פרק כד

פרק כד עלייה לישראל תמוז-אלול תשל"א / יולי-ספטמבר 1971 כתיבת רב המכר: 'לעולם לא עוד' בניסן (אפריל), נוסף על כל שאר עיסוקיו, החל מאיר לכתוב את ספרו 'לעולם לא עוד',א ספר שהציג את העקרונות שהיו הבסיס לפעילות הליגה. הספר יצא לאור בתשרי תשל"ב (אוקטובר 1971) בהוצאת 'נַש' בלוס אנג'לס, והיה לרב המכר של מאיר: נמכרו עשרת אלפים עותקים בכריכה קשה ומאה אלף עותקים בכריכה רכה.1  אדווארד נַש סיפר לי איך התחיל הכול: רוב הספרים שהוצאנו לאור היו ספרים שיזמנו. הוצאת הספרים שלנו הייתה הוצאת ספרים חדשה וקטנה, ולא קיבלנו הצעות מסוכנים גדולים. בדרך כלל, כמו במקרה של מאיר, אנחנו הצענו את כתיבת הספר.  היה לי עניין מיוחד בליגה בגלל ניסיוני המר עם בריונים אנטישמים בילדותי... אני זוכר שפעם אחת מתוך זעם רב הרבצתי לאחד מהם חזק כל כך עד שהוא לעולם לא הפריע ליהודי מאז. את יכולה להבין למה הייתי גאה להוסיף את בעלך המנוח לרשימה שלנו.2 בתיקיות של מאיר מצאתי כמה מכתבים מנַש. בראשון, המתוארך לכ"ה בניסן תשל"א (20 באפריל 1971), כתב נַש: אני מצטער שלא יכולת להגיע לפגישה במלון 'סיינט מוריץ' במוצאי שבת, שקבע מר אברהם ממשרדך...  אני מוכן להציע לך מקדמה בסך עשרת אלפים דולר, ששליש ממנה ישולם עם החתימה על החוזה, שליש עם גמר הכתיבה, ושליש עם ההוצאה לאור. נוסף על כך תקבל תמלוגים בסך עשרה עד חמישה עשר אחוזים תמורת כל ספר שיימכר...  ספר כזה יוכל להעניק לא רק פרסום עולמי לתנועה שלך, שכבר יש לך, אלא גם תמיכה אינטלקטואלית עולמית. אלפי תומכים ותורמים פוטנציאליים ירכשו אותו ויקראו אותו... הוא יעזור לשלם את ההוצאות האישיות הרבות שאתה בוודאי נוטל על עצמך.  החברה שלנו חדשה יחסית, אבל מבוססת מאוד ומצליחה במיוחד בתחום ההפצה הכלל ארצית...  אני יודע שאתה עסוק, אבל ספר טוב המשווק היטב, שתהיה לו כותרת כמו "לעולם לא עוד", יכול לקדם מאוד את המטרה שלך. אנא התקשר אליי... כדי שנוכל לשוחח ולהספיק להוציא אותו לאור כבר בסתיו הקרוב. על בחירת שם הספר סיפר לי נַש: "השם 'לעולם לא עוד' שהצענו היה ברור מאליו בזמנו. הספר דן לא רק בבעיית היהדות הסובייטית, אלא גם בצורך בגאווה יהודית ובמאבק היהודי".3  מכתבו של נַש שכנע את מאיר שכדאי לו להתקשר אליו. לאחר יומיים כתב נַש: אני שמח שהתקשרת... קרא בבקשה את החוזה המצורף... החוזה החתום יוחזר אליך בצירוף צ'ק בסך 3,333 דולר...  אני מגיע לניו יורק בערך אחת לחודש... הייתי רוצה לשוחח אתך על תכניות הפרסום וההפצה שלנו.  כולנו מקווים שהספר הזה יהיה אחת ההצלחות הגדולות של השנה לא רק בשביל הכסף, אלא בשביל התמיכה שהוא ייתן לליגה.4 שבוע לאחר מכן כתב נַש למאיר: "חשוב מאוד שהחוזה ייחתם... אנחנו צריכים גם פרטים ביוגרפיים". הוא צירף טופס למילוי פרטים אישיים. בסעיף "מצב משפחתי ומספר ילדים" כתבתי באותיות גדולות "להשמיט", מפני שהיה לי חשוב מאוד לשמור על פרטיות המשפחה. אכן, הפרטים הביוגרפיים של מאיר שהובאו בעטיפת הספר לא כללו שום מידע על המשפחה.  אבל לא הכול הלך כשורה. נַש התקשה למלא את התנאים שהציע בחוזה. כששלח את החוזה החתום הוא לא שלח צ'ק בסך 3,333 דולר כמו שהבטיח. בח' באייר (3 במאי) הוא כתב: "את החלק הראשון של המקדמה נשלח בתוך עשרה ימים, כפי שכתוב בחוזה". יותר משבועיים לאחר מכן הוא כתב: אני מצטער על העיכוב בשליחת הצ'ק. יש לי קשיים פיננסיים כרגע בגלל בעיות עונתיות... אני שולח צ'ק דחוי... רשמתי בו את התאריך 29 במאי, רק עשרים ימים מהיום. באותו מכתב כתב נַש: "אני מודאג מהידיעות על מעצריך השונים ואני מקווה... שזה לא יעכב את כתיבתך". אילו היה נַש מודע לסדר יומו העמוס של מאיר, הוא אפילו לא היה מעלה על דעתו שמאיר מסוגל למצוא זמן לכתוב ספר. אבל מאיר תמיד הצליח לעשות דברים רבים בו-זמנית, והוא סיים לכתוב את הספר — יותר ממאתיים ושמונים עמודים — בזמן קצר מאוד.5  מברק נלהב מנַש מעיד שמאיר שלח לו את כתב היד בתחילת סיוון (יוני). במברק, שהגיע למשרד הליגה בכ"ג בסיוון (16 ביוני), כתב נַש: "כתב היד הגיע. טוב יותר ממה שקיווינו. יפה וגם חשוב. ננסה להוציא אותו לאור בספטמבר. כל הכבוד על העבודה הנפלאה".6 גזר דין: מאסר על תנאי ייתכן שאחד הדברים שהניעו את מאיר למהר לסיים את כתיבת הספר היה משפטו בעניין כתבי האישום החמורים על השימוש בחומרי נפץ, שנקבע לא' באב (23 ביולי). בדיון מקדמי שנערך בי"ג בתמוז (6 ביולי) בבית המשפט הפדרלי בברוקלין גילה סגן התובע המחוזי ג'וזף רַיאן שכתבי האישום נגד מאיר והאחרים מבוססים על מידע שהתקבל משוטרים סמויים שהושתלו בליגה ומגילברט לורי, האיש שמכר את הדינמיט לנאשמים. התובע ציין שאנשים אלו יהיו עדי המדינה העיקריים.  