פרק כה

בישראל ובאמריקה תשרי-מרחשוון תשל"ב / ספטמבר-נובמבר 1971  מאיר ידע שגם בישראל רבה המלאכה. כבר בתחילת הקיץ הוא שלח את ניל רוטנברג, צעיר מברוקלין מחברי הליגה, לפתוח סניף של הליגה בירושלים. רוטנברג ויוסף שניידר, עולה חדש מרוסיה, זימנו מסיבת עיתונאים לכבוד פתיחת משרד הליגה ברחוב בן מימון 26, ואנשי תקשורת רבים הגיעו.1  במאמר ב'ג'ואיש פרס' הסביר מאיר את תפקיד הליגה בישראל: אנשים שואלים אותי: "בשביל מה צריך ליגה להגנה יהודית בישראל? וכי יש התנכלויות ליהודים בשכונות פשע? וכי יש בישראל אנטישמיות?" תפקידה של הליגה בישראל יהיה חינוכי, הוא כתב: גם הצבר, שהוא כביכול בעל נפש חופשייה ומשוחררת, עלול לסבול מתסביך "היהודי הגלותי", אותו תסביך של רגשי נחיתות ופחדנות שהולידה הגלות.  ...מה שצריך להדאיג אותנו הוא אותו צבר המצהיר אידיאולוגית שהוא קודם כול ישראלי ורק אחר כך יהודי... כשבְנו של ראש עיריית ירושלים [עמוס קולק, בנו של טדי קולק] — הנשוי לאישה לא יהודייה — כותב בספרו שהישראליות שלו חשובה מהיהדות שלו, לפנינו בעיה חמורה.2 בריאיון ב'ידיעות אחרונות' באב (אוגוסט) סיכם זאת אביו של מאיר כך: "מאיר רוצה להציל יהודים — לא רק את הגוף, אלא גם את הנשמה".3 אחדות העם הפער החברתי בין אשכנזים לספרדים בישראל הדאיג את מאיר. באחד ממאמריו ב'ג'ואיש פרס' הוא הביא את סיפורו של שמעון, צעיר מעדות המזרח: "...משפחתי הגיעה ממרוקו, וגרה במשך שבע שנים במעברה. היה לנו אוהל ואחר כך צריף, ולבסוף הצלחנו להשיג דירה בת שלושה חדרים בעבור תשע נפשות".  ...שמעון בן העשרים ואחת ישב חשוף חזה בבית הדפוס החם שבו הוא עובד תמורת 600 לירות (143 דולר) לחודש. דבריו גלויי הלב נתנו ביטוי למתח החברתי המאיים על ישראל כיום. לא מדובר באחד הפנתרים השחורים (שמעון דיבר בבוז על הפנתרים השחוריםא ואמר שהם פושעים שלא שירתו בצבא), אבל הוא השמיע כמעט את כל הטענות שהפנתרים העלו.  נושא הדיור מציב בעיה קשה לפני הזוגות הצעירים... שמעון שואל: "מדוע אי אפשר לנהוג כאן כמו באמריקה? שם אפשר לשכור דירה ולשלם את דמי השכירות מהמשכורת שאתה מרוויח. לכן אני רוצה לעזוב את ישראל וללכת לגור באמריקה..."  אכן, המחסור בדיור זול הוא הסיבה העיקרית להתפשטות תופעת הירידה, זהו אחד הסודות השמורים ביותר בישראל. תסכולן של משפחות בעלות הכנסה נמוכה גובר לנוכח העובדה שהדירות החדשות שנבנות ניתנות לעולים מרוסיה או נמכרות ליהודים אמריקנים שיש להם כסף. והתסכול הופך למרירות, כשיהודים עניים כמו שמעון בטוחים שהכול נובע מאפליה נגדם בגלל היותם ספרדים.  ..."אפילו בצבא אנחנו מופלים. לרוב המשפחות הספרדיות יש הרבה ילדים, ואילו לאשכנזים יש רק אחד או שניים. לפי החוק אסור לשלוח בן יחיד ליחידה קרבית. התוצאה היא שרוב החיילים הקרביים הם ספרדים!"  ...המתח הבין-עדתי, שהוליד תופעות מסוכנות כמו הפנתרים השחורים, מאיים להתפתח למשבר סוציו-אקונומי. העובדה שרוב הישראלים האמידים הם אשכנזים והעניים הם ספרדים מגבירה את החשש שהביע שמעון: "אם לא ייעשה כאן משהו, תהיה פה מלחמת אחים".4 ביום נחיתתו בנמל התעופה לוד אמר מאיר לכתבים: "הפירוד בעם הוא רב. מטרתנו — אחדות העם היהודי. כדי להשיג אחדות כזו, ננסה לפעול עם כל הקבוצות".5  הפעולה הציבורית הראשונה של מאיר בישראל הייתה בנושא היהדות הסובייטית. בשבוע שבין ראש השנה ליום הכיפורים (27 בספטמבר) זימן מאיר מסיבת עיתונאים בירושלים כדי לפרסם את מצוקתה של סילבה זלמנסון מ'קבוצת לנינגרד', אותה קבוצת יהודים שניסתה לחטוף מטוס שנה קודם לכן כדי לברוח מרוסיה לישראל. זלמנסון נידונה לעשר שנות מאסר במחנה עבודה והייתה חולה מאוד. דודה, אברהם זלמנסון מבת ים, השתתף גם הוא במסיבת העיתונאים. הוא סיפר לכתבים שאחייניתו חולה בשחפת וסובלת מאולקוס, ומצבה קרוב לסכנת נפשות. מאיר הצהיר שאם חלילה יקרה לה משהו, יוצאו שני דיפלומטים סובייטים להורג: "כנגד כל יהודי ברוסיה, שני דיפלומטים סובייטים ברחבי תבל... עין תחת עין, שן תחת שן". הודעה פרובוקטיבית זו פורסמה בכלי תקשורת ברחבי העולם. מלבד זאת תכנן מאיר לקיים עצרת גדולה למען סילבה זלמנסון בארצות הברית, שישה שבועות לאחר מכן.6  באותו חודש נפגש מאיר עם גאולה כהן ועם חברים אחרים מתנועת החירות, שהיו מעוניינים לצרפו למפלגתם. הוא הוזמן