פרק כו
פעילות חוצה גבולות מרחשוון-כסלו תשל"ב / נובמבר-דצמבר 1971
ההגנה על יהודים: למה?
מאיר חזר לישראל באמצע מרחשוון (נובמבר). שבוע לאחר מכן פורסמה במוסף השבועי של ה'ניו יורק טיימס' כתבה גדולה מאת וולטר גודמן על מאיר ועל הליגה. עיקרה של הכתבה היה ריאיון רחב היקף, שבו הייתה למאיר הזדמנות להציג את השקפותיו לפני ציבור רחב. הוא הבהיר את מטרות הליגה:
כשאנשים שומעים על הגנה יהודית, הם חושבים מיד על כוחניות פיזית. לא לזאת התכוונו... אם מחר בבוקר יקרה נס והאנטישמיות תיעלם פתאום, עדיין יהיו יהודי אמריקה בסכנה קיומית כתוצאה מההתבוללות, מנישואי התערובת, מהניכור ממורשתם... הליגה להגנה יהודית הוקמה לא רק כדי להגן הגנה פיזית על יהודים. היא הוקמה גם כדי לצאת אל היהודים ולהחדיר בהם גאווה יהודית, כדי להגן על היהודים מהיעלמות...
בתשובה על שאלת הכתב הוא ענה:
...ידוע לי היטב שבקרב יהודים קיים פוטנציאל לגזענות כמו בקרב כל האנשים. את כל חיי הקדשתי למאבק בשנאה ובגזענות נגד יהודים, ואינני רואה הבדל בין זה ובין גזענות של יהודים כלפי אחרים.
למרבה האירוניה, מאיר עצמו הואשם בגזענות שנים מאוחר יותר, כשהוא התריע על הסכנה שמהווה האוכלוסייה הערבית למדינת ישראל. בעניין האשמה זו הוא הבהיר: "גזענות פירושה לקבוע לגזע מסוים, לעם מסוים או לצבע מסוים מעמד נחות אבסולוטי [בלי אפשרות להשתנות], אך היהדות מקבלת כשווה את כל מי שרוצה להתגייר... יהדות וציונות אינן מבטאות גזענות, אלא את ההבדלה והשוני של היהודים, מעמד שאינו ביולוגי אלא אידיאולוגי".1
מאיר הסביר בריאיון שכדי לעזור ליהודי ברית המועצות מנסה הליגה להעלות את מצוקתם למודעות העולמית על ידי פעולות דרמטיות. הוא הביע את תקוותו שפעילות הליגה תמריץ את הארגונים היהודיים הממסדיים לנקוט פעילות אגרסיבית יותר, וכך תאלץ את ברית המועצות, הזקוקה מאוד לידידותה של אמריקה, לרכך את עמדתה הנוקשה כלפי היהודים.
גודמן העלה את הטענה הרווחת שהאלימות "אינה דרכה של היהדות", ומאיר הגיב בהרחבה:
קודם כל צריך להבהיר את מושג האלימות — ובמיוחד את מושג האלימות ביהדות... רבים מהמנהיגים של ארגונים יהודיים חילוניים יודעים מעט מאוד על היהדות...
לפי היהדות האלימות היא דבר רע — אבל לפעמים היא נחוצה... כשמגיע חג החנוכה, כל אחד מחברי הקונגרס היהודי-אמריקני לוקח את ילדו הקטן לחגוג לכבוד המכבים. לכבוד מי אתם חוגגים? המכבים לא קיימו הפגנות שקטות... אנחנו חולייה בשרשרת אחת שכוללת את האצ"ל, את המכבים, את כל הארגונים היהודיים שנקטו אלימות כדי לעזור ליהודים.
