתיחת הוועידה היה עליו להתייצב בבית המשפט, הם הגיעו רק ביומה השני של הוועידה. ברט צווייבון הגיע לבריסל יום לפניהם כדי לגייס את תמיכתם של הנציגים בזכותו של מאיר לדבר בוועידה, וכך הוא כתב: "כשהרב כהנא הגיע לאולם, הוא שלח לרב הרשל שכטר [יו"ר ארגון הגג האמריקני] פתק שבו ביקש לשאת דברים לפני הנציגים. בזמן שחיכה בחוץ לתשובה זיהו אותו כתבים והחלו לראיין אותו".16
בתוך זמן קצר הגיעה תשובה שלילית על בקשתו של מאיר. הוא אמר לכתבים שהוא חוזר לבית המלון מאחר שאין כוונתו לשבש את הוועידה, והזמין אותם למסיבת עיתונאים אחר הצהריים. אך לפני שהספיק להסתובב ולצאת, אחזו בו שוטרים בלגים ועצרו אותו.
כתב 'ידיעות אחרונות' בבריסל אדווין איתן דיווח שכשנודע דבר מעצרו של מאיר, פרצה "מהומת צעקות" באולם "מהם בעד כהנא, מהם בתמיכה בהחלטת הנשיאות". מנחם בגין, שתמך בזכותו של מאיר לדבר בוועידה, האשים את מארגני הוועידה במסירה לשלטונות הגויים, שהיא איסור הלכתי חמור.17
במושב הנעילה של הוועידה באותו ערב נאם הבמאי אוטו פרמינגר. הוא אמר שמה שנעשה למאיר דומה למעשיהם של הנאצים והקומוניסטים. בתשע בערב, בשעה שניסחו הנציגים את הצהרת הוועידה במושב הנעילה, לקחו שוטרים בלגים את מאיר לנמל התעופה והעלו אותו למטוס שעמד לטוס ללונדון.
הצהרת הוועידה כללה קריאה לקהילה הבין-לאומית להאיץ בשלטונות הסובייטיים להתיר ליהודים הסובייטים חופש דתי ותרבותי וחופש הגירה וכן גינוי של דיכוי המורשת היהודית. אלו לא סיפקו כותרות לתקשורת, אך גירושו של מאיר מבריסל הקפיץ את נושא היהדות הסובייטית לעמודים הראשונים של עיתונים בערים בכל העולם, כולל וינה, אמסטרדם, אנטוורפן, פריז, לונדון, קולון, המבורג, רומא ואפילו בואנוס איירס, סאן פאולו וריו דה ז'נרו.18
בעמוד הראשון של ה'הרלד טריביון' של פריז הופיעה תמונה של מאיר העומד מחוץ לאולם הוועידה כשהוא מוקף בעיתונאים. בידיעה נכתב: "הרב כהנא היה רגוע מאוד... הוא עזב את המקום בחיוך, והסביר שהוא לא הגיע כדי 'להרוס את הוועידה', אלא רק כדי לממש את זכותו הדמוקרטית לדבר". בקריקטורה שהופיעה ב'ידיעות אחרונות' הוצגה דמות סובייטית המביטה בשביעות רצון בסילוקו של מאיר מהוועידה, ומתחתיה הכיתוב "עם מוזר".19
מקס לרנר, בעל טור ב'ניו יורק פוסט', גינה את מארגני הוועידה:
במובן מסוים הצליח הרב כהנא: הוא אמר שמטרתו היא להעביר את מצוקת היהדות הסובייטית מהעמודים האחוריים לעמוד הראשון, ובעזרת הממשלה הרוסית — ומדיניות האפליה שלה נגד היהודים — הוא עשה זאת.