לאירוע של תנועת החירות ושם צולם כשהוא לוחץ את ידו של הרב מרדכי פירון, הרב הראשי לצה"ל דאז. מאיר נפגש פעמיים עם השר לקליטת עלייה נתן פלד כדי לדון בתכניתו של מאיר להקים לעולים מאמריקה קריה בנווה יעקב, שכונה חדשה בצפון ירושלים. הוא הגיש לפלד תכנית שכללה שמונה מאות דירות, בית כנסת, מרכז קניות, בתי ספר ודירות נופש.7  עורך 'ידיעות אחרונות' הרצל רוזנבלום ראיין את מאיר לאחר חג הסוכות והתרשם מדיבורו המתון: שעה קלה עם הרב מאיר כהנא, המהפכן בן ה-39. ישבנו על כוס תה באחד מבתי הקפה בתל אביב ושוחחנו. ליתר דיוק: שוחח הוא. כי היה זה, בעצם, מונולוג. וקל להאזין לו, כי הוא מדבר בשקט, לפעמים אפילו ב"אנדר סטייטמנט", לגמרי לא כפי שרבים מתארים לעצמם. זהו יותר דיבור אנגלי מאשר אמריקני. בלי הרמת קול, בלי הגזמות, בלי כעס, בלי עזרת הידיים ואפילו תוך הדגשה חוזרת ונשנית של ההערצה שהוא חש לאישיות יהודית פלונית ואלמונית שאינה מידידיו כלל. "הם אנשים טובים, אבל אינם מבינים את הבעיה", הוא אומר, ואתה מרגיש שהדבר כואב לו.8 הכתיבה ב'ג'ואיש פרס' הכנסתנו העיקרית בשנותינו הראשונות בישראל הייתה מכתיבתו של מאיר ב'ג'ואיש פרס'. בחדר העבודה הקטן שלו בביתנו החדש ריצדו אצבעותיו במהירות על מקשי מכונת הכתיבה. מאיר הקליד בשתי אצבעות בלבד, אך במהירות מדהימה, וקולות ההקשה נשמעו היטב בכל הבית. הוא שלח את המאמרים למערכת ה'ג'ואיש פרס' בדואר אוויר לאחר שהגיה אותם, והתוצר הסופי היה מלא מחיקות והוספות בכתב יד. הרב קלאס, מו"ל ה'ג'ואיש פרס', התלונן על איכות הטקסט שהגיע אליהם, ופעם אחת כתב העורך ארנולד פיין למאיר: "קנה בבקשה סרט דיו חדש או שלח לנו את העתק הפחם ושמור לך את המקור. העותק [המקור] שאתה שולח הוא כמעט בלתי קריא, ועובדי הסדר צריכים להשקיע שעות של עבודה כדי לפענח אותו". כאמור, מאיר היה תלוי בדואר, ובימים ההם חלפו עשרה ימים לפחות עד שהגיע מכתב מישראל לאמריקה. מאיר ידע שמאמריו יופיעו בעיתון כשבועיים או שלושה לאחר זמן כתיבתם, ולכן הוא כתב על נושאים עקרוניים שעלו בחדשות ולא על אירועים שלא היה ברור כיצד יתפתחו.9  לכתיבת מאמריו נעזר מאיר באוסף קטעי העיתונים שלו. בכל בוקר הוא קרא את עיתוני היום וגזר את מה שהיה חשוב לו לשמור. הוא מיין את החומר בתיקיות לפי נושאים: ההנהגה היהודית באמריקה, ההתבוללות באמריקה, נישואי תערובת בישראל, מוסריות בחברה הישראלית, הלאומנות הערבית, מדיניות החוץ האמריקנית, היהדות הסובייטית ועוד.10  במאמר שכתב מאיר בתקופה ההיא הוא נדרש לדיון הציבורי שהיה אז סביב דמותו של מאיר לנסקי, יהודי בן שבעים שהגיע לישראל, ולפי החשד היה עבריין שברח מרשויות החוק בארצות הברית. כשסירבה ממשלת ישראל לחדש את אשרת התייר שלו, הגיש לנסקי עתירה לבג"ץ. מאיר כתב באירוניה שקופה: קראתי עליו הרבה, ומכל מה שקראתי מסתבר שהוא נוכל, גנגסטר, בריון... אין לי דרך לדעת את האמת על מאיר לנסקי, אבל אני סומך על אמינותה של התקשורת — מניסיוני האישי הרב, עיתונאים ואנשי רדיו וטלוויזיה לעולם אינם משקרים... מאיר טען שהממשלה פועלת לפי שיקולים פוליטיים ומוסריים הנוגדים את ההלכה. הוא כתב שמה שצריך להנחות את מקבלי ההחלטות הוא ההלכה בלבד ולא הדאגה שמדינת ישראל תהפוך למקלט לעבריינים או הדאגה של "מה יאמרו הגויים": ...אין לממשלת ישראל הכוח המוסרי — ואף לא המשפטי — למנוע את כניסתו של יהודי לארץ ישראל, למדינת ישראל.11 זו לא הייתה עמדה פופולרית, אבל מאיר הרגיש חובה לפרסם את ההלכה האוסרת למנוע מיהודי מקלט בארץ ישראל.  בתקופה ההיא התחיל מאיר לכתוב טור חדש ב'ג'ואיש פרס', "חשיפת השונאים". מאחר שמו"ל העיתון, הרב קלאס, לא רצה שיופיע בעיתונו יותר מטור אחד החתום באותו שם מחבר, בחר מאיר בשם העט דוד בורַכּ. בחירת השם דוד ברורה; זהו שמו השני של מאיר. אפשר רק לנחש מדוע בחר בשם בורַכּ: אולי הוא רומז לראשי התיבות "בן רב כהנא". הטור "חשיפת השונאים" הופיע לראשונה בי"ט בתשרי תשל"ב (8 באוקטובר 1971). כמו בטורו "זרקור על הקיצוניות" נעזר מאיר לכתיבתו בביטאונים של הארגונים הקיצוניים באמריקה.12  מטרתו של מאיר הייתה להראות ליהודים היושבים באמריקה בקרב מי בדיוק הם יושבים ולשכנע אותם לעלות ארצה. באחד המאמרים בטור החדש הוא סיפר על התחזקות הניאו-נאצים באמריקה: הקבוצות הניאו-נאציות צוברות תאוצה ברחבי ארצות הברית. בברידג'פורט יש חנות ספרים נאצית הפועלת בגלוי, ובבחירות למערכת החינוך המקומית בסיאטל זכה מועמד 'המפלגה הנאצית-אמריקנית' בחמישה אחוזים מהקולות. בכמה ערים ניתן לחייג להקלטות טלפוניות של ניאו-נאצים הפולטות קיתונות שנאה. מומחים בנושא אומרים שבכל עיר גדלו מספריהם של הניאו-נאצים באמריקה ושרבים מהחברים החדשים הם לוחמים לשעבר בצבא האמריקני.  