...אם אתה צריך להתמודד עם מישהו כמו סאני קַרסון... הוא משתלט על משרד ה'תאגיד היהודי של קראון הייטס', יושב שם ומתחיל לדרוש דרישות. הוא מתחיל לדפוק על השולחן. עכשיו, איך מוציאים אותו משם, במיוחד כשהיהודים פוחדים? הם פוחדים לקרוא למשטרה. הם פוחדים לעשות כל דבר... עכשיו, מה עושים עם קרסון — בריון, אנטישמי מסוכן, גזעני?... אתה לא יושב ומדבר עם קרסון. קרסון לא מקשיב. במקרה של סוני קרסון אתה נכנס ואומר: "נו, מותק, אתה יוצא? או שצריך לחתוך אותך?" ואז הוא אומר: "בסדר, בסדר, שב, נדבר".
...עכשיו אנחנו מדברים ברמה של פנתר לפנתר. נכון, מכנים אותנו "פנתרים יהודים". איננו מכחישים זאת, על אף שאין זה נכון... אם הפנתר חושב שאנחנו פנתרים, מצוין. זה עוזר ליהודים... אך זה פוגע בנו בעיני היהודים. יהודי המעמד הבינוני אינם אוהבים לחשוב שיש פנתרים יהודים, ולכן אינם תורמים לנו.
גודמן תיאר את הופעתו של מאיר:
...גבר נאה, מבנה גופו לא גדול, שערו כהה, לבוש חליפה כחולה וחולצה לבנה עם צווארון פתוח. הוא חבוש כיפת צמר שחורה. הוא עדיין לא הגיע לגיל ארבעים, אך התנועות הרכות, הנהוני הראש, הלאות והידענות נותנים רושם של אדם מבוגר הרבה יותר.
[עומד ומדבר] על הבמה, הולם בידו הימנית, אך בקושי מרים את קולו. באותו נאום באוקטובר המסר שלו היה פשוט: הוא רצה שנשתתף בעוד שבועיים בעצרת גדולה למען סילבה זלמנסון... על יד בניין המשלחת הסובייטית. הוא אמר לנו שכשיהודים יורשו סוף סוף לעזוב את רוסיה... תיזכר הליגה בהיסטוריה עם שאר הקבוצות הראויות להערכה, שבזמנן זכו רק להשמצות... היה בדבריו להט, אך הוא לא הרים את קולו. בסוף הנאום הוא הוקף קבוצת נערים ואנשים, והוא ענה על שאלותיהם בסבלנות, בשקט, בלאות.
גודמן תיאר את משרד הליגה, שעדיין היה במנהטן כשראיין את מאיר: "...צינורות, חוטי טלפון, רצפת עץ חורקת, מזוזות ופוסטרים מרופטים על קירות לא צבועים... חדר אחד גדול מאובק, שאיכשהו הצליח להיראות בו בזמן גם ריק וגם מבולגן. קרטונים, שקי דואר, כיסאות רעועים, קופות לתרומות ותיקיות גדושות ניירת".2
ואולם כאשר פורסמה הכתבה כבר היה משרד הליגה בברוקלין, והתמונה שצורפה לכתבה צולמה שם. מאיר נראה בה יושב על יד שולחן עבודתו, ועל קיר הטיח שמאחוריו מרוססות באותיות גדולות ושחורות המילים "המשרד של ה'רֶבּ'".3
הפרסום במוסף השבועי היוקרתי של ה'ניו יורק טיימס' היה במה רחבה לדעותיו של מאיר בנושאים כמו הגנה עצמית ליהודים, היהדות הסובייטית, הקשר שלו עם ג'ו קולומבו, התבוללות, נישואי תערובת וגאווה יהודית. לאחר חשיפה תקשורתית גדולה כזו תמיד היו קהלים גדולים בהרצאותיו של מאיר. חבל שהכתבה לא התפרסמה בתחילת ביקורו של מאיר בארצות הברית אלא אחריו.
