פרק כג
בני מכבים גאים ניסן-תמוז תשל"א / אפריל-יולי 1971
הפרסומים האחרונים בדבר מספר היהודים שהורשו לצאת מברית המועצות עודדו את חברי הליגה. בחודשים טבת-אדר תשל"א (ינואר-מרץ 1971) יצאו כמעט אלף וארבע מאות יהודים, פי שלושה מהממוצע השנתי בשנים האחרונות. למספר הזה לא היה תקדים בהיסטוריה של ברית המועצות, דהיינו בחמישים ושלוש השנים האחרונות. חברי הליגה היו משוכנעים שהפגנותיהם הסוערות הן שפתחו את השערים. האתגר התמידי היה להמשיך לעניין את כלי התקשורת, כדי שנושא היהדות הסובייטית יישאר בכותרות, ויחד עם זאת להגביל את הפעילות כדי שלא לסכן איש.1
בכ"ז בניסן (22 באפריל) התפוצצה פצצה בתיק במשרד הסחר הסובייטי 'אמטורג' במנהטן. בעקבות התראות טלפוניות ל'אמטורג' ולסוכנויות חדשות פוּנה המשרד מאנשים לפני הפיצוץ ולא היו פגיעות בנפש, אך נגרם לו נזק קל. מאיר הזכיר את האירוע בהרצאה שנשא באותו יום באוניברסיטת פרינסטון ואמר: "אנחנו לא עושים דברים כאלה, אבל אנחנו משבחים את כל אלו שפועלים כדי להעלות את נושא היהדות הסובייטית לכותרות ולהביא אותו לפני מצפון העולם".2
הסובייטים שיגרו מחאה חריפה לממשלת ארצות הברית. פקידים אמריקנים אמרו לכתבים ש"היה כמעט בלתי אפשרי לשכנע אותם שלממשלת ארצות הברית אין שליטה על קבוצות פרטיות". הסובייטים, שלא הכירו את המושג חופש הביטוי, התקשו להשלים עם העובדה שאי אפשר לעצור באופן מידי את הפעולות נגדם באמריקה. אולם עם הזמן הצליח הממשל האמריקני לדכא את פעילות הליגה בעזרת הליכים משפטיים שהובילו למאסרם של ראשי הליגה.3
גזר דין חמור
החלטת הממשל האמריקני לשים קץ לפעילות הליגה על ידי מאסרים התבטאה בעונש החמור שנגזר על אברהם הרשקוביץ, שנעצר בנמל התעופה קנדי כשנמצא על גופו נשק חבוי. הוא הואשם רק בזיוף פרטים בטופס בקשה לדרכון, אבל נידון בגין עבֵרה זו לחמש שנות מאסר. בתקופת ההמתנה לגזר הדין כתב מאיר:
אברהם הרשקוביץ הוא יהודי בן עשרים ושש, והוא יושב בכלא זה שישה חודשים. הוא אינו יושב בגלל עבֵרה של גנבה או תקיפה; הוא אינו פושע. הוא בכלא משום שהממשלה טוענת שהוא תכנן פעולת נקם בתגובה על פגיעות ביהודים, והוא נתפס בעלותו למטוס כשעליו חומרי נפץ. בסופו של דבר בוטל האישום, אולם הרשקוביץ נשאר בכלא עד שיפקיד ערבות ענקית בסך חמישים אלף דולר — אך ורק בגלל חשד לזיוף פרטים בטופס בקשה לדרכון.
ועד הרבנים של ניו יורק, שהיה מורכב מרבנים אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים, היה אחראי לצורכיהם הדתיים של האסירים היהודים בניו יורק. מאיר טען שרבני הוועד לא עשו די לספק אוכל כשר להרשקוביץ כששהה בבית המעצר במנהטן. הוא האשים אותם במעילה בתפקידם:
רבנים, במה אתם עסוקים כל כך... עד שלא היה לכם פנאי לעזור לאברהם הרשקוביץ?
הם עסוקים בדאגה למעמדם וליוקרתם... הם לא יכלו לספק אוכל כשר ליהודי צעיר... הם לא דאגו לאחיהם היהודי.4
שבוע לאחר שנגזר דינו הועבר פתאום הרשקוביץ מניו יורק ללואיסבורג שבפנסילבניה. מאיר דרש שוועד הרבנים ידאג מיד לצרכיו הדתיים של הרשקוביץ בכלא בלואיסבורג. כדי להדגיש את דחיפות העניין פרצו חברי הליגה למשרדי ועד הרבנים בג' באייר (28 באפריל) וגרמו נזק למקום. בצעד בלתי צפוי הגיש ועד הרבנים תלונה למשטרה, ועשרים ושלושה צעירים נעצרו. נעשו מאמצים רבים לשכנע את ועד הרבנים לבטל את התלונה, אך לשווא. הצעירים הורשעו בהשגת גבול. על רובם הוטלו קנסות בסך מאה או מאתיים דולר, אך שניים מהם נידונו לשלושה חודשי מאסר.5
מפגינים למען יהודי ברית המועצות
למרות האיום המתמיד של מאסר ועונשים אחרים המשיכה הליגה ליזום פעילויות שמטרתן למשוך תשומת לב לדיכוי יהודי ברית המועצות.