איך מסבירים את העלייה בתמיכה בניאו-נאצים?... המרירות והתסכול שגרם הכישלון החרוץ בווייטנאם, שגבה מחיר של יותר מחמישים אלף חיילים אמריקנים הרוגים... התמוטטות סטנדרטים מוסריים מקובלים והופעתה של גישה מתירנית כלפי מין וסמים המפחידה ומזעזעת את דור המבוגרים; התגברות המתחים והעימותים בין שחורים ללבנים בנושאים בסיסיים כמו דיור, תעסוקה ואינטגרציה בבתי הספר; ומעל הכול המשבר הכלכלי ההולך ומחמיר — כל זה שיחק לידי הניאו-נאצים.  ...מת'יו קוהל [ראש המפלגה הנאצית-אמריקנית] ניצל את כל תרעומות הלבנים כדי להסית אותם לשנאת היהודים ולשנאת השחורים...13 מאיר ציטט בטורו התבטאויות ארסיות שהופיעו בפרסומים של הארגונים הקיצוניים, כגון זו שהובאה בביטאון של קבוצה גזענית לבנה, 'ת'נדרבולט'ב: "הפתרון שלנו הוא לגרש את היהודים ולהחרים את רכושם".14  בהתאם לתכניתו לשהות חודש בארץ וחודש באמריקה לסירוגין, טס מאיר לארצות הברית בכ"ה בתשרי תשל"ב (14 באוקטובר 1971). הוא תכנן שני אירועים ליום שלפני טיסתו: הפגנה בתל אביב ועצרת בדימונה. בתל אביב הפגינו חברי הליגה מול שגרירות ארצות הברית במחאה על תכניתו של שר החוץ האמריקני ויליאם רוג'רס, שהזיקה למדינת ישראל. ביזמתו של שמעון רחמים הצטרפו להפגנת הליגה חברי ארגון 'דב'. המפגינים נשאו שלטים שקראו "לעולם לא עוד, רוג'רס", "אבא אבן — גיס חמישי" ו"אם רוג'רס ידידנו, אין לנו צורך באויבים". הסיקור התקשורתי כלל ריאיון בחדשות >ENG<NBC<HEB>, שבו הסביר מאיר שתכנית רוג'רס תעניק לרוסיה שליטה מוגברת על תעלת סואץ ותזיק הן לישראל הן לאמריקה.15  לקראת ערב נסע מאיר לדימונה. התושבים שבאו לשמוע את הרצאתו בבית הקולנוע המקומי קיבלו אותו בהתלהבות. הוא דיבר על ה"כושים העבריים", קבוצה של ארבע מאות שחורים שהגיעו משיקגו והתיישבו בדימונה שנתיים קודם לכן. אנשי קבוצה זו טענו שהם "היהודים האמתיים", צאצאי עשרת השבטים, והם הפרו חוקים ולא הכירו בסמכותה של ממשלת ישראל. מאיר הדגיש שסיבת התנגדותו לכושים בדימונה אינה צבע עורם: "לא חשוב מה צבע עורם. החשוב הוא שלמדינת היהודים הגיעו אנשים שאינם יהודים ושהם עצמם גזענים ואנטישמים ומחרפים בגלוי את מערכות ישראל". דבריו התקבלו במחיאות כפיים סוערות.  בריאיון ברשת הטלוויזיה >ENG<NBC<HEB> בעקבות הרצאתו בדימונה, שאל הכתב דייוויד בַרינגטון את מאיר על יחסו לגזענות. מאיר ענה: "כל בני האדם נבראו שווים, אך יש טובים ויש רעים... אם יש כאן גזענות, היא באה מצד השחורים!" אכן, הפחד שתואשם ב"גזענות" הוא שמנע מממשלת ישראל לטפל כיאות ב"כושים העבריים", שיצרו בעיות חמורות בדימונה. מאיר לא פחד מתוויות ומכינויים. הוא ידע שאמירת האמת חשובה לאין ערוך מתדמיתו בעיני אחרים.16 עיכוב בנמל התעופה במונטריאול למחרת, כשהוא בעין התקשורת בעקבות ההפגנה בתל אביב והעצרת בדימונה, נחת מאיר בניו יורק. לאחר שבילה סוף-שבוע רגוע בברוקלין אצל אחי וגיסתי, שרגא ושלי בלום, הוא עלה למטוס שיביאו למונטריאול. באותה עת ביקר במונטריאול ראש ממשלת ברית המועצות אלכסיי קוסיגין, ומאיר רצה לנצל את ביקורו לפרסום מצוקתם של יהודי ברית המועצות. בנמל התעופה של מונטריאול הוא אמר לכתבים שהוא יפעל ככל יכולתו לשבש את ביקורו של קוסיגין, כדי לעזור ליהודים הסובייטים. כצפוי, הוא עוכב בנמל התעופה. כשהוא סירב לעזוב את מונטריאול והכריז שיפתח בשביתת רעב בנמל התעופה, נלקחו הוא וחמישה מחברי הליגה לבית המעצר והוחזקו שם במשך הלילה. מאיר היה כבול באזיקים עד שהועלה למטוס שטס לניו יורק ביום שלישי בבוקר, ל' בתשרי (19 באוקטובר). בתמונה שצולמה לאחר שנחת בנמל התעופה קנדי בניו יורק נראה מאיר בליווי שלושה שוטרים, בקושי מסתיר חיוך למראה הנוכחות הגדולה של שוטרים ואנשי תקשורת. מנמל התעופה הוא נסע היישר למסיבת עיתונאים במשרד הליגה במנהטן. הוא אמר שהוא מאוכזב מהעובדה שלא הצליח להפגין כראוי נגד קוסיגין, והבטיח להעלות את מצוקתם של יהודי ברית המועצות ובפרט את פרשת סילבה זלמנסון לפני הציבור באמריקה.17  בישיבת מזכירות הליגה שהייתה באותו ערב סיפר מאיר על פגישותיו עם השר לקליטת עלייה נתן פלד ועל תכניותיו לעידוד העלייה מאמריקה על ידי הקמת קריה של הליגה. "עם הזמן", הוא אמר, "תהיה 'קריית הליגה' שכונה משגשגת, שבה מרכזי קניות ובתי ספר. מחירה של דירת ארבעה חדרים ממוצעת יהיה כתשעים אלף לירות (כ-21,500 דולר)".  