משרד החוץ האמריקני עקב אחרי צעדיו של מאיר, והודעות על חזרתו לארץ נשלחו במברקים לשגרירויות ארצות הברית בתל אביב ובמוסקבה ולשגריר האמריקני באו"ם. מן ההודעות אפשר ללמוד שהממשל האמריקני רצה שמאיר יהיה בכלא כדי שלא יהיה חופשי לשבש את היחסים בין אמריקה לברית המועצות. כך נכתב במברקים:
נודע ממשטרת ניו יורק שיו"ר הליגה כהנא יצא מארה"ב לישראל בסביבות 17 בנובמבר. צפוי לחזור ב-26 בדצמבר. נרצה לקבל דיווח מלא על פעולותיו של כהנא בישראל, במיוחד על פעולות העשויות להיות הפרת תנאי המבחן שלו... [על החתום] רוג'רס.4
תחנת מעבר בלונדון
נסיעתו של מאיר חזרה לישראל כללה חניית ביניים בלונדון ביום חמישי ל' במרחשוון (18 בנובמבר). בנמל התעופה של לונדון עיכבו אותו פקידי ההגירה במשך יותר משעה. מאיר אמר להם שהוא הוזמן לדבר לפני קבוצת יהודים צעירים בנושא היהדות הסובייטית, ולבסוף הוענקה לו אשרת שהייה עד יום ראשון אחר הצהריים.5
כמו עמיתיהם באמריקה היו יהודי הממסד באנגליה, ובראשם 'ועד שליחי הקהילות הבריטי', נגועים במחלה הגלותית שהתבטאה בפחד למשוך תשומת לב רבה מדי ליהדותם. מארחיו של מאיר בלונדון, ססיל וברברה אוברמן, ניסו למנוע מ'ועד שליחי הקהילות הבריטי' לפרסם הצהרת התנגדות למאיר. לשם כך הם קבעו פגישה בין מאיר לרב הראשי לבריטניה, הרב עמנואל יעקובוביץ, אך לשווא; בינתיים כבר פרסם הוועד הצהרת גינוי. ברברה אוברמן, שעמדה בראש 'הוועד לשחרור אסירים סובייטים יהודים' ותמכה בדרכו של מאיר, ארגנה את ההרצאה לאותו ערב. למרות הגינוי הממסדי הגיעו חמש מאות איש להרצאה, ולאחריה נשארו צעירים רבים כדי לשוחח עם מאיר. בדבריו עודד מאיר נקיטת עמדה תקיפה יותר והקמת סניף של הליגה בלונדון.6
מאיר התארח בשבת בביתם של ססיל וברברה אוברמן והתפלל אִתם בבית הכנסת 'דונסטן רוד'. מיד עם צאת השבת גדשו באופן ספונטני כמאה וחמישים צעירים את סלון ביתה של משפחת אוברמן. מאיר ישב אִתם על הרצפה והאיץ בשומעיו "להשתמש ברגליהם" למען היהודים הסובייטים. כתבת ששמעה את דבריו ציינה: "כשהוא מדבר עם הצעירים, הוא מדבר ברגש ובתחושת דחיפות... הוא מבין נקודה אחת חיונית: הצעירים דורשים יצירתיות במאבק למען היהדות הסובייטית, וצריך לעשות את זה לא באלימות, אלא בתקיפות".7
סוניה כהן-אילוז נכחה בפגישה שהייתה למחרת, ביום ראשון בבוקר, וסיפרה:
זכורה לי קבוצה חמה, פשוטה וידידותית, שכללה אנשים מכל הגילים ומכל הסוגים; הרב כהנא לבש חולצה ואולי סוודר — לא חליפה... ישבנו סביבו, חלקנו על הרצפה, והקשבנו. בלענו כל מילה ושוחחנו על תכניות לעתיד. אני בהחלט נשביתי מאז והתמסרתי למטרה.8
אחר הצהריים עלה מאיר למטוס שיביאו לישראל. בביקורו הקצר אך רב הרושם בלונדון הוא הניח את היסודות להקמת סניף הליגה בבריטניה והמריץ את היהודים שם לפעול למען יהודי ברית המועצות.
