פרק כח
לשנה הבאה בירושלים שבט-ניסן תשל"ב / פברואר-מרץ 1972
בקמפוסים
מאיר הגיע לארצות הברית בכ"ט בשבט (14 בפברואר) ומיד פתח בסבב הרצאות, בעיקר בקמפוסים. קרייג ארונוף, סטודנט באוניברסיטת פנסילבניה, תיאר הרצאה אופיינית של מאיר באותה תקופה:
"אף אחת משש מאות ושלוש עשרה מצוות התורה אינה 'והיית רופא/עורך דין/רואה חשבון'".
הקהל צחק. הנואם לא חייך.
"בכל יום כיפור מכריזים מיליוני יהודים, ורבניהם בראשם, את ההכרזה השקרית 'לשנה הבאה בירושלים'".
הקהל היהודי צחק, אבל הנואם היהודי לא הבין כביכול את הבדיחות שלו.
"יהודי אמריקה לקחו מורשת נפלאה — תרבות, דת, היסטוריה — והמירו אותה ב'בייגלס ולוקס'".
צחוק.
"תארו לעצמכם את דוד המלך כחבר ב'בני ברית'".
צחוק.
"יום אחד יחרטו על מצבותיהם של 'מנהיגי' היהדות האמריקנית: 'ששש... הוא פעל בשקט — מאחורי הקלעים'".
צחוק.
"מדינת ישראל לא קמה בזכות השילוב הצבאי-תעשייתי..."
צחוק.
"...אלא בזכות דם יהודי!"
מאיר כהנא הוא אדם מצחיק מאוד. הוא יודע איך להצחיק אנשים — בעצם, איך להצחיק יהודים. אבל ההומור שלו מבוסס על פרדוכסים ועל ציניות, על צחוק של אנשים על עצמם. זהו סוג מוזר של הומור, כמו ההומור של לני ברוס, הומור שמבלבל אנשים: לפעמים הם צוחקים כשהדברים אינם מצחיקים כלל, ואז, באופן מוזר, הם שותקים כשהדברים מצחיקים באמת.
...כהנא דיבר באוניברסיטת פנסילבניה ביום חמישי בערב, 2 במרץ [ט"ז באדר]. מאתיים האנשים שהגיעו לא מילאו את האולם. סטודנטים יהודים רבים לא באו לשמוע אותו.
הוא המשיך באירוניה שקופה: "...אני נחרד מהרעיון שרבנים נוקטים אלימות. כך לא מתנהג רב יהודי. אילו משה רבנו היה חי היום, לא היו מקבלים אותו כרב — כשהוא ראה מצרי מכה יהודי, הוא הרג את המצרי".
מי שלא בא הפסיד הצגה טובה.
"במשך ארבעה ימים הפרה מדינת ישראל את החוק הבין-לאומיא — ברוך ה'".
הקהל התגלגל מצחוק.
"אלימות היא דבר רע, אך לפעמים נחוץ. הלוואי שהיינו יכולים לעשות הכול בדרכים נחמדות יותר. הלוואי שהיינו יכולים לשבת ולדבר כמו בני אדם — למשל, כמו שאתם עושים כאן באוניברסיטה".
הרב כהנא אינו סטנדאפיסט. הוא לא בא כדי לספר בדיחות. הרב הוא מחנך, מנהיג, אקטיביסט, ציוני, ואולי, כמו שאומרים עליו, גם עושה פצצות.
אבל הוא לא אמר לקהל לעשות פצצות. הוא לא אמר לקהל להרוג שני דיפלומטים סובייטים תמורת כל יהודי שנהרג בידי הסובייטים.
הוא לימד שיעור בהיסטוריה: הוא סיפר על יהודים שהפרו את החוק במיסיסיפי [בהגנה על זכויות השחורים], אבל לא יצאו למאבק למען אחיהם היהודים.
"לא עשינו למען עמנו מה שעשינו למען האחרים. לכן נוסדה הליגה להגנה יהודית — כדי שזה לא יקרה עוד לעולם".
והרב הטיף.
"עכשיו הזמן לקבור את המכובדות... בגלל המכובדות שתקנו".
והוא הסביר.
"אנשים המתנגדים לאלימות הם אנשים שאין להם בעיות. הליגה חיונית באזורים שהחיים הם סיוט של עוני ופשע, באזורים שאפילו בשעות היום אי אפשר לצאת מהבית, באזורים שההליכה לסופרמרקט היא הרפתקה — לפעמים אתה מגיע, לפעמים לא".
