פרק ל
בית הספר למנהיגות תמוז תשל"ב-תשרי תשל"ג / יולי-ספטמבר 1972
עשרים וחמישה תלמידים נרשמו לבית הספר למנהיגות (עשרים בנים וחמש בנות), רובם מניו יורק ומלוס אנג'לס. בית הספר היה במרכז העיר, סמוך לכיכר ציון, בשתי קומותיו העליונות של בניין בן שלוש קומות ששיכן בעבר את מלון 'ציון'. הכיתות וחדר האוכל היו בקומה האמצעית, ופנימיית הבנים הייתה בקומה העליונה. הבנות גרו בדירה סמוכה.1
הרצאות ברצף
מאיר לימד שניים או שלושה שיעורים בכל יום. נוסף על כך הוא הזמין דמויות ציבוריות, בהן לוחמי אצ"ל לשעבר, להרצות לפני התלמידים. פרופסור ישראל אלדד וד"ר יוסף נדבה לימדו היסטוריה יהודית, ועורך הדין דב שילנסקי לימד על השואה ועל פעילות האצ"ל באירופה. מרצים נוספים היו עורך הדין שמואל תמיר, עמיחי (גידי) פַּגלין ודוד ניב. ואולם מי ששבה את לבם של התלמידים יותר מכל האחרים היה אהרן פיק, מדריך הטיולים הבלתי נלאה. הוא לקח אותם לטיולים בלתי נשכחים ברחבי הארץ, ובהם הלעיט אותם בלי הרף בידיעות.2
דוד פיש סיפר:
התכנית הייתה יוצאת מן הכלל, אחת החוויות הטובות ביותר בחיי, גם במבט של עשרים וחמש שנה אחורה. רבים מהתלמידים חשבו שמה שמחכה להם הוא 'מחנה ג'דל' בירושלים, אבל זה היה משהו אחר: ספרים, שיעורים, סיכומים, הכשרה להדרכה וטיולים.
דב שילנסקי לימד על השואה. רק בשיעור האחרון, לאחר שמונה שבועות, נודע לנו סיפור חייו: מי היה, מה הוא עשה...א
היה לנו מרצה להיסטוריה שהיה פרופסור. הוא היה מלומד מאוד. הוא לא לימד הרבה אידיאולוגיה בשיעורים שלו, אלא בעיקר ידיעות בהיסטוריה יהודית.
פיש התרשם מאוד מעמיחי (גידי) פַּגלין:
היו שתיים או שלוש הרצאות מפי גידי פַּגלין. הוא דיבר על האצ"ל וסיפר לנו על הפצצות שהוא הרכיב, איך הן פעלו, איפה הונחו וכו'. זו הייתה עוד חוויה אדירה. לא ייאמן! זה האדם שפוצץ את מלון 'המלך דוד', והוא מספר לנו איך הם הכניסו את כדי החלב [שהכילו חומר נפץ] למרתף! וואו!
שיעוריו של מאיר היו עיקר התכנית:
מאיר לימד שניים או שלושה שיעורים ביום. אחד מהם נקרא "ארגון" — איך לארגן הפגנה, איך לנסח הודעה לעיתונות וכו'. אני זוכר את שלושת הכללים שלו:
1) יזמה (עדיפה מתגובה); 2) לא לתת "להם" לאלץ אותך להגיב על האג'נדה שלהם; 3) יצירתיות: למשל, אם יואכים פרינץ [מראשי הממסד היהודי] אומר שישראל צריכה לוותר על אדמות, הולכים לביתו עם מעדרים, מוציאים אדמה מהגינה שלו ומודיעים לתקשורת שהליגה מיישמת את השלב הראשון של השיטה שלו. דברים כאלה.3
רוב חומר העזר לשיעורים היה צילומים של טקסטים שמאיר בחר. שיעוריו של מאיר הוקלטו, שוכתבו ושוכפלו כדי שהתלמידים יוכלו לחזור על הדברים. סימור לקר סיפר: "שיעוריו של מאיר היו נהדרים. לאחר שהם שוכתבו, מאיר הגיה את השכתובים".4
רוחב ידיעותיו של מאיר וסגנון דיבורו בשיעורים משתקפים בשכתוב זה:
...ובכן, מה שקורה הוא שהיהודי המרקסיסטי... אדם שנולד יהודי ועכשיו הוא מרקסיסט, אומר: "אני מזדהה עם מאבקם של כל הפועלים — הפועל הפולני, הפועל האירי, הפועל הפורטוריקני, הפועל השחור — נגד כל המעבידים, כולל יהודים".
נתתי לכם אתמול בתוך הסיכומים, ואני לא יודע אם כבר קראתם את הסיכומים האלה, אבל בין הסיכומים הללו, בעמוד שמונה עשרה, יש משפט מדהים שאמר פבל אקסלרוד, המפורסם ביותר מבין האנרכיסטים היהודים הרוסים — הוא היה חבר תנועת הנרודניקים ברוסיה, וזה בעמוד שמונה עשרה — אנחנו לא צריכים לבזבז כסף להקליט את זה.
דוגמה נוספת:
...האם מישהו יודע מי האדם הזה, ארט וסקו? באלף תשע מאות שישים ושמונה, בהתפרעויות בוושינגטון לאחר ההתנקשות בחייו של מרטין לותר קינג, כשהחנויות של היהודים היו — הרכוש היהודי בוושינגטון ממש ירד לטמיון — פתאום הופיע ארט וסקו עם קבוצת אנשים בבתי כנסת ובטמפלים ודרש תמיכה במתפרעים. קבוצה ששמה 'יהודים למען צדק עירוני'...