מאיר הזמין את חברי המזכירות לבקר במשרד הליגה בירושלים. הוא סיפר להם שכבר החל משא ומתן על רכישת בניין במרכז ירושלים בשביל המרכז לתודעה יהודית. תכנית הלימודים במרכז כללה שיעורים ביהדות ובהיסטוריה יהודית, אימון גופני ומסלול ללימודי קודש ברמה ישיבתית. הוא אמר להם שבביקור זה באמריקה הוא מתכונן להיפגש עם צעירים רבים כדי להציג לפניהם את תכנית הלימודים בירושלים ואת אפשרויות העלייה לישראל.18  נושא אחר שעלה בישיבת המזכירות הוא מצבה הכלכלי של הליגה. בוועידת הליגה שהתקיימה בתחילת הקיץ פירט גזבר הליגה מַרי שניידר את הוצאות הליגה: הפגנות ושיחות טלפון עולות כסף, וההוצאות לפעמים מופרזות. לעתים קרובות מגיעים חשבונות הטלפון לאלפיים ושש מאות דולר. מחיר מודעה בעיתון הוא בין שלושת אלפים לארבעת אלפים דולר, וכשהחברֶה שלנו נעצרים, צריך לשלם דמי ערבות. חברי הליגה אינם מיליונרים. רובם אנשים עובדים, וצריך להחזיר לאנשים כסף שהוציאו. ההכנסות שלנו הן ממסי חבר, מהרצאות ומתרומות, אבל לא די באלה. בכל חודש עלינו לשלם שבע מאות וחמישים דולר, דמי השכירות של המשרד בברוקלין.19 גם בעלון הליגה נמסר על המצוקה הכלכלית: ...אנו זקוקים ל-8,000 דולר כדי לשלם קנסות. אם לא נשלם אותם, ייאסרו הרב, ביבר וכהן... חובה על כולנו לגייס כסף ככל יכולתנו... קרן ההגנה המשפטית מוכרת לצורכי פטור ממס. עַשו את חלקכם כדי שהשלושה לא ישבו בכלא... ישיבת המזכירות הסתיימה בנימה אופטימית: רוב הנוכחים הביעו את תקוותם שההכנסות מההרצאות הרבות שתוכננו למאיר בביקורו ימלאו את קופת הליגה.20 'לעולם לא עוד' יוצא לאור כשבוע לאחר שהגיע מאיר לאמריקה יצא ספרו 'לעולם לא עוד' מבית הדפוס. בא' במרחשוון (20 באוקטובר) התארח מאיר בתכנית הרדיו הלילית של בַרי פַרבֶר. הוא הגיש לפרבר עותק שבו "הדיו עדיין לא יבש", והסביר את חשיבותו של הספר. מאיר היה מרוצה מאוד מפרסום הספר: השקפתו השלמה הייתה בהישג יד, לא רק חלקים מקוטעים המצוטטים בחטף בכלי התקשורת. כשחזר מאיר לישראל, הוא חילק עותקים לכל המשפחה. בעותק שנתן להוריי הוא כתב: "לאמא ואבא, בכל אהבתי ובתודה על הבת שלכם". במודעה גדולה שפרסם המו"ל במוסף הספרות היוקרתי של ה'ניו יורק טיימס' הופיעה תמונה של עטיפת הספר ונכתב: "אתה לא צריך להסכים עם הרב כהנא, אבל אתה צריך להודות שיש לו משהו לומר. משהו חשוב. לפחות שמע אותו".21  בכתב העת היוקרתי 'סַטֶרדֵי ריוויו' פורסם מאמר ביקורת על 'לעולם לא עוד'. המבקר, רוברט מילץ', גינה את עמדותיו של מאיר, אך הודה: "הוא יודע לגעת בעצבים הרגישים של הקורא היהודי, אפילו האדיש ביותר. כהנא שואל: 'כשהיהודי בצרה... מי יילחם בעבורו וכמה זרים יהיו לצדו בשעת צרתו?' כפי שהוכח בעבר יותר מדי פעמים, בדרך כלל עומד היהודי בודד במערכתו. אין תשובה משכנעת על שאלתו העגומה של כהנא". אף על פי כן דחה מילץ' את קביעתו של מאיר שהמצב בארצות הברית דומה לזה שהיה בגרמניה הווַימַרית.22  קוראים הביעו התנגדות לדבריו של מילץ' במכתבים למערכת. אחד כתב: "קריאתו של הרב כהנא לצאת לפעולה היא קריאה שהייתה צריכה להישמע כבר מזמן..." קורא אחר קבע במכתבו: "הרב כהנא פשוט מוכיח שהדמוקרטיה אינה מסוגלת להבטיח את קיום העם היהודי. אולי זה לא נעים, אבל העובדות מדברות בעקשנות בעד עצמן".23  במאמר ביקורת ב'שיקגו סן טיימס' הסכים המבקר ש"התוכחה שהוא מטיח בארגונים [הממסדיים] ובמנהיגים מוצדקת". ציטוט מהספר הופיע בעיתון בניו ג'רזי: "ההתבוללות היא המחלה השקטה התוקפת חרישית... מה שלא הצליחו לעשות הכנסייה, הקוזקים ואושוויץ — מצליחה לעשות ההתבוללות המתוקה. זו הבעיה הגדולה ביותר של היהודים כיום..."24  מאמרי ביקורת שליליים הופיעו בשני עיתונים קומוניסטיים: 'סאוועטיש היימלאנד', עיתון שפורסם במוסקבה ביידיש, ו'דיילי וורלד', עיתון המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית, שיצא לאור בניו יורק באנגלית. כצפוי, המבקרים תקפו את הספר. גם ג'ים בישופ לא אהב את הספר. בישופ, לא יהודי, בעל טור שהופץ ביותר מאלף עיתונים שונים ברחבי ארצות הברית, התנגד לקביעתו של מאיר ש"יהדות היא הכול", ופסק: "כולנו קודם כול אמריקנים".25  מאיר היה אמור לקבל את השליש האחרון של המקדמה, 3,300 דולר, עם הוצאת הספר, אבל הצ'ק הגיע רק ארבעה חודשים לאחר מכן. אמנם הספר 'לעולם לא עוד' נמכר יותר מכל ספר אחר של מאיר וגם הודפס בכריכה רכה, אך הוא לא נשא רווחים. מתברר מדו"ח התמלוגים של תשרי תשל"ג (ספטמבר 1972) שמאיר היה חייב למו"ל ארבעת אלפים ושבע מאות דולר, משום שהמקדמה שקיבל עלתה על הרווחים שהגיעו לו מהספרים שנמכרו.26 בכל זאת, הוצאת הספר הייתה כדאית, מפני שהוא שימש כלי להפצת דבריו של מאיר. בהרצאותיו הרבות באותה תקופה הוא קידם את הספר.  בט' במרחשוון (28 באוקטובר) הגיעו שש מאות איש לשמוע עימות בין מאיר לראביי שמואל סילבר ב'טמפל סיני' בסטמפורד שבקונטיקט. הנהלת הטמפל, שידעה שעימותים קודמים בין השניים משכו קהלים גדולים, שילמה לליגה חמש מאות דולר מראש מתוך ביטחון מלא שדמי הכניסה יכסו את התשלום. קהל השומעים היה גדול עוד יותר בעימות זה, מפני שהוא שודר בשידור חי בתחנת הרדיו המקומית.27  את האירוע המוצלח הזה ארגן איש יחסי הציבור של הליגה שמואל שושן, שהיה תושב העיר סטמפורד. אולם לא תמיד שמחו יהודים לארח במוסדותיהם הרצאות של מאיר. חודשיים קודם לכן ביקש שושן לשכור אולם בבית כנסת בנורווק, עיר הסמוכה לסטמפורד, בשביל הרצאה של מאיר, והוא נדרש לשלם מאתיים עשרים וחמישה דולר מראש ולהדגיש בכל המודעות שההרצאה אינה בחסות בית הכנסת.28  בהרצאה באֶנגלווד שבניו ג'רזי, במוצאי שבת י"ח במרחשוון (6 בנובמבר), קרא מאיר לארבע מאות שומעיו לשקול ברצינות לעלות לישראל ו"ליהנות מהלוקסוס לחיות כרוב ולא כמיעוט". בהרצאה בת השעתיים הוא הזכיר לקהל ש"יהודים יוצאים מברית המועצות [כיום] משום שיהודים מיליטנטים בארצות הברית יצאו לרחובות והכריחו יהודים מתונים לעשות דברים שלא היו עושים אלמלא הליגה".29  לוח הזמנים של מאיר היה עמוס מאוד, ולא פעם הוא דיבר בשלושה מקומות ביום אחד. למשל, בי' במרחשוון (29 באוקטובר) הוא דיבר בבוקר בבית הספר התיכון היהודי 'הַיילַיי', בצהריים בקווינסבורו קולג' ובערב בבית כנסת בלונג איילנד. בשבוע שלאחר מכן שוב היה לו יום "משולש": הוא דיבר בקופר יוניון קולג', באוניברסיטת אדלפי ובסטרן קולג'. הוא הוזמן לדבר גם לפני סטודנטים באוניברסיטת יֵל היוקרתית.30 שבעים ותשעה עצורים למען סילבה זלמנסון בהרצאות שנשא מאיר באותו חודש הוא האיץ בשומעיו, במיוחד בצעירים שבהם, להשתתף בהפגנה גדולה בי"ט במרחשוון (7 בנובמבר) למען סילבה זלמנסון, אותה אישה אמיצה מ'קבוצת לנינגרד' שניסתה לחטוף מטוס כדי לברוח מרוסיה שנה קודם לכן. מאיר הסביר לחברי הליגה שבאמצעות ההתמקדות באישיות אחת ניתן להמחיש את מצוקתם של שלושה מיליון יהודים עלומי שם.31  בטורו השבועי הוא תיאר את משפט לנינגרד: נזכור את משפט לנינגרד, את סילבה ובעלה, אדווארד קוזנצוב, וכל השאר, ושוב נבכה בהיקרא גזר דינה, עשר שנות מאסר אכזריות במחנה העבודה 'פוטמה'. שוב נשמע את הכרזת גזרי דין המוות של קוזנצוב ושל מרק דימשיץ, ושוב נשמע את סילבה זלמנסון זועקת: "אני ציונית!" דבריה של זלמנסון בבית המשפט לאחר קריאת גזר הדין היו אמיצים: ...ישראל היא הארץ שאליה אנו, היהודים, קשורים רוחנית והיסטורית... לעולם לא ניטוש את החלום להתאחד עם מולדתנו העתיקה... חלומנו לחיות בישראל גובר על הפחד מפגיעה בנו. יציאתנו מברית המועצות לא הייתה גורמת נזק לאיש...32 פרסום יעיל היה חיוני להצלחת ההפגנה, ולשם כך ערך מאיר סבב הרצאות בקמפוסים. לקראת הרצאתו בברוקלין קולג' בח' במרחשוון (27 באוקטובר) עוטרו קירות האולם בכרזות שקראו "סילבה זלמנסון חייבת לחיות". בכתבה ארוכה בביטאון הסטודנטים היהודים בברוקלין קולג' תואר האירוע רב המשתתפים וצוטטו דבריו של מאיר: "עלינו לוודא ששמה של זלמנסון יהיה מפורסם כמו שמה של אנג'לה דייוויס"ג, הוא הצהיר. "היא חירשת למחצה, סובלת ממחלת לב ומשחפת ומקבלת רק מאתיים גרם מזון ליום".  ...