האמינו או לא, גם זה עורר צחוק. כנראה, כהנא הוא איש מצחיק מאוד, אם גם זה הצחיק את הקהל.
והוא דיבר על ישראל, על עלייה של יהודי אמריקה.
"הדבר היחיד שיניע את יהודי אמריקה לעלות לישראל הוא הפחד", הוא אמר. אבל יהודי אמריקה אינם פוחדים.
"היהודים מואשמים במתח בין הקבוצות האתניות, בעלייתם של פוליטיקאים קיצוניים, ב->ENG<LSD<HEB> [סמים], בפורנוגרפיה, ומעל הכול — במשבר הכלכלי... יש גידול בתנועות המדברות על תאי גזים... זה יכול לקרות כאן.
"יש פתרון לבעיה היהודית: מדינה יהודית".
מחיאות כפיים.
..."איזה אושר הוא לשמוע קללות של סוורים בעברית!"
צחוק.
...כהנא הוא איש מצחיק מאוד. אם תהיה לכם הזדמנות, לכו להרצאה שלו. זה ממש לא מצחיק.1
אכן, מאיר הצליח לגעת בקהל בהרצאותיו. הוא היה נואם מוכשר מאוד, אבל לא בזכות הכישרון בלבד הוא הצליח. הישגיו של מאיר היו תוצאה של עמל רב.
בהרצאותיו בקמפוסים השקיע מאיר מאמצים רבים ביצירת משקל נגד להשקפות השמאל שפשטו בקמפוסים באמריקה. בכל הרצאה הוא קרא לסטודנטים היהודים להירשם לבית הספר למנהיגות שייפתח בקיץ בירושלים ודיבר על חשיבות העלייה ארצה.2
אולם הדגש בהרצאתו של מאיר באוניברסיטת הופסטרה שבלונג איילנד היה שונה. ההרצאה התקיימה בעיצומה של סערה שחולל דייוויד קר, סטודנט שעמד בראש קבוצה ניאו-נאצית בקמפוס, כשתלה דגל שבו צלב קרס מחלון חדרו שבמעונות הסטודנטים. שבועיים קודם לכן פרסם קר מודעה בביטאון הסטודנטים, שהכריזה "היטלר צדק!" למרות מחאות נמרצות מבית ומחוץ תמכה הנהלת האוניברסיטה בזכותו של קר לתלות את הדגל הנאצי. אבל לקראת הרצאתו המתוכננת של מאיר בקמפוס — שהרב ליאון וולף, שעמד בראש בית הלל בקמפוס, סירב לבטל — חששה ההנהלה מאלימות, ואילצה את קר להוריד את הדגל. במקומו תלה קר שלט "חופש הביטוי לנאצים".
מאיר הגיב בהרצאתו על השלט של קר: "מחנות הריכוז באושוויץ, בבלזן-ברגן ובבוכנוולד היו פרי הבאושים של חופש הביטוי שהוענק לנאצים בשנות העשרים". כתב שנכח בהרצאה דיווח: "בהשוואתו הנוקבת של פרשת קר לעלייתו של היטלר לשלטון הוא הזהיר את הסטודנטים שלא לזלזל בפעילותו של הנאצי המוצהר. לקהל הענקי של אלף ומאתיים הסטודנטים הוא אמר: 'הפתרון לבעיית דייוויד קר הוא מהיר, פשוט וקל. יש כאלה שיאמרו שתקיפה פיזית אינה הדרך היהודית. אבל אם היו נוהגים כך בגרמניה, לא היה קם היטלר'".
כתב אחר שם לב לתנועה אופיינית של מאיר, שתעלה חיוך על פניו של מי שהכיר אותו:
כהנא הרים את הכיפה השחורה מראשו והחזיר אותה למקומה בזריזות. כמעט באותה תנועה הוא הסיט את שערו ממצחו והחווה בידו לשם הדגשה. זו הייתה תנועה עצבנית שחזרה על עצמה, אבל תמיד ליוותה אותה הבלטת נקודה חשובה.