...ב'דורנו', ביטאון של סטודנטים יהודים במרילנד... הם כותבים על הרצאה שארתור וסקו נשא באוקטובר אלף תשע מאות שבעים... הוא דיבר על זכויות הפלסטינים, על מדיניות הדיכוי כביכול של ממשלת ישראל... הוא אומר שישראל היא מדינה טרוריסטית, מדינה רודנית, מדינה שרודפת ערבים וטובחת בערבים...
כששאל כתב 'דורנו' את וסקו אם הוא תומך בהתקפות טרור על אזרחים ישראלים, כגון התקפת המחבלים על אוטובוס הילדים ופצצות בשווקים, הוא עונה: "אינני תומך, אבל אינני מגנה את ההתקפות... אם ההתקפות של ערבים פלסטינים נגד פשיסטים ישראלים הן חלק מהתקוממות עולמית של עמים נרדפים נגד פשיסטים, אני בעד".
בשיעור "יסודות ביהדות" הסביר מאיר את הביטוי המעשי של המונח "הדר ישראל":
יהודי שמוותר על כבודו, שנותן לגוי להשפיל אותו, פותח פתח לתקיפה פיזית. לכן, זה יותר מסתם "אל תהיה רגיש כל כך כשמכנים אותך 'קייק' [כינוי גנאי ליהודי]". יותר מזה. מדובר פה בהרבה יותר מרגישות. זאת מודעות לעובדה שהגוי דוחף אותך לקיר ומנסה לראות עד כמה תיתן לו לדחוף.5
פיש תיאר שיעור נוסף שלימד מאיר — שיעור מסוג אחר:
פעם אחת בשבוע לימד מאיר שירי אצ"ל ולח"י. לרובנו זו הייתה הפעם הראשונה ששמענו אותו שר, וזה היה צד מפתיע שלו. למדתי את כל השירים, ואני עדיין זוכר את המילים של כל אחד מהם. זה היה אחד הרשמים החזקים של אותו קיץ.
פעם אחת הגיע אלינו מרצה אורח, דוד ניב, שכתב את השיר "הם לא ישברו אותנו". לאחר ההרצאה שלו על המחתרות הוא העיר שהוא כתב את אחד משירי המחתרות. אמרתי לו שאני חושב שאנחנו יודעים את השיר. הוא לא האמין שנערים אמריקנים מכירים את השיר שלו. הרי זה לא אלביס [אלביס פרסלי, זמר פופולרי]. שרנו לו את השיר שלו, והוא התרגש מאוד מאוד.
הטיולים היו גולת הכותרת של תכנית הקיץ:
הדבר החווייתי ביותר בשבילי, מלבד להכיר את מאיר מקרוב, להכיר את הצד הפחות ידוע שלו — מורה בכיתה — היה הטיולים.
אהרן פיק היה המדריך. הוא היה פגז. קודם כול, המראה שלו: הוא נראה לנו כמשהו שלא מהעולם הזה — הגוף הצנום, האוזניים הגדולות, כל הזמן אוכל בננות. הוא לקח אותנו לכל המקומות הרגילים, אבל הוסיף בהם נופך "ימני" והדביק אותנו בהתלהבותו. היינו בחברון, בעזה, ארבעה ימים בסיני, בבניאס, במצדה וכו'. למשל, בטיול למצדה הוא כל הזמן לעג לאמריקנים המפונקים שעולים ברכבל. אבל אנחנו לא. אנחנו עלינו ברגל. ולא סתם ברגל, אלא דווקא בשביל הנחש. בכל הטיולים הוא לקח אותנו למסלולים אתגריים. הוא עשה את כל המסלולים הקשים בסנדלים המרופטים שלו, ואילו אנחנו הזענו בנעלי ההרים האמריקניות היוקרתיות שלנו.6
גם מרילין בטמן התלהבה מהטיולים:
נסענו בכל הארץ מצפון עד דרום פחות או יותר. עלינו למצדה, ביקרנו ברמת הגולן וטיילנו במדבר סיני.7
אברהם הרשקוביץ, ש"גורש" לישראל כתנאי לשחרורו מהכלא באמריקה, היה אב הבית של בית הספר למנהיגות. אברהם, אשתו נחמה ובתם התינוקת לאה התגוררו בבניין עם התלמידים. הוא היה אחראי לאחזקה השוטפת, למטבח וכן לתשלומי המרצים ולהסעתם. בכל שבת הוא לקח את התלמידים להתפלל בבית כנסת אחר.8
פיש סיפר על הביקורים בבתי הכנסת ועל הרפתקה:
באחת השבתות התפללנו בבית הכנסת של האצ"ל-לח"י ['אחדות ישראל'] ברחוב יפו. הגבאי שם נשא דרשה ארוכה לאחר התפילה, ובה שיבח את מאיר בכל מיני ביטויים תנ"כיים ומנה אותו בשרשרת מנהיגים שכללה את זאב ז'בוטינסקי. בשבת אחרת הלכנו לבית הכנסת האיטלקי ברחוב הלל.
פעם אחת הלכנו לבית כנסת בעיר העתיקה שהיה לו סיפור מיוחד: לאחר שהירדנים כבשו את העיר העתיקה במלחמת השחרור, אטם השרת הערבי של בית הכנסת את הבניין ונעל בחשאי את ספרי התורה באחד החדרים כדי שלא יאונה להם כל רע. לאחר שחרור מזרח העיר במלחמת ששת הימים הביא בנו של הערבי את המפתח ופתח את החדר. כל ספרי התורה נשמרו במצב מצוין. בהשראת הסיפור הזה צעדנו לבית הכנסת. בדרך לשם עברנו תחת מרפסת של בית ערבי, שבה פיצח נער גרעינים וירק את הקליפות לרחוב. לפני שהספקנו לקלוט מה קורה, אנחנו רואים את אחד החברֶה שלנו "מכסח" את הנער הערבי. המשטרה הגיעה, הפרידה בינינו וכו'. המשכנו בדרכנו לבית הכנסת, התפללנו, נהנינו. למחרת שמענו ממאיר שהנער שקיבל את המכות היה הנכד של אותו ערבי ששמר על בית הכנסת ועל ספרי התורה...