היהודים בארצות ערב
מאיר חזר לארץ ומיד החל בפעילות למען יהודי ארצות ערב — סוריה, עיראק ומצרים.
ארבעת אלפים היהודים שחיו אז בסוריה נרדפו בתחומים רבים. הם נדרשו לשאת תעודות זיהוי מיוחדות, ולעתים קרובות היו נתונים בעוצר. מקצועות מסוימים היו חסומים בפניהם, הם לא הורשו לעבוד בחברות ממשלתיות והם לא היו זכאים לאשראי בנקאי. נאסר עליהם להתרחק יותר מארבעה קילומטרים מבתיהם, והם לא הורשו להגר.
שוטרים סמויים פיקחו על כל התכנסות של יהודים, כולל חתונות ותפילות בבתי הכנסת. יהודים צעירים רבים ברחו מסוריה בעזרת מבריחי גבול, ולכן חויבה כל משפחה יהודית להודיע לשלטונות אם לא הגיע הביתה אחד מבני המשפחה עד השעה תשע בערב. במקרה שיהודי נעדר במשך כמה ימים, היו בני משפחתו נחקרים בחשד לשותפות בבריחתו.9
בטורו השבועי הסביר מאיר את הצורך בפעילות למען יהודי סוריה:
בהופעתי הראשונה בקמפוס ישראלי, באוניברסיטה העברית, שמעתי בפעם הראשונה את השאלה "מדוע לא עשית למען יהודי סוריה את מה שעשית למען יהודי רוסיה?"... השאלה הזאת נשאלה בכל מקום בישראל שדיברתי... מספר מפתיע בגודלו של ישראלים כופרים בהנחת היסוד של ממשלת ישראל ושל קבוצות ממסדיות באמריקה, שפעילות נגד הסורים תגרור פעולות נקם של הסורים נגד יהודי סוריה.
...אין סיכוי לישועה ממשית ליהודי דמשק וחלב כל עוד פוחדים יהודי העולם להגיב.10
בי"ד בכסלו תשל"ב (2 בדצמבר 1971) התקיימה בכותל עצרת של הליגה למען יהודי סוריה. שמעון רחמים, שארגן אותה, סיפר ששניים מהנואמים היו ילידי חלב שבסוריה: דוד סיטון, יושב ראש ועד העדה הספרדית בירושלים, ומנחם ידיד, חבר כנסת מטעם תנועת החירות. נואם נוסף היה פרופסור ישראל אלדד, איש ימין ידוע. מאיר היה הנואם המרכזי. הוא אמר: "את מה שעשינו למען היהודים שברוסיה נעשה למען היהודים שבמדינות ערב — הטרדת דיפלומטים בניו יורק, בלונדון ואפילו בדמשק".11
בביקורו הבא של מאיר באמריקה הייתה יהדות סוריה הנושא הראשון בסדר יומו.