...לו אני הייתי בוועידת בריסל, הייתי מצטרף למיעוט שהתנגד לשיטות של כהנא אך היה מוכן לתת לו לשאת דברים בוועידה. איזו סכנה הצדיקה את החרמתו ואת מעצרו? אם נציגי הוועידה מתכוונים לפתוח במדיניות הנכונה, הם יכלו להתמודד עם האתגר הזה...20
תמונות של מאיר מלווה בשוטרים בלגים בנמל התעופה של בריסל הופיעו בשידורי טלוויזיה רבים. בשידורים גם הושמעו דברים שאמר מאיר במסיבת עיתונאים שנערכה עם נחיתתו בנמל התעופה קנדי בניו יורק. הוא הדגיש שברית המועצות אשמה בביצוע רצח עם ביהודים. באותו ערב הוא הופיע בתכנית הטלוויזיה 'חדשות השעה השישית' של רשת >ENG<NBC<HEB> לצד נציג הממסד היהודי ארנולד פורסטר. מאיר טען שהייתה לו הזכות המוסרית להשתתף בוועידת בריסל, וניצל את ההזדמנות כדי להודיע לצופים שבחודש הבא תקיים הליגה הפגנת אלפים למען יהודי ברית המועצות מול הבית הלבן בוושינגטון.21
אלף עצורים בוושינגטון
לקראת ההפגנה הגדולה בוושינגטון ערכה הליגה כמה הפגנות מקדימות. בתענית אסתר (10 במרץ) קיימו חברי הליגה הפגנה ושביתת רעב (הרי זה היה יום תענית) מול בניין האו"ם. ההפגנה נועדה להביע הזדהות עם מאה וחמישים מסורבי עלייה מהעיר ריגה שערכו באומץ רב שביתת שבת מול בניין 'הסובייט העליון' במוסקבה. בערב, שהיה ליל חג הפורים, קרא יצחק ירוסלביץ מעל במה מאולתרת את מגילת אסתר, המלמדת על מפלת הרשעים. המשטרה חסמה בעבורם נתיב אחד של הרחוב. הסקירה של הפגנת ההזדהות כללה ריאיון עם מאיר בטלוויזיה הישראלית.22
בי"ז באדר (14 במרץ) ערכו חברי הליגה בו זמנית הפגנות בשבע בירות של מדינות בארצות הברית: בוסטון, פרובידֶנס, אולבַני (שם נאם מאיר), טרֶנטון, הַריסבֶרג, ספרינגפילד וסַקרַמֶנטו. באותו יום פתח יוסף שניידר בשביתת רעב בת שבוע מול הבית הלבן. שניידר היה עולה חדש מרוסיה שהגיע לאמריקה כדי לפעול למען מסורבי העלייה. במשך כל השבוע הוא ישב בכלוב מול הבית הלבן כדי לסמל את הכלא הסובייטי, וסיים את שביתת הרעב בכ"ד באדר (21 במרץ), יום ההפגנה הגדולה של הליגה בוושינגטון.23
בכל מקום שמאיר דיבר הוא קרא לשומעיו להשתתף בהפגנה בוושינגטון. ביום שישי שקדם לה הוא פרסם ב'ניו יורק טיימס' מודעה גדולה שבה תמונה של ערֵמת גוויות במחנה ריכוז ומעליה כותרת ענק, "זהו מחיר השתיקה". בהמשך המודעה נכתב:
בגלל אותה שתיקה מתו שישה מיליון. לעולם לא עוד!
היום, בשמענו את זעקתם של יהודי ברית המועצות, אנו זוכרים את שנות השתיקה הפושעת ואומרים:
h לעולם לא עוד נשתוק לנוכח אסון בעם היהודי!
h לעולם לא עוד נשב בחוסר מעש מחפיר.
h לעולם לא עוד ניתֵן לָעולם להתעלם מהבעיה.
בואו אתנו לבית הלבן ביום ראשון...24
הודות לפרסום הנרחב הגיעו כאלפיים וחמש מאות איש להפגנה בוושינגטון. ההפגנה נפתחה בעצרת על יד הבית הלבן. מאיר, יוסי טמפלמן ונואמים אחרים קראו למפגינים להתיישב ברחובות וושינגטון ולממש את זכותם למרי אזרחי בלתי אלים גם אם ייעצרו. מאיר אמר: "לפני שלושים שנה [בזמן השואה] ישבנו באדישות. היום נשב בוושינגטון".
תוך קריאות "חירות עכשיו!" צעדו המפגינים מהבית הלבן לצומת הסמוך לשגרירות הסובייטית, התיישבו על הכביש וחסמו את הצומת. מאיר נעצר ראשון. כאלף איש נעצרו אחריו והובלו אחד אחד לאוטובוסים של המשטרה. על פי הדרכתו של מאיר הם לא התנגדו למעצר. העצורים שהיו מעל גיל שמונה עשרה הואשמו בהפרת הסדר ושוחררו לאחר שהפקידו ערבות בסך עשרה דולרים. סגן מפקד משטרת וושינגטון ג'ורג' דונַאיוּ אמר לכתבים: "אני לא זוכר אי פעם שעשינו מעצרים רבים כל כך בבת אחת".