בז' באייר (2 במאי) התאספו כשלוש מאות מפגינים ברחבה שעל יד בניין האו"ם, ומשם צעדו לכיוון בניין המשלחת הסובייטית. כשהגיעו לצומת הסמוך לבניין המשלחת, הם התיישבו על הכביש תוך קריאות "שלח את עמי!" ו"עם ישראל חי!" במשך כשעה הם ישבו על הכביש, עד ששוטרים החלו לעצור אותם. שבעים ושבעה מפגינים, רובם צעירים, נעצרו בגין הפרת הסדר. המפגינים לא התנגדו למעצר. מפאת חוסר מקום בתאי המעצר שבתחנת המשטרה הוחזקו ארבעים ותשעה מהעצורים באופן זמני בתוך "מכלאה" שהורכבה במקום בחפזה ממחסומים משטרתיים.6
מַל ליבוביץ סיפר: "בתי סנדי עמדה על המדרכה ושוטר דחף אותה באלתו. מאחוריה עמדו אנשים רבים, והיא לא יכלה לזוז אחורנית. סנדי אמרה לשוטר: 'תפסיק לדחוף אותי'. הוא עצר אותה. יֶטַה [אשתי] אמרה: 'למה אתה עוצר את הבת שלי?' השוטר אמר לה: 'את עצורה'. לא ראיתי את כל זה. רציתי לקחת את המצלמה שהשארתי במכונית וניגשתי אליהן כדי לבקש את מפתחות המכונית. השוטר אמר: 'אתה עצור'. זהו, אנחנו יושבים באוטובוס של העצורים. מאיר ראה אותנו וצחק, כנראה חשב לעצמו 'הליבוביצים המשוגעים שוב נעצרו'. הגענו לתחנת המשטרה... זיהה אותי שוטר, מישהו שהכרתי שנים רבות. אבא שלו ואבא שלי היו 'לַנדסלַייט', כלומר מאותה עיירה באירופה. הוא הוציא אותנו משם מהר מאוד".7
באותה הפגנה וברבות כמוה התבטאה ההתלהבות של המפגינים בקריאת סיסמאות ובשירה רמה. אחד השירים המרוממים ששרו חברי הליגה בהפגנות היה זה:
<FX398.2>אנחנו, בני מכבים גאים,
<FX398.2>נלחמים למען אחינו היהודים.
<FX398.2>בעורקינו זורם דמו של בר כוכבא,
<FX398.2>לא נפחד מבן תמותה.
<FX398.2>בגטו ורשה התקוממנו
<FX398.2>באומץ ובגבורה,
<FX398.2>את הבריטים גירשנו
<FX398.2>מארצנו הקדושה.
<FX398.2>שמעו, עריצים,
<FX398.2>הרומסים יהודים:
<FX398.2>כשאחינו נרדפים,
<FX398.2>הליגה תילחם!
<FX398.2>"לעולם לא עוד!" אנו מכריזים,
<FX398.2>"לעולם לא עוד!" אנו נשבעים.
<FX398.2>אנחנו נעשה את מה שצריך לעשות,
<FX398.2>ונעשה את זה עכשיו!8
"זה היה שיר נהדר. היינו שרים אותו בהפגנות בדיוק לפני שהיינו מסתערים על השוטרים", כתב דוד פיש. "במילים 'הליגה תילחם' ולפעמים במילים 'ונעשה את זה עכשיו' היינו מסתערים על השוטרים, פורצים אל תוך הכביש או סתם צועקים הכי חזק שיכולנו. זאת הייתה דרך מצוינת לאחד את כולם לקראת רגע השיא של ההפגנה. בשביתות שֶבֶת או בהפגנות שקטות היינו שומרים את רגע השיא של השירה למצלמות הטלוויזיה... המתח ההדרגתי לקראת סוף הבית השלישי — 'הליגה תילחם!' — היה ממש מגניב".9
גם בי"ז בסיוון (10 ביוני) התקיימה הפגנה רבת עצורים למען יהודי ברית המועצות. ההפגנה התחילה בעצרת בהונטר קולג'. מאיר קרא לשלוש מאות האיש שהתאספו באולם "לעשות משהו יפה בשביל היהדות הסובייטית. אם נעשה משהו בשבילם, אנחנו מצילים את עצמנו". בסוף העצרת צעד הקהל עם מאיר לכיוון בניין המשלחת הסובייטית. כאשר נתקלו הצועדים במחסומי המשטרה שמנעו מהם להתקדם, התיישבו יותר ממאתיים איש על הכביש במחאה. הם חסמו את הצומת תוך כדי שירה, במשך עשרים דקות, עד שהסתערו עליהם שבעים וחמישה שוטרים מהיחידה המיוחדתא. מאיר ומאה עשרים וחמישה מפגינים נעצרו בגין הפרת הסדר והועלו לאוטובוסים ולניידות. העצורים נלקחו לארבע תחנות משטרה שונות ושוחררו לאחר כמה שעות בערבות אישית.10
אותו חודש היה גדוש דיונים בבתי משפט. לפי יומנו של מאיר הוא זומן לשלושה דיונים באשמת "התפרעות", כנראה בעניין ההפגנה על יד בניין המשלחת הסובייטית בכ"ט בכסלו תשל"א (27 בדצמבר 1970), לשני דיונים בעניין "הפגנת הַסֵדֶר", שבה כבל את עצמו לשערי בניין המשלחת הסובייטית בחג הפסח, ולשני דיונים בעניין ההפגנה מול בניין המשלחת העיראקית.11
אולם כל המעצרים והמשפטים האלה, שטמנו בחובם סכנה של עונש מאסר, לא מנעו ממאיר לארגן הפגנה נוספת בוושינגטון. זו הייתה הפגנה קטנה הרבה יותר מקודמתה, שבה נעצרו כמעט אלף איש, אבל גם זו זכתה לסיקור תקשורתי נרחב. הפעם לא תכנן מאיר שביתת שבת המונית, אלא בחר להעמיד במבחן שתי תקנות מקומיות: אחת שאסרה קיום הפגנה בתוך מאה וחמישים מטר מנציגות זרה ואחת שאסרה פרסום קלונה של מדינה זרה.
