פרק לא
טרור נגד טרור תשרי-מרחשוון תשל"ג / ספטמבר-אוקטובר 1972
הלחץ לסגת מהשטחים המשוחררים
פעולותיו של מאיר למען חברון יהודית היו עדות למעורבותו הגוברת במאבק על שלמות ארץ ישראל. באותן שנים גבר הלחץ הבין-לאומי על ישראל לוותר על שטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. הלחץ נתן אותותיו בשיח הציבורי, ובממשלה הסתמנה נכונות לוויתורים.
ב'ידיעות אחרונות' פורסם מאמר של מאיר ששמו "מלחמת קיום" ובו קריאה לעמידה איתנה מול הלחץ הבין-לאומי. הדברים נשמעים כאילו נאמרו היום:
הזמן עומד תמיד לצדם של המתמידים, והוא אויבם של הממהרים להתייאש. המאבק האין-סופי שוחק את הנחישות להשיג ניצחון מוחלט, וגורם לעייפים לחפש פתרונות ביניים ופשרות, שעל פי רוב נובעים מהרצון לנוח ולא מהיגיון.
...זה מה שמתרחש כיום בארץ ישראל. אולי זו תופעה המצויה בכל העמים; ואולי ביתר שאת אצלנו היהודים — אי היכולת לסבול ניצחון.
נשכחו כל אותן הצהרות ערביות להשליך אותנו לים, לרחוץ את תל אביב בדם יהודי ולהשמיד את המדינה הגנגסטרית... מה דרשו הערבים אז, לפני מלחמת ששת הימים? אם כל מה שהערבים רוצים היום הוא נסיגתנו לגבולות 1967, על מה יצאו למלחמה אז? שכחנו את הסירוב הערבי להכיר במדינת ישראל בכל גודל שהיא, אפילו דונם אחד. נשכחה המציאות של "חברוניזם".
...מהו חברוניזם? זוהי המדיניות הערבית להשמיד את היהודי המבקש לחיות בארצו. זוהי המציאות של אותו יום קיץ בשנת 1929, שבו נטבחו גברים, נשים וילדים יהודיים ברחובותיה, בבתיה ובחנויותיה של חברון היהודית.
...אנו מוצפים בכל מיני אשליות: נחזיר חבל ארץ זה או אחר, ויבוא השלום הנכסף; נאסור על יהודים להתנחל בארץ ישראל כדי שלא להרגיז את הערבים ולא לסכן את השלום; נסכים להסדרים חלקיים ולהסדרים חצי חלקיים ולהסכמי ביניים הדורשים ויתורים, ונזכה לשלום המיוחל... לא נפציץ מחבלים, חלילה, שמא נפגע באזרחים חפים מפשע; נהיה "טובים מהם" — הכול למען השלום המבורך.
...מה יש בנו שמונע מאתנו להבין את כוונות הערבים ולהעריך אותן נכונה?... איזה יהודי אינו מבין, לאחר כל השנים שחלפו, כי הערבי הוא לאומני גאה שאינו מסוגל לוויתורים בכל הנוגע לארץ שהוא רואה כארצו, והמפרש כל רצון טוב של יהודים כחולשה שיש לנצל אותה?
איזה יהודי אינו מבין כל זאת? אני אגיד לכם. יהודי שאין לו גאווה עצמית בלאום שלו, בהיותו יהודי. יהודי כזה אינו יכול להבין את הגאווה הערבית.
...אם מקווים אנו להמשיך להתקיים — במובן הממשי של המילה — אסור לנו להתפתות לפתרונות קלים שיביאו כביכול "שלום". ומעל לכול, אל נשגה באשליות! הערבים שואפים להשמיד אותנו, ועלינו להיות חזקים כדי למנוע זאת מהם.1
רק שבוע אחד לפני פרסום המאמר הוכחה כוונתם האמתית של הערבים. בכ"ו באלול (5 בספטמבר) רצחו מחבלים אחד עשר ספורטאים ישראלים שהשתתפו במשחקי האולימפיאדה במינכן. מאיר הרגיש שזו הייתה השפלה לאומית גדולה. בניו יורק הפגינו חברי הליגה נגד נציגויות של מדינות ערביות "אשר מאמנות את מחבלי אש"ף, מספקות להם מימון ונותנות להם מקלט". חמישה יהודים נעצרו לאחר שהשליכו בקבוק צבע שחור לעבר בניין המשלחת העיראקית לאו"ם.2
הפתרון לטרור
למאיר היה ברור שאין די בהפגנות נגד הטרור הערבי, ושרק טרור נגד טרור יעצור את המחבלים. הוא כתב:
אל לנו להמעיט בערכו של הגורם הפסיכולוגי במלחמת הטרור הנורא הזה. "ההישגים" של המחבלים, על אף שנספגו בדם של חפים מפשע, הם בעבורם ניצחונות פסיכולוגיים הזוקפים את קומתם של הערבים צמאי הניצחון. המחבלים מצליחים להעלות לכותרות את הנושא של "פלסטין", והוא נשאר במודעות העולמית זמן רב לאחר התאוששות העולם מההלם של הטבח.