מאיר אמר לקהל שלא רק ניאו-נאצים שונאים יהודים. הוא הראה להם חוברת שהפיצה באותו יום קבוצה שמאלנית באוניברסיטה, 'הוועדה לשחרור אנג'לה דייוויס', וקבע שאנג'לה דיוויס והפנתרים השחורים הם שונאי יהודים למרות טענתם שהם "רק" נגד הציונים. "הם מכנים את ג'רי רובין, ויליאם קונסטלר ואַבּי הופמן חזירים ציונים", הוא אמר. זה היה מגוחך לגמרי, שהרי שלושת היהודים הללו היו בעצמם אנטי ציונים מוצהרים. "אם הם ציונים, אני בולגרי!" הכריז מאיר.3
מאיר כתב על התופעה של אנטישמיות בהסוואה של אנטי ציונות:
אחד הדברים שהערבים משתדלים תמיד להדגיש במאבקם נגד ישראל הוא שהם אינם שונאים יהודים, אלא רק מתנגדים לציונות. התרמית הזאת, שאימצו שונאי ישראל נוספים, כולל הקומוניסטים והפשיסטים, הצליחה להוליך רבים שולל — גם את היהודים עצמם. היא גררה דרישות [של הקהילייה הבין-לאומית] שישראל תוותר על המושג של מדינה ציונית, כדי שהערבים והיהודים "יחיו יחד באושר" באיזשהו סוג של פלסטין דו-לאומית או רב-אתנית.
...חשוב מאוד שיהודים צעירים, במיוחד ישראלים, יהיו מודעים לשנאה התהומית שרוחשים הערבים ליהודים, ויבינו שזוהי שנאת יהודים, לא רק שנאת ישראלים. ההיסטוריה הרחוקה והקרובה מוכיחה שהאסלאם דוגל בדיכוי כל מיעוט שאינו מוסלמי או ערבי. השחורים בסודן, הכורדים בעיראק, הנוצרים הקופטים, הביאפרים — כולם עדות אילמת לשנאה ולחוסר הסובלנות האכזרי כלפי אלו שאינם מוסלמים.
...הטענה "אנחנו רק אנטי ציונים" הפכה לסיסמה קבועה בפי כל שונאי ישראל. זה התבטא בשנים האחרונות בפולין, ב-1968 [תשכ"ח] בצ'כיה ובכל ביטאוני הפשיסטים הימניים באמריקה. המילה ציונות נעשתה מילת הסוואה ליהודים, ואוי לנו אם נשכח זאת.4
באותו יום אמר מאיר דברים דומים בהרצאה שנשא לפני כמאתיים וחמישים סטודנטים באוניברסיטת 'לונג איילנד', הסמוכה לאוניברסיטת הופסטרה. הוא גם הסביר לסטודנטים מהי מטרת בית הספר למנהיגות ועודד אותם להירשם לתכנית הקיץ. דבריו סוכמו בכתבה על הרצאתו בביטאון הסטודנטים:
"המקום בשבילכם אינו כאן, אלא בישראל", הוא אמר. בית הספר הזה יכשיר את המנהיגים של מחר. הם יחוללו מהפכה באמצעות ההסברה, לא באמצעות הנשק. הם ילמדו בתכנית לימודים ארוכה וקשה, וכשיסיימו, יחזרו לאמריקה וילכו לכל קמפוס שיש בו סטודנטים יהודים רבים. הם יישארו שם שנתיים כדי ללמד גאווה יהודית. "בסיום שהותם בקמפוס", אמר כהנא, "אתם תבחינו בשינוי; לא תכירו את המקום".5
מטרתו של מאיר הייתה להביא את יהודי אמריקה להכרה שתופעות כמו הקבוצה הניאו-נאצית באוניברסיטת הופסטרה הן אותות אזהרה לעלות לישראל.
אפילו ה'ליגה נגד השמצה' דיווחה על גידול ניכר בהיקף התקריות האנטישמיות בשנתיים האחרונות ועל גידול במספר הארגונים ובמספר כתבי העת האנטישמיים.6 אבל היא לא ראתה בכל אלו אותות אזהרה דוחקים, כפי שראה מאיר. מתוך תחושת דחיפות זו הדגיש מאיר בהרצאותיו את הצורך בעליית חירום המונית. הדגש הזה משתקף בכתבה על הרצאה שנשא מאיר:
...עליית חירום המונית: זהו המסר החדש של הרב כהנא ליהדות אמריקה, ושיטת ההפחדה שלו גררה ביקורת חריפה עליו.
..."אתה מנסה לומר לעצמך שאתה כמו כל אדם אחר כאן באמריקה", אמר הרב כהנא, "אבל עמוק בפנים אתה יודע שאינך כמו כולם. היהודים נוטים לברוח מעובדות ולקוות שבעיות תיעלמנה מעצמן.