מאיר ניסה לדכא את המרץ המופרז של התלמידים. היה לו חשוב לשמור על שמה של הליגה בישראל. פיש סיפר:
ערב אחד השתוללו החברֶה במלחמת בלוני מים. זה היה משהו (אני עדיין מחייך כשאני נזכר בזה). למחרת בשש בבוקר נכנס מאיר לחדר שלי והעיר אותי. הוא לקח אותי למשרד שלו ואמר לי שכל הערב והבוקר דיברו בחדשות על הבלגן שהיה בבניין הליגה בכיכר ציון. הוא אמר לי שהוא מנסה להקים בישראל ארגון שיהיה לו שם טוב יותר מזה שבאמריקה, והוא לא ייתן לתלמידי התכנית להרוס את זה. הוא אמר לי להגיד לכולם שהוא דיבר אִתי ושהוא אינו מעוניין לדעת מה קרה, מי, מה, איפה, מתי וכו', אבל אם משהו — משהו — כזה יקרה שוב, הוא יבטל את התכנית מיד וישלח אותנו לאמריקה. מאז הקפדנו על התנהגות טובה יותר...9
מאיר הבחין בכישרונותיו של פיש וסבר שהוא האדם המתאים לנהל את משרד הליגה בניו יורק. לקראת סוף הקיץ כתב מאיר לברט צווייבון: "...צריך מזכ"ל שיהיה במשרד בכל יום... דייב פיש מוכן לעשות את זה, והוא מוכשר... והוא יסתפק בשכר מינימלי". בדיעבד התברר שפיש מוּנה לתפקיד בדיוק בזמן הנכון, מאחר שבתשרי (אוקטובר) הוחרם דרכונו של מאירב ובמשך כמעט שנתיים לא הייתה לו אפשרות לצאת מן הארץ.10
הסתדרות ציוני אמריקה
באותו קיץ קיימה הסתדרות ציוני אמריקה את הוועידה השנתית שלה בישראל. ארגון זה, שלא כמו רוב ארגוני הממסד היהודי, היה בעל השקפה לאומית ציונית ברורה וכיבד את דעותיו של מאיר. מאיר הוזמן לדבר בוועידתו בשנה הקודמת בפיטסבורג,ג וגם לוועידה זו הוא הוזמן. הוא אפילו קיבל פנקס כרטיסים למושב הפתיחה של הוועידה, שנערך בבנייני האומה בירושלים בב' באב (13 ביולי). הלכתי עם מאיר למושב הפתיחה, והלכו גם כל התלמידים של בית הספר למנהיגות. במודעה שפרסם מאיר באותו יום ב'ג'רוסלם פוסט' הוא קרא לנציגי הוועידה לפעול במרץ למען עלייתם של יהודי אמריקה:
מה אתם כציונים עושים להכנת תכניות מידיות לעלייה? מה אתם עושים כדי לעזור להעביר את המוני יהודי אמריקה הביתה לפני שהם נעלמים בגל התבוללות ובשואה פיזית?... שלא תהיה טעות. מה שקרה בגלויות אחרות יכול לקרות ומתחיל לקרות באמריקה. הזמן לעזוב, הזמן לשוב הביתה, הוא עכשיו. לעם ישראל יש זכות לצפות מכם, ציוני אמריקה, להנהגה...11
חלקים ארוכים מנאומו של מאיר בוועידה (במושב שהיה בתל אביב) צוטטו ב'מעריב'. נח קליגר כתב ב'ידיעות אחרונות': "דבריו של הרב כהנא — אם כי בוודאי לא כל הנוכחים הזדהו עמם — נתקבלו בתשואות ממושכות, ורבים מיהרו ללחוץ את ידו של 'הרב הלוחם', כפי שמכנים אותו בארצות הברית".
בתמונות של מאיר שצורפו לידיעות על הוועידה הוא מופיע עטור זקן שחור קצר, מאחר שהיו אלה ימי בין המצרים (ימי האבלות על חורבן בתי המקדש, שבהם אין מתגלחים). גם עורכי החדשות של הטלוויזיה הישראלית ציינו את השתתפותו של מאיר בוועידה, אבל מישהו שם התבלבל, והתמונה שהופיעה על המרקע הייתה תמונתו של הרב קלמן כהנא מ'פועלי אגודת ישראל'!12
גם בטורו באותו שבוע ב'ג'ואיש פרס' הדגיש מאיר את הצורך הדחוף בעלייה ארצה. במאמר "היהודי הנודד" הוא כתב על היהודים העוברים ממקום למקום בחפשם "מקלט בטוח":
פעם אחת פגשתי יהודי ממונטריאול, ניצול אושוויץ שעבר שבעה מדורי גיהינום. במונטריאול הוא הצליח מאוד והתעשר, אך פתאום צצה התנועה הבדלנית הצרפתית ואיימה על עתידו הכלכלי ואולי אף על עצם קיומו. הוא אמר לי שהוא מתכונן לעבור לגור במקום אחר. הבטתי ביהודי הזה, שניצול מהגיהינום האירופי, ועתה מועמד להיות קרבן לזעם המונטריאולי, ושאלתי אותו לאן הוא מתכונן לעבור.