...נוסף על כך, מדינות העולם סובלות בגלל "הישראלים האלה". בפריז אוימה קבוצת 'הבונים החופשיים' לאחר ששלחה תנחומים לישראלים... שבועון גרמני חזר בו מפרסום כתבה שהביעה עמדה שלילית כלפי המחבלים — גם זה בעקבות איומים. בנמלי תעופה ברחבי העולם נאלצים נוסעים להיבדק בדיקות ביטחוניות מייגעות, מעכבות ומרגיזות — והזעם מופנה כלפי מי שעומד ביסוד כל הבלגן הזה: מדינת ישראל.
...מוכרחים לחסל — מיד ולצמיתות — את מגפת הטרור... ברור ששיטות ההתקפה הקונבנציונליות, כגון מבצע מקיף של יומיים בלבנון או הפצצות אוויריות של בסיסי מחבלים, אינן פותרות את הבעיה. עלינו להחליט להשתמש בטרור נגדי באופן בלתי מוגבל; לפגוע ישירות במנהיגים ערביים ולהביא את הטרור לרחובות קהיר, דמשק וטריפולי. רק זה ישים קץ להתקפות הנפשעות של הערבים.
...קיימת טענה שאל לה למדינת ישראל להיגרר לנושא הרגיש של הטרור, שמא זה יטה את דעת הקהל העולמי נגדה... אני מציע כמה טענות שישראל תוכל לטעון להגנתה:
1) כמו שהמדינות הערביות תומכות בגלוי במחבלים ומעניקות להם מימון, אימון, מסמכים מזויפים, חומרים, בסיסים ומקלט — כך אנו תומכים במחבלים ה"בלתי רשמיים" שלנו...
ואם קביעה זו תקיפה מדי לטעמם של אנשים "מוסריים", אני מציע:
2) אנחנו... מגנים באופן גורף את כל פעולות הטרור הנגדי הנעשות על ידי יהודים. אולם אנחנו מבינים את המניעים לפעולות כאלה — תסכול ומרירות — וכל עוד ממשיכים הערבים את פעולותיהם, לא נוכל לעצור אותם.
...עדיין לא מאוחר מדי להקים קבוצה כזאת [לטרור נגד טרור]... "לא תעמוד על דם רעך".3
ארגז נשק
ביומנו של מאיר רשומה פגישה עם עמיחי (גידי) פַּגלין, קצין המבצעים של האצ"ל לשעבר, בג' בתשרי (11 בספטמבר). כמה ימים לאחר מכן, בו' בתשרי (14 בספטמבר), דיווחו כלי התקשורת על פרשה שקישרה בין פגלין לליגה: בנמל התעופה לוד נתפס ארגז נשק שנארז במפעל בבעלותו של פַּגלין והובא לנמל התעופה על ידי איש הליגה אברהם הרשקוביץ. הארגז היה ממוען לבירה אירופית, ולפי דיווחי התקשורת נועד הנשק לפעולות נגד מחבלים באירופה. הרשקוביץ נעצר באותו יום. עמיחי פַּגלין נחקר במשטרה, ובי"א בתשרי נעצר גם הוא.4
מיד כששמע מאיר על מעצרו של פַּגלין, הוא כינס מסיבת עיתונאים בתל אביב והודיע שאברהם הרשקוביץ לא ידע מה היה בארגז שנתבקש להביא לנמל התעופה. מאיר הכריז בגלוי שמטרת המשלוח הייתה לספק נשק לאנשי הליגה בחו"ל כדי שיוכלו להילחם בטרור הערבי. מאיר אמר לכתבים שעל היהודים ברחבי העולם "לעזור לכונן ארגון טרור נגד טרור שיראה לערבים שאי אפשר לשפוך דם יהודי בחופשיות". באותו יום ממש נהרג ישראלי בשגרירות ישראל בלונדון מפיצוץ מעטפת נפץ. מאיר אמר: "לדאבוננו, זאת לא תהיה טיפת הדם היהודי האחרונה שתישפך על ידי אותם רוצחים פסיכופטים. הם מסוגלים להשליך פצצה לתוך בית כנסת בלוס אנג'לס או בהונג קונג".5