"...בסופו של דבר, הפתרון ל'בעיה היהודית' הוא מדינה יהודית. תמיד סבלו היהודים בגלות. עכשיו, כשיש פה פנתרים וניאו-נאצים, אל לנו להסתכן.
"אנחנו אומרים 'לשנה הבאה בירושלים' ואז חוזרים לבתינו [באמריקה]. התפללנו לחזור לציון — עכשיו זה בהישג יד! אל-על מחכה להטיס אתכם... זה הזמן. בואו הביתה... אם לא למענכם, למען ילדיכם ונכדיכם".7
במכתב שכתב אליי מאיר ניתן לחוש את התלהבותו מהרעיון של עלייה המונית:
...פינוי המוני של שכונה יהודית לישראל: זהו מושג מהפכני. בחרנו באזורים כמו איסט סייד, רוקַווי, ברונקס... אני מדבר על עלייה לא במושגים של אלפים, אלא של עשרות אלפים ויותר.8
העלייה ארצה הייתה הנושא העיקרי בהרצאותיו של מאיר באדר (מרץ) בבתי כנסת באוקלַהומה, בטֶקסַס, במַסצ'וּסֶטס, באינדיאנה, באריזונה ובניו יורק. בעקבות הפופולריות של מאיר, בתקופה זו ארגנה סוכנות ההרצאות 'הרי ווקר' חלק מהרצאותיו.9
ביום שהגיע מאיר לדֶס פלֵיינז (עיר ליד שיקגו) כדי לשאת הרצאה התחוללה סופת שלגים עזה. כמעט בלתי אפשרי היה לנסוע בכבישים, ובכל זאת הגיעו כמאה איש ברגל כדי לשמוע את מאיר.10 למחרת הוא טס לטקסס. שם מזג האוויר היה נוח, אבל הקהל היה סוער. הרצאתו באוניברסיטת טקסס שבעיר אוסטין תוארה בעיתון מקומי:
קולו של כהנא הצליח לגבור על קריאות בוז וצעקות "גזען" של סטודנטים שמאלנים ותומכי ערבים שהניפו שלטים בזכות "המהפכה הערבית". דבריו נקטעו הן בקריאותיהם של סטודנטים אלו הן בקריאות תמיכה של סטודנטים יהודים.
...בשלב מסוים ניגש אחד מתומכי הערבים לקצה הבמה וניסה להתווכח עם כהנא, וקהל קטן של סטודנטים התקבץ על יד הבמה. סטודנטים אחרים שכנעו אותם להתפזר, אך סטודנט אחד דחף את כהנא, שירד מהבמה כדי לדבר עם הקהל, והתפתחה תגרת דחיפות קצרה. לאחר מכן הייתה רגיעה יחסית, וכהנא המשיך בנאומו.
סטודנט פרו ערבי שאל את כהנא מדוע הפליטים הפלסטינאים צריכים "לחיות כמו כלבים במשך עשרים ושתיים שנה במחנות פליטים".
כהנא אמר: "זאת שאלה טובה, אבל אינך שואל את האדם הנכון. אילו הערבים היו עושים למען הפליטים שלהם את מה שאנחנו עשינו למען הפליטים שלנו, לא היו היום שום פליטים. אילו הסכימו הערבים לתכנית החלוקה [בתש"ח], הייתה [היום] מדינה ערבית ומדינה יהודית. אתם גרמתם לבעיית הפליטים הערבים, לא אנחנו".11
בביטאון הסטודנטים נכתב:
כהנא הזכיר את רצונם של השמאלנים ליצור "פלסטין דמוקרטית, חילונית ורב-לאומית" ואמר:
"כשסוריה תהיה דמוקרטית וחילונית ורב-לאומית, נדבר על פלסטין דמוקרטית וחילונית ורב-לאומית..." כהנא אמר שהתנועה הציונית היא "החזית הלאומית לשחרור היהודים".