ביום ההפגנה, ד' בתמוז (27 ביוני), בשעת בוקר מוקדמת, יצאו אוטובוסים מניו יורק לוושינגטון. המפגינים התאספו בגן ציבורי הסמוך למשרד החוץ. הם כבלו את ידיהם באזיקים כדי לסמל את דיכוי היהודים בברית המועצות וענדו סיכות שעליהן הקריאה "חופש ליהודי ברית המועצות". מאיר עמד על מכסה המנוע של מכונית כשידיו באזיקים, ונשא דברים. שרלוט לוין מסניף הליגה בוושינגטון סיפרה: "הוא קפץ אל המכונית שלנו (וקימט קצת את הפח!) ונשא דברים מלהיבים". בתצלום מדהים נראה מאיר קופץ אל מכסה המנוע כשידיו אזוקות. זו לא הייתה הפעם היחידה שמאיר קפץ אל מכסה מנוע של מכונית, אך זו הייתה הפעם היחידה שהוא עשה זאת בידיים קשורות. לוין סיפרה על גמישותו: פעם אחת ראיתי אותו בהפגנה מזנק במהירות רבה כל כך, עד שאפילו שומרי ראשו לא הבחינו בכך".12
בחדשות הטלוויזיה של רשת >ENG<NBC<HEB> שודר חלק מנאומו של מאיר בהפגנה. הוא דרש שמשרד המסחר לא יעניק רישיונות ייצוא לחברות אמריקניות הסוחרות עם הסובייטים וקרא להפסיק את כל תכניות חילופי התרבות (תחרויות ספורט והופעות מוסיקה ומחול) עד שיינתן חופש ליהודים בברית המועצות.13
מהגן הציבורי צעדו כשלוש מאות מפגינים ומאיר בראשם כקילומטר וחצי לעבר השגרירות הסובייטית. המשטרה עצרה אותם כמאתיים מטר לפני השגרירות, אך מאיר עבר את קווי המשטרה כדי להעמיד במבחן את שתי התקנות — קיום הפגנה בקרבת נציגות זרה ופרסום קלונה. הוא ניגש לשער השגרירות וצעק: "ברית המועצות היא רודנות וברית המועצות מסריחה". אחריו ניגשו חברי הליגה אחד אחד לשער השגרירות וחזרו על דבריו. שלושים ושבעה מפגינים נעצרו עם מאיר וכולם שוחררו בערבות עצמית. במשפט שנערך בעניין זה, זיכה אותם השופט וקבע שהתקנה האוסרת פרסום קלונה של מדינה זרה מנוגדת לחופש הביטוי שבחוקה האמריקנית ויש לבטלה. בספרו 'סיפורה של הליגה להגנה יהודית' כתב מאיר: "לא יכולתי לחשוב על משהו אלגנטי יותר או מחושב יותר כדי להיעצר... הסברתי לצבא הכתבים שליווה אותי שצריך לפרסם את קלונה של ברית המועצות בשל יחסה ליהודים".14
תמונה שצולמה בהפגנה הזאת מופיעה על עטיפת הספר 'סיפורה של הליגה להגנה יהודית'. בתמונה נראה מאיר לבוש בחולצה לבנה שלה שרוולים קצרים; צווארון חולצתו פתוח, ועטו הנצחי מציץ מתוך כיסו. ידיו, עדיין אזוקות, מוחזקות קרוב לחזהו, ושוטר שחור עומד מאחוריו. ציור פחם של מאיר המבוסס על תמונה זו ומבליט את ידיו האזוקות, התנוסס בשנים ההן על מודעות ועל פוסטרים של הליגה.15
ההפגנה הבלתי אלימה הזאת זכתה לסיקור נרחב בכלי התקשורת. בחדשות >ENG<NBC<HEB> בטלוויזיה נראה מאיר אומר לשוטרים ליד השגרירות שיש לו זכות לפרסם את קלונה של ברית המועצות. אחר כך נראו השוטרים המלווים אותו לניידת ונשמעו ברקע קריאות "חירות עכשיו!" של המפגינים. בעמוד הדעות של ה'דיילי ניוז' צוטטה הכרזתו של מאיר: "ברית המועצות היא רודנות וברית המועצות מסריחה".16
למחרת השתתף מאיר בעימות פומבי בנושא דרכי המאבק באנטישמיות בברית המועצות. העימות שודר שבועיים לאחר מכן בתכנית הטלוויזיה של דייוויד פרוסט. שני המשתתפים האחרים היו דור שַרי מה'ליגה נגד השמצה' ופרופסור הַנס מורגֶנטאו, מומחה ליחסים בין-לאומיים. אחד הצופים כתב למאיר: "בדרכך הפשוטה, האמתית והכנה גברת על דור שַרי הצבוע".17
הפצת עקרונות הליגה
דבריו הכנים של מאיר, שנאמרו מעומק הלב, משכו אנשים רבים להרצאותיו. החשיפה התקשורתית גררה ביקוש גובר לשמוע אותו, וכך הגיעו דבריו לאוזניים רבות.
בכ"ד בטבת (21 בינואר) טס מאיר לטורונטו עם דב שפרלינג, מסורב עלייה לשעבר שרצה לעזור למאיר לפרסם את מאבקם של חבריו. הם דיברו באוניברסיטת יורק ובאוניברסיטת טורונטו. את רשמיהם הביעו הסטודנטים בביטאון הסטודנטים היהודים, 'אור'. לרי אֶנקֶיאֶביץ כתב:
הוא דיבר בשני אולמות עמוסים וריגש מאות סטודנטים יהודים. הרב כהנא הציג לפנינו את היהדות המיליטנטית ואת היהודי הגאה במורשתו ומוכן להיאבק עליה... אולי ההישג הגדול ביותר של ביקורו של הרב כהנא היה העלאת המודעות לנושא היהדות הסובייטית. מאות סטודנטים שמעו את דבריהם של הרב כהנא ושל דב שפרלינג, יהודי מרוסיה, בנושא הזה. די אירוני שדווקא הרב כהנא היה צריך להביא יהודי סובייטי לטורונטו. שום ארגון אחר לא עשה זאת... אולי ה'ממסד' יכול ללמוד משהו מהרב כהנא. לפחות הוא עושה משהו.18
ג'ו פולונסקי תיאר כיצד השפיעו עליו דבריו של מאיר:
אולי הדבר החזק ביותר שקיבלתי מהמפגש עם הרב כהנא היה העובדה שהרגשתי לכמה שעות קצרות באופן ברור ביותר שאני יהודי, דבר שלא העסיק אותי לאחרונה כל כך... עד עתה, מבחינה עובדתית יבשה, נחל הרב כהנא הצלחה גדולה... הטרדת פקידי ממשל סובייטים השפיעה על יחסי ברית המועצות-אמריקה השפעה כזאת שעשויה לאלץ את שתי המעצמות לנסח הסדר שיאפשר הגירה של יהודים סובייטים נוספים לישראל...19
הרצאתו של מאיר הובאה במלואה בביטאון 'אור'. הקטע הבא מבטא רעיון בסיסי:
למנהיגים שלנו יש תסביך: אהבה. אהבה היא דבר טוב, אבל במקרה הזה מדובר ברצון אובססיבי לזכות באהבת העולם. לכן הם נזהרים מאוד שלא לעשות שום דבר שעלול לגרום להם לאבד את אהדת העולם.