אולם התביעה נעזרה גם במידע שהתקבל מהאזנות סתר לשיחות טלפון של הנאשמים. נציגי הממשלה הודו שבתחילת תשל"א (1971) הותקנו מכשירי האזנה בטלפונים במשרד הליגה ובבתים של כמה מחברי הליגה, ושזה נעשה בלי להשיג לשם כך צו בית משפט.7  האזנות סתר לא חוקיות היו אמורות לעורר את חמתם של הליברלים, שתמיד מחו על הפרת זכויות הפרט, אבל הפעם איש לא מחה. במאמר מערכת שפורסם באותו שבוע הובעה תרעומת על כך: "שחורים קיצונים הנחשדים בפלילים זוכים לתמיכתם של הארגונים היהודיים, העומדים תמיד לצד הליברלים הדורשים הגנה על זכויות הנאשמים... אבל אותם ארגונים יהודיים אינם דואגים לזכויותיהם של יהודים מיליטנטים..."8  המטרה העיקרית של הדיון המקדמי הייתה לקבוע אם מותר לתובע להיעזר במידע שהשיגה הממשלה באמצעות אותן האזנות סתר. עורכי הדין של הליגה דרשו לדחות את המשפט עד שתתקבל החלטה בעניין בבית המשפט העליון. השופט ג'ק ויינשטיין קיבל את בקשת התובע שלא לדחות את המשפט, אך הוא אמר שהוא ינהל את המשפט מתוך ההנחה שהאזנות הסתר אינן חוקיות ולא יתחשב במידע שהתקבל על ידן. לאחר הדיון אמר מאיר לכתבים: "זוהי תחילתו של מאמץ מסיבי לשבור אותי". הוא טען שסירובה של הממשלה לעכב את המשפט נובע מכניעה ללחץ ממוסקבה.9  רוב עורכי הדין שסייעו לנאשמים עשו זאת בלי תמורה, אך היו להם הוצאות נלוות רבות (חקירת עדים, תצהירים, קצרני בית המשפט, נסיעות, עורכי דין משניים ועוד). קוראי עלון הליגה נתבקשו לתרום ל'קרן להגנה משפטית' לכיסוי ההוצאות המשפטיות הרבות. גם ב'ג'ואיש פרס' פורסמו מודעות של ה'קרן להגנה משפטית' תחת הכותרת "משפטים הוגנים ליהודים".10  עורכי הדין של הליגה — בַרי סלוטניק, בֶרטרם צווייבון, נתן לוין, רוברט פֶרסקי, סטַנלי כהן והַרווי מיכלמן — ניהלו משא ומתן ארוך ומייגע עם התובע המחוזי, רוברט מורס. בט"ז בתמוז (9 ביולי) הם הגיעו להסכמה שמאיר, חיים ביבר וסטוארט כהן יודו באשמה, ובתמורה יבוטלו כתבי האישום נגד הנאשמים האחרים. נוסף על כך הוסכם שהנאשמים יבטלו את ערעורם בדבר אי חוקיותן של האזנות הסתר. העונש המרבי על העבֵרות שבהן הואשמו מאיר, ביבר וכהן היה חמש שנות מאסר וקנס בסך עשרת אלפים דולר.  מאיר אמר לעיתונאים שהוא הסכים להודות באשמה רק כדי לבטל את כתבי האישום נגד עשרת חברי הליגה. הוא הסביר להם את הרקע לכתב האישום נגדו: במחנה הקיץ של הליגה בשנה הקודמת הוא פוצץ חומר נפץ לפני החניכים כדי להדגים את סוג הפצצה המתואר בעלונים של ארגוני השמאל והימין הקיצוניים (את ההוראות להרכבת הפצצה הוא מצא בביטאון הפנתרים השחורים!). הוא לא ידע שאסור לפוצץ חומר נפץ בשטח פרטי באווירה לימודית בלי לקבל רישיון לכך. אילו ידע שזו עבֵרה על החוק, ברור שלא היה עושה זאת בנוכחותו של מישהו שעליו ידע כי הוא שתול משטרה.11  ימים אחדים לאחר מכן כינס מאיר מסיבת עיתונאים במשרד הליגה בברוקלין. הידיעה על עונש המאסר הצפוי היא שמשכה את הכתבים, אך מאיר ניצל את הבמה כדי להעלות את מצוקתם של יהודי ברית המועצות. כשנשאל אם הוא או אחד מתומכיו ישתמש בחומרי נפץ בעתיד, הוא ענה שלא ישתמש בהם נגד אמריקנים, אבל הצהיר: "לא נהסס להשתמש בשיטות כאלה נגד מטרות סובייטיות כאן, מפני שברית המועצות היא רודנות שאינה מאפשרת שום צורה של מחאה".  אחד הכתבים שאל את מאיר אם הוא רוצה להיאסר כדי לזכות בתדמית של "קדוש מעונה" ובכך לקדם את עניינם של היהודים הסובייטים. מאיר נענע בראשו לשלילה ואמר: "בית הסוהר אינו מקום טוב לנער יהודי טוב או לכל אדם אחר, ואינני רוצה להיות שם".12  שבוע לפני הקראת גזר הדין קבע מאיר נחרצות בטורו ב'ג'ואיש פרס' שהמאבק למען היהדות הסובייטית יימשך בלי קשר לגזר הדין שייגזר עליו. במודעה באותו גיליון הוכרז: "ביום שישי 23 ביולי, ב-9:30 בבוקר, ייקרא גזר דינו של הרב מאיר כהנא. פשעו האמתי: אהבת ישראל ושיבוש מדיניות החוץ הסובייטית". באותיות גדולות נכתב: "בואו לגדוש את בית המשפט!"  במשך כל הלילה שלפני הדיון קיימו תומכים של מאיר משמרת מחוץ לבית המשפט, וכך הבטיחו לעצמם למחרת מקומות ישיבה באולם בית המשפט. בבוקר צילמו אותם צלמי טלוויזיה בשעה שהתפללו תפילת שחרית עטורי טליתות ותפילין. שלוש מאות המושבים באולם בית המשפט התמלאו במהרה, ורבים נאלצו לעמוד בחוץ.13  כמקובל, לפני שקרא את גזר הדין, שאל השופט ג'ק ויינשטיין את מאיר אם הוא רוצה להוסיף על דברי ההגנה של עורך דינו בַרי סלוטניק. דב הייקינד, אחד מאלו ששהו במשך הלילה מחוץ לבית המשפט, ציפה שמאיר יביע חרטה ויבקש רחמים כנהוג. לתדהמתו, נקט מאיר קו שונה לגמרי.  