"לטורונטו", הוא ענה. ולאחר מכן, בלי ספק, לוונקובר, ואז לאוסטרליה. הוא ילך לכל מקום, רק לא למקום ההגיוני ביותר: הביתה, לארץ ישראל.13
באותו קיץ הוזמן מאיר לדבר לפני כמה קבוצות, אך רק שלושה מקומות רשומים ביומנו: סניף בני עקיבא בנתניה, אולם 'אוהל שם' בנתניה ומושב עזריאל (על יד נתניה).14
אירוע אחד שלא היה רשום ביומנו אך נודע לי עליו, הוא הרצאה לפני קבוצת יהודים צעירים מאמריקה, שיזם צ'רלי לוין. הוא סיפר כיצד הוא ארגן את ההרצאה ועל חוויה נלווית, שחשפה לפניו את מידת האחריות הגדולה של מאיר:
שלי [אשתו לעתיד] ואני השתתפנו בקיץ 1972 בסמינריון מיוחד של ההסתדרות הציונית העולמית בחיפה, שנועד לקבוצה נבחרת של עשרים וחמישה סטודנטים מכל העולם. רובם הגדול היו שמאלנים. הפריע לנו שכל המרצים שהובאו לדבר לפנינו היו באותו קו [שמאלני], ודרשנו בתוקף להזמין דעה אחרת, כלומר את הרב כהנא.
המארגנים הסכימו בחוסר רצון בולט בתנאי ששלי ואני נטפל בפרטים הטכניים. היינו קצת משוגעים, ולקחנו טרמפ לירושלים באוטובוס של רק"ח הקומוניסטית שהסיע ערבים להפגנה בכנסת לתמיכה בתושבי איקרית ובירעם.ד
פגשנו את בעלך בעיר, ולקראת סוף היום יצאנו לחיפה ברכב שכור. הוא נסע בכביש פנימי של האוניברסיטה העברית [בהר הצופים], שעדיין לא הושלמה בנייתה. לא הספקנו לראות לפנינו בור גדול באמצע הכביש, וכשעברנו עליו נשמע רעש חזק מתחתית הרכב (אני עדיין חושב על זה בכל פעם שאני עובר שם). לאחר שנסענו כעשרים דקות צפונה לכיוון רמאללה, החלו קולות מוזרים להישמע מהרכב, ועשן נפלט מהמנוע.
זה היה לפני האינתיפאדה, אך ידענו שאנחנו באזור עוין, ולא הייתה נוכחות צבאית בולטת לעין. הרב כהנא לא הסכים בשום אופן לנטוש את הרכב למרות העשן שעלה מהמנוע (אחר כך החלו לעלות גם להבות קטנות). הוא אמר שהוא אחראי לרכב שהוא שכר. מצאנו מקום להחנות את הרכב ונכנסנו לקיוסק ערבי. פתחנו בשיחה עם בעלי החנות, קנינו משקה קל והתקשרנו מהטלפון שלהם. בסופו של דבר שלי ואני עלינו לאוטובוס כדי לחזור לחיפה, והרב נשאר על יד הרכב עד שהגיעה משאית גרר ששלחה חברת ההשכרה.
צ'רלי סיים בטון עצוב:
לא הצלחנו להביא את הרב להרצות לפני הקבוצה שלנו.15
'נקם': תגובה לגל דיכוי סובייטי חדש
מאיר לא שכח אף לרגע את יהודי ברית המועצות. הסובייטים הגבירו את התנכלויותיהם כלפי יהודים שביקשו לעלות לישראל. אחד ממסורבי העלייה בתקופה ההיא היה ולדמיר מרקמן, שנידון לשלוש שנות עבודת פרך בסברדלובסק באשמת "חוליגניזם" ו"הפצת תעמולה אנטי סובייטית".16
מאיר ארגן הפגנה בתל אביב מול שגרירות פינלנד, שייצגה את ברית המועצות בארץ מאז שזו ניתקה את קשריה הדיפלומטיים עם מדינת ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. בכ"ט באב (9 באוגוסט) פרצו כעשרים מחברי הליגה לתוך השגרירות הפינית, השתלטו על כמה משרדים, תלו דגל ישראל מהמרפסת והניפו שלטים שבהם סיסמאות כגון "שלח את עמי" ו"יהודים לישראל — רוסים לרוסיה". הם סירבו לעזוב את המקום, והוצאו בכוח על ידי המשטרה. שבועיים לאחר מכן קיימו שנים עשר מחברי הליגה שביתת רעב בת עשרה ימים מול משרדי הצלב האדום בתל אביב, כדי לדרוש מהארגון לפעול למען יהודי ברית המועצות.17
באותו קיץ גזרו הסובייטים גזרה חדשה שנועדה להקשות עוד יותר על יהודים שרצו להגר. הם הטילו "כופר תעודה", מס יציאה בשווי עלות הלימודים הגבוהים שהיהודים למדו חינם בברית המועצות — בין חמשת אלפים לשלושים אלף דולר. אחד ממסורבי העלייה אמר לעיתונאים שהמס החדש יגזור על אלפי יהודים שנות המתנה ארוכות עד שיושג הכסף מתרומות ברחבי העולם. פאולינה קורנבליט, אשתו של האסיר היהודי מיכאל קורנבליט, אמרה שמשכורת ממוצעת של מהנדס בכיר בברית המועצות היא כמאתיים רובל (243 דולר) לחודש וש"משפחות תצטרכנה לרעוב במשך שנים כדי לחסוך את הכסף הדרוש לשלם את הכופר".18
בו' באלול (16 באוגוסט) ערכו כמה ארגונים עצרת משותפת בתל אביב נגד כופר התעודה, ומאיר היה אחד הנואמים בה. גם בארצות הברית מחו ארגוני ממסד יהודיים על "הכופר הסחטני". הם קראו לניקסון להפסיק את קשרי המסחר עם הסובייטים עד שהם יבטלו את מס היציאה.19
בעקבות ההתעוררות הציבורית כתב מאיר:
היהדות העולמית פתחה במערכה ענקית במטרה לעורר את דעת הקהל העולמי. מדהים לגלות כמה היא התקדמה: בזכות דרבונם של המיליטנטים היא השתחררה מעט מהאדישות ומהפחד "לעשות רעש".