עמדתו הנחרצת של מאיר שיש להילחם בטרור באמצעות טרור נגדי הטילה אותו למרכזו של פולמוס ציבורי בעניין התגובה הנכונה על גל הטרור הגובר. בפליירים שהכריזו "דם יהודי אינו הפקר!" הצהירה הליגה בגאווה שאנשיה הם ששלחו ארגז נשק במטרה לפגוע בנציגויות ערביות בארצות הברית ובאירופה.6
המשטרה לא יכלה להתעלם מההכרזות הגלויות האלה. מאיר זומן לחקירה בי"ג בתשרי (21 בספטמבר). לפני שהלך לתחנת המשטרה, הוא כינס מסיבת עיתונאים כדי להסביר את עמדתו במלואה. הוא אמר שעד אז לא הפרו אנשי הליגה את החוק בארץ, והפעם זה נעשה רק משום שהדרך היחידה להילחם בטרור היא בטרור נגדי. הוא טען שמדיניותה של הממשלה לגבי הטרור הערבי מוטעית; ידיה קשורות בפחד מפני "מה יאמרו הגויים", והמדיניות הזאת מסכנת יהודים לא רק בישראל, אלא בעולם כולו. הוא אמר גם שעל הממשלה להעלים עין מפעולות הליגה, משום שרק ארגון פרטי יכול לנקוט טרור נגד טרור וקשה להשיג נשק בחו"ל.7
כמעט בכל יום הופיעו בעיתונים ידיעות על עיכובים לחקירה של חברי הליגה — ואחר כך על שחרורם. מזכיר הליגה יוסף שניידר נעצר בחשד לסיוע בהובלת הארגז לנמל התעופה, אך שוחרר לאחר זמן קצר. על חקירתו של פַּגלין, דמות ידועה בציבוריות הישראלית, היה סיקור תקשורתי נרחב. בטורו ב'ג'ואיש פרס' כתב מאיר: "העובדה שפַּגלין, שניהל מפעל בשקט במשך עשרים וחמש השנים האחרונות, הסכים לסייע לליגה מעידה הן על תמיכתו במטרות הליגה הן על חששותיו מפעולות הערבים בעתיד".8
בי"ד בתשרי (22 בספטמבר) נפתחה מערכה ממשלתית נגד מאיר. שר המשטרה שלמה הלל אמר ב'קול ישראל' שפעולות מחתרתיות מתוך ישראל מנוגדות לחוק ושצריך "לתת את הדעת" להכריז שהליגה היא ארגון בלתי חוקי: "...פה זה לא ברוקלין; לא נפעל פה לפי שיטות שמייבאים אלינו מן החוץ". גם סגן ראש הממשלה יגאל אלון, שהופיע באותו ערב בטלוויזיה, הביע התנגדות ל"יזמות פרטיות".9
ימים אחדים לאחר מכן הופיעה התקפה חריפה על מאיר ועל הליגה ב'הארץ'. כותב המאמר, עמוס שפירא, גינה את פעילות הליגה וקרא לחברה הישראלית להוקיע את "הבריונות הפוליטית והאלימות המחתרתית" של הליגה. עורך הדין אהרן פאפו הגיב על התקפתו של שפירא במכתב למערכת. הוא טען שמה שמפריע לשפירא אינו "סכנה" אובייקטיבית שמהווה הליגה כביכול, אלא השקפותיה הפוליטיות של הליגה. "אין זה מקרה", כתב פאפו, "שהרודפים בשצף קצף את הליגה להגנה יהודית הם גם אלה המצדדים בנסיגה מוחלטת... וב'כיבוד הזכויות הלאומיות של העם הערבי-פלסתינאי'... שהומצאו בשנים האחרונות על ידי מכונת התעמולה הערבית כדי להצדיק את מלחמת הערבים להשמדת ישראל".10
מאחר שהעונש המרבי על החזקת נשק בלי רישיון היה שבע שנות מאסר, ניסה מאיר להגיע להסכם עם הממשלה. בט"ז בתשרי הוא נפגש עם שר המשפטים יעקב שמשון שפירא והציע שהממשלה תבטל את כל האישומים, בעיקר את אלה נגד הרשקוביץ ופַּגלין, תמורת גילוי מלא של כל פרטי הפרשה. פַּגלין, שלא שיתף פעולה בחקירת המשטרה, התנגד לעסקה, וגם הממשלה לא קיבלה אותה.11