מאיר הסביר לשופט ויינשטיין את הדאגה ליהודי ברית המועצות שהניעה אותו, והודה שהוא חושש מעונש מאסר. דבריו המרגשים נחרתו היטב בזיכרונו של הייקינד ושל רבים אחרים: אני לא שש להיות כאן, על אף שאינך אלא שופט בשר ודם. אני לא שש לשבת בכלא, דבר שבהחלט עלול לקרות. אבל יום אחד אצטרך לעמוד לפני שופט אחר. לצדו יעמדו, אני מאמין, נשמות רבות. אני מאמין שבכל פעם שמגיע יהודי לעולם האמת, הנשמות האלה שואלות אותו: "איפה היית כשזעקנו?" אלו הן נשמותיהם של היהודים שנרצחו בשואה, ותהיינה שם גם נשמותיהם של יהודי ברית המועצות. אני רוצה להיות מסוגל לענות שהייתי שם ועשיתי מה שיכולתי. אכן, ניסיתי לעשות למענם מה שיכולתי. בין אם אלך לכלא ובין אם לא, אמשיך למלא את חובתי. אני מקווה רק שחברי הליגה להגנה יהודית וכל היהודים — בלי קשר לתוצאות המשפט הבוקר — ימלאו את חובתם. תודה.14 כשקרא השופט ויינשטיין את גזר הדין — מאסר על תנאי — פרצו תומכיו של מאיר בקריאות שמחה לשמע הידיעה שהוא לא ילך לכלא. הם ליוו את מאיר אל מחוץ לבית המשפט תוך כדי שירה, ואחד מהם הרים את מאיר על כתפיו. תצלומים של הקהל המריע הופיעו בעיתונים, ובטלוויזיה שודרו מראות השמחה וחלקים מתגובתו של מאיר על גזר הדין.15  גזר הדין של מאיר היה חמש שנות מאסר על תנאי וקנס בסך חמשת אלפים דולר. על חיים ביבר ועל סטוארט כהן נגזרו שלוש שנות מאסר על תנאי. ביבר נקנס באלפיים וחמש מאות דולר וכהן נקנס בחמש מאות דולר. תנאי המבחן של השלושה אסרו "מעורבות בכל הקשור לרובים, לפצצות, לדינמיט, לאבק שרפה או לכל נשק אחר". השופט ויינשטיין הזהיר: "אם יופרו תנאי המבחן, תבוטל השהיית העונש, והתוצאה עלולה להיות מאסר למלוא התקופה". ויינשטיין נימק את גזר הדין: לא הוכח שפעולותיו של כהנא הובילו ישירות לפגיעה פיזית כלשהי... לנוכח ערפולן של העובדות; לנוכח עברו הטוב של הנאשם כמורה, כאבא וכבעל; לנוכח היעדר תיק פלילי ניכר; לנוכח העובדה שנראה שמה שהניע אותו היה הדאגה לאחרים ולא אינטרס אישי; ולנוכח המלצת הרשויות שראוי לקבוע תקופת מבחן במצבים כאלה — גזר בית המשפט על הנאשם מאסר על תנאי במשך חמש שנים.16 פקידי הממשל האמריקני, שעקבו אחרי מהלך המשפט, היו מרוצים מגזר הדין. הם קיוו שהחלשת הליגה באמצעים משפטיים תביא לשיפור הקשרים עם ברית המועצות. שגריר ארצות הברית באו"ם שלח מברק למשרד החוץ בוושינגטון: אנחנו מרוצים מגזר הדין, שהוא חמור יותר מהמצופה. סגן פרקליט המדינה תומס פטיסון מאמין שהאלימות של הליגה תצטמצם ושפחת מאוד הסיכוי שהליגה תפגע באופן רציני בסובייטים.17 מאיר אמר לכתבים: "לא ביקשתי רחמים. דבקתי בעקרונות שלי". מיד, תוך כדי דיבור, כדי להראות שהליגה ממשיכה "ובגדול", הוא סיפר על מבצע חדש של הליגה: אימונים בנשק חוקי לשם הגנה עצמית. שם המבצע היה הסיסמה המתחרזת >ENG<"Every Jew a 22"<HEB> (לכל יהודי רובה מסוג 22 קליבר). מאיר סבר שתנאי המבחן האוסרים מעורבות בכל הקשור לנשק מכוונים רק אליו, ואינם מגבילים את הליגה.18 רובים להגנה עצמית המבצע החדש של הליגה קיבל תמריץ כשנרצח באכזריות בֶנו ספיבַק, יהודי בעל חנות ממתקים בשכונת איסט פלַטבוש שבברוקלין בכ"ט באב (20 באוגוסט). זה היה אחד ממעשי שוד, תקיפות ורציחות רבים באותו זמן באזור זה. מאיר הודיע שהליגה תארגן סיורים ברחובות השכונה ותעזור לתושבים להצטייד ברובים.  מיד כשהחל מאיר לדבר על המבצע לרכישת נשק עלתה השאלה אם יש בזה הפרה של תנאי המבחן, העלולה לגרום למאסרו. עורך דינו בַרי סלוטניק טען שתנאי המבחן לא נועדו למנוע ממאיר את חופש הביטוי.19  הממשל עקב אחרי פעילותו של מאיר כדי לבדוק אם הוא מפר את תנאי המבחן. בתסקיר מבחן דווח שמאיר נכח במסיבת עיתונאים בברוקלין בי"ד באב (5 באוגוסט) שבה הודיע דובר הליגה אלי שוורץ שהליגה רכשה רובים מסוג 22 קליבר מסוחרי נשק מורשים ומכרה אותם לתושבים באזור. בתסקיר צוין גם שבעצרת של הליגה שהתקיימה בבית הספר התיכון טילדן בברוקלין בח' באלול (29 באוגוסט) תמך מאיר בקריאתו של מזכיר הליגה לַרי פיין למלא טפסים לרישיונות נשק.20  העצרת בטילדן נערכה במחאה על רציחתו של בֶנו ספיבק ועל התגברות הפשע והאלימות בשכונת איסט