...מס הכופר הזה אינו הסוף, אלא רק ההתחלה... הרוסים מחכים עכשיו לראות את התגובה של העולם ושל היהודים... הגיע הזמן שהיהודים יתחילו לחשוב על התקפה ישירה על הדֶטַנט האמריקני-סובייטי.20
מאיר יישם את קריאתו לאיים על היחסים בין אמריקה לברית המועצות באמצעות תכסיס חדש. במסיבת עיתונאים שערך בירושלים בי"א באלול (21 באוגוסט) הוא הודיע ש"הופצה שמועה" שחברי הליגה להגנה יהודית בארצות הברית מתכננים לחטוף דיפלומטים סובייטים אם לא תבטל ברית המועצות את כופר התעודה בתוך חודש. הוא קרא מתוך מכתב ששלח לשר החוץ האמריקני ויליאם רוג'רס:
אינני צריך לומר לך מה עלולה לגרום פגיעה בדיפלומט סובייטי בארצות הברית או כמה קל לבצע דבר כזה... הדרך הטובה ביותר למנוע אפשרות כזאת היא, כמובן, לחץ שקט ונחוש של ארצות הברית על ברית המועצות לשנות את מדיניותה.
הבה נחבור יחד כדי למנוע מעשים בלתי שפויים של פַנַטים, העלולים להרוס בתוך רגע את כל מה שאתה, הנשיא ומר קיסינג'ר עמלתם רבות כל כך כדי להשיג.21
כמובן, דאגתו המוצהרת של מאיר ליחסים בין אמריקה לברית המועצות הייתה צינית, אבל האיום נלקח ברצינות. מיד שלחה הבולשת הפדרלית מברקים למשרדיה בכמה ערים:
בעקבות הצהרותיו של הנדון שהליגה תחטוף דיפלומטים סובייטים ותחזיק בהם כבני ערובה, חובה לתת עדיפות גבוהה לנושא זה.
הנדון אמור לחזור לארצות הברית מישראל באמצע אוקטובר... למשרד בניו יורק: עקבו אחרי כהנא יום יום כשיחזור לארצות הברית, ושלחו הוראות למעקב כזה למשרדים באזורים שהוא אמור להגיע אליהם.22
בט"ו באלול (25 באוגוסט) טלפן חבר הליגה לשגרירות האמריקנית בתל אביב ומסר שמאיר מבקש להיפגש עם השגריר בי"ח באלול (28 באוגוסט) בשעה שלוש (מאיר הוזמן לחתונה בתל אביב באותו ערב). נאמר לו שהשגריר אינו בארץ, אך מאיר יוכל להיפגש באותו יום עם איש סגל "מתאים".
בתזכיר של הבולשת על הפגישה דווח שמאיר נפגש עם מונרו ג'יימס ואדווארד ווקר, אנשי הסגל הבכיר בשגרירות, ואמר להם ש"יש יהודים החוששים שמא גזרת הכופר היא שלב מקדים למשפטי ראווה ולהחזרתה של רדיפת היהודים הסטליניסטית". הוא הזכיר להם שבעבר הגיבו הסובייטים ללחץ בין-לאומי כשלחץ זה איים על אינטרס שלהם, והביע את תקוותו שממשלת ארצות הברית תשכנע את ברית המועצות שכדאי לה להעניק חופש הגירה ליהודים.
מאיר הדגיש שהוא לא קרא לחטוף דיפלומטים סובייטים, אלא רק הזהיר מפני האפשרות שיש יהודים העלולים לעשות כן. הוא אמר שבשבוע הקודם בא אליו מישהו וסיפר לו שיש בארצות הברית מחתרת יהודית ששמה 'נקם', והיא תחטוף דיפלומט סובייטי בתוך שבועיים. מאיר אמר שהוא מעולם לא שמע על הקבוצה הזאת, לא הכיר את האיש שבא לדבר אִתו, ולא ידע כיצד ניתן ליצור אִתו קשר. הוא ציין שהאיש דיבר עברית טובה, אך לא נראה ישראלי או אמריקני. בתזכיר נכתב: "כהנא סירב לתאר אותו ואמר: 'אני מקווה שלא יעשה זאת. ואם יעשה זאת, אני מקווה שלא ייתפס'. כהנא אמר שהוא לא חושב שהאיש הוא תימהוני".23
מהשגרירות הלך מאיר ישר למסיבת עיתונאים שזומנה מראש. הוא סיפר לכתבים מה שאמר בשגרירות, ולמחרת דיווחו כלי התקשורת על איום החטיפה של הארגון המסתורי 'נקם'. בריאיון עם הכתב ביל ברניגן ששודר באותו יום ברשת הטלוויזיה >ENG<ABC<HEB> באמריקה הסביר מאיר כיצד שיבוש הדֶטַנט יכול לעזור ליהודי ברית המועצות. חלקים מהריאיון שודרו גם בטלוויזיה הישראלית.24
ברור ש'נקם' היה פרי המצאתו של מאיר. מטרתו הייתה אחת: למשוך תשומת לב למצוקת יהודי ברית המועצות. אבל לשכת הבולשת הפדרלית בוושינגטון נקטה זהירות יתר ושלחה מברקים דחופים למשרדיה ברחבי ארצות הברית כדי שהם יידעו את רשויות אכיפת החוק באזוריהם על איום החטיפה. הלשכה גם שלחה מברק לשגרירות האמריקנית בתל אביב, ובו הוראה לנספח המשפטי, שהיה נציג הבולשת,ה "לראיין" את מאיר באופן יסודי בלי להסגיר את זהותו. במברק צוין: "נציגינו רגילים לערוך ראיונות כאלה בשגרירות, מאחר שזוהי [על פי החוק הבין-לאומי] אדמת ארצות הברית".25
בכ"ו באלול (5 בספטמבר) הגיע לביתנו שליח מיוחד, ובידו מכתב בזה הלשון מהשגרירות האמריקנית:
אוקיר לך תודה אם תוכל להגיע לשגרירות בעתיד הקרוב כדי להמשיך את הדיון בנושאים שהעלית בפגישתנו ב-28 באוגוסט.