יומיים בפריז
בכ"ז בכסלו (15 בדצמבר) טס מאיר לפריז לביקור בן יומיים בעקבות הזמנתם של יהודים בצרפת שביקשו להקים סניף של הליגה. ליליאן סֶטבון, דמות פעילה בקהילה היהודית, הפגישה את מאיר עם חתן פרס הנובל רנה קסן, מנהיג בקהילה היהודית של צרפת. בבית הכנסת פגש מאיר את הרב הראשי של צרפת, הרב יעקב קפלן. פגישות אלו צוינו בדיווחים של הוועד היהודי-אמריקני ("ביקורו היה שקט") ושל הבולשת הפדרלית ("הנדון הגיע ב-15 בדצמבר").12
אמנם מאיר למד צרפתית בבית הספר התיכון, אך ידיעותיו היו מעטות מכדי לאפשר לו לשוחח בחופשיות בצרפתית. הוא דיבר בעברית ובאנגלית ונעזר במתורגמנים. זו הסיבה, כנראה, לעובדה שרק כתבים מהעיתונות היהודית המקומית הוזמנו למסיבת עיתונאים שכונסה כדי להודיע על התכנית לפתוח בפריז סניף של הליגה. מאיר אמר לכתבים שחברי הליגה בפריז יגרמו "חיים קשים" לדיפלומטים הסובייטים והסורים, ועם זאת, הוא הבטיח, לא תנקוט הליגה בצרפת שיטות אלימות או לא חוקיות. בתשובה לכתב 'ידיעות אחרונות' בפריז, אדווין איתן, הוא אמר שאם לא תתיר ממשלת צרפת להקים סניף של הליגה, התוצאה תהיה רק אהדה גוברת לליגה. בסופו של דבר לא הוקם בצרפת סניף של הליגה, אבל כשלושים חברי החירות שנפגשו עם מאיר באותו יום בפריז הקימו ארגון ששמו מצדה. הפעולות של מצדה היו דומות לאלה של הליגה, ומפעם לפעם היו דיווחים עליהן בעיתונות הישראלית. מאיר לא ביקר עוד בפריז, כנראה בגלל קשיי השפה.13
לפני שובו של מאיר ארצה הופיעה ב'מעריב' ידיעה שכותרתה "ההקלה במצב היהודים באחרונה — בעיקר תודות לפעולות הרב כהנא". יהודים שרואיינו בשלוש ערים ברוסיה אמרו לכתב שמואל הלפרין שהשיפור במצבם היה בעיקר בזכות פעילותו של מאיר.14
אבל מאיר לא הסתפק ב"הקלה". במאמר שכתב זמן קצר לאחר מכן הוא קרא להגביר את פעולות המחאה:
העובדה שכמעט ארבעה עשר אלף יהודים הגיעו לישראל מברית המועצות בשנת תשל"א (1971) וששלושים וחמישה אלף עד ארבעים אלף יהודים צפויים להגיע בשנת תשל"ב (1972) מוכיחה בבירור שלמאבקנו כוח רב כשהוא מלווה באומץ ובמסירות נפש.
...השמחה לנוכח השינוי לכאורה במדיניותם של הסובייטים עלולה ליצור תחושת רגיעה וביטחון שהניצחון בידינו. תחושה זאת מולידה טיעונים כאילו מעתה אין עוד צורך בהפגנות... אולם ברור שהצורך של הסובייטים בדֶטַנט היה המניע העיקרי לשינוי במדיניותם... הגידול בהגירה היהודית הוא תוצאה ישירה של מיליטנטיות יהודית... יהיה טיפשי והרסני להפסיק עכשיו...
...לאחר משפט לנינגרד, כשהייתה "רגיעה" בהפגנות שלנו, צמצמו הסובייטים את היקף ההגירה... ואל לנו לשכוח את היהודים הכלואים לא רק בכלא הענק ששמו ברית המועצות, אלא אף בבתי הסוהר שבתוך אותו כלא. עשרות יהודים סובייטים שהם אסירים פוליטיים אינם זכאים אף להגיש בקשה להגירה. לוּ רק בשבילם, אם לא בשביל האחרים, חובה עלינו להמשיך ולהגביר את המחאות ואת המיליטנטיות.