פלטבוש, והנושא המרכזי שלה היה הקריאה להגנה עצמית. ב'דיילי ניוז' דווח: "יותר מאלף וחמש מאות תושבי איסט פלטבוש הריעו על תכניתו של הרב מאיר כהנא לפתוח בשינוי יסודי... הוא דיבר כמעט עשרים דקות, ונקטע לעתים קרובות בתשואות הקהל".21  הסיסמה "רובה לכל יהודי" עוררה את חמת הממסד היהודי. אפילו במאמר מערכת ב'ג'ואיש פרס' נכתב: "הנחת רובה בידיו של כל יהודי רומזת על התמוטטות החוק והסדר בארץ הזאת — ושום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת!"22  מאיר הגיב בטורו: "צעירים [יהודים], למדו לירות!" כך כתב המנהיג הגדול זאב ז'בוטינסקי באחד מן המאמרים המבריקים והנבואיים ביותר של תקופתנו...  אם שכונות יהודיות "מזמינות" תוקפים, אונסים ושודדים משום שידוע לכול שליהודים אין נשק — עלינו לשנות זאת. אם היהודים נעשו קרבנות לבריונים משום שאינם חמושים ו"מסוכנים" — מעכשיו זה יהיה שונה. אם התדמית היהודית היא תדמית של פחדן — עלינו להשמיע קול של כוח ועצמה. ההבדל בין רמת הפשע והאלימות שבשכונה איטלקית ובין זו שבשכונה יהודית מצוי בראשו של הבריון: בראשונה מאיים צלו של האקדח, ואילו השנייה משדרת מסר של אין אונים.23 בעצרת בטילדן דיבר מאיר על האלימות הקשה בבתי הספר: "חברי הליגה יפנו למנהלי בתי ספר תיכוניים ויזהירו אותם שהליגה תתערב אם הם ינהגו בבריונים ביד רכה..." האלימות בבתי הספר הציבוריים לא הייתה תופעה בלעדית לניו יורק, אלא מגפה כלל ארצית.24 בתזכיר הבולשת הפדרלית נכתב על המצב בבית הספר התיכון פירפַקס בלוס אנג'לס: "...תלמידים שחורים דורשים כסף מתלמידים יהודים ומאיימים בפגיעה פיזית... תלמידים פוחדים להתהלך במסדרונות או להיכנס לשירותים לבדם מחשש שיוכו".25  בעיה אחרת שעליה דיבר מאיר בעצרת היא התופעה של סוכני נדל"ן רודפי בצע שניצלו את הידרדרות השכונות בניו יורק ובערים נוספות. סוכנים אלו לחצו על תושבים יהודים נפחדים למכור להם את בתיהם במחירי הפסד, ואחר כך דרשו מחירים מופקעים מהשחורים. מאיר קרא לקהל שלא לתת לסוכנים לנצל את מקרי הרצח והשוד האחרונים לרווחים אישיים.26  מאיר הקים את 'מועצת השכונות היהודיות במצוקה' כדי לפתור את בעיית הידרדרות השכונות ואת הבעיות של היהודים העניים. בוועידה השנתית של הליגה הוא דיבר על תכניתו החדשה: ...יהודים עניים בשכונות פשע פוחדים לצאת מבתיהם לערוך קניות. הם אוכלים מצה במקום לחם, מפני שאינם יכולים לצאת לקנות לחם טרי... בעיר ניו יורק יש קרוב למאתיים אלף יהודים עניים, קבוצת העניים השלישית בגודלה בעיר.  [המועצה] תודיע ליהודים בכל שכונה לאיזה מועמד להצביע... כל יהודי שייכנס לקלפי יֵדע בעבור מי להצביע. כוח יהודי הוא שם המשחק. באמצעותו נינצל. בלעדיו אין סיכוי.27 בטורו ב'ג'ואיש פרס' קרא מאיר לנציגים מכל השכונות לבוא לכנס יסוד של המועצה בכ"ז בסיוון (20 ביוני): יש רק תשובה אחת, והיא שהיהודים ייקחו את הדברים לידיהם... בכנס הזה נתחיל ליזום צעדים מעשיים ליצירת בסיסי כוח יהודי בשכונות. כך נוכל להעלות בעיות, למצוא להן פתרונות משלנו ולחשוף את הארגונים היהודיים שאינם עושים כלום.28 כנס היסוד פורסם בפליירים שהוצגו בהם מראות של שכונה מוזנחת: בניין דירות שבו חלונות שבורים, חצר מלאה פסולת וחלון ראווה מכוסה קרשים. בכנס, שהתקיים בבית הכנסת 'עדת ישורון' בברונקס, הוקם ועד פעולה, ונַט רוזנווסר נבחר לעמוד בראשו. באסֵפה של ועד הפעולה בברייטון ביץ' באב (אוגוסט) קרא מאיר לקיים סיורים אזרחיים למניעת פשע. נַט רוזנווסר אמר לכתב שהגיע לאסֵפה: "אנחנו רוצים לשכנע יהודים הגרים בשכונות מידרדרות שהם אינם צריכים לברוח כדי לפתור את בעיותיהם".29  כדי למחות על האפליה נגד יהודים עניים בעיריית ניו יורק פרצו מאיר וקבוצה מחברי הליגה למשרד למשאבי אנוש, המשרד האחראי על קצבאות הסעד. המפגינים חסמו את הדלתות ודרשו זכויות שוות ליהודים. הפעולה הניבה פרות: סגן מפקח המשרד הזמין את מאיר לשיחה במשרדו. מאיר קבל באוזניו על העובדה שהיהודים העניים מקבלים רק שני אחוזים מקצבת הסעד למרות היותם שנים עשר אחוז מעניי ניו יורק. הוסכם על הקמת ועדה שתיפגש באופן קבוע עם הליגה ועם נציגי מועצת השכונות.30  בחודשים אלו פעלו חברי הליגה גם למען יהודי ברית המועצות. באב (אוגוסט) נסעו מאיר וכעשרים פעילים לוושינגטון וקיימו שביתת שבת במשרדו של הסֶנַטור אדווארד קנדי כדי לדרוש ממנו לנקוט עמדה נוקשה יותר נגד דיכוי היהודים בברית המועצות. קנדי היה באותו זמן בישיבה של מליאת הסֶנַט, וחזר