הצעד הבא של הממשלה היה הכפשת הליגה. בכלי התקשורת דווח שנתקבלו איומים טלפוניים במערכות העיתונים 'הארץ', 'דבר', 'על המשמר' ו'נוביני קורייר' (עיתון בפולנית) מאלמוני ש"הציג עצמו כאיש הליגה ואיים כי אם לא יפסיקו העיתונים לפרסם מאמרים נגד הליגה, צפויה לעובדיהם סכנה". היו אפילו אנשי ציבור מהשמאל שכינו את מאיר "פשיסט". מאיר הכחיש כל קשר עם האיומים הטלפוניים ואמר שהדיווחים הם "פרובוקציה וניסיון שקוף להבאיש את שם הליגה". הוא אמר בציניות לכתב שבתאי פורטנוי: "יכול להיות שאני פשיסט, אבל אני לא טיפש!" למחרת דווח ב'מעריב' על התקפה נוספת על מאיר. יחיאל לקט, מזכיר המשמרת הצעירה במפלגת העבודה, ניצל את הציטוט מפי מאיר ואמר: "יש להילחם ברב מאיר כהנא המעיד על עצמו שהוא 'יכול להיות פשיסט', כפי שצריך להילחם בפשיסטים".12
מאיר היה מודאג. המשטרה, כלי התקשורת, פוליטיקאים — כולם היו בעצה אחת נגדו, והוא עלול היה להיעצר בכל רגע. הוא התחיל לחשוב שאולי הפתרון הוא להקים מפלגה ולהתמודד בבחירות לכנסת, כדי שיהיה לו הכוח להיאבק בהתקפות עליו. זו לא הייתה החלטה קלה. בהזדמנויות רבות בעבר הוא הצהיר שאין בכוונתו להקים מפלגה פוליטית בישראל.
בריאיון עם מתי גולן יותר מחצי שנה קודם לכן שלל מאיר הקמת מפלגה: "כאשר תנועה הופכת למפלגה, האידיאלים נעשים מושחתים... עושים הכול כדי שלא להפסיד [קולות] — זאת מקורה של השחיתות".
כמה שבועות בלבד קודם לכן, בכ' באלול (30 באוגוסט), הוא כתב לטוביה פרידמן, צייד הנאצים הידוע:
בתשובה על מכתבך מיום 25.7.72 [י"ד באב] אני מודה לך על הצעתך, אך... אין בכוונתנו לעסוק בפעילות מפלגתית, וממילא אין בדעתנו להתייצב לבחירות בכנסת.13
אולם לנוכח ניסיונות השמאל לחסל את הליגה החליטה מזכירות הליגה שהדרך היעילה ביותר להיאבק על קיומה תהיה לפעול למען ייצוגה בכנסת.
מפלגה פוליטית
ההודעה הרשמית על החלטת הליגה להתמודד בבחירות לכנסת נמסרה במסיבת עיתונאים בי"ט בתשרי (27 בספטמבר) בבית סוקולוב, בית אגודת העיתונאים בתל אביב. חברי מזכירות הליגה יואל לרנר ויוסף שניידר דיברו ראשונים. לרנר קרא מתוך הודעה הכתובה בעברית ובאנגלית. הוא הסביר שעד אז חשבו מנהיגי הליגה שהדרך הטובה ביותר להשיג את יעדיה של הליגה היא להיות תנועה א-פוליטית, אך הוחלט להגיש רשימה לכנסת השמינית, בעקבות השתלשלות המאורעות בימים האחרונים.
מאיר הזכיר לקהל הכתבים את מהלך המערכה הממשלתית לחיסול הליגה: צווי המניעה נגד כניסתם של חברי הליגה ליהודה, לשומרון ולעזה, דבריו של שר המשטרה על הוצאת הליגה מחוץ לחוק ומאמרים עוינים בעיתונים. היו אפילו ניסיונות להעליל על הליגה שהיא איימה להניח פצצות במערכות עיתונים, אך האמת הייתה שהיו איומים טלפוניים להפציץ את משרד הליגה.