לא יעלה על הדעת שסילבה זלמנסון, רייזה פלטניק וכל השאר יישכחו מלב... הזמן לצעוק חזק יותר ולהפגין בזעם רב יותר הוא בדיוק עכשיו, כשהסובייטים הראו שהם חלשים ורגישים ללחץ. אין לדעת מה ילד יום.15
מאמר אחר שכתב מאיר בתקופה ההיא עסק בלחץ הבין-לאומי על ישראל לסגת משטחים ששחררה במלחמת ששת הימים. הוא ציטט מתוך החוק הבין-לאומי: "הכיבוש... מעניק זכויות רכוש וריבונות על השטח הכבוש". הוא הביא דוגמה מהעבר הלא רחוק:
...לאחר שהסובייטים כבשו את האיים הקוריליים במזרח הרחוק, מה כתבה 'פרבדה' [העיתון הקומוניסטי הרשמי] בספטמבר 1964? שמעו:
"עם שהותקף, שהגן על עצמו ושניצח במלחמה מחויב ליצור מצב פוליטי שיבטיח את השמדת מקורות התוקפנות... שום שטח לא יוחזר כל עוד קיימת סכנת התוקפנות".
והנה, אותה מדינה [ברית המועצות] מעזה לדרוש שישראל תחזיר את השטחים ששוחררו לפני ארבע שנים!
אבל מעבר לזה, כתב מאיר, יש לנו זכות קדומה על שטחים אלה:
...אך מעל ומעבר לכל זה קיימת העובדה הנצחית שהשטחים ששוחררו הם אדמה יהודית. הגדה המערבית וירושלים העתיקה ורמת הגולן — כולן חלקים של ארץ ישראל השלמה ההיסטורית. בתש"ז (1947) הסכימו היהודים לקבל את תכנית החלוקה של האו"ם, שהקציבה להם שטח זעום של ארץ ישראל, אך ורק מתוך תקווה שהערבים יושיטו יד לשלום תמורת הוויתור. תכנית החלוקה התבטלה וחוסלה עם קריאות הערבים בתשכ"ז (1967) לזרוק את היהודים לים.
...גבולות תש"ט (1949) מתו, נרצחו בידי הערבים. השטח ששוחרר בתשכ"ז (1967) הוא אדמה יהודית הן מכוח הזכות ההיסטורית הן מכוח הזכות להבטיח את קיומנו. על כך אין ויכוח — הרוסים והחוק הבין-לאומי סיפקו את התקדים ואת ההיגיון.16
מאיר ניצל כל הזדמנות לומר את דבריו. ביומנו רשומות שתי הרצאות בטבת (דצמבר): בטכניון בחיפה וב'מרכז בני ברית' בתל אביב. מאיר לא נהג לרשום כל אירוע ביומנו. למשל, מתוך שש הרצאות במרחשוון תשל"ג (נובמבר 1972) שמצאתי במקורות אחרים הייתה רשומה רק אחת ביומנו. לכן סביר להניח שהוא נשא הרצאות נוספות בחודש וחצי ששהה בארץ.17
על פי התכנית, בטבת הגיע הזמן לצאת שוב לארצות הברית. מאיר היה בארץ מכ"ד באלול תשל"א עד כ"ה בתשרי תשל"ב (14 בספטמבר עד 14 באוקטובר 1971) ושוב מכ"ט במרחשוון עד ז' בטבת (17 בנובמבר עד 25 בדצמבר).