במתחו ביקורת נוקבת על אדישות היהודים, הוא הזכיר לקהל שהדור הקודם לא מילא את אחריותו: "היה בידינו להציל יותר ממיליון יהודים באושוויץ, אבל בגלל 'קשיים טכניים' לא הסכימה ארצות הברית להפציץ את מסילות הרכבת... היהודים לא הגיבו כפי שהיו צריכים להגיב. בשום מקום לא הושמעה קריאה למרי אזרחי בלתי אלים... אז מה אם הם היו נעצרים? אפשר לשרוד במעצר, האמינו לי!" לשמע המשפט האחרון פרץ הקהל בצחוק. הוא הזכיר לקהל: אל תחשבו שזה לא יכול לקרות כאן! זה קורה!... ארצנו היא ישראל. עִמדו זקופים, עִמדו גאים, עִמדו כיהודים! צריך מסירות נפש. הֱיו יהודים טובים. הוא קרא לקהל להשתתף בהפגנה בהמוניו: אין צורך באלימות. הַקדישו עשרים וארבע שעות למען סילבה זלמנסון — בלי אלימות. לאחר ההרצאה שאלו הסטודנטים שאלות במגוון נושאים. אחת השאלות הייתה: "מדוע הצביעה ישראל בעד ההצעה האלבנית [להרחיק את סין הלא-קומוניסטית (טייוואן) מהאו"ם]?" מאיר השיב בכנות: גם אני נדהמתי מכך. אינני יודע. מר אבן [שר החוץ] ואני לא ממש ביחסי ידידות... אבל זִכרו, מדינת ישראל אינה פרה קדושה. רוב הדברים בה נהדרים, אבל יש דברים שלא. הכתב תיאר את יציאתו של מאיר מברוקלין קולג': ...טור ארוך של תומכים ליווה את הרב כהנא... הוא נכנס למכונית שהגיעה לקחת אותו לעצרת נוספת... הקהל הגדול נע בהמוניו לתחנת האוטובוסים כדי לנסוע להרצאתו הבאה.33 מאיר ביקר באין-ספור קולג'ים ובתי ספר לשם הצלחת ההפגנה למען סילבה זלמנסון. מלבד העידוד להשתתפות בהפגנה הקיפו הרצאותיו נושאים אחרים. בהרצאתו בקווינס קולג', שצוטטה מילה במילה ב'ג'ואיש ג'ורנל', הדגים מאיר את צביעותם של יהודים ליברלים, שתמיד היו ראשונים בגינוי ה"אלימות" של הליגה: "כשהתפללתי בבית כנסת בפורסט הילס [שכונה אמידה], ניגש אליי אחד מחברי הקהילה ואמר: 'הרב, אם יבנו כאן פרויקט שיכון [בעבור אוכלוסייה ממעמד נמוך, כולל שחורים], תוכל לפוצץ אותו?'" כשהתאושש הקהל מצחוקו, גינה כהנא ברצינות את היהודים המתנגדים לאלימות בנוגע ליהדות הסובייטית אבל מוכנים להיעזר בה כשמדובר בבעיה "חמורה באמת", כמו אכלוס אנשים לא רצויים בקרבתם. במילים של כהנא, "הכבשים נעשו אריות", ובשאט נפש הוא כינה אותם "גזענים".  הליגה, לפי כהנא, מוחה נגד יהודים "שיהדותם מבוססת על גזענות". הרב אמר: "יהודי טוב הוא זה שמרגיש את צערו של יהודי אחר".  כהנא הדגיש בדבריו במיוחד את סילבה זלמנסון, צעירה יהודייה המתייסרת בחורף המקפיא במחנה עבודה בסיביר... "היא עובדת שתים עשרה עד ארבע עשרה שעות ביום, ועקב מחלת הלב שלה יש סכנה שלא תשרוד אפילו שנתיים מתוך עשר שנות המאסר שנגזרו עליה".34 בדבריו של מאיר בלונג איילנד יוניברסיטי על חשיבות המאבק למען היהדות הסובייטית, הוא סיפר שמוקדם יותר באותו יום הוא טיפל בהארכת תקופת השחרור בערבות של חבר הליגה יצחק ירוסלביץ בן השמונה עשרה. ירוסלביץ, שמאיר היה בטוח בחפותו, הואשם בירי לעבר חלון בבניין המשלחת הסובייטית. מאיר הסביר לסטודנטים שהשתתפותם בהפגנה היא בעצם ההשתתפות בצערם של אחיהם בברית המועצות: "גם אם אחבוש שלוש כיפות", הוא אמר, "לא אמלא את חובתי כיהודי אם לא ארגיש את צערו של הזולת". הוא הזכיר לסטודנטים שההפגנה למען סילבה זלמנסון תוכננה ליום ראשון, יום שאין בו לימודים ועבודה.35  מאמציו של מאיר נשאו פרי, וכאלף איש הגיעו להפגנה בי"ט במרחשוון (7 בנובמבר). הם התיישבו בצומת הסמוך לבניין המשלחת הסובייטית וחסמו את התנועה. בתמונה שהופיעה למחרת ב'דיילי ניוז' נראו המפגינים הנלהבים יושבים בצומת ושרים ומוחאים כפיים. בתמונה נוספת נראו השוטרים המכניסים צעירים לניידות. בסך הכול נעצרו שבעים ותשעה צעירים באותו יום למען סילבה זלמנסון ולמען היהדות הסובייטית.36  אנשי הממשל האמריקני עקבו אחרי פעילות הליגה למען סילבה זלמנסון והיו מודאגים מהנזק שהיא הייתה עלולה לגרום ליחסים בין ארצות הברית לברית המועצות. הם החליטו שהדרך הטובה ביותר להפסיק את ההפגנות תהיה לעזור לזלמנסון. תזכיר פנימי של הממשל מט"ז בכסלו תשל"ב (4 בדצמבר 1971) העיד על יעילות שיטותיו של מאיר: ...עם שובו של הרב כהנא מישראל באוקטובר הגבירה הליגה את רמת הפעילות שלה בניו יורק... בדקנו כמה אמצעים להגנה על הסובייטים ולמניעת פעולות נוספות של הליגה נגדם.  ...