נא למסור למוכ"ז תאריך ושעה לפגישה או התקשר אליי בשגרירות בתל אביב למספר 03-56171... [חתום] אדווארד ווקר, ג'ונייר, המזכיר השני של השגרירות.26
נקבעה פגישה לג' בתשרי (11 בספטמבר) בשעה 3:30 בשגרירות בתל אביב. מאיר הודיע שהליגה תערוך הפגנה מול השגרירות באותה שעה בדיוק כדי למחות על כופר התעודה. כחמישים איש התאספו על יד השגרירות והניפו שלטים שבהם קריאות בעברית, באנגלית וברוסית לבטל את גזרת הכופר. לפני שנכנס מאיר לשגרירות, הוא דיבר ברמקול אל המפגינים ועודד אותם במאבקם.27
מאיר רואיין בשגרירות בנוכחותו של ווקר על ידי שני אנשים שהציגו את עצמם כ"פקידי הממשל האמריקני". כך נכתב בדו"ח הבולשת:
על אף שהנדון רואיין ביסודיות במשך שעה, הוא טען שאינו יודע את זהות האיש שסיפר לו על הארגון 'נקם' וסירב לדבר עליו עוד. הוא אפילו סירב בבוטות לענות על שאלות בקשר לתיאורו החיצוני.
כשנשאל אם יש חברים נוספים ב'נקם', ענה מאיר: "אינני יודע מי הם, ואילו ידעתי, לא הייתי אומר לכם". הוא אמר להם שהמטרה של 'נקם' היא שחרור היהודים הסובייטים באמצעות איום על הדֶטַנט. בהמשך נכתב בדו"ח:
על אף שלא ניתן שום רמז על ידינו לעובדה שאנו נציגי הבולשת, העיר הנדון בסוף הריאיון שהוא שמע לפני כשנה על שני סוכני הבולשת הנמצאים בישראל, וחייך. אף אחד מאתנו לא הגיב.28
זו הייתה הפעם השלישית שמאיר נחקר ישירות אצל חברי הבולשת הפדרלית.29 הוא היה מודע למעקב הצמוד אחריו, אך המשיך לפעול על פי מצפונו.
איקרית ובירעם
מאיר שאף לחזק את התודעה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל על פי צו אלוקי. לשם כך הוא נקט הן פעילות יזומה הן פעילות שהייתה תגובה על נושאים שהיו על סדר היום. באותו קיץ נעשו פעולות משני הסוגים.
בתקופה ההיא התנהל ויכוח ציבורי בנושא איקרית ובירעם, כפרים על יד גבול לבנון שתושביהם הערבים-נוצרים גורשו במהלך מלחמת השחרור. כפיצוי קיבלו המגורשים אדמות אחרות, אך הם דרשו לחזור לאיקרית ולבירעם. ממשלת ישראל קבעה שבגלל המצב הביטחוני עדיין אי אפשר ליישב מחדש כפרים ערביים סמוך לגבול.
ראש הכנסייה היוונית-קתולית בישראל, הארכיבישוף יוסף ראיא, שימש דוברם של תושבי הכפרים. כדי לעורר את תמיכתם של נוצרים ברחבי העולם הוא תכנן הפגנה לי"ג באלול (23 באוגוסט). הוא הודיע שהוא ישא על גבו צלב עץ גדול בתהלוכה שיערכו המפגינים ב'ויה דולורוזה' בעיר העתיקה בירושלים. אנשי שמאל שתמכו בהחזרת הערבים לאיקרית ולבירעם הצליחו לעורר ספקות ורגשי אשם בקרב ישראלים רבים. מאיר כתב:
נפתחה מערכת השמצה שהציגה את גולדה מאיר, את הצבא ואת הממשלה כיצורים קרים, חסרי לב, גזענים ואימפריאליסטים... הארכיבישוף ראיא הודיע שהוא מתכנן לשאת על גבו צלב מוויה דולורוזה שבעיר העתיקה... כוונתו ברורה. היהודים שוב עושים את זה — שוב צולבים.30
בערב שאלות ותשובות שקיימה הליגה בבית העם בירושלים בה' באלול (15 באוגוסט) הודיע מאיר שהליגה תערוך הפגנת נגד מול הפגנתו של הארכיבישוף ראיא. הוא סיפר לקהל שראיא כתב דיווח שקרי ומכפיש על מצב הנוצרים בארץ (שרובם ערבים) ושבדיווח האשים ראיא את ממשלת ישראל בדיכוי הנוצרים. מאיר אמר שבהפגנת הליגה, שלא תהיה אלימה, יחולקו דפים שבהם יפורטו מעללי הכנסייה נגד היהודים במשך הדורות. ב'ניו יורק טיימס' דווח ש"שלושת אלפים ערבים ויהודים" צעדו מהעיר העתיקה עד משרד ראש הממשלה וש"קומץ אנשים" מהליגה הפגין נגדם. חלק מנאומו של מאיר בשער יפו צוטט ב'טיימס': "לישראל הזכות לשמור על ביטחונה ולהגן על עצמה מפני שכנים עוינים המאיימים להשמידה".31
שמונה חודשים לאחר מכן הוזמן מאיר לעימות פומבי עם הארכיבישוף ראיא בקיבוץ עמיר שבגליל העליון. מאיר אמר שטוב שהממשלה לא נתנה לתושבים לחזור לאיקרית ולבירעם, מפני ש"הדור הצעיר של הערבים אינו נאמן למדינת ישראל".32
זכות השיבה לחברון
באותה תקופה יזם מאיר מאבק למען חידוש ההתיישבות היהודית בחברון, עיר האבות. לפני קרוב לארבעת אלפים שנה חי בה אברהם אבינו, ואחר כך היא הייתה בירתו של דוד המלך. במשך דורות הייתה בחברון קהילה יהודית חשובה, אך מאז הטבח הנורא בתרפ"ט (1929), שבו רצחו ערביי חברון באכזריות שישים ושבעה יהודים מתוך אוכלוסייה של שמונה מאות יהודים, לא היה יישוב יהודי בחברון, וערבים השתכנו בבתי היהודים. לאחר שחרור חברון במלחמת ששת הימים ביקשה קבוצת יהודים להתיישב בחברון, והם שוכנו באופן זמני בבית הממשל הצבאי בחברון. בשנת תשל"א (1971) הם עברו לגור בקריית ארבע, שהוקמה על גבעה הסמוכה לחברון. הממשלה לא התירה ליהודים לגור בחברון עצמה מחשש למהומות של הערבים. מאיר האמין שיש ליהודים זכות בסיסית לחזור לחברון ולגור בה.