בתשובה על שאלות הכתבים אמר מאיר שהוא סבור שיצליח להשיג קולות מ"אזרחים המתוסכלים מהיעדר אופוזיציה לוחמת בעשור האחרון" ולהיבחר לכנסת. הוא הכחיש בתוקף את קיומה של מחתרת: "איזו מחתרת?! כולנו יושבים כאן, שמותינו ומספרי הטלפון שלנו גלויים לכול".
לרנר סיפר שהאולם היה מלא עיתונאים וצלמי טלוויזיה מכל העולם. גם ההורים של מאיר היו שם, ולרנר סבר שבמעמד הזה הגה אביו של מאיר את הכינוי 'מאמע ליגה'א לאמו של מאיר.14
מסיבת העיתונאים נערכה בחול המועד סוכות, ימים שבהם אין מתגלחים על פי ההלכה. בתמונות שצורפו לידיעות על מסיבת העיתונאים נראה מאיר בפנים לא מגולחות — צילומים שאינם מחמיאים במיוחד. כך הוא הופיע גם בטלוויזיה הישראלית באותו ערב. בשידור הוא נראה רזה מהרגיל, אך בטוח בעצמו. הוא הסביר למראיין מנשה רז שהגורם להחלטתו היה החשש שהליגה לא תוכל להמשיך להתקיים בלי הכוח שמעניק הייצוג בכנסת.15
רדיפת הליגה נמשכה. בעיתונים דווח ששוטרים ערכו חיפושים בבתיהם של חברי הליגה באזור תל אביב. שני חברי כנסת מהשמאל תקפו את מאיר ואת הליגה: חבר הכנסת שלום כהן דרש דיון דחוף בכנסת בעניין הפעילות ה"בלתי חוקית" של הליגה, וחבר הכנסת אורי אבנרי דרש משר הפנים יוסף בורג שלא להעניק למאיר אזרחות ישראלית.
באותה עת עדיין לא הייתה למאיר אזרחות ישראלית. בזמן עלייתו ארצה הוא לא נרשם כעולה חדש (מעמד המעניק אזרחות מידית) עקב תכניתו לנסוע תכופות לאמריקה. הוא חשש שאם יהיה אזרח ישראלי ייאלץ לבקש אשרת כניסה בכל פעם שירצה לטוס לאמריקה, מאחר שמדיניות ארצות הברית לגבי בעלי אזרחות כפולה השתנתה מדי פעם לאורך השנים.
אך למועמד לכנסת דרושה אזרחות ישראלית, ולכן כשהחליט מאיר להתמודד בבחירות לכנסת הוא נרשם כעולה חדש. במסיבת העיתונאים שבה הודיע על הקמת מפלגה הוא אמר שהוא מצפה לקבל אזרחות ישראלית בתוך שלושה חודשים כנהוג. אולם, כאמור, אורי אבנרי דרש משר הפנים למנוע ממנו אזרחות ישראלית.16
היו גם דרישות שהמשטרה תטפל ביסודיות בפרשת הנשק. פַּגלין עדיין היה עצור. עורך דינו שמואל תמיר שאל מדוע הלקוח שלו עצור, ואילו מאיר, שהצהיר שהוא אחראי למשלוח הנשק, לא נעצר. תשובה צינית על שאלה זו נתן שמואל שניצר בטורו ב'מעריב':
אל נא תתייחסו ברצינות רבה מדי אל פרשת הנשק שנתגלה בלוד. יש בה, בפרשה הזאת, קב אחד של חטא ולפחות תשעה קבין של ניפוח...
מאיר כהנא ומחתרת? זה צירוף היכול לעורר רק צחוק. כל מי שעקב אחרי מעשיו של איש זה יודע שאין הוא מסוגל לייסד תנועה חשאית. בלי מסיבות עיתונאים, בלי ראיונות, בלי הופעות ברדיו ובטלוויזיה הוא חדל להתקיים.
גם שמואל תמיר דחה כל חשש מ"מחתרת": "אין לי כל צל של ספק ששירותי המודיעין של ישראל... יודעים בדייקנות מה מתרחש בליגה. יש לי אמון מלא בשירותים שלנו, שיודעים שאין מחתרת..."