בנמל התעופה של בירותב איבדה ישראל את אהדת העולם — בכך אין ספק! האו"ם גינה את ישראל גינוי גורף. ישראל איבדה את אהדת העולם שקנתה לה בעמל רב כל כך שבוע קודם לכן, כשנהרג יהודי בנמל התעופה באתונה.
אם אתם רוצים אהדה, זו השיטה: יהודי מת — אהדה! שני יהודים — עוד אהדה! שישה מיליון יהודים — אהדה, אנדרטות, מצבות, הספדים, קדיש, יזכור — בכל העולם!
ראש הממשלה המנוח לוי אשכול ערך פעם מסיבת עיתונאים בעקבות אחד מגינויי האו"ם הרבים — כבר שכחנו איזה — ואמר: "אילו היינו מפסידים במלחמה, ההספדים שהיו נושאים על מדינת ישראל היו מהיפים ביותר בכל הזמנים. בפרלמנטים בכל העולם היו מקיימים שתי דקות דומייה לזכרנו. אלא שהפעם החלטנו לחיות. נלחמנו, וניצחנו, ועכשיו מגנים אותנו. מוטב כך".
וכך צריך להיות!... לא עוד קדיש; לא עוד יזכור. חיים!20
באותו חודש דיבר מאיר בדיקינסון קולג' שבפנסילבניה לפני שמונה מאות איש, באקדמיה 'הרצליה' בוויניפג שבקנדה ובבתי כנסת בניו ג'רזי ובניו יורק, וכן הוזמן לראיונות בכמה תכניות טלוויזיה. לאחת ההקלטות הוא לקח אִתו את בננו ברוך בן השתים עשרה, וברוך התפעל מהחוויה הראשונה שלו באולפן טלוויזיה. בג' בשבט (29 בינואר) טס מאיר לאוהיו וענה על שאלות שהקהל הציג בתכנית הטלוויזיה הכלל ארצית של פיל דונאיו.21
בזכות כישרונו של מאיר להשיב תשובות מידיות ושנונות הוא הצליח להעביר מסרים חד-משמעיים לקהלים מגוונים. דוגמה לכך היא הדברים שאמר בבית הספר התיכון המדעי בברונקס:
אם מישהו קורא לך ממזר יהודי, תן לו מכה חזקה כל כך עד שהוא לעולם לא יעשה זאת שוב. אתה יודע מה תקבל? כבוד!... משה רבנו לא ערך מחקר על שורשי הבעיה היהודית במצרים — הוא הכה את המצרי!22
ליז ברני כתבה לי על הרצאתו של מאיר בווַייט פלֵיינז, פרבר של ניו יורק. הפולמוס הציבורי סביבו משתקף היטב במכתבה:
זכור לי שראביי מוריס דייוויס, הראביי של בית הכנסת הרפורמי בווייט פליינז... דיבר כל הזמן נגד מאיר ואמר לנו לא ללכת לשמוע אותו משום שהוא מחרחר ריב וכו'... כמובן, זה גרם לי לרצות עוד יותר לשמוע את מאיר כשהוא בא לדבר בבית כנסת אורתודוכסי בווייט פליינז.
הרשמים הראשונים שלי היו שמאיר נראה צעיר כל כך — היה לו אז שיער שחור עבה — ושהוא נשמע הגיוני ושקט כל כך, לא כמו התדמית הרעה שיצרו לו מתנגדיו.
...סיפרתי לחברים בשיעור [בבית הכנסת הרפורמי] על דבריו ההגיוניים והאינטליגנטיים של הרב כהנא. עוד מישהו אמר שהוא שמע את מאיר ברדיו והתרשם כמוני. כמעט חוללנו שם מהפכה.23
בהרצאותיו בחודשים שבט ואדר (פברואר ומרץ) התמקד מאיר בגיוס משתתפים להפגנה של הליגה שתוכננה לכ"ד באדר (21 במרץ) בוושינגטון.ג
בבית כנסת בניו רושל הוא אמר: "אנחנו לא מבקשים מכם לשבור חלונות או לזרוק פצצות. אנחנו מבקשים מכם ללכת לוושינגטון ולהתיישב ברחובות". הוא הבטיח להם: "יהיו כותרות ענק בכל העולם אם מאה אלף יהודים יפגינו ברחובות".24
גם בהרצאתו לפני קבוצה של חברי תנועת הרביזיוניסטים בניו יורק האיץ מאיר בקהל להשתתף בהפגנה בוושינגטון. בעלון הרביזיוניסטים דווח: "אורחי ההפתעה היו מנהיגי הליגה, הרב מאיר כהנא ורעייתו, מר ברטרם צווייבון ורעייתו ומר אירווינג קלדרון ורעייתו. הרב כהנא ומר צווייבון נשאו דברים וזכו לתשואות סוערות".25
בחודש שלפני ההפגנה ריכז מאיר את מאמציו בשכנוע היהודים הגרים באזור וושינגטון להגיע בהמוניהם להפגנה. בידיעה בעמוד הראשון של ה'וושינגטון פוסט' תוארו שתי הרצאות של מאיר באזור:
מאיר דוד כהנא... התקבל בהתלהבות אתמול באולמות גדושים בשני בתי כנסת בפרברי וושינגטון.
כהנא דיבר לפני יותר מחמש מאות איש בבית הכנסת 'אגודת אחים' באלכסנדריה ולפני יותר משלוש מאות איש בבית הכנסת 'הר שלום' בפוטומק. הקהל הנלהב בפוטומק לא נתן לו לעזוב, והוא לא הספיק להגיע למטוסו שיצא לניו יורק בשעה ארבע אחר הצהריים.
בשני המקומות הוא אמר: "היהדות מדגישה את הרוחניות, ואני מסכים שאלימות היא רעה אם אינה נחוצה. אך הרוח לא תוכל להתקיים בלי הגוף, וכדי להגן על הגוף של היהודי צריך לפעמים אגרוף יהודי".