הצענו לסובייטים להעניק טיפול מיוחד למקרה של סילבה זלמנסון... הסובלת מבריאות לקויה. הרב כהנא איים ששני דיפלומטים סובייטים ייהרגו אם גברת זלמנסון תמות בכלא...37 בהרצאה שנשא בישיבה יוניברסיטי לפני ההפגנה הסביר מאיר שלמדיניות החוץ האמריקנית תפקיד מכריע בהצלת יהודי ברית המועצות. הוא אמר לסטודנטים שצריך לתמוך בסנטור הנרי ג'קסון בבחירות למועמד הדמוקרטי לנשיאות בגלל תיקון החוק שהציע, שתלה את קשרי המסחר בין ארצות הברית לברית המועצות במדיניותה כלפי היהודים. מאיר חזר על העיקרון הפשוט: "בכל החלטה שיהודי מחליט השיקול שצריך לעמוד לנגד עיניו הוא 'האם זה טוב ליהודים או רע ליהודים'".38  בהרצאה שנשא מאיר במועדון רוטרי בקווינס לפני קבוצה שכללה גם לא יהודים הוא הדגיש שהאינטרס העצמי של אמריקה הוא שצריך לקבוע את מדיניות החוץ שלה. תמיכתה במדינת ישראל, הסביר מאיר, משרתת את האינטרס העצמי שלה, שהרי לולא קיומה של מדינת ישראל הייתה רוסיה משתלטת על האוקיאנוס ההודי ועל המפרץ הפרסי, ו'ברית נאט"ו'ד הייתה מפסידה את יכולתה הצבאית.39  בתקופה ההיא הופעל לחץ אמריקני על ישראל לסגת משטחים בסיני שדרש נשיא מצרים אנואר סאדאת. במאמר שכתב באותו שבוע ב'ג'ואיש פרס' קרא מאיר לממשלת ישראל שלא להיכנע לדרישות הנסיגה: ...שר החוץ רוג'רס מפעיל לחץ כבד על ישראל ועל מצרים להסכים לפשרה... ארצות הברית אינה שולחת כיום מטוסי פנטום לישראל, והיא מאיימת שלא תשלח בעתיד, אלא אם כן תקבל ישראל את הסכם הביניים.  ...אין ספק שהסכם כזה לא יספק את סאדאת, הדורש נסיגה מלאה... כניעה ללחץ האמריקני עלולה להיות הרת אסון... וישראל לא תשיג מכך כלום. זה רק ימריץ את התנים, המריחים פחד ונסיגה, ליילל עוד ועוד.  ישראל צריכה לומר עכשיו שהסכם חלקי לעולם לא יספק את הערבים או את בעלי בריתם הסובייטים, ושהבטחות העולם המערבי הן משענת רצוצה...40 שבוע לפני שחזר לישראל טס מאיר ללוס אנג'לס. חברי הליגה בלוס אנג'לס ארגנו לו הרצאות בבתי כנסת ובקמפוסים וקבעו לו ראיונות בתכניות רדיו וטלוויזיה. עם נחיתתו בנמל התעופה בלוס אנג'לס בכ"ב במרחשוון (10 בנובמבר) הוא דיבר במסיבת עיתונאים.  מאיר הציג לפני הכתבים מכתב לא שגרתי שהוא קיבל מקבוצת אסירים בכלא אטיקה, כלא לפושעים חמורים בצפון מדינת ניו יורק. חודשיים קודם לכן הייתה שם התקוממות אסירים אלימה מאוד במחאה על התנאים הקשים בכלא. האסירים החזיקו בשלושים ושבעה סוהרים בני ערובה, ורק לאחר ארבעה ימים השתלט עליהם כוח של יותר מאלף אנשי המשמר הלאומי של מדינת ניו יורק. במהלך העימות נהרגו ארבעים ושלושה אסירים, ובמשך ימים רבים היה האירוע בראש החדשות ברחבי אמריקה. המכתב שהציג מאיר היה חתום בידי הרברט >ENG<X<HEB> בליידןה, "שר ההסברה" של 'פלג השחרור של אטיקה': לרב כהנא: שלום! קראתי בעניין על מאמציך לשחרור סילבה זלמנסון ממאסרה בברית המועצות.  אני כלוא באופן בלתי חוקי, ונוסף על כך אני צפוי להיאסר ב"מחנה הריכוז" של רוקֶפֶלֶר [מושל מדינת ניו יורק] בגלל מעשיי באטיקה, כשבעצם כל העולם יודע שהוא אחראי לטבח.  אני מדבר בשם ניצולי 'אטיקה 9-13-71' [13 בספטמבר 1971, כ"ג באלול תשל"א]. אם אפשר, אנא נסה לארגן את העברת חברי 'פלג השחרור של אטיקה' לכל ארץ סוציאליסטית שתקבל אותנו, עדיף תמורת אנשים הכלואים באותן ארצות. אני, למשל, אשמח להתחלף עם גברת זלמנסון, אם תוכל לסדר זאת... מאיר אמר לכתבים שהוא מתכנן לבקש ממושל קליפורניה רונלד רייגן לתווך בחילופי האסירים.41  סיפורים פיקנטיים כאלה היו בדיוק מה שאנשי התקשורת אהבו. העיתונאים עטו על הידיעה, והפרסום המתלווה משך אנשים רבים להרצאותיו של מאיר בלוס אנג'לס.  ממסיבת העיתונאים נסע מאיר לדבר לפני תלמידים בבית הספר היהודי 'רמב"ם', ובערב הגיעו מאה איש לשמוע הרצאה מפיו בבית הכנסת 'ישראל הצעיר'. למחרת, לאחר ראיונות בכמה תכניות רדיו, הוא נאם ב'טמפל עקיבא' שבקולבר סיטי. ביום שישי הוא דיבר עם סטודנטים בפירס ג'ונייר קולג', ובשבת הוא ערך 'עונג שבת' לחברי הליגה בסניף הליגה שבבֶבֶרלי בולברד. במוצאי שבת, לאחר שהרצה בבית הכנסת 'בני דוד', הוא נסע להתראיין בתכנית הטלוויזיה הלילית של רֶגיס פילבין, 'טַרגֶט'. סוכן הבולשת הפדרלית שעקב אחרי ביקורו של מאיר בלוס אנג'לס סיכם את הריאיון הטלוויזיוני.  