למשרדו רק לאחר ארבע שעות. התפתח "עימות ידידותי" בין מאיר לקנדי. מאיר אמר לקנדי שכמו שהוא נאבק נגד עסקאות הסוכר עם דרום אפריקה בגלל מדיניותה הגזענית, עליו לדרוש הטלת סנקציות כלכליות על ברית המועצות בגלל יחסה ליהודים. בתמונה שצולמה במשרדו של קנדי נראים מאיר וקנדי בעת שיחתם, מוקפים כתבים וחברים מהליגה.31  בניין המשלחת הסובייטית לאו"ם במנהטן המשיך להיות מוקד ההפגנות של הליגה. בי"ט באלול (9 בספטמבר) התאספו כמאתיים איש בצומת הסמוך לבניין המשלחת, ופתאום הסתערה קבוצת מפגינים על מחסומי המשטרה שחסמו את הכניסה לרחוב של בניין המשלחת וניסו לטפס מעליהם. השוטרים הדפו אותם אחורה שוב ושוב. לאחר כשעה התיישבו המפגינים בצומת וחסמו אותו. הם לא נשמעו להוראות המשטרה להתפזר, ושלושים וארבעה מהם (רובם צעירים) הועלו לניידות משטרה ונלקחו לבית המעצר. בעלון הליגה תוארה אכזריותם של השוטרים: "שוטר בעל תג מספר 17345 הפליא את מכותיו בשני מפגינים, ושוטר אחר, בעל תג מספר 26330, שלף את אקדחו מול מפגין שלא ביצע שום פרובוקציה". בדו"ח של לשכת עורכי הדין של ניו יורק אושר ששוטר שלף אקדח, ששוטרים רבים הכו מפגינים באלותיהם ושפרשים השתמשו בסוסים כדי לפזר מפגינים. בדו"ח הודגש המספר הגדול של השוטרים שהיו במקום: "יותר ממאה שוטרים... חלקם כיסו את תגיות הזיהוי שלהם בסרטים שחורים".32 יציאה מהגלות מאיר לא נכח בהפגנה הזו. חברי הליגה למדו ממנו את העקרונות והמשיכו לפעול בלעדיו. יום עלייתו של מאיר ארצה הלך והתקרב.  בשבועות הבאים ארגנו חברי הליגה כמה פעולות והפגנות: במוצאי שבת שלפני ראש השנה התאספו חברים לאמירת סליחות בצוותא. בכ"ו באלול (16 בספטמבר) נערכה הפגנה נגד ויתורים ישראליים לערבים. המפגינים נשאו מטריות שחורות כרמז לוויתוריו של צ'יימברלין בהסכם מינכן, שהביאו לאסון של מלחמת העולם השנייה. שבוע לאחר מכן התקיימו בכמה ערים ברחבי אמריקה עצרות נשים וילדים למען היהדות הסובייטית. שתי הפגנות נערכו במחאה על תמיכתה של ברית המועצות בקבלת סין הקומוניסטית לאו"ם: בערב ראש השנה הסירו צעירי הליגה דגל סובייטי מתצוגת הדגלים בכיכר רוקפלר בניו יורק, תוך כדי שחבריהם שורפים דגל סובייטי אחר כדי להסיח את דעת השוטרים. למחרת, בעיצומו של ראש השנה, תקעו חברי הליגה בוושינגטון בשופרות בהפגנה מול השגרירות הסובייטית שם.33  בתקופת עלייתנו ארצה הדגיש מאיר ביתר שאת את נושא העלייה, שמאז ומתמיד היה נושא מרכזי בהרצאותיו ובכתביו. במאמר שכתב בשנת תש"ל (1970), "הגיע הזמן לשוב הביתה", הוא הזהיר מפני השינוי המסוכן המתחולל ביחסם של האמריקנים אל היהודים בארצות הברית. הוא כתב: "אוי לעם שאינו לומד מההיסטוריה המרה שלו".34  בניסן תשל"א (אפריל 1971) כתב מאיר מאמר בעל מסר דומה מאוד. הוא פירט את הסכנות הטמונות במצב הכלכלי המידרדר ובשינויים החברתיים: הממשלה מדברת על פיטורים צפויים בסדר גודל חדש, ובעלי משפחות יצטרכו להתמודד עם האפשרות של אבטלה... איום של פשיטת רגל מסיבית כלל ארצית רובץ על העיריות... מה שמעצים את המשבר הכלכלי הפתאומי מבחינה פסיכולוגית הוא העובדה שבמשך עשרים וחמש שנה חיינו חיים טובים יחסית והתרגלנו לחשוב שזה מגיע לנו.  ...ועכשיו, בשנת 1971, כשהפחד והאבטלה מגיעים לשיאים הגדולים ביותר מאז 1938... כשלמיליונים רבים של לבָנים מהמעמד הבינוני-נמוך צפוי עתיד כלכלי עגום וכואב, על היהודי לבחון שוב את מה שצופן לו יום המחר. אנשים החוששים לעתידם הכלכלי הם אנשים נואשים, ואנשים נואשים הם מסוכנים... אנשים נואשים הם אנשים ששונאים... וכל הטינה נגד המיעוטים, כל המתח והזעם העצור כלפי עולם שאינם אוהבים ואינם מבינים — כל זה מתבשל יחד ומתפרץ באופן הרסני. התוצאה היא הרס הדמוקרטיה והחלפתה בעריצות אכזרית. אמריקה... נמצאת בסכנה, והיהודי נמצא בסכנה הגדולה ביותר.  ...אני רק יודע שיש בארצות הברית אנשים המדברים על תאי גזים ועל יהודים בוגדניים ועל השמדת היהודים. אני רק יודע שמיליוני אנשים נואשים קשובים להם יותר מבעבר. אני רק יודע שהפתרון הסופי הגרמני לא היה בלעדי לזמנו ושתאי גזים אינם בלעדיים לאירופה.  ...