בתשובה על שאלות בדבר מיעוטים נרדפים אחרים אמר כהנא: "קודם נציל את היהודים ואחר כך נלך יחד ונציל את העולם".12
אבי רייך, סטודנט ישראלי שלמד אז באוניברסיטת טקסס, כתב (בעברית):
...אודה, מתוך ששמעתי עד כה ציפיתי לנואם רגשני וצעקני, והנה הופתעתי לטובה. לפניי ניצב ישראלי צעיר ומחייך, במקטורן ובצווארון פתוח, המדבר בשקט ובהיגיון... הוא יודע איך לפנות אל הנוער, הוא תובע ממנו ברורות להזדהות ולעלות ארצה, ומשמש בעצמו דוגמה נאה... הדי הביקור עדיין ניכרים בחליפת מכתבים למערכת עיתון הסטודנטים...13
מיכאל אברמוביץ סיפר לי: "ידידי אֶד פייגין ואני ארגנו את הרצאתו של הרב באוסטין. בקמפוס, שהיה הגדול ביותר בטקסס, היו אז יותר מארבעים אלף סטודנטים, והיחס כלפי ישראל והציונות היה עוין מאוד. השמאל שלט בארגון הסטודנטים, חברות הנפט שלטו בטקסס, וכל מי שהפריע לעסקאות הנפט (כלומר ישראל והיהודים) היה האויב. כאלף סטודנטים באו לשמוע את הרב, וכמו תמיד הרב היה מבריק. הוא שלט שליטה מלאה במצב למרות קריאות הביניים וההפרעות".14
לאחר החוויה הסוערת הזאת טס מאיר לפינקס ודיבר לפני קהל רגוע ומנומס באוניברסיטת אריזונה. בהרצאה, שהתקיימה בחסות ארגון הסטודנטים היהודים 'הלל' והמחלקה לסוציולוגיה, הזהיר מאיר מפני התגברות האנטישמיות באמריקה: "אסור להניח שזה לא יקרה כאן... אנשים הגונים נעשים אנשים לא הגונים כשהם מתוסכלים ולא מרוצים". הוא דיבר על אדישותם וניכורם של סטודנטים יהודים ואמר: "הגיע הזמן ללמד יהדות ולחנך לגאווה יהודית. כסף יהודי צריך לממן חינוך יהודי".15
כלא 'פוטמה' בברית המועצות
המאבק למען יהודי ברית המועצות מעולם לא ירד מסדר יומו של מאיר. בדיווח שפורסם בתקופה ההיא תוארו סבלם וגבורתם של היהודים שם:
תשעה עשר אסירים במחנה 19 בכלא פוטמה במורדוביה הסובייטית — עשרה מהם לא יהודים — פתחו בשביתת רעב בלי הגבלה החל משבת שעברה בעקבות [הערמת קשיים] בנושא ביקורי הקרובים. למשל, אמו של בוריס פנסון לא הורשתה לבקרו...
בקובנה נדחתה בקשתם של יהודים לקבל רישיון ללַמד עברית בבית הכנסת המקומי, בטענה שהמקום נועד רק לתפילה. שישים וחמישה יהודים נרשמו לשיעורים בעברית...16
בטורו ב'ג'ואיש פרס' גולל מאיר את סיפור גבורתה של רייזה פלטניק:
שמה רייזה פלטניק, והעולם בקושי שמע עליה. אילו היה שמה אנג'לה דייוויס [חברה בפנתרים השחורים שנאסרה], היינו רואים המוני אנשים — בלי ספק, רבים מהם יהודים — המוכנים לעלות על הבריקדות למענה. אבל רייזה אינה אנג'לה דייוויס; היא בסך הכול יהודייה. ליהודים השמאלנים אין זמן בשבילה, במיוחד משום שהיא ציונית.
רייזה פלטניק היא ציונית ואסירה במחנה ריכוז באוקראינה...
...מלחמת ששת הימים הציתה בה סערת רגשות ושאיפה לעלות לישראל. היא כתבה לסוכנות היהודית בירושלים וביקשה סיוע באיתור קרובי משפחה בישראל, משום שתנאי הכרחי לקבלת אישור הגירה מהסובייטים הוא הימצאות קרובי משפחה בישראל. צעד זה "זיכה" אותה בחיפוש של הק-ג-ב (המשטרה החשאית הסובייטית) בביתה במשך שש שעות באוקטובר 1970 [תשרי תשל"א]. החומר ה"חתרני" שנמצא בביתה כלל ספרים על מדינת ישראל, עותק של הכרזת זכויות האדם הבין-לאומית ומכונת הכתיבה שלה... היא הואשמה בהחזקת חומר תעמולה נגד השלטון ובהפצתו.