ליליאן לוי, כתבת ה'ג'ואיש פוסט אנד אופיניון' שהייתה בקהל, דיווחה: "הוא שטח את טענותיו בהיגיון, בדיבור מדוד ובמתינות".
כתב ה'וושינגטון פוסט' ציין ש"כהנא בן השלושים ושמונה, אדם קטן ממדים ובעל קול שקט, לא נתקל בשום שאלה עוינת מהקהל..."26
אולם לא תמיד היה הקהל מנומס, ומאיר נאלץ להתמודד לא פעם עם קריאות ביניים עוינות, שלעתים הפכו את ההרצאה לוויכוח סוער או להתכתשות. להרצאתו באוניברסיטה בבופַלו בט' בשבט (4 בפברואר) הגיעה קבוצה גדולה של סטודנטים יהודים שמאלנים, ואלו קטעו את הרצאתו בלי הרף בצעקות "הלאה הפשיזם הישראלי!" "הקץ לציונות!" ו"פלסטין תנצח!" מאיר כתב: "עמדתי על הבמה ואמרתי להם שאני מוכן להישאר שם כל הלילה, אבל הם לעולם לא יצליחו לבטל את ההרצאה שלי". באוניברסיטת קולגייט בהמילטון שבניו יורק היו חילופי צעקות בין מאיר לסטודנט ערבי שהגיע לאמריקה בתכנית לחילופי סטודנטים, אך מאיר הפסיק את צעקותיו במילים: "אני לא נשיא קולג'. אותי לא משתיקים".27
גם הרצאתו באוניברסיטת מקגיל במונטריאול כחודש לאחר מכן הייתה סוערת. סטודנטים שמאלנים קיצוניים קראו קריאות ביניים והפריעו למאיר לדבר, וסטודנטים יהודים התכתשו אִתם. בהרצאה באוניברסיטת בראון היו לא רק צעקות, אלא גם איום: אלמוני התקשר והודיע שבאולם הוטמנה פצצה. אנשי הביטחון של האוניברסיטה ביקשו מהנוכחים לפנות את האולם, אבל מאיר שכנע אותם שמדובר באיום סרק. כשהמשיך בהרצאה, החלו סטודנטים שמאלנים לקטוע אותו בקריאות ביניים, וסטודנטים יהודים הוציאו אותם בכוח מהאולם.28
לעומת זאת, בשלוש האוניברסיטאות באזור וושינגטון שמאיר דיבר בהן בי"ט באדר (16 במרץ), היה הקהל מנומס וקשוב. זה היה חמישה ימים לפני ההפגנה הגדולה שתכננה הליגה, ומאיר האיץ בסטודנטים לבוא ולהשתתף במאבק למען היהדות הסובייטית. באוניברסיטת מרילנד הוא אמר לשבע מאות הסטודנטים שבאו לשמוע אותו:
יש דברים שהרוסים רוצים יותר מלהחזיק ביהודים שלהם. יש להם בעיה שנקראת סין. רוסיה מחזיקה צבא על גבולה עם סין, וזה עולה לה מיליארדי רובלים.
...הם רוצים גם מוצרי צריכה, קשרי סחר ויחסים טובים עם המערב. הם ישחררו יהודים אם זה יפתור בעיות אחרות שלהם.
הוא סיפר לסטודנטים על התמודדותם היום-יומית של יהודים בברוקלין עם בעיית האנטישמיות:
בבראונזוויל, שכונה בברוקלין שבניו יורק המאוכלסת בשחורים רבים, גרים יותר מאלפיים יהודים נתמכי סעד מעל גיל שישים וחמש. הם חיים בפחד גדול כל כך עד שאינם מעזים לצאת מבתיהם יותר מפעמיים בשבוע כדי לקנות מזון.
כשהליגה ארגנה סיורים כדי שאנשים אלו יוכלו לממש את זכותם האלמנטרית ללכת ברחוב, איך כינו אותנו? "ויג'ילנטים" הלוקחים את החוק לידיים. ומי כינה אותנו כך? כל המנהיגים היהודים שאינם גרים בבראונזוויל.29
באותו יום דיבר מאיר גם באמריקן יוניברסיטי ובאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. בביטאון הסטודנטים של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון נכתב:
הרב מאיר כהנא אמר שיהודי אמריקה צריכים "לקבור את תסביכיהם" ולהתגאות ביהדותם.
"חס ושלום שנשב ברחובות", הוא אמר בנימה סַרקַסטית, "נערים יהודים טובים אינם עושים דברים כאלה".
"הַפסיקו לדאוג כל הזמן מה חושבים הגויים. זהו תסביך שצריך להיפטר ממנו. כל אדם הגון יודע שכשמישהו מרביץ לך, אתה מרביץ בחזרה. זה מוסרי. זה שפוי".
הוא אמר לקהל המנומס והקשוב: "בסופו של דבר, אתם יודעים מי יילחם למען היהודים? רק היהודים. והגיע הזמן שנבין את זה".
...כהנא טען שהמיליטנטיות של הליגה כבר השפיעה על יחסי ברית המועצות-אמריקה: "רק היהודים המיליטנטים הצליחו לדחוף את הסובייטים לקיר. ניקסון, שבדרך כלל סובל מנדודי שינה רק בגלל בעיות של ניקסון, סובל פתאום מנדודי שינה בגלל בעיות של יהודים".30
אחת מהרצאותיו של מאיר לציבור הרחב הייתה במונטריאול בי"ח באדר (15 במרץ). בריינה ויינברגר סיפרה על הקהל הגדול שבא לשמוע אותו:
אני זוכרת היטב את ההרצאה של הרב כהנא במונטריאול... באותו יום הייתה סופת שלגים עזה. השלג נערם על הכבישים, והנהיגה הייתה מסוכנת. ברדיו ובטלוויזיה נאמר שלא לנסוע בכבישים בגלל הראות הלקויה ותנאי הנהיגה הקשים. אילולא נסעו חברתי ובעלה להרצאה, לא הייתי יוצאת מהבית באותו ערב. הייתי בטוחה ששלושתנו נהיה כל הקהל.