בתוך שעה וחצי פונה הצומת. לַרי טופּף, מפגין בן שבע עשרה, סיפר לכתב ה'ניו יורק פוסט': "הכול התנהל לפי התכנית. לא הייתה שום התנגדות [למעצרים]. זה היה מאה אחוז בלתי אלים".25
כתב ה'וושינגטון פוסט' דיווח: "היהודים הנחושים שהתיישבו ברחובות שעל יד השגרירות הסובייטית לא היו דומים כלל למפגינים שמשטרת וושינגטון רגילה לטפל בהם. לא היו קריאות 'חזירים', לא היו קללות, לא נזרקו אבנים... אחד השוטרים לחש למפקדו בשעה שהוביל צעיר למעצר: 'לא נעים לי לעשות את זה. החברֶה האלה שונים'".26
יושב ראש סניף הליגה בוושינגטון, ד"ר ויליאם פרל, סיפר:
מפקד המשטרה גֶ'רי וילסון הורה למפגינים לקום וללכת. כמעט אף אחד מהם לא עשה זאת. וילסון ניגש אליי. כנראה, הוא חשב שאני אשמש מתווך, כי סניף וושינגטון היה ידוע כשומר חוק באופן יחסי. מעולם לא קרה שמישהו מאנשינו התנגד למעצר או נאבק בשוטרים. הוא אמר לי: "בבקשה אמור לרב כהנא שהשגתם כל מה שיכולתם (הרבה פרסום וסיקור טלוויזיוני). אם האנשים שלכם יקומו באזהרה הבאה, לא יהיו מעצרים או קנסות".
ידעתי, כמובן, שהרב כהנא לא יסכים לכך, אבל בכל אופן העברתי לו את המסר. תשובתו הייתה: "כולנו נשב פה עד שייעצרו כולם או עד שאחרון היהודים שרוצה לצאת מברית המועצות יצא".
העיתונים דיווחו על כמעט שמונה מאות עצורים, אבל המספר הזה לא כלל את הקטינים. הקטינים שנעצרו שוחררו בלי הליכים [בסך הכול נעצרו 1,347 איש]. אחר כך כתבו לנו ידידים בברית המועצות שכאשר הם שמעו שנעצרו שמונה מאות איש בהפגנה, הם היו בטוחים שזו הייתה התפרעות של ממש. אבל למעשה הכול היה שקט וממושמע מאוד.27
משתתף אחר, בובי רוזנברג, כתב בירחון 'אחדות':
ב-2:40 עוצר אותי קצין המשטרה הרמן שרודר בגלל חסימת ציר תנועה. "ילד, אתה יכול לקבל בגין זה שלושה חודשי מאסר וקנס של אלף חמש מאות דולר", הוא אומר לי.
אני מאמין לו. אני נתקף תחושת בחילה.
"בן כמה אתה?" הוא שואל. "שבע עשרה, אדוני", אני עונה.
...אני נלקח לבית המעצר יחד עם חמישים איש. אנחנו שרים שירים וצועקים "לעולם לא עוד!" בכל פעם שמובאים אנשים נוספים.
...וכשהכול נגמר, מה השגנו? היינו במרכז החדשות בכל הרשתות. קיבלנו פרסום אוהד בכל כלי התקשורת.28
אכן, מעצר של אלף איש היה אירוע תקשורתי. בחדשות >ENG<NBC<HEB> בטלוויזיה נראה מאיר נואם לפני המפגינים ויושב אִתם על הכביש תוך כדי שירה וקריאת סיסמאות. בטלוויזיה הישראלית שודרו מראות דומים ונראו מפגינים המועלים לאוטובוסים בידי שוטרים. גם ב'קול ישראל' דווח על המעצר ההמוני.29
במאמר שכתב מאיר לאחר ההפגנה הוא שיבח את מסירות הנפש של המפגינים:
...כשמגיעים אלפים לוושינגטון ומאות רבות של אנשים דורשים להיעצר; כשיהודים צעירים גאים — חלקם חובשי כיפות, חלקם בעלי שיער ארוך — צועדים יחד למען אחיהם הנמצאים במרחק חמשת אלפים מַייל; כשיהודים צעירים — חלקם דתיים, חלקם רחוקים מאוד — צועדים יחד בטורים ארוכים וצועקים "אנחנו יהודים, אנחנו גאים בכך, אם אתם לא שומעים, נצעק חזק יותר!" יש תקווה.