פילבין שאל את מאיר אם האלימות של הליגה היא הסיבה להסתייגותם של רוב הארגונים היהודיים ממנה. מאיר ענה שהארגונים הממסדיים אינם מייצגים את רוב היהודים, אלא את העשירים, "המתעבים אלימות — עד שהם זקוקים לה". הוא סיפר על היהודי מהשכונה היוקרתית פורֶסט הילס שביקש ממנו לפוצץ פרויקט שיכון לשחורים אם יוקם כזה בשכונתו.  הריאיון העניק למאיר הזדמנות להשמיע הסבר מקיף להשקפות הליגה. פילבין גינה את השיטה של הטרדת דיפלומטים סובייטים חפים מפשע, אבל נתן למאיר הזדמנות לתאר את הדיכוי הדתי והתרבותי של היהודים בברית המועצות ולהוכיח שההטרדות הועילו מפני שהן העלו את נושא היהדות הסובייטית לכותרות.  על השאלה "האם אתה חושב שכל היהודים צריכים ללכת לישראל?" ענה מאיר: "אמריקה היא ארץ אדירה, אבל אנחנו מיעוט כאן. קשה להיות מיעוט. נוכחנו לדעת שהארץ הזאת אינה כור ההיתוך שחשבנו שהיא... התחזקות הזהות האתנית בעשור האחרון גרמה קיטוב... המטרה הראשונה של השמאל הקיצוני ושל הימין הקיצוני תהיה היהודי. אני לא רוצה להמר".  הריאיון היה מוצלח. פילבין הציג לפני הצופים את הספר החדש 'לעולם לא עוד' והודיע היכן ידבר מאיר בביקורו בלוס אנג'לס.42  ביום ראשון ערך מאיר חופה וקידושין בחתונה של בוב ורחל מנינג. סיפר בוב: "הוא חיתן אותנו בבית הכנסת 'ישראל הצעיר'... ובאותו ערב הלכנו לשמוע הרצאה מפיו ב'טמפל ישעיהו'..." בדו"ח של הבולשת הפדרלית נמסר שמאיר התקבל בהתלהבות ב'טמפל ישעיהו' ושאחד השומעים תרם מאה דולר. בדו"ח צוינו גם מספרי התיקים של חברי הליגה שליוו את מאיר, בהם אַל אפשטיין ובוב מנינג.43  בכ"ז במרחשוון (15 בנובמבר) טס מאיר לדֶנבֶר כדי לדבר באוניברסיטת קולורדו. חברי הארגון 'סטודנטים אמריקנים למען ישראל' שהזמינו אותו שילמו לליגה שבע מאות וחמישים דולר בעבור ההרצאה והוצאות הנסיעה. למחרת בבוקר הוא טס חזרה ללוס אנג'לס. באותו יום הוא דיבר לפני קבוצה של כמאה ושמונים סטודנטים בוואלי ג'וניור קולג', התראיין בשתי תכניות רדיו ודיבר ב'טמפל בית שלום' בלונג ביץ'. הוא היה אמור לשאת דברים בערב ב'טמפל סולאל' בקַנוגה פארק, אבל הראביי שם ביטל את האירוע.44  לעומתו, הרב פיליפ שרויט מבית הכנסת 'בני דוד', שאירח את מאיר במוצאי שבת, היה גאה בתמיכתו, כפי שסיפר שנים לאחר מכן: היה לי כבוד לארח אותו בבית הכנסת שלי. לעונג היה לי לשאת את השמצותיהם של אלה שניסו למנוע את הרצאתו בבית הכנסת שלנו...45 מכתב שקיבל מאיר בעקבות ביקורו בלוס אנג'לס מעיד שהוא הצליח להגיע ללב שומעיו: ...אני לא מצליחה להוציא את המילים שלך מהראש שלי... התעוררתי משינה טרופה ובראשי מתרוצצים ביטויים כמו "חינוך יהודי" ו"וולודנקה".  אני אחת מאותם יהודים שדיברת עליהם, הנאבקים למען כל קבוצה וכל מטרה וכל אי צדק, אבל לעולם אינם נאבקים למען יהודים.  ...אני רוצה וצריכה כל כך להיות יהודייה. אני צריכה את ה"תוכן" שדיברת עליו... רק לאחרונה התחלתי שוב להאמין באלוקים... דבריך אינם נופלים על אוזניים ערלות. הם השפיעו על החיים שלי, ועל זה אני מודה לך... אני מצרפת חמישה דולרים לעזור במאבק המשפטי שלך, או שמא עליי לומר המאבק המשפטי שלנו. [חתומה] מרשה ורניק.46 הביקור הזה של מאיר בלוס אנג'לס היה מוצלח פחות מביקורו הקודם שם בניסן (אפריל). בדיווח הבולשת הפדרלית נמסר שפחות אנשים באו להרצאותיו ופחות כסף גויס. יש כמה סיבות לכך. ראשית, יהודים רבים בלוס אנג'לס שמעו אותו חצי שנה בלבד קודם לכן וכבר סיפקו את סקרנותם. שנית, בביקורו זה לא הייתה סביבו סערה תקשורתית כמו שהייתה בניסן. מלבד זאת, הממסד היהודי בלוס אנג'לס הגביר את הלחץ על מוסדות יהודיים שלא להעניק למאיר במה.47  בעניין הניסיונות למנוע ממנו להשמיע את דבריו כתב מאיר: "שוב ושוב שואלים אותי: אבל מדוע כל המנהיגים היהודים הגדולים מתנגדים לך?" בתשובתו הוא הביע ראייה היסטורית ארוכת טווח: ...מי שדעותיו נפסלות על ידי רוב עמיתיו אינו בהכרח טועה. ההיסטוריה מלאה דוגמאות של גברים ונשים שעמדו בודדים והשמיעו ברמה את התנגדותם לדעת הרוב; שכפרו באמונות המקובלות ובפרות הקדושות של זמניהם, ושהוכחה — לבסוף — צדקתם.  ...אם אנחנו מאמינים שאנחנו צודקים, הבה נתקדם. גדולה ואמת מתגלים באנשים שאינם פוחדים ממספרם הקטן ומהיוקרה והעושר של היריב.  אם אתה מאמין שאתה צודק, צְעד קדימה ועשה את המוטל עליך. בסוף תוכח צדקתך, ועמך יודה בחוב שהוא חב לך. אולי זה לא יקרה בימיך, אבל אין זה שיקולך.48