רב פקד משה כץ אמר: "...נראה שהרב כהנא היה רק שותף מוסרי... אילו היו הוכחות [נגדו] הייתי עוצרו".17
ההודעה על כוונתו של מאיר להתמודד בבחירות לכנסת עוררה תשומת לב תקשורתית. במאמר מערכת ב'ידיעות אחרונות' הביע ד"ר הרצל רוזנבלום את דעתו שלמאיר יש סיכויים רבים להיבחר. ימים אחדים לאחר מכן, בעקבות מתקפה סובייטית על הציונות, שוב הזכיר רוזנבלום את מאיר בטורו, וכך הוא כתב: "במי הם בוחרים כמטרה העיקרית לכך? ברב מאיר כהנא! כהנא הוא השם הפופולרי ביותר ברוסיה. כך מוסרים משם. פנטסטי! שמא חסרה לו פרסומת פה — מוסיפים עליה שם, והופכים אותו לציוני מספר אחת בארצנו, וזה יוסיף לו כאן עוד כמה קולות בקלפי".18
"הרב נעשה 'סֶלֶבריטי' כאן בשבועות האחרונים", ציין כתב חוץ של ה'ניו יורק טיימס' שראיין את מאיר בכ"א בתשרי (29 בספטמבר). על הסערה התקשורתית שעוררו ביקורו בחברון ומשלוח הנשק אמר לו מאיר: "קיבלנו פרסום בשווי מיליון דולר. הממשלה טעתה טעות גדולה כשהיא החליטה לתקוף אותנו. זה יצר לנו תדמית של ארגון גדול וחשוב, ואנחנו לא ארגון כזה — עדיין".19
בריאיון עם כתב 'הארץ' מתי גולן הסביר מאיר שהוא הגיע למסקנה ש"אי אפשר להגשים חזון בלי כוח, והכוח בא עם המפלגה". הוא אמר: "אנחנו מסוגלים להביא למפה הפוליטית רוח חדשה". הוא גינה את האדישות הציבורית שבגללה בטוחה הממשלה שהיא תוכל להישאר בשלטון "עוד מאה שנה". כששאל אותו גולן אם שקל בדעתו הצטרפות לתנועת החירות, ענה מאיר בשלילה. הוא אמר שהוא מאוכזב מתנועת החירות, שלדבריו אשמה בעובדה "שאין אופוזיציה ראויה לשמה בארץ".
מאיר אמר לגולן שפרשת משלוח הנשק הצליחה לעורר את דעת הקהל לצורך בגישה חדשה למאבק בטרור והוסיף: "הטעות שלנו הייתה שחשבנו כי גם אם הממשלה אינה מוכנה לעזור לנו, היא לפחות תעלים עין. זו הייתה טעות... אני חשבתי שיש יהודים טובים ופיקחים בממשלה המבינים שזו הדרך. ציפיתי לכך שיגנו את מעשינו, זה בסדר, אבל יעלימו עין... זה לא קרה, וזו הייתה טעותנו. אבל בעצם הצורך בארגון כזה לא הייתה טעות. בהחלט לא".
מאיר הזהיר מפני מחדלי הממשלה, העלולים אף לגרום לרצח יהודים בלוס אנג'לס. הוא אמר: "אם שר המשטרה מאשים אותנו בחוסר אחריות, אז אני קובע כי חוסר האחריות הוא מצד הממשלה... היא צריכה להקים ארגון סודי... בכל בירה בעולם שבה יש פעילות חבלנית... כאשר ראשי מדינות ערביות, שגרירים, קונסולים ואחרים ידעו שהם עצמם משמשים מטרה, אני מניח שהם יפסיקו את התמיכה במחבלים..."
גולן שאל את מאיר: "מה תעשו עכשיו?" מאיר ענה: "אני מחכה שיבואו לעצור אותי. ברור לי שיעשו זאת".