אני רק יודע שיהודים המוכנים להסתכן ולהישאר עד שתוכח נכונות דבריי עושים שטות. אני רק יודע שיש לנו ארץ שבה היהודים חופשיים מכל זה, ואזהרתי היא רק אחת מני רבות שהזהרתי בעבר. יהודי, לך הביתה. שוב לישראל. אנא.35 דברים דומים אמר מאיר כשדיבר בוועידה הארצית של הסתדרות ציוני אמריקה בפיטסבורג בט"ו באלול (5 בספטמבר). זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הוזמן לדבר לפני ארגון של הממסד היהודי. אף על פי שידע שהמסר שלו ייתקל בהתנגדות, הוא קרא לאמץ תכנית לעידוד העלייה לישראל. הוא חזר על טענתו ששואה עלולה לבוא על יהודי אמריקה בגלל ההידרדרות בחברה האמריקנית.36  הממסד היהודי דחה את אזהרותיו של מאיר. ארנסט בַרַבַש, בעל טור בשבועון יהודי, כתב: "אמנם קיימות אפליה ואלימות נגד יהודים באמריקה... אך הדמוקרטיה והחופש עדיין נטועים עמוק ברשויות המשפטיות, המבצעות והמחוקקות... הסיכוי לשואה עלול להתממש רק במקרה הבלתי סביר של הפלת הדמוקרטיה..."37  בתשובה לאלה שטענו בעקשנות ש"זה לא יקרה פה" בירר מאיר את הנושא ביסודיות במאמרו "האומץ לפַחֵד", שהופיע ב'ג'ואיש פרס' בשלושה חלקים. בפסקת הסיום סיכם מאיר: יש רק פתרון אחד להבטחת הקיום היהודי. לך הביתה, יהודי. לך הביתה לארצך שלך. קשה? נכון, אבל זה טוב לאין ערוך ממה שעלול להתרחש בגלות.38 יום טיסתו של מאיר לישראל, כ"ב באלול (12 בספטמבר), הוקדש לנושא העלייה. הליגה ארגנה יום פרֵדה גדוש פעילות שפורסם בכותרת "יהודי — לך הביתה!" התכנית כללה עצרת לעידוד העלייה ארצה שמאיר נאם בה, ערב שירי נשמה יהודיים וליווי המוני לנמל התעופה.  כמעט שבע מאות איש השתתפו באירועי הפרֵדה ממאיר. אחד המשתתפים כתב: "ה'רֶבּ' [כך נקרא מאיר בפי הצעירים] נפרד מאתנו היום... בחמש בערב הייתה תכנית 'נשמה יהודית' בסגנון ישראלי מובהק, והרֶבּ הצטרף לריקודי ההורה... שלום, רֶבּ יקר, כולנו מאחלים לך הצלחה. למרות תכניתך להגיע לאמריקה תכופות אנו נתגעגע אליך מאוד בזמן היעדרותך".  קבוצה גדולה של תומכים ליוותה את מאיר למסוף אל-על בנמל התעופה קנדי. לפני עלייתו למטוס הם פתחו בשירה ובריקודים, ובשידורי טלוויזיה באותו ערב נראה מאיר נישא על כתפיים במרכז הרוקדים.39  בדרכו לישראל עצר מאיר בלונדון לחניית ביניים. קבוצת יהודים מ'הוועדה לשחרור אסירים יהודים סובייטים' בלונדון, ובראשה ברברה אוברמן, קיבלה את פניו בנמל התעופה. במסיבת עיתונאים שנערכה במקום הוא דיבר על תיאום הפגנות: "עלינו להגביר את צורות המחאה כאן ולוודא שמתקיימות הפגנות באירופה כשנערכות הפגנות באמריקה". מנמל התעופה הוא הלך עם הקבוצה להפגין מול בניין השגרירות הסובייטית בלונדון. בעיתונים אמריקניים רבים הופיעה תמונה מהפגנה זו. בתמונה נראה מאיר כשהוא מציג מכתב שהכין למסור לשגריר הסובייטי, ומאחוריו עומדים מפגינים המחזיקים שלטים שבהם תמונתה של סילבה זלמנסון בת העשרים ושמונה, מקבוצת נאשמי לנינגרד. זלמנסון הייתה כלואה אז במחנה העבודה 'פוטמה' שבסיביר והייתה חולה מאוד במחלת השחפת. כסיום הולם לביקורו בן ארבע השעות נאם מאיר מעל בימת הנואמים המפורסמת בהייד פארק.40  נחיתתו של מאיר בישראל בכ"ד באלול (14 בספטמבר) הייתה אירוע תקשורתי. בתמונות שצולמו בנמל התעופה לוד הוא נראה מוקף עיתונאים ומיקרופונים. כתב הטלוויזיה הישראלית שאל אותו: "האם לא תנסה להפוך את ישראל למוקד פעילות נגד ברית המועצות?" מאיר התחיל לענות בעברית, אך כנראה הרגיש קושי להתבטא, משום שהוא אמר מיד באנגלית: "אני אגיד את זה באנגלית. אני רוצה שזה יהיה ברור. זו שאלה חשובה מאוד", ואז הוא ענה: הפיכת המאבק למען היהודים הסובייטים למאבק בין ישראל לברית המועצות רק תזיק לישראל ורק תזיק ליהודים הסובייטים. המאבק למען היהודים הסובייטים מוכרח לבוא מצד יהודי ארצות המערב, אמריקה, אנגליה וכדומה. אני חושב שאפשר לקיים מחאות והפגנות ועצרות כאן — את הדברים האלה אפשר לעשות כאן, אבל הפיכת ישראל למרכז רק תשחק לידי הרוסים. על השאלה "האם אתה חושב שהמאבק שלך עד עכשיו הועיל ליהודים הסובייטים?" ענה מאיר: אינני חושב שאני האדם שצריך לענות על זה. אני חושב שאם תשאל את היהודים הסובייטים כאן, תגלה שהרוב הגדול יאמר שאלמלא מחאות אלו ואלמלא העלאת הבעיה לכותרות על ידי הליגה, הם לא היו כאן. זוהי בעיה בת חמישים שנה, ובמשך כל אותן חמישים שנה הייתה שתיקה, ובגלל אותה שתיקה נשארו היהודים ברוסיה. פתאום יש גילויי זעם ומחאות ומיליטנטיות, והשנה פתאום הורשו אלפי יהודים רוסים לעלות ארצה. אין ספק שזה עוזר.41 לאורך כל הריאיון, ששודר באותו ערב בטלוויזיה הישראלית, נראה מאחורי גבו של מאיר בן דודו בודיק (קיצור של ברוך דוד) כהנא, שבא לקבל את פניו בנמל התעופה. המשפחה כולה בישראל העלייה של משפחתנו ארצה החלה בי' בתמוז (3 ביולי), עם עלייתם של טובה וברוך, שהיו אז בני שלוש עשרה ושתים