משפטה נערך ביוני 1971 [סיוון תשל"א]. בהצהרתה בבית המשפט הצטרפה רייזה פלטניק לשורות היהודים הנחושים והעקשנים שבזכותם אנחנו קיימים עדיין כעם. רייזה פלטניק דיברה — לא אל השופט, שטרם פתיחת המשפט כבר הרשיע אותה — אלא אל אחיה היהודים בברית המועצות ואל העולם כולו:
"מדוע הועמדתי לדין? משום שבמשך כל חיי הרגשתי בצורה חזקה את יהדותי, משום שהעזתי להשתתף בתחיית התודעה הלאומית של היהודים הסובייטים הרוצים להגר לישראל.
"...אני מעזה לקוות שיבוא יום שאוכל להגשים את חלומי ולעלות לארץ שהישגיה הם פרי עמלם של בני עמי, לארץ שהיא מולדתי היחידה..."
עכשיו רייזה פלטניק חולה. חולה מאוד. מצבה הגיע עד כדי סכנת חיים. משפחתה חוששת שלא תצליח לשרוד עד סוף תקופת מאסרה...17
במאמציו לפרסם את מצוקתם של יהודי ברית המועצות הגה מאיר רעיון חדש: במסיבת עיתונאים בוושינגטון בכ' באדר (6 במרץ) הוא הודיע כי יגיש בקשה לקבלת אשרת כניסה לברית המועצות. הוא הסביר לכתבים שברצונו לבקר שם ולראות מקרוב את מצבם של יהודי ברית המועצות כדי שיוכל לדווח על כך לנשיא ניקסון, שהיה אמור לנסוע למוסקבה בט' בסיוון (22 במאי). מאיר אמר שהוא מתכונן לבקר אצל יהודים בערים קייב, אודסה, מוסקבה, לנינגרד וריגה, וכן לבקר במחנות העבודה בכלא פוטמה, שיהודים רבים היו כלואים בהם, ובבית החולים הפסיכיאטרי בצ'רנייקובסק, שרבים מהיהודים שהתנגדו לשלטון נשלחו אליו.18
ד"ר ויליאם פרל, יושב ראש סניף הליגה בוושינגטון, כתב לי:
הרב כהנא וכמה תומכים הגיעו מניו יורק בשתי מכוניות. מראש הודענו למשטרה ולכלי התקשורת שהרב כהנא יבקש ויזה לברית המועצות (כמובן, ידענו שהוא לא יקבל אותה).
האנשים שהגיעו אִתו וכתריסר מחברי הליגה בוושינגטון השיגו כבר בשבועות הקודמים טפסים לבקשת ויזה.
שתיים מן השאלות בטופס היו "האם יש לך קרובי משפחה בברית המועצות?" ו"האם יש לך ידידים בברית המועצות?" לפי הצעתו של בעלך כולנו כתבנו שיש לנו שלושה מיליון קרובי משפחה בברית המועצות ומרביתם הם ידידינו.19
מוקף כתבים וצלמים, ניגש מאיר לשגרירות הסובייטית, ובידו טופס הבקשה לוויזה. כצפוי, הוא לא הורשה אפילו להיכנס, אבל הוא השיג את יעדו: למחרת הופיע בעמוד הראשון של ה'וושינגטון פוסט' תצלום של מאיר על יד שערי השגרירות הנעולים, ושוב הועלתה מצוקתם של יהודי ברית המועצות למודעות הציבורית.20
ביקורו המתוכנן של הנשיא ניקסון במוסקבה היה סיבה לדאגה. הוא נועד לשפר את היחסים בין ברית המועצות לאמריקה, ועלול היה להוביל להסכמי סחר בין שתי המדינות. מאיר חשש שברגע שישיגו הסובייטים את הסכמי הסחר המיוחלים עם אמריקה, הם שוב יגבילו את הגירת היהודים. הוא נפגש עם חברי הליגה בוושינגטון כדי לתכנן הפגנה מול הבית הלבן ביום נסיעתו של ניקסון למוסקבה. מטרת ההפגנה הייתה להזכיר לניקסון שברית המועצות היא בית כלא ליהודים. מאיר כתב על ההפגנה במכתב לילדים:
אני כותב לכם מוושינגטון. אנחנו מתכננים "יום למען היהדות הסובייטית" ב-22 במאי, ביום שניקסון נוסע למוסקבה. נסגור בתי ספר ובתי עסק יהודיים, ונקווה שאלפי יהודים יגיעו וישבו מול הבית הלבן בשעה שניקסון ימריא במסוקו לנמל התעופה.21
באותו חודש הופיע בעמוד הדעות ב'ניו יורק טיימס' מאמר מאת יוליוס גוטסמן, מראשוני סניף הליגה בברונקס. הוא טען שהשיטות המיליטנטיות של הליגה השיגו יותר מכל מה שהשיג הממסד היהודי אי פעם למען יהדות ברית המועצות. הוכחות לכך, כתב גוטסמן, הם שיפור התנאים של סילבה זלמנסון בעקבות איומי הנקמה של הרב כהנא והעלייה שחלה לאחרונה במספר היהודים שהורשו להגר מברית המועצות.22
שנקר מחרים את כהנא
בשבוע שקדם לחזרתו ארצה דיבר מאיר בכמה בתי כנסת ובתי ספר באזור ניו יורק, כולל בתי הספר שלמד בהם בצעירותו, 'ישיבה דפלטבוש' ובית הספר התיכון >ENG<BTA<HEB>.23 בד' בניסן (19 במרץ) הוא דיבר בדינר השנתי הארבעים וחמישה של ארגון המורים היהודים. הוא הוזמן להיות מרצה אורח בדינר כאות תודה על סיועו למורים היהודים, שסבלו קשות בזמן המשבר במערכת החינוך של עיריית ניו יורק.