כצעד ראשון שלח מאיר מברק לראש עיריית חברון, השיח' מוחמד עלי אל ג'עברי. במברק הוא הודיע שיגיע עם אנשיו לחברון ביום ראשון י"ז באלול (27 באוגוסט) "כדי להתחיל בסידורים להחזרת יהודים לעיר הקודש חברון ולהחזרת רכושם". הוא כמובן שלח העתקים של המברק לכלי התקשורת.33
ג'עברי, שהכריז בכל הזדמנות שהוא תומך בדו-קיום בין יהודים לערבים, ביקש מממשלת ישראל למנוע את הגעתו של מאיר לחברון משום שביקורו יגרור מחאות אלימות של ערביי חברון. כדי למנוע תסיסה בקרב הערבים, פרסם שר הביטחון משה דיין צו האוסר על מאיר ועל תומכיו להיכנס לחברון.34
למרות מחסומי הצבא שהוצבו בדרכים הצליחו חברי הליגה להגיע לחברון. היו מהם שנסעו ברכב פרטי מוקדם בבוקר, כשהמחסום הראשי בדרום בית לחם היה מאויש בחייל אחד בלבד. אחרים נסעו במוניות ובאוטובוסים ערביים, וכמה הגיעו לקריית ארבע לפני שבת. מאיר התחפש לתייר אמריקני ונסע ברכב פרטי. הוא הרכיב משקפי שמש גדולים וחבש כובע בייסבול. כשעצר אותו חייל במחסום, שאל מאיר באנגלית: "זו הדרך לבאר שבע?" החייל העביר אותו מיד. דוד פיש סיפר:
מאיר ביקש ממני ומשני חברֶה נוספים להתחפש לתיירים אמריקנים — כובעים צבעוניים גדולים, מצלמות על הצוואר, מכנסי ברמודה — ולנסוע לחברון באוטובוס ערבי. כך עשינו. הגענו לעיר, ממש קרוב לדלת ביתו של ג'עברי, ומסרנו מכתב לשומר. אין לי מושג מה היה במעטפה, אבל השומר התחיל להשתגע. פתאום הגיעו מיליון חיילים, והם תפסו בנו והעלו אותנו לאוטובוס היוצא מחברון.35
כך נכתב (באנגלית) במכתב שהיה במעטפה שהם מסרו:
כבוד השיח' ג'עברי, ראש עיריית חברון, עיר האבות:
הגענו הנה כדי לדון בהחזרת תושביה היהודים של העיר היהודית חברון, ששורשיה היהודיים מגיעים עד לימי אברהם אבינו.
אנחנו מעוניינים גם בקבלת תגובתך על השמועות המכוערות בדבר חלקך בפרעות חברון ב-1929 [תרפ"ט], שבהן נרצחו עשרות יהודים, ובקשר לחלקך בטבח במגני גוש עציון ב-1948 [תש"ח].
[חתום] יצחק בן אברהם, יו"ר סניף [הליגה] חברון.36
כשישים מחברי הליגה התאספו ברחבה הסמוכה למערת המכפלה. בתמונה שהופיעה ב'ידיעות אחרונות' נראים מאיר, יוסף שניידר ועוד מחברי הליגה שרים ומוחאים כפיים. בתמונה ב'מעריב' נראים מאיר וכמה מתומכיו עומדים בראש גבעה, ומאחוריהם נשקפים בתי חברון.
כתבים שבאו לחברון שאלו את מאיר אם הוא סבור שאנשי הליגה יוכלו לגור לצד ערביי חברון. בהומור האופייני לו הוא השיב: "איזו שאלה? לערבים לא יכולים להיות שכנים טובים יותר מאנשי הליגה להגנה יהודית".
בעניין הרכוש היהודי בחברון אמר מאיר לכתבים: "יש כאן רובע יהודי השייך ליהודים שאין בו עדיין יהודים. עלינו לשאול את השמאלנים בישראל שעוררו את בעיית איקרית ובירעם מדוע אין הם תובעים את החזרת עקורי חברון".