הנוער מוביל
מאיר נחת בניו יורק בח' בטבת (26 בדצמבר) ומיד פתח בתכניות לפעילות למען יהודי סוריה ועיראק, כפי שהצהיר בעצרת בכותל. בהפגנה מול בניין המשלחת הסורית לאו"ם הוא הכריז שהליגה תפתח "מערכה של הטרדה" נגד המשלחת: המרכזייה הטלפונית שלה "תופצץ" בשיחות, ייערכו "ביקורים" בבניין המשלחת, וחברי הליגה "ילוו" דיפלומטים סורים בצאתם מהבניין. המפגינים חילקו פליירים שתיארו את רדיפת היהודים בסוריה בידי "קצבים סורים".18
שגריר סוריה באו"ם, ג'ורג' טומה, טען שצעיר וצעירה פרצו לתוך בניין המשלחת, ריססו על הקיר מגן דוד ו"עם ישראל חי" ופיזרו דפים שבהם מחאה על יחס השלטונות הסוריים ליהודים. טומה זימן פגישה חפוזה של ועדת האו"ם כדי להתלונן על היעדר אבטחה משטרתית מספקת. בריאיון ברשת הטלוויזיה >ENG<NBC<HEB> הצהיר מאיר שבמאבק למען יהודי סוריה תפעל הליגה כפי שפעלה נגד דיפלומטים סובייטים. בהמשך לפעילות הליגה למען יהודי סוריה ועיראק נערכו באותו חודש הפגנות בניו יורק ובוושינגטון, ומאוחר יותר באותה שנה נערכו הפגנות גם בנציגויות של הצלב האדום ושל האו"ם בישראל.19
בארצות הברית החלו ההכנות למערכת הבחירות לנשיאות. שניים מן המתמודדים למועמדות הדמוקרטית היו הסנטור הנרי ג'קסון וראש עיריית ניו יורק, ג'ון לינדזי. מאיר תמך בסנטור הנרי ג'קסון בשל תיקון החוק שהציע, שתלה את קשרי הסחר עם הסובייטים בשיפור יחסם ליהודים, ופתח במערכה נגד מועמדותו של לינדזי. הוא אמר: "בשש שנות כהונתו של לינדזי בניו יורק הוא הרס את העיר", וטען שאם תפקודו כראש עיר יישנה בקנה מידה ארצי, זה יהיה אסון.20
במסגרת המערכה נגד לינדזי טס מאיר למיאמי. נַט רוזנווסר, שהגיע לשם לפניו כדי לארגן בעבורו הרצאות ופגישות, קיבל את פניו בשדה התעופה, מלווה כתבים מ"ארבע או חמש תחנות טלוויזיה, מה'מיאמי הרלד', מה'מיאמי סטאר' ומתחנת הרדיו המקומית". בהרצאותיו במיאמי הזכיר מאיר לשומעיו כיצד רמס לינדזי את זכויות היהודים בניו יורק. כשהגיע לינדזי למיאמי בשבוע שלאחר מכן כדי לגייס את קולות היהודים, חיכו לו מפגינים, ובידיהם שלטים באנגלית וביידיש שבהם כיתובים על תפקודו הגרוע בניו יורק. גם בבוסטון קידמו חברי הליגה את לינדזי בשלטים שבהם הוא כונה "האיש שהרס את ניו יורק".21
פגישותיו הראשונות של מאיר בביקור זה הוקדשו לצעירי הליגה, שתמיד היו בראש מעייניו. המשרד בברוקלין נעשה מוקד לפעילות הנוער, שכללה לא רק אימון גופני, אלא גם לימוד השקפות הליגה. הוקמה קבוצה של צעירים שנקראה 'חוליית החיות',א דהיינו יהודים היודעים להילחם כמו חיות כשהם נקראים להגן על אחיהם. חבריה נפגשו בקביעות לאימונים אינטנסיביים, אולם גם הם, כמו הצעירים האחרים בליגה, השקיעו שעות רבות בלימודים. בתכנית שיעורים שכללה גם מבחנים, למדו צעירי הליגה ביסודיות את החוברת שכתב מאיר, 'הליגה להגנה יהודית: עקרונות והשקפות', והיו בקיאים ב"חמשת העקרונות": אהבת ישראל, הדר ישראל, ברזל ישראל, משמעת ישראל וביטחון.ב