אלברט שנקר, נשיא איגוד המורים בניו יורק, הודיע שהוא לא ישתתף בדינר אם מאיר יהיה שם, אך נשיאו של ארגון המורים היהודים הגן על החלטת ארגונו להזמין את מאיר: "לא חשוב אם אנחנו מסכימים אִתו או לא. העיקרון החשוב הוא שצריך לכבד את כל גוני הדעות". אף על פי כן, כאשר קם מאיר לדבר, עזב מנכ"ל ועד הרבנים של ניו יורק ראביי הרולד גורדון את הבמה במחאה, ואחרים שישבו על הבמה עזבו בתירוצים שונים. הקונסול הישראלי דוד ריבלין, שהיה אמור לקבל לידיו פרס כבוד מאת המורים לראש הממשלה גולדה מאיר, לא הגיע בכלל.
אבל הקהל שמנה אלף ומאתיים איש קידם את מאיר בתשואות נלהבות ואף קטע מדי פעם את דבריו במחיאות כפיים. מאיר אמר שעל היהודים "להשתמש בכוחם הפוליטי והכלכלי" כדי להגן על יהודים, והדגיש את תמיכתו במאבק המורים על משרותיהם.24
אחד המורים, סטנלי מרלין, הביע את דעתו על המחלוקת בעניין הופעתו של מאיר:
שבענו די אפים שבורים וראשים חבולים מאז השלטת תכנית הביזור והקמת ועדי חינוך אזוריים. הליגה אך ורק הפחיתה תקריות כאלה, לא יותר מכך. התשואות שקיבל הרב כהנא בדינר צריכות להבהיר לראשי איגוד המורים שרבים מאתנו מקבלים את עקרונותיו וכלל אינם מבוהלים מיכולתו להפעיל יד חזקה כשצריך...25
מאיר חזר לישראל יומיים לאחר דינר המורים. רוב מכתביו הביתה היו מלאי געגועים. באחד ממכתביו הוא כתב:
אני מתגעגע אלייך, אני מתגעגע אלייך, אני מתגעגע אלייך ואל הילדים, אבל בעיקר אלייך.26
שמחנו כשהוא חזר.