אמנם רבים איחרו, אך האולם התמלא לגמרי. רבים נאלצו לעמוד, ורבים אף לא הצליחו להיכנס והתאמצו לשמוע אותו מחוץ לאולם. הרצאתו הייתה מרתקת וכובשת לב.31
הרצאותיו של מאיר באותו חודש בניו ג'רזי התאפיינו בקהלים גדולים, שתוארו בכתבה אחת כ"קהלים של יום כיפור". בניו מילפורד, למשל, הוא דיבר לפני יותר משבע מאות איש. הוא השיב על הטענה שהמיליטנטיות של הליגה "אינה דרך היהדות":
כל היהודים חוגגים את חג החנוכה ומהללים ומשבחים את המכבים. בביקורינו במצדה גואה הגאווה בלבנו. האנשים האלה, שאנחנו גאים בהם כל כך, לא פתרו בעיות "בלי אלימות". כתוב בתנ"ך "עת מלחמה ועת שלום". לפעמים, לאחר שניסינו הכול, אין ברֵרה אלא לנקוט אלימות. "לתת את הלחי השנייה" לא כתוב בתנ"ך שלנו.32
בב' בניסן (28 במרץ) נשא מאיר דברים בבית הכנסת 'שערי תפילה' בשכונת פַר רוקַוויי שבקווינס. זה היה שבוע לאחר ההפגנה הגדולה בוושינגטון שנעצרו בה כמעט אלף איש, ואנשים רבים כל כך באו לשמוע אותו, עד שחלקם נאלצו לשבת באולם צדדי ולשמוע את ההרצאה באמצעות מערכת הגברה. אחד מתומכיו של מאיר, יצחק הגר, הקליט את ההרצאה והפיק תקליט 78 סל"מ ששמו "לעולם לא עוד". התקליט שווק בעטיפה כחולה שבמרכזה סמל הליגה, אגרוף קמוץ בתוך מגן דוד. מאיר פתח את ההרצאה בסיפורו של וולודנקה,ד סיפור שהמחיש את דיכוי היהודים הסובייטים. הוא הסביר שניתן לעזור ליהודים האלה על ידי ניצול הצורך הסובייטי בקשרים עם אמריקה. בפחות משעה הוא הקיף את הנושאים הבוערים של השעה: הצורך בהגנה על יהודים בשכונות מצוקה, הפולמוס סביב השימוש באלימות, המאבק בהתבוללות והחדרת גאווה יהודית. קולו הצעיר של מאיר נשמע צלול ורענן בתקליט.33
בה' בניסן (31 במרץ) טס מאיר ללוס אנג'לס. בשבוע ששהה שם הוא דיבר בשישה בתי כנסת (אורתודוכסיים, קונסרבטיביים ורפורמיים) לפני קהלים גדולים של שבע מאות איש בממוצע. הוא דיבר גם בחמישה קמפוסים, בחוגי בית ובמסיבות עיתונאים. בדיווח הבולשת הפדרלית על הרצאתו באוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג'לס נכתב: "בשלב מסוים ניסה מישהו להפריע, אך כהנא השתיק אותו במילים 'שב, ערבי!'"34
באותה עת שהה הנשיא ניקסון בבית הנופש שלו בסַן קלֶמֶנטֵה הסמוכה ללוס אנג'לס. מאיר החליט לנצל זאת כדי לדרוש מניקסון לפעול למען יהדות ברית המועצות, והודיע שהליגה תקיים משמרת מחאה לילית בי' בניסן (5 באפריל) מול בית הנופש של ניקסון. אוטובוסים שיצאו ממשרד הליגה בלוס אנג'לס בתשע בערב הסיעו כשמונים איש לסַן קלֶמֶנטֵה. מאיר לימד שיעורים במשך הלילה, וגם הרב צבי בלוק מלוס אנג'לס לימד שיעור. שֶרי אוקין זכרה בערגה את האווירה המרוממת שהייתה באותו לילה.35
סניף לוס אנג'לס של הליגה היה באותו זמן בתנופת גדילה. בזמן ביקורו של מאיר היו בו כשבע מאות וחמישים חברים, מהם כמאתיים פעילים. ביום שטס מאיר חזרה לניו יורק, י"ב בניסן (7 באפריל), הם קיימו הפגנה על יד חנות הכולבו הגדולה 'מיי קומפני' כדי למחות על הנסיעות לברית המועצות שארגנה החברה. שֶרי אוקין סיפרה על ההפגנה:
אני, בני ג'ן וסַיי גֵייבור התיישבנו בכניסה לחנות, לפני הדלתות, ולא נָתַנו לאיש להיכנס. מעולם לא קרה דבר כזה בעבר. המשטרה אף הפעילה מסוקים. היינו בסך הכול כתריסר איש, אבל הם הפסיקו לארגן נסיעות לברית המועצות!36
בחודשי האביב הוזמן מאיר לקמפוסים רבים. הוא דיבר באוניברסיטת פרינסטון שבניו ג'רזי, באוניברסיטת נורת'ווסטרן שבבוסטון ובשתי אוניברסיטאות בדטרויט: אוניברסיטת ויין ואוניברסיטת מישיגן. בהרצאה בת השעתיים שנשא לפני שלוש מאות סטודנטים באוניברסיטת וֵיין, הוא הדגיש: "אף אחד לא יעזור ליהודי חוץ מיהודי אחר. בעבר יצאו היהודים להפגנות למען כולם. במאבקים למען זכויות אדם ונגד מלחמת וייטנאם היו היהודים בחזית. אבל כשהתעוררה בעיה יהודית, יצאנו [הליגה] להפגין, ואף אחד לא הצטרף אלינו". במשך חלק ניכר מזמן ההרצאה נאלץ מאיר להשיב על הערות עוינות שהעירו סטודנטים שתמכו בערבים.37
באחת מנסיעותיו של מאיר אל מחוץ לעיר איחר מטוסו, והוא נחת בניו יורק שעה אחת לפני כניסת השבת.ה ארי קלדרון, שגר קרוב לנמל התעופה, הגיע לפגוש אותו כמתוכנן, אך היה ברור שאם קלדרון יסיע אותו הביתה לברוקלין, הוא עצמו לא יספיק לחזור לביתו לפני שבת. מאיר שכנע את קלדרון להוריד אותו בדרך ולנסוע לביתו. קלדרון לקח את חפציו של מאיר, ומאיר החל ללכת ברגל לברוקלין. בינתיים, כמובן, חיכיתי לו בבית בדאגה גוברת, אך ידעתי שאין מה לעשות. הדלקתי נרות, קידשתי על היין והגשתי לילדים את סעודת השבת, תוך כדי שאני מנסה לדחות את המחשבות המפחידות המתגנבות ללבי.