לוח הזמנים של קבוצת הנוער היה עמוס מאוד. הפעילות שתוכננה לטבת-שבט (ינואר) בלבד כללה הפגנה מול משרדו של מושל ניו יורק רוקפֶלֶר, שנועדה לקדם את חילופי האסירים מכלא אטיקה עם סילבה זלמנסוןג; הפגנה ב'קַרנֶגי הול' נגד מופע של להקת הבלט 'בולשוי'; עצרת למען יהודי סוריה; והפגנה למען יהודים בשכונות עוני. חברי הקבוצה הגיעו למופע של תזמורת 'אוסיפוב בללייקה' בקונטיקט וגלגלו בקבוקי אמוניה פתוחים במעברי האולם כדי לשבש את המופע.22
הסניפים מחוץ לניו יורק היו פעילים גם הם. בוושינגטון תקפו שניים מחברי הליגה דיפלומט סובייטי ונעצרו. חברי סניף הליגה בקליבלנד ערכו הפגנה מול בית כנסת קונסרבטיבי כשנודע להם שקבוצת הנוער של בית הכנסת מתכננת לנסוע לצפות בסרט על הנצרות, 'ג'יזס קרייסט סופרסטאר'. בנואַרק שבניו ג'רזי הפגינו חברי הליגה מהסניף המקומי מחוץ לאולם שהתקיים בו קונצרט של נגן הצ'לו הרוסי מסטיסלב רוסטרופוביץ'. חברי הליגה בפילדלפיה הפגינו בעקבות השחתת בית כנסת בשכונת לוגן, אזור שגרו בו יהודים קשישים עניים רבים.23
גדלות הרוח
בביקור זה באמריקה התייצב מאיר פעמיים בבתי משפט: פעם אחת בעניין הפלישה למשרדי 'טאס' בטבת תש"ל (דצמבר 1969) ופעם אחת בעניין ההפגנה בכסלו תשל"א (דצמבר 1970) על יד בניין המשלחת הסובייטית. בשני המשפטים לא התקבלה הכרעה.
במכתב אליי כתב מאיר:
המשפט שלי בעניין 'טאס' כנראה יתבטל, מפני שהסובייטים סירבו פתאום להעיד. אני יכול רק להניח שהם אינם מאמינים שיוכלו לנצח לאחר שני המשפטים הקודמים [שהסתיימו בחוסר הכרעה].24
כל משפט טמן בחובו סכנה של מאסר, אך מאיר המשיך לפעול על פי השקפותיו. במאמר "על הגדלות" שכתב לקראת חג החנוכה הוא הסביר את העיקרון שהנחה אותו בכול אשר עשה: עלינו לפעול לפי מצפוננו בלי להתחשב בדעת הרוב ובלי להתחשב בתוצאות. ממאבקם של המכבים נגד היוונים, מאבק של מעטים מול רבים שנָגַד כל היגיון כמותי ואיכותי, לומדים שצריך לפעול במסירות נפש גם כשעומדים בודדים במערכה. הוא סיים את המאמר במלים אלו:
גדלות היא היכולת להבין מה חשוב ומה לא חשוב, מה נצחי ומה זמני וחולף. גדלות היא השאיפה לרמה, לא לשפלה; ההבנה כמה קצר הוא פתילו של נר החיים וכמה חשוב להשתמש בו כדי להאיר את העולם. גדלות היא נחלתם של המעטים, משום שהיא נקנית רק במסירות נפש. כדי להבין את מושג הגדלות צריך להיות נבון, לא רק חכם. גדלות אמתית מרוממת את האדם מדרגה של בן אנוש לדרגות אלוקיות נשגבות. אנו חבים את עצם קיומנו לאותם מעטים שהבינו, לאותם מעטים שחוללו בבדידותם את ההיסטוריה.25
רק כמה מהופעותיו של מאיר בביקור זה מתועדות: הרצאות בשני בתי כנסת, שיחה עם מאזינים בתכנית הרדיו הלילית של ג'ון נֶבֶּל וחוג בית בביתו של צ'רלס שרייבר.26
חלק ניכר מביקורו הקדיש מאיר לארגון ועידה גדולה לעידוד עליית יהודי אמריקה ארצה, שתוכננה להתקיים באייר (מאי) בניו יורק. לפני שחזר לישראל, בג' בשבט תשל"ב (19 בינואר 1972), הוא הספיק להכין את התשתית לוועידה.
© כל הזכויות שמורות