המושל הצבאי ניגש למאיר והזמין אותו באדיבות לשיחה במסעדת המתנחלים הסמוכה. הוא ניסה לשכנע את מאיר לעזוב בשקט, ולבסוף עזבו מאיר ומלוויו את חברון באוטובוס שהועמד לרשותם.37
מיד עם חזרתו לירושלים נסע מאיר למסיבת עיתונאים שזומנה מראש לשעה שתיים בצהריים. הוא אמר לכתבים שגירושו מחברון הוא הפרה של זכויות האזרח שלו והודיע שהוא יפנה באותו יום לבג"ץ. עורך הדין מאיר שכטר עתר מיד לבג"ץ וביקש צו על תנאי שיורה לשר הביטחון להתיר למאיר ולקבוצתו להגיע לחברון, אך למחרת דחה השופט משה עציוני את העתירה. עם זאת, מאמציו של מאיר לא היו לשווא: הדרישה לשיבת היהודים לחברון ולהחזרת רכושם פורסמה בכל כלי התקשורת בישראל.38
ב'מעריב' פורסם מאמר של יזהר ארנון שבו הוא שיבח את מאמציו של מאיר:
כאשר טבחו הערבים ביהודי חברון בשנת 1929, הייתי בן שנתיים. אבל אני זוכר במעורפל... גלויות דואר ובהן דיוקניהם של קרבנות אותו טבח. אולם בשנים שאחר כך כבר לא היה מי שיזכיר לי אותה פרשה כאובה. בבית הספר העממי לא סיפרו לנו על כך ולא כלום, קל וחומר בגימנסיה, שם למדנו אמנם היסטוריה יהודית, אולם מטווח בטוח של כמה אלפי שנים. את טבוחי חברון לא הזכיר איש... אין פלא, אפוא, שבמרוצת הזמן נשכחה חברון היהודית.
כאשר שוחררה חברון במלחמת ששת הימים, לא היה ספק — לפחות בעיניי — שהנה קמה ההזדמנות לעשות צדק עם טבוחי חברון ולהחזיר לעיר זו את צביונה היהודי. אולם תוצאות החינוך הלקוי שקיבלו כמה דורות של תלמידים בבתי הספר שלנו החלו לתת את אותותיהן. רבים וטובים הקימו צעקה גדולה ומרה על "גזילת" חברון מן הערבים. פרעות תרפ"ט כבר נשכחו מלב. חלפו ארבעים ושלוש שנים, ובתקופת זמן זו "התיישן" הטבח ופקעה כביכול זכותנו לעיר האבות...
אני סבור, אפוא, שיש להודות לרב מאיר כהנא, ראש הליגה להגנה יהודית, שבא והזכיר לנו שחברון אינה רק עיר ערבית; היא בראש ובראשונה עיר יהודית, שכובשים וטובחים חברו יחדיו כדי לחסל את יהודיה... אני משתדל לאמץ את מוחי כדי להיזכר מתי הזכיר מישהו במרוצת ארבעים השנים ואפילו בעשרים השנים האחרונות את עניין טבוחי חברון... ולא היה מי שיבוא ויטלטל אותנו ויזכיר לנו: חברון הייתה יהודית; היא צריכה להישאר יהודית.
אינני סבור שאפשר להסתפק בסיפור מקרי במוסף יום שישי של אחד העיתונים על פרשת הטבח בחברון — סיפור שקוראים אותו בנמנום או על כוס קפה. פרשיות כאלה יש ללמד בבתי הספר, וכל עוד אין עושים כן, יבורכו אנשים כמו הרב כהנא.39
מאבקו של מאיר הכה גלים. במכתב למערכת 'מעריב' שאל קורא: "למה אי אפשר לראיין את ראש העיר ג'עברי בקשר לעברו? למה אפשר לראיין את ראש העיר קולק אבל לא את ראש העיר ג'עברי?" כשג'עברי דיבר עם חברי מועדון מתל אביב שבאו לסייר בחברון, הוא הכחיש כל קשר עם מאורעות תרפ"ט.40
בהמשך למאבקו למען חברון יהודית ארגן מאיר עצרת תפילה למען החזרת הפליטים היהודים לחברון. בפליירים שחולקו בירושלים נקרא הציבור להשתתף בתפילה בחברון בבוקרו של ערב יום הכיפורים. מאיר הודיע גם שהליגה תקיים משפט פומבי נגד ג'עברי בבית אגרון בירושלים בכ' בתשרי (28 בספטמבר). בפליירים שהופצו כדי להזמין עדים לבוא ולהעיד נגדו הופיע תצלום של ג'עברי, עומד לפני שורת חיילים של הלגיון הערבי בתש"ח. אברהם הרשקוביץ ואחרים הלכו לחברון כדי לחפש עדי הגנה שיעידו לזכותו של ג'עברי, אך הם נעצרו בידי חיילים.41
בי"ד בתשרי (22 בספטמבר), בצעד יוצא דופן, פרסמה הממשלה צווי הגבלה האוסרים על מאיר ועל תשעה עשר מחברי הליגה להיכנס ליהודה ושומרון. המטרה המוצהרת של הצווים הייתה "למנוע פעולות שעלולות לערער את הביטחון והסדר הקיימים ביהודה ושומרון".42
המשפט הפומבי נגד ג'עברי "נדחה" מאחר שאגודת העיתונאים סירבה להשכיר לליגה אולם בבית אגרון. אך העיקר היה המסר שמאיר רצה להדגיש:
אני אומר שהנושא העקרוני אינו חברון, אלא זכותם של היהודים ליצור מדינה יהודית בארץ ישראל שלהם. לערבים אין זכות על חיפה, אך ליהודים יש זכות על חברון, מפני שהיא חלק מארץ ישראל.43
© כל הזכויות שמורות