עשרה. מאחר שהם היו אמורים להתחיל ללמוד בבית הספר התיכון בישראל, החלטנו לשלוח אותם לישראל בתחילת הקיץ כדי שיספיקו לשפר את העברית שבפיהם לפני תחילת שנת הלימודים. הם התארחו אצל נחמן ופייגע, אחיו וגיסתו של מאיר, שפתחו לפניהם לא רק את ביתם אלא גם את לבם. הם שמחו בעובדה שאנחנו סוף סוף עולים ארצה, ועזרו לנו ברצון רב בכל מה שיכלו. לא היה לנו קל לשלוח את טובה ואת ברוך לבדם. בימים ההם היה מרחק פסיכולוגי גדול בין היבשות, ושיחות טלפון בין-לאומיות היו נדירות בגלל עלותן הגבוהה. ביקשנו מאחת הדיילות באל-על לשים לב אליהם, אבל אחר כך סיפרה לנו טובה שהדיילת הייתה עסוקה מדי בגלל קבוצת נערים מרעישים שהייתה במטוס.42  מאיר ואני נשארנו באמריקה עם ציפי ובנימין עד סוף הקיץ, מפני שהיה עליי ללמוד בשני קורסי קיץ כדי לסיים את הלימודים לתואר השני בספרנות. במשך הקיץ גם עבדתי כמזכירה במשרה חלקית כדי לעזור בכיסוי ההוצאות הרבות הצפויות, כגון רכישת מכשירי חשמל חדשים המתאימים למתח החשמל בישראל.  במשך אותם חודשיים בישראל היו טובה וברוך אמורים ללמוד באולפן לעולים צעירים, אך עד מהרה הם עזבו, מפני שכבר ידעו את הדקדוק שנלמד שם. במקום זה הם חיזקו את העברית המדוברת שלהם. מדי יום לקחה טובה את בני דודיה הקטנים לגן המשחקים, ושם פגשה נערות בנות גילה. בהתחלה היא לא הבינה את דיבורן המהיר, אך עם הזמן התרגלה. בהמלצתו של נחמן למד ברוך גמרא בעברית עם אברך צעיר, הרב מאיר גרשון, ובתחילת שנת הלימודים שלט גם ברוך בשפה.  בסוף תמוז (יולי) עלו הוריו של מאיר ארצה. במסיבת פרֵדה מרגשת הם עזבו את הקהילה שבמשך כשלושים שנה היה הרב יחזקאל רבה. כמה שנים קודם לכן הם קנו דירה בירושלים, וכשאנחנו התכוננו לעלייה הם החליטו לעלות אתנו. טובה וברוך שמחו כשסבא וסבתא שלהם הגיעו לגור בשכונה קרובה.  רצינו להגיע לישראל לפחות שבוע לפני תחילת שנת הלימודים של ציפי ובנימין (י"א באלול, 1 בספטמבר), אך מאיר הוזמן לדבר בט"ו באלול בפיטסבורג בוועידה של הסתדרות ציוני אמריקה — הארגון הממסדי הראשון שהזמין אותו. לכן אני טסתי לישראל עם ציפי ובנימין בא' באלול (22 באוגוסט), ומאיר הצטרף אלינו שלושה שבועות לאחר מכן. כמו ברוך וטובה, ידעה ציפי עברית במידה ניכרת, אך בתחילה הייתה זקוקה לעזרה בשיעורי הבית. בנימין, שהיה כמעט בן חמש, למד עברית בגן בקלות, כדרכם של ילדים קטנים.  היינו חלק מגל עלייה גדול שהגיע לישראל בעקבות הניצחון המשכר של מלחמת ששת הימים.43 התאהבתי בישראל. הוריי, שעלו ארצה שנה לאחר מכן, קיבלו מכתבים נלהבים ממני באותה שנה: "אפשר לשלוח ילד בן שש לבדו באוטובוס בלי לדאוג", התפעלתי, "וכשאישה מעלה עגלה לאוטובוס, תמיד מישהו עוזר לה לעלות ולרדת דרך הדלת האחורית. היא מעבירה את דמי הנסיעה לנהג דרך הנוסעים. הם מעבירים לה בחזרה את העודף, ואין שום חשש שמישהו יגנוב את הכסף".  הוריי לא היו זקוקים למכתבים שלי כדי להשתכנע לעלות ארצה. הם היו קשורים לישראל תמיד. בעת ביקורם בארץ בתשכ"ח (1968) נותח אבי ניתוח חירום בבית החולים הדסה עין כרם. הוא אמר שהוא הבריא בזכות הנוף הנפלא של הרי ירושלים שנשקף מחלון חדרו בבית החולים.  מאיר הגיע ארצה שבוע לפני ראש השנה. סוף סוף, לאחר שלושה שבועות, היינו יחד בשבת. התגעגעתי לסעודות השבת שלנו ולזמירות השבת המיוחדות של מאיר, שאת חלקן שר במנגינות ובמתכונת שעברו במשפחתו מאב לבן על פי מנהגי חסידות צאנז.  מנהגים אלו התבטאו במיוחד בתפילות שאמרנו לפני הקידוש בליל שבת. למשל, בשיר "שלום עליכם" פתחנו את הבית האחרון במילים "צאתכם ובואכם לשלום" (במקום "צאתכם לשלום"). התוספת של המילה "ובואכם" נועדה להביע תפילה לשיבתם של מלאכי השרת לביתנו בשבת הבאה.44 אחר כך אמרנו בחצי ניגון את התפילה המרוממת "ריבון כל העולמים". שירת "אשת חיל", ששרנו במנגינת חסידות צאנז, הגיעה לשיאה בפסוק "שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל". בחלק הראשון של הפסוק היה מאיר עושה תנועת ביטול בידו, ובמילים "אישה יראת ה'" הוא היה מצביע עליי בחיוך. אחר כך אמרנו "אתקינו סעודתא" ואת הפיוט "אזמר בשבחין", גם הם במנגינות של חסידות צאנז.  