למחרת הגעתו לישראל הלך מאיר לראות בניין שמצא אחיו נחמן בשביל המרכז לתודעה יהודית בזמן היותו באמריקה. זה היה בניין בן שלוש קומות, ששיכן בעבר את מלון 'ציון', ושתי קומותיו העליונות הוצעו למכירה. שטחן לא היה גדול, אך הוא הספיק לכיתת לימוד ולחדרי הפנימייה שהיו דרושים לקראת פתיחת בית הספר למנהיגות בקיץ. היתרון הגדול של הבניין היה מיקומו: הוא היה ברחוב דורות ראשונים 10, סמוך לכיכר ציון — ממש במרכז העיר. החוזה לרכישת זכויות דמי המפתחב של הבניין נחתם בין מאיר ובין מר יצחק ביווס.27
מאיר נשאר בישראל קצת יותר מחודש, עד י"ג באייר (27 באפריל). במשך זמן זה הוא כתב מאמרים, נפגש עם תומכים ונשא הרצאות. לפי יומנו הוא דיבר בבתי ספר תיכוניים בירושלים ובתל אביב, ו'בידיעות אחרונות' דווח שנשא הרצאה בלשכת עורכי הדין בתל אביב. הצורך הדחוף בעלייה מארצות הברית המשיך להיות בראש מעייניו, ואף היה נושאו של מאמר שכתב ופורסם ב'ידיעות אחרונות', "יהודי ארצות הברית יושבים על חבית אבק שרפה".28
אמריקה האדירה
עניין חשוב שהעסיק את מאיר בשהותו בישראל היה הוועידה לעלייה המונית, שתוכננה לכ"ג באייר (7 במאי) בניו יורק. הוא כתב לשמואל שושן: "צריך לפרסם מודעות גדולות על הוועידה בכל העיתונים היהודיים וב'ניו יורק טיימס', אם אפשר". מאיר צירף למכתבו את נוסח המודעה בכתב יד, וסימן בו מה להבליט באותיות גדולות ומה באותיות מודגשות. בתחתית הדף הוא שרטט תלוש לשליחת תרומות למימון המודעה. מאיר ידע שמחיר מודעה ב'ניו יורק טיימס' הוא כמה אלפי דולרים, והוא הוסיף: "אני אכתוב לכמה אנשים כדי לנסות ללוות כסף למודעה. בינתיים התקשר למרטי רוזן במשרד ושְאל אותו אם הוא יוכל להשיג לנו הלוואה שנחזיר בעוד שבועיים. נחזיר את הכסף מהתרומות שנקבל".29
ימים אחדים לפני שהגיע מאיר לניו יורק הופיעה המודעה על פני רבע עמוד ב'ניו יורק טיימס':
הא-ל יברך את הארץ האדירה הזאת. הלוואי שזה לא יקרה פה!
אבל האם מישהו יכול להבטיח שזה לא יכול לקרות?
אמריקה הייתה טובה לאזרחיה, ואין עוד שלטון בעולם שיכול להשתוות לה בסובלנותה, בחמלתה, בחופש שלה... אבל לא לעולם חוסן. בהיסטוריה היהודית יש תקדימים טרגיים החוזרים על עצמם.
"זה לא יכול לקרות פה!" כך אמרו בגרמניה הוויימַרית, שהיה בה שר חוץ יהודי והרבה כסף יהודי והשפעה יהודית. מכל מדינות העולם — "זה לא יכול לקרות" בגרמניה המתורבתת. אבל זה קרה!
...אנחנו אוהבים את אמריקה אבל בסופו של דבר מקומו של היהודי הוא במדינה היהודית. אנחנו אוהבים את אמריקה, וכל עוד אנו גרים כאן אנו נאמנים לה. אבל אנחנו מרגישים בלשד עצמותינו שהגיע הזמן לשוב הביתה.
ביום ראשון 7 במאי ב-8:30 בבוקר, תתקיים ועידה היסטורית לעליית חירום במלון 'מקאלפין' בניו יורק.
הרב מאיר כהנא ידבר על הצורך המידי לשוב למולדת היהודית.
מטרת הוועידה תהיה ליצור ארגון א-פוליטי לעלייה המונית... יש יהודים האוהבים את אמריקה אך רואים שמתחולל שינוי ויודעים שרק מדינה יהודית תבטיח מפלט מסרטן ההתבוללות ומסכנת שואה. עם החי בארצו — כרוב ולא כמיעוט — הוא עם נורמלי...30
בראש המודעה הוצגה תמונה של יהודי העומד על יד קיר שעליו כתובת הגרפיטי "יהודי לך הביתה". שמואל שושן סיפר איך הוא יצר את התמונה: "לקחתי לבנת בטון וצבעתי עליה את המלים 'יהודי לך הביתה'. הנחתי על יד הלבנה בובת עץ של יהודי חסידי, סידרתי את התאורה, וצילמתי. הראיתי את זה למאיר והוא אהב את זה". המודעה הופצה גם כפלייר, שבו נרשמו מעל התמונה המילים "מנא מנא תקל ופרסין" (דניאל ה, כה), המסמלות התרעה מפני סכנה קרובה.31
המודעה ב'ניו יורק טיימס' עוררה גל גינויים בקרב הממסד היהודי באמריקה. בעיצומה של הסערה סביב המודעה טס מאיר לאמריקה כדי לקדם את הוועידה לעלייה המונית.
© כל הזכויות שמורות