לבסוף הגיעה הדפיקה המיוחלת. מאיר הגיע! לאחר כמעט שלוש שעות שבהן נאלץ לעבור גם בשכונות מסוכנות, הוא היה בבית. אף על פי שהיה יכול פשוט להתארח אצל משפחת קלדרון בשבת, הוא התאמץ לחזור הביתה, משום שהיה חשוב לו להיות עם המשפחה בשבת. מסירותו לחינוך ילדינו והדאגה לעתידם, שהעסיקו אותו בלי הרף, מובעות במאמרו "לארבעת ילדיי":
...אני עומד בחדרכם, בחדר השינה הקטן שלכם. האורות עמומים ודומייה בחדר. אתם שוכבים בשקט, עיניכם עצומות, ואינכם חשים כלל במבטי המהורהר.
הבאנו אתכם לעולם: הקב"ה, אמכם ואני. היינו שלושת השותפים ביצירתכם. לפעמים, כשאני שקוע במחשבה, עוטפת אותי עצבות ואני תמה: איך ייתכן? אני מציץ דרך חלון העולם ורואה את התועבות, את הרשעות, את פראי האדם המייצגים את המין האנושי, את הצער והכאב שאין מהם מנוס.
...כך נראה העולם שאליו הבאתי אתכם ושלתוכו עליי להטיל אתכם, אותו עולם סוער ומאיים המבקש לבלוע אתכם פיזית ולכבות אתכם רוחנית, ואני מתייאש.
לאלוקים בלבד הפתרונים. לו החכמה, לו התבונה, ועלינו רק לעשות את רצונו.
...ומאחר שיום אחד תשאלו: אבא, למה? עליי לדעת לענות לכם ולומר: הודו לה' על חלקכם הטוב. כשם שתברכו אותו על מה שנראה בעיניכם טוב, כך ברכו אותו על מה שנראה בעיניכם לוקה בחסר.
דעו זאת, ילדיי: האדם לא נועד לאושר — לא לאושר במובן שאנו מבינים. האדם לא נועד לחיות חופשי מצער. התכלית אינה שחוק, אלא עמל; לא הנאה, אלא עשות טוב; לא שאננות, אלא קדושה.
...האדם נועד להגיע לשיא השלמות הקיים בתוך תוכו, כדי שהערכים המושלמים של אהבה, טוב וצדק, אשר יחדיו יוצרים מצב עליון של קדושה, יהפכו ממושגים מופשטים למציאות חיה וממשית.
החיים האלה טומנים בחובם גדולה אדירה! הוד, נצחיות, אמת. כן, אמת. כמה מכוער הוא עולם השקר. כמה שפלים הם אותם חיים המבוססים מראשיתם עד סופם על חומריות ועל שטחיות... על כן, ברכו את ה' והודו לו על החיים שהעניק לכם, וחיו את חייכם על פי רצונו.
אהבו הכול. הביטו בעין טובה על כל מה שרואות עיניכם: הפרח השברירי, הכלב הנפחד, האדם המיואש. אהבו את כולם וקדשו את חייכם באמצעות אותה אהבה.
ילדיי, רבים מתקיימים בעולם הזה, אך מעטים חיים בו. עליכם לגדול, להתבגר ולבחור בחיים.38
על רקע חייו הסוערים של מאיר מבטא מאמר זה את דאגתו התמידית לילדינו ואת דבקותו בתורה, שעמדה ביסוד כל מה שעשה.
הממסד היהודי מגנה את הליגה
כנראה, האהדה הגוברת למאיר הפריעה למישהו. בניסן (אפריל) נעשו שני ניסיונות למנוע ממנו לדבר. בכ"ג בניסן (18 באפריל) התפוצצה פצצה בבית כנסת בווֶסט אורַנג' שבניו ג'רזי בערב שקדם למועד שבו היה מאיר אמור לדבר שם. מהפיצוץ נופצו חלונות ונגרם נזק לבניין, אך המארגנים לא נכנעו, הם רק הודיעו שההרצאה תידחה לז' באייר (2 במאי), והיה ביקוש גדול לכרטיסים לאירוע הדחוי.39
הניסיון השני היה מתורבת קצת יותר: לא פצצה, אך איומים וסחטנות. אנשי הממסד היהודי בקולומבוס שבאוהיו שמעו שמאיר הוזמן לדבר בבית הכנסת 'בית יעקב' בעירם ופעלו ככל יכולתם לבטל את האירוע ולהאפיל על פרסומו. הרב דוד סטבסקי, רב בית הכנסת, הוטרד ואוים, ושני יהודים אמידים מהקהילה היהודית המקומית אמרו לו שתופסק כל תמיכה בבית הכנסת "אם לא יבטל את כהנא". אבל הוא לא נכנע, ויותר משש מאות איש באו לשמוע את הרצאתו של מאיר בב' באייר (27 באפריל). כמעט עשרים שנה לאחר מכן אירע כעין "שידור חוזר" באותו מקום: בשבט תש"ן (פברואר 1990) הגיע מאיר לקולומבוס, ושוב הוצת פולמוס ציבורי סביבו. תומכו, לַרי פולַק, קרא לציבור לבוא להרצאתו של מאיר והזכיר את ביקורו הקודם בקולומבוס:
לפני כמעט עשרים שנה דיבר הרב מאיר כהנא בקולומבוס, והקהל שהגיע לשמוע אותו היה הקהל הגדול ביותר שהגיע אי פעם לשמוע נואם בקהילה היהודית של קולומבוס.