לעתים קרובות אירחנו בשבתות צעירים חסרי רקע דתי, והם היו נבוכים מעט לנוכח הטקס הארוך של התפילות, אמירת הקידוש ונטילת הידיים שקדם לסעודה עצמה. בכל סעודות השבת שרה המשפחה בהתלהבות את זמירות השבת, חלקן במנגינות המיוחדות מבית אביו של מאיר. בסעודה שלישית, סמוך לצאת השבת, שרנו שירים שקטים ונוגים כמו השיר "בלבבי משכן אבנה", שיר שמאיר שר בדבקות מיוחדת: <FX398.2>בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, <FX398.2>ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו, <FX398.2>ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה, <FX398.2>ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה.45  בתקופה ההיא טרם נבנה בית כנסת בקריית אתרי, ותושבי השכונה התפללו בקומה השנייה של ישיבת 'תורה אור' הסמוכה. התפילה המרוממת של הימים הנוראים הייתה אחת החוויות המיוחדות של שנתנו הראשונה בישראל.  בערב יום הכיפורים הראשון של מאיר בירושלים הייתה לו הפתעה נעימה. הוא הלך למרכז העיר לקנות את עיתוני סוף השבוע, ולא היה מודע לעובדה שכבר משעות הצהריים העיר מוכנה ליום הקדוש וחנויותיה סגורות. "זה כמו עיר רפאים", הוא אמר בסיפוק רב כשחזר הביתה בידיים ריקות.  בחול המועד סוכות נסענו לטיול משפחתי. מאיר שכר מכונית ונסענו לצפת כדי לראות את המקום שאביו גדל בו ואת בית הכנסת של חסידי צאנז שהקים שם אבי סבו. בדרך עצרנו בטבריה, התפללנו בקבר רבי מאיר בעל הנס, טיילנו לאורך חוף ים הכנרת, ואכלנו את דג האמנון המפורסם של טבריה.  כשהגענו לצפת, ניגשנו לקיוסק לקנות משקאות קלים ושאלנו את המוכר הישיש אם הוא יודע איפה היה הבית של משפחת כהנא. הוא זכר את המשפחה, ובמיוחד את מרדכי, דודו של מאיר. הוא הסביר לנו איך להגיע למגרש הקטן שהבית עמד בו לפני שהוא החל להתמוטט ונהרס. הלכנו גם ל'צאנזער קלויז', בית הכנסת שהקים הרב ברוך דוד כהנא, סבא רבא של מאיר, בסביבות שנת תר"ם (1880), ושופץ ביזמת בני דודיו של מאיר, ילדיו של דודו זונדל. ביקרנו במצודת צפת הנמצאת על גבעה גבוהה במרכז העיר, ואחר כך טיילנו בסמטותיה המתפתלות של העיר העתיקה. ישנו במלון קטן (שני כוכבים) וקיבלנו חדר עם שירותים צמודים — לוקסוס של ממש. היה שם אפילו מקלחון, שהופעל על ידי משיכה בשרשרת. דמי הלינה כללו ארוחת בוקר, ובהסכמת בעל המלון לקחנו אתנו לחמניות וגבינה לארוחת צהריים.  מצפת נסענו לחיפה כדי לבקר את מרדכי וגלוריה דולינסקי, ידידינו מלורלטון. מרדכי היה חבר של מאיר בבית"ר והיה שותף בהקמת הליגה, אך מיד לאחר הקמתה הוא עלה עם משפחתו ארצה. בחיפה למדנו עד כמה הישראלים אוהבים לעזור. כשחיפשנו את ביתה של משפחת דולינסקי, שאלנו כמה אנשים איך להגיע לרחוב שלהם. כולם הראו לנו, גם אלו שלא ידעו!  אירוע בלתי נשכח נוסף שהיה בחג הסוכות של השנה ההיא היה ביקורו של מאיר בסוכתו של הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת 'מרכז הרב' ומנהיגה הרוחני של הציונות הדתית. הרב ד"ר נחום רקובר, תלמידו של הרב צבי יהודה, שהיה אז בסוכה, סיפר שהרב צבי יהודה הזמין את מאיר לבוא אִתו לכותל וביקש מתלמיד אחר, הרב יעקב פילבר, להביא מצלמה. הרב צבי יהודה הצטלם עם מאיר בסוכה ואחר כך בכותל. הרב יוסף ברמסון ציין שבדרך כלל לא אהב הרב צבי יהודה להצטלם, והעובדה שהוא ביקש להצטלם עם מאיר מעידה על גודל הערכתו למאיר.46  במאמרו "אם אשכחך ירושלים" הביע מאיר את התרגשותו הגדולה לנוכח התגשמות חלום חייו להביא את משפחתנו ארצה: אני יושב פה, בביתי שלי. לילה. הכוכבים נוצצים בעצמה שאיני זוכר כמותה, כמו המון אורות שמימיים. מעבר לעמק נמות גבעות בנימין, ומולי מרצדים אורותיה של רמאללה. אני מאמץ את עיניי כדי לראות על קו האופק את נבי סמואל, קברו של שמואל הנביא. דומיית הלילה כאן אינה אותו שקט מאיים שבעיר, שהוא תוצאה של פחד המאלץ אנשים להסתגר בבתיהם בג'ונגל הבטון, אלא שקט רגוע ושלו המאפשר התבוננות והעמקה.  אני בבית, בירושלים. על ידי ישנים ילדיי שהשבתי אִתי הנה. מחר הם ילכו לבית הספר באותן דרכים שעקבות אבותיהם טבועות בהן לנצח. הם יצעדו ברחובותיה יחד עם אחיהם ואחיותיהם מריגה ומקזבלנקה, יתפללו בכותל, ימששו — קודם בביישנות ואז בביטחון גובר — את אבניו המחוספסות, ויצרפו את טביעות שפתותיהם לאלפיים שנות התרפקות על הכותל. אחר כך יתבדחו בעברית עם נהגי האוטובוסים, ישתו מיץ אשכוליות בקיוסק יהודי, יקנו עיתון יהודי ויעלזו בעירם היהודית.47 מאיר ידע שתכניתו לשהות חודש בארץ וחודש באמריקה לסירוגין תפחית עוד יותר את זמנו בחיק המשפחה. בהזדמנויות רבות, במיוחד בשולחן השבת, הוא שיתף את הילדים בתחושות התסכול שגרמו לו היעדרויותיו מהבית, אך הדגיש להם את הזכות הגדולה שנפלה בחלקם לחיות בישראל ולהיות שותפים במסירות הנפש למען עם ישראל.