על הערתו של גולן, "אני מתרשם שאתה רוצה שיעצרו אותך", הגיב מאיר: "תראה, אני מוכרח לעזוב את הארץ ביום ראשון הקרוב. מחכה לי עבודה חשובה מאוד בניו יורק. הרושם שלך מוטעה. אני מניח גם שאף פעם לא היית בבית הכלא. זה בהחלט לא נעים, וזה בזבוז זמן. אם בכל זאת יעצרו אותי... אני ארוויח מזה. אבל אני מוכן לוותר על רווחים כאלה".20
יומיים לאחר מכן, בכ"ג בתשרי (1 באוקטובר), בשעת בוקר מוקדמת הגיעו לביתנו ארבעה שוטרים ולקחו את מאיר לבית המעצר בראשון לציון ל"חקירה". באותו זמן — שלושה שבועות לאחר שנחשפה פרשת הנשק — לא הייתה סיבה הגיונית לעצור את מאיר. הועלתה ההשערה שהמניע למעצר היה הודעתו שהוא מתכונן לטוס לארצות הברית ולשהות שם חודשיים. למעשה, במשך כל תקופת המעצר לא ציינה המשטרה מהם החשדות שהועלו נגד מאיר. באותן שנים התיר החוק להחזיק עצור במשך ארבעים ושמונה שעות בלי להביא אותו לפני שופט, ואף להאריך את המעצר מעבר לכך בהוראת שופט.ב לא ידעתי מתי אראה את מאיר שוב.21
למחרת מעצרו של מאיר נעצר יוסף שניידר בחשד שהוא תכנן את הברחת הנשק. הוא הוחזק במעצר שמונה ימים. באותו יום דווח גם ששוטרים ערכו חיפוש במשרדי הליגה ולקחו את רשימות הכתובות של חברי הליגה וכן את הדואר הנכנס.22 ייתכן שמטרתה של ידיעה זו הייתה להרתיע אנשים מהצטרפות לליגה ואפילו מיצירת קשר עם הליגה לשם עידוד. מי ירצה שהמשטרה תקשר את שמו עם ארגון "בלתי חוקי"?
מאמצי המשטרה לחקור את מאיר עלו בתוהו; מאיר לא שיתף פעולה עם חוקריו. כתב 'הארץ' מסר שבזמן החקירה הוא למד דף גמרא, ואף הציע לחוקריו ללמוד אתו. גם ב'מעריב' דווח על כך בידיעה קצרה בעמוד הראשון, וצוין שכנראה יובא מאיר לפני שופט עוד באותו יום, בכ"ד בתשרי (2 באוקטובר).23
ואולם על ידיעה קצרה זו האפילה ידיעה גדולה יותר על מאיר, שהופיעה באותו עמוד תחת הכותרת "פעלתי בשירות האפ-בי-איי: חקרתי את פעולות הארגון הקיצוני בירץ'". בידיעה דווח שבריאיון לירחון האמריקני 'פּלֵייבויי' סיפר מאיר שחקר את מקורות המימון של תנועת ג'ון בירץ' בעבור הבולשת הפדרלית כעשר שנים קודם לכן.ג הריאיון הופיע בכתבה בת שישה עמודים על מאיר ועל הליגה שפורסמה באותם ימים בירחון. למחרת הופיעו גם ב'הארץ' וב'דבר' ידיעות על הכתבה ב'פּלֵייבוי' ובהן ציטוטים מתוכה על עבודתו של מאיר בעבור הבולשת הפדרלית.24
הירחון 'פלייבוי' נודע לשמצה בגלל תמונות התועבה שבו, אך הכתבות והמאמרים שהופיעו בו היו ברמה ספרותית גבוהה. מאיר הסביר לכתב 'מעריב' מנחם שמואל מדוע הוא הסכים להתראיין לירחון: "'פּלֵייבוי' הוא מגזין רב תפוצה של חמישה עשר מיליון קוראים, רבים מהם יהודים. מן הראוי היה שפעם אחת, לפחות, ישמעו הטפה מפי רב שיאמר להם דברים שונים לגמרי מהדברים שהם רגילים לשמוע מפיהם של רבני הממסד היהודי".25
הכתבה ב'פלייבוי' היא חיבור מקיף ויסודי. כתב אותה וולטר גודמן, הכתב שכשנה קודם לכן פרסם ב'ניו יורק טיימס' את הכתבה הגדולה על הליגה. גם הפעם הוא העניק למאיר במה נדיבה, ומאיר הסביר את השקפתו באריכות. אחד הדברים שאמר מאיר בריאיון מבהיר את עצמת אמונתו בדרכו:
יש טרנד חדש בארץ הזאת [אמריקה]: "אהבה". כולם צריכים לאהוב את כולם. אני מאמין שיש חשיבות מסוימת לשנאה. צריך לשנוא אי צדק. צריך לשרש אותו מתוך האנושות.26
בבית המעצר בראשון לציון
מתאו שבבית המעצר כתב מאיר מכתב לראש הממשלה גולדה מאיר. במכתב, שהוגש בכתב יד והשתרע על פני ארבעה עמודים, טען מאיר שבמקום להציג את הדברים כאילו יש לממשלה אויבים מבית, צריך להפנות את המאמצים כלפי האויב העיקרי — הטרור הערבי.