מאיר הסביר מה מקרב יהודים ליהדותם:
לא הרצאות ולא תכניות חינוך הן שהחזירו את הצעירים, לא דרשות ולא קבוצות כדורסל. לא בתי כנסת מפוארים ולא בתי חולים שמימנה הפדרציה. לא הסילופים שהם מקבלים בשיעורי יהדות אחר הצהריים ולא תפילות משותפות ליהודים ולנוצרים בבית הכנסת המקומי. זה לא משהו שנותנים להם, אלא משהו שלוקחים מהם.
אם אתם רוצים להחזיר יהודים צעירים, אל תיתנו להם, אלא דרשו מהם. דרשו הקרבה — מסירות נפש אמתית, אידיאליזם. הַראו להם את הדרך במעלה ההר, אך עלו קודם — לפניהם — והם יטפסו אתכם לגבהים...30
ממסירות הנפש הזאת נוצר גם שידוך. "פגשתי את אשתי בזכות ההפגנה בוושינגטון", כתב צ'רלי לוין. "שֶלי צולמה כשהיא נעצרה, והתמונה הופיעה בעיתון יהודי. ראיתי את התמונה שלה ואמרתי: 'למה אני אף פעם לא פוגש בחורות יפות ואידיאליסטיות כמוה?' כעבור שבוע פגשתי אותה והרגשתי שאני כבר מכיר אותה בגלל התמונה בעיתון!"31
במאמר מערכת בשבועון היהודי 'ג'ואיש וויק' שיצא לאור בוושינגטון ניסה פיליפ הוכשטיין להסביר מדוע החרימו הארגונים היהודיים המקומיים את הפגנת הליגה:
יהודים ערכו הפגנות גדולות הרבה יותר בוושינגטון בעבר, אך אף אחת מהן לא זכתה להילת ניצחון מוסרי כמו זו של כהנא... משגה גדול עשה הממסד היהודי בוושינגטון כשהתנגד לקבוצתו הקטנה.
...כהנא הצליח להפריך את ההאשמה שהוא מטיף לאלימות, באמצעות המפגן הברור של חוסר אלימות ואפילו יחס ידידותי לשוטרים. בסופו של דבר הוא הצליח להשיג שיא: זה היה העימות המשטרתי הידידותי ביותר בהיסטוריה של וושינגטון!
הממסד היהודי עדיין לא למד להעריך נכונה את התופעה של הטלוויזיה... לא ברור אם כהנא מבין זאת טוב יותר מהם, אבל הוא יודע להתאים את עצמו ביעילות אינטואיטיבית. [הטלוויזיה] מחפשת "אקשן". כהנא, אדם בעל זרימה טבעית, נוצר לזה.
כהנא מגלם בתוכו שלוש דמויות ציבוריות שונות: חלוץ ההגנה המיליטנטית על יהודים; גיבורם של אין-ספור יהודים, דתיים ולא דתיים, בזכות מאבקו למען יהודי ברית המועצות; ודמות בקנה מידה עולמי — הודות לטיפשותו של הממסד בבריסל.
...מנהיגי הממסד, שעמלו שנים רבות כדי להילחם בהשמצה ולהיאבק למען זכויות היהודים בענווה ובמסירות, זעמו על התדמית המיליטנטית שיצר האיש הזה, שלדבריהם אינה תדמיתו האמתית של היהודי האמריקני. לכן נפתחה מערכה להתנער ממנו.32
הניתוח הזה יכול להסביר את החלטת ראשי ה'ליגה נגד השמצה' למסור בחשאי מידע על חברי הליגה לבולשת הפדרלית. גילוי זה נחשף בניסן תשל"א (אפריל 1971), לאחר שנגנבו תיקים מסווגים ממשרד של הבולשת בפנסילבניה על ידי 'ועד האזרחים לחקירת הבולשת הפדרלית'. צילומים של החומר הגנוב נשלחו למערכות עיתונים כדי לחשוף כיצד חקירות הבולשת מאיימות על החופש הפוליטי בארצות הברית. התברר שארבעים אחוזים מהמסמכים עסקו בחקירות פוליטיות, ורק אחוז אחד מהם עסק בפשע המאורגן.
צילום של אחד המסמכים הגנובים נשלח לשמואל שושן, איש יחסי הציבור של הליגה. נכתב בו שסמואל גייבר, אחד מראשי 'הליגה נגד השמצה' בפילדלפיה, מסר לבולשת הפדרלית מידע על שלושה מחברי סניף הליגה בפילדלפיה: רוס קלנר, בנימין פומרנץ ואירווינג שיינמן. מסירת יהודים לגויים היא איסור הלכתי חמור, והליגה חוללה סערה סביב הידיעה.33
מאיר כתב במרירות:
אין זו תופעה יחידאית. לפני קום מדינת ישראל נחטפו לוחמי המחתרות על ידי יהודים ונמסרו לבריטים. אנשי קאפו ויודנראט במזרח אירופה עשו היטב את עבודתם המלוכלכת בזמן השואה. 'הליגה נגד השמצה' נמצאת בחברה היסטורית טובה.34
העיתונאי מֶל זיגלר הביע גם הוא ביקורת חריפה על 'הליגה נגד השמצה'. כשעסק בהכנת כתבה על הליגה, הוא פנה למשרדי 'הליגה נגד השמצה', והוא תיאר את אשר מצא שם: "החוקרים שלה מייצרים כמויות גדולות של תזכירים המנתחים היבטים רבים של פעילות הליגה, כולל הנאמר באספות (שאליהן, כנראה, נשלחו מסתננים)". מסקנתו הייתה: "'הליגה נגד השמצה' אכן יודעת הרבה על השמצה".35
למרות התנגדות הממסד היהודי המשיך הציבור להתעניין בדבריו של מאיר. הוא הוזמן להשתתף בתכנית רדיו בנושא היהדות והציונות, שכללה עימות בינו ובין אַבּי הופמן ופאול קרסנר, יהודים שמאלנים ידועים, שהביעו הזדהות עם ה"פלסטינאים". בעימות השתתף גם ד"ר מוחמד מהדי, ראש 'ועד הפעולה ליחסים אמריקנים-ערבים'. היה ערב סוער!36
הגנה על יהודים בשכונות
לצד הפעילות למען יהודי ברית המועצות המשיכה הליגה לפעול למען הגנה על יהודים באמריקה.
בדורצ'סטר, שכונה בבוסטון, השליכו בריונים צעירים אבנים ובקבוקי תבערה אל בית של משפחה יהודית. זה היה חלק ממסע הפחדה שנועד לגרש מהשכונה את היהודים שנשארו בה. פניות למשטרה לא הועילו, וכאשר החמיר המצב, הגיעו חברי הליגה. רק כשנודע למשטרה שהליגה מתכננת להביא כוחות נוספים לאזור, היא הסכימה להציב שמירה לילית על יד הבית. בפלייר של הליגה נכתב: "מה שהניע את המשטרה להגיע היה החשש מהתפרעויות, לא הסבל של המשפחה היהודית. בשיאה של התקרית התקשרנו למערכת ה'בוסטון גלוב' וביקשנו שכתב יגיע, אך נתקלנו בסירוב מוחלט. כנראה, הסיפור לא היה מעניין מספיק".37
רבות מפעולות הליגה לא פורסמו בכלי התקשורת בגלל אופיין הצנוע. בעלון סניף הליגה בקווינס דווח: "בפורט גרין [שכונה בברוקלין] עדיין גרים יהודים קשישים שאין להם כסף לעזוב את הדירות המסובסדות... הליגה עזרה להם להשיג אולם גדול שבו הם נפגשים ומתפללים, וחברי הליגה מסיעים אותם הלוך וחזור בכל יום".38
פעולה שזכתה לסיקור נרחב בכלי התקשורת הייתה עצרת בשכונת בורו פארק שהתקיימה בי"ז בניסן (12 באפריל) בעקבות הסלמה בתקיפות יהודים שם. בעצרת הודיע מאיר לשלוש מאות הנוכחים שהליגה תתחיל לערוך סיורים ליליים בשכונה ו"תנפץ גולגלות" אם יהיה צורך בכך. לאחר העצרת צעדו המפגינים ומאיר בראשם לתחנת המשטרה המקומית כדי לדרוש הגנה משטרתית. דיווחים על האירוע הופיעו בעיתונים מקומיים ובשתי תחנות טלוויזיה מקומיות, וידיעה עליו הופצה על ידי סוכנות הידיעות >ENG<AP<HEB>. מאיר אמר לכתבים שסיורי הליגה ייערכו בתיאום עם המשטרה. בשידור טלוויזיה של >ENG<NBC<HEB> נראה תדרוך של קבוצת סיור של הליגה. מדריך הקבוצה אמר לכתב ה'דיילי ניוז': "אם יהיה חשד למעשה פלילי והמשטרה לא תגיב, נבצע מעצר אזרחי".39
כעבור שבוע השתתפה הליגה ב'מצעד ההצדעה לישראל', המצעד המסורתי לציון יום עצמאותה של מדינת ישראל שהתקיים בכל שנה במנהטן בהשתתפות אלפי יהודים. ב'ניו יורק טיימס' נמסר: "במצעד צעדו גם חמש מאות אנשים מהליגה להגנה יהודית המיליטנטית, עטורים סמלים וברטים כחולים, והרב מאיר כהנא בראשם. חברי הקבוצה עצרו על יד הבמה המרכזית כדי לשיר את 'התקווה', ההמנון הלאומי של ישראל. בסיום השירה הם קראו 'לעולם לא עוד' והמשיכו הלאה".
שמעון פולסקי תיאר את קבלת הפנים הנלהבת שהליגה זכתה לה במצעד: "קבוצתנו בת שלוש מאות האיש הלכה וגדלה ככל שהתקדמנו, עד שכללה אלף וחמש מאות איש. בכל מקום התקבלנו בהתלהבות ובמחיאות כפיים על ידי אותם יהודים שהרגישו בתוך תוכם שהליגה שייכת להם... מאות אנשים דילגו מעל המחסומים שבצדי המדרכות והצטרפו אלינו..."40
בט' באייר (4 במאי) שוב הגיבה הליגה על תקרית אנטישמית: מאיר דיבר בברוקלין קולג' לכבוד 'יום היהדות הסובייטית', ולאחר ההרצאה נאמר לו שלאחרונה פרצו סטודנטים שחורים את מכונת התקליטים (הג'וקבוקס) שבמזנון הסטודנטים והרסו את התקליט "בשנה הבאה", התקליט העברי היחיד שהיה בה.
מאיר וכמה סטודנטים יהודים החליטו לגשת ל"זירת הפשע", וכך סיפר מיץ' בידרמן: "הלכנו לאזור המזנון שהשחורים ישבו בו והתחלנו לשיר את השיר. לאחר כמה דקות יצאו השחורים, תוך שהם מחקים את השירה שלנו. הם חזרו בתוך זמן קצר עם עוד שחורים והתחילו לזרוק כיסאות. אמנם שמעתי על העוינות הגזענית שבקולג', אך המהומה שהתפתחה הממה אותי. היה קצר, אבל אלים. תומכיו של מאיר כהנא נאלצו להחזיק בו כדי למנוע ממנו להצטרף להתכתשות".
למחרת חזרו חברי הליגה לקמפוס וערכו שם עצרת. יוסי טמפלמן נשא דברים: "לא נסבול שום גזענות. מועדון הסטודנטים לא יוגבל לסוג מסוים של אנשים... אותנו לא יפחידו. אם אח יהודי יותקף, נתקיף בחזרה. לעולם לא עוד!" בכל כלי התקשורת המקומיים דווח על האירוע. מאיר לא היה שם, משום שצו בית משפט אסר עליו להגיע לקמפוס, אך עובדה זו לא מנעה מקהל גדול לבוא לשמוע את הרצאתו באותו ערב ב'בלמור ג'ואיש סנטר' שבלונג איילנד.41
כדי להראות שהוא אינו עוין שחורים אלא רק אנטישמים, נפגש מאיר בשבוע שלאחר מכן בשכונת הַרלֶם עם ד"ר תומס מַת'יו, יושב ראש ארגון שחורים מתון לעידוד כלכלי. מת'יו אמר לכתבים שהקשר עם הליגה נוצר בעקבות העימותים האחרונים בין סטודנטים שחורים ליהודים בברוקלין קולג'. פגישה זו הזכירה את קשריו של מאיר עם האיטלקים האמריקנים, שנועדו לעזור ליהודים. אכן, גם מת'יו היה מוכן לעזור ליהדות הסובייטית. ב'ניו יורק טיימס' דווח שבאותו קיץ, כאשר נסע מת'יו לרוסיה עם משלחת של אחד עשר איש, הוא ביקש מראש הממשלה קוסיגין רשות לבקר עם קבוצתו בבירוביג'אן, בירת המחוז היהודי האוטונומי בברית המועצות. הוא הסביר שהוא הבטיח לרב מאיר כהנא שהוא יבחן את מצבם של היהודים הסובייטים.42
פעולת מחאה יוצאת דופן למען יהודי ברית המועצות נערכה בעיצומו של חג הפסח על ידי 'סטודנטים פעילים למען יהדות ברית המועצות', ארגון חזית של הליגה בראשות יוסי טמפלמן. הפעולה נקראה "מבצע עשר המכות". טמפלמן כתב לי: "למאיר היה רעיון להנחית 'מכות' על העריצים הסובייטים כמו עשר המכות שהונחתו על המצרים שסירבו לשחרר את בני ישראל. וכך נולד הרעיון של 'מכת צפרדעים' ו'מכת עכברים' (בגלל המחסור בארבה)". תוך כדי קריאות "שלח את עמי" שחררו הסטודנטים צפרדעים ועכברים בשני משרדים סובייטיים בניו יורק: במשרד של חברת התעופה 'אירופלוט' קפצו כחמישים צפרדעים מתוך תיקי נסיעות, וכחצי שעה אחר כך שוחררו עכברים לתוך אזור קבלת הקהל של 'אמטורג', משרד הסחר הסובייטי. שוטר שהיה במקום אמר: "הצפרדעים קפצו וכולם קפצו יחד אִתם". העכברים פשוט נעלמו...43
הדאגה ליהודים בעיראק
ימים ספורים לאחר חג הפסח הגיעה הידיעה ששלושים ושמונה יהודים בעיראק, בהם נשים וילדים, נאסרו בידי הממשלה העיראקית. הדאגה הייתה גדולה, מאחר ששנתיים קודם לכן הוצאו להורג בכיכר המרכזית בבגדד תשעה יהודים באשמה כוזבת של ריגול למען ישראל. בכ"ה בניסן (20 באפריל) התאספו חמש מאות מפגינים מול בניין המשלחת העיראקית לאו"ם במנהטן בהפגנה שערכה הליגה למען שחרור היהודים האסורים. מאיר עמד על גג מכונית והכריז שאם ייתלה יהודי אחד בעיראק, ייתלה דיפלומט עיראקי אחד בניו יורק. לפתע פרצו כשבעים וחמישה מפגינים את מחסומי המשטרה. בהתכתשות בין המפגינים לשוטרים נפצעו קל שלושה שוטרים ונעצרו שבעה מפגינים, כולל מאיר. שוטרים העידו שהוא פרץ מחסומי משטרה ועודד אחרים לעשות כן, והוא הואשם בהתפרעות מדרגה שנייה (עבֵרה חמורה), בהפרת הסדר ובהתנגדות למעצר.44
נכחתי בדיון שהתקיים בעניין הפגנה זו בי"ט באב (10 באוגוסט), וזה היה אירוע טראומתי מאוד בשבילי. הגעתי לבית המשפט במנהטן, משום שמאיר ואני קבענו ללכת משם לביקור תנחומים אצל בני דודיו, הרב שלמה והרב דוד כהנא, שאמם נפטרה. המשפט התקיים באולם קטנטן, והתיישבתי בשורה הראשונה במקום הפנוי היחיד שנשאר באולם. שוטר גדול ממדים עלה לדוכן העדים ונשאל אם האדם שדחף אותו בהפגנה נמצא באולם. הוא הרים את ידו, תוך שהוא מתנשא מעליי ממש, כדי להצביע על מאיר, והרעים בזעף: "זה האיש שדחף אותי!" אולי התגובה שלי הייתה מוגזמת קצת, אך הרגשתי מאוימת באופן אישי, ומאז לא נכחתי עוד במשפטיו של מאיר.
בסופו של דבר זוכה מאיר מכל אשמה בהפגנה למען יהודי עיראק. השופט ביטל את סעיף ההתפרעות מפאת חוסר ראיות, וחבר המושבעים זיכה את מאיר מההאשמות האחרות.45
© כל הזכויות שמורות