לא צריך להסכים עם כל הדעות של כהנא כדי לבוא לשמוע אותו. הקשיבו לו, ובסוף שאלו שאלות אם אתם רוצים. אבל החשוב ביותר, החליטו בעצמכם. אל תתנו לליברלים הצבועים לקבוע בשבילכם מה מותר ומה אסור לכם לשמוע.40
נפתלי רובינגר גינה את ניסיונות הממסד היהודי למנוע ממאיר לדבר:
זכותו של כל יהודי לתמוך בליגה או להתנגד לה... כל ארגון יהודי שמנסה — על ידי כפייה או על ידי הכפשה — למנוע מארגון יהודי אחר להשמיע את דבריו בצורה הוגנת, כפי שנעשה בספרינגפילד שבמַסֶצ'וּסֶטס ובטורונטו, מפר את אמונו של הציבור.
...אני מאשים את הממסד היהודי, כולל הליגה נגד השמצה, הוועד היהודי-אמריקני והקונגרס היהודי-אמריקני, בניהול מסע השמצה והכפשה נגד הליגה להגנה יהודית.
רובינגר ניתח את מניעי הממסד:
...הליגה מפנה תשומת לב רבה מדי למציאות החדשה שיצרו תנועות השחורים במעבר החד שלהן מפעילות בלתי אלימה להתקפות מיליטנטיות ואלימות. אם נוסיף לזה את הקשר ההולך ונוצר בין הלאומנות השחורה לאנטי ציונות הערבית, נקבל מציאות שהממסד היהודי מתקשה להתמודד אתה.
המומחים כביכול של הממסד שבויים בחשיבה מיושנת, שאינה מספקת פתרונות הולמים למציאות החדשה.41
לפי רובינגר, מה שעמד ביסוד התנגדותו של הממסד היהודי למאיר ולליגה היה הקושי להתמודד עם מציאויות חדשות. אך לאנשי הממסד היה נימוק אחר; הם טענו ששיטותיה האלימות של הליגה אינן "הדרך היהודית". מאיר השיב על טענה זו במאמרו "על האלימות":
...שום יהודי מלומד אינו מתכחש לעובדה שהשלום הוא האידיאל האולטימטיבי, אך בו בזמן הוא גם מבין שעד שנגיע לתקופת האוטופיה, עלינו להמשיך לחיות על פי הכלל התלמודי "הבא להרגך — השכם להרגו" (ברכות, נח).
...ההיסטוריה היהודית עמוסה דוגמאות למעורבות פעילה ואלימה של מנהיגים יהודים במאבק למען חירות העם: אברהם אבינו יצא למלחמה נגד ארבעת המלכים כדי להציל את אחיינו לוט; משה רבנו הכה את המצרי — ולא הקים ועדת חקירה לשורשי האנטישמיות המצרית; המכבים התקוממו נגד היוונים; תלמידי רבי עקיבא עזבו את לימודיהם והצטרפו לצבאו של בר כוכבא.42
מיקי גרליק, עורכת עיתון יהודי באומַהַה שבנֶברַסקַה, הביעה הסכמה עם דבריו של מאיר:
...אלפי יהודים הלכו בשקט ובלי אלימות לתאי הגזים בגרמניה. האם הדרך הבלתי אלימה היא תמיד הדרך הטובה ביותר?
יפה מאוד לתמוך בקיום חוקי המדינה, אבל אילו לא הפרו היהודים את החוק בימי פרעה, בימי הפלשתים ובימי אנטיוכוס, לא היו היום יהודים בעולם...
במאמר מערכת ב'ג'ואיש פוסט אנד אופיניון' הטיל העורך ספק בהזדהותם של רוב יהודי ארצות הברית עם עמדת הממסד היהודי וכתב: "בכל מקום שמאיר כהנא הופיע הוא התקבל בהתלהבות על ידי קהלים גדולים. הצעירים מתחברים לדבריו בצורה שלא ראינו מאז התעוררות הזהות היהודית בעקבות מלחמת ששת הימים...43
בי"ז באייר (12 במאי) בוטלו שתי הרצאות של מאיר, אולם ביטולים אלו לא נבעו מלחץ הממסד, אלא ממעצרו הלא צפוי באשמת עברת נשק.44
שבועיים לאחר מכן ערכו חברי הליגה בטורונטו סעודת פרֵדה ממאיר לכבוד עלייתו ארצה. כמו בכל הזדמנות אחרת הדגיש מאיר באירוע זה את חובת העלייה לישראל. בהרצאה לפני סטודנטים באוניברסיטת אילינוי בשיקגו הוא אמר: "אמריקה עלולה להיות גרמניה שנייה. היהודים חשבו שזה לא יכול לקרות שם, אבל זה קרה... ארץ ישראל היא המקום היחיד ליהודים היום".45
מאיר הטיף לעלייה גם בשיעורים החודשיים שלימד ובאספות המזכירות, שעל פי רוב הפכו לשיעורים על מטרות הליגה ועקרונותיה והתארכו אל תוך הלילה.46
באדר (מרץ) שכרה הליגה משרד נוסף. המשרד החדש היה בברוקלין, ולרבים מן הפעילים מיקומו היה נוח יותר. בכל ערב התקיימו שם שיעורי קרטה, ובכל יום שלישי בערב היה שיעור. חזונו של מאיר בדבר תכנית לימודים ששמה 'המרכז לתודעה יהודית' החל לקרום עור וגידים במשרד הזה. התקיימו שם שיעורים ביהדות, בהיסטוריה יהודית ובנושאים כמו ישראל והציונות, הקהילה היהודית-אמריקנית והיהדות העולמית. אות לכך שהליגה שימשה גם חוג חברתי הוא ההודעה שהופיעה בעלון הליגה: "רק מי שנרשם לשיעורי קרטה, למרכז התודעה או לחדר הכושר יורשה להישאר בלובי לאחר השעה שבע בערב". חבר המזכירות מַרי שניידר ראה חשיבות בצד החברתי: "במרכז התודעה בחור יהודי פוגש בחורה יהודייה".47
ה"רעות", הצד החברתי של הליגה, הגבירה את הזדהותם של הצעירים עם עקרונות הליגה והתבטאה במרץ שהשקיעו בפעילות.
© כל הזכויות שמורות