מאיר סיים את המכתב בפסוק שהתנוסס על נייר המכתבים של הליגה, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (שמואל ב, ז, כג), המדגיש את זכותו הבלעדית של עם ישראל על ארץ ישראל.27
עורך הדין מאיר שכטר מסר את מכתבו של מאיר לראש הממשלה בבוקרו של יום שלישי כ"ה בתשרי (3 באוקטובר) ואמר לכתבים שהוא מקווה שהמכתב "יסלק אי הבנות בין הממשלה ובין הליגה", אך לא כך היה. אחר הצהריים הובא מאיר לפני שופט, והלה האריך את מעצרו בשלושה ימים, משום שמאיר עדיין לא שיתף פעולה עם חוקריו. מאיר הורשה לדבר עם עיתונאים שחיכו לו על יד אולם בית המשפט, ואחד מהם תיאר אותו "שלֵו ומחייך".28
מעצרו של מאיר לא מנע מהליגה להמשיך לקיים הפגנות למען יהודי ברית המועצות. בכ"ה בתשרי, ביום שהובא מאיר לפני השופט, נערכה הפגנה נגד כופר התעודה מול השגרירות האמריקנית בתל אביב. ההפגנה פורסמה במודעה ב'מעריב':
אנו קוראים לממשלת ישראל, לכל מדינות העולם ובפרט לממשלת ארצות הברית
למחות נגד גזרת הכופר
המחזירה את החברה האנושית אחורה, לתקופת סחר עבדים!
האמריקנים עמדו לחתום על חוזה למכירת חיטה לסובייטים, מצרך שהסובייטים היו זקוקים לו מאוד. על ידי איום לביטול החוזה היה בכוחם של האמריקנים לאלץ את הסובייטים לבטל את הכופר. במודעה נכתב באותיות גדולות: "אל ייחתם חוזה החיטים!" המפגינים עמדו מול השגרירות האמריקנית והניפו שלטים שנשאו כיתובים בעברית ובאנגלית, כגון "אחינו ברוסיה הם עבדים במאה העשרים", "בל ניתן לשואת אירופה לחזור שנית", "שלח את עמי".29
בכ"ח בתשרי (6 באוקטובר), לאחר חמישה ימי מעצר, שוחרר מאיר בערבות. שניידר, הרשקוביץ ופַּגלין שוחררו בערבות שלושה ימים קודם לכן. משרד הבולשת הפדרלית בניו יורק שלח תזכיר לנספח המשפטי בשגרירות האמריקנית בתל אביב, שהיה איש הבולשת: "בשידורי רדיו בניו יורק מדווח שכהנא שוחרר בערבות... ושדרכונו נלקח כדי למנוע את יציאתו מישראל... ספק פרטים מלאים... קצין המבחן של כהנא מעוניין במידע שיוכל לשמש לביטול תקופת המבחן". בסוף המברק הודגש שהרשעה של מאיר בישראל הקשורה לארגז הנשק תוכל לשמש עילה להאשים את מאיר בארצות הברית בהפרת תנאי המבחן שלו.30
בעוד ממשלת ארצות הברית מנסה להפליל את מאיר, הוא יצא מבית המעצר נחוש ואיתן כתמיד. כתב ה'ניו יורק טיימס' דיווח:
הרב מאיר כהנא שופע חיוכים לאחר מעצרו הראשון בישראל. הוא אמר שהיחס אליו בבית המעצר היה מצוין. "אין לי מילים לתאר את השוטרים, את הסימפטיה שלהם ואת היחס שלהם", הוא אמר.31
החרמת הדרכון
מיד לאחר שחרורו פנה מאיר לבית המשפט וביקש שיוחזר לו דרכונו האמריקני, שנלקח ממנו בשעה שנעצר. הוא הסביר שכבר נקבעו בעבורו הרצאות רבות באמריקה לקראת ביקורו הקרוב, ואמר שהוא מוכן להבטיח לבית המשפט שהוא יחזור לישראל ויתייצב למשפט.32
שופט בית משפט השלום בירושלים דחה את בקשתו של מאיר להשבת דרכונו, ועורך הדין מאיר שכטר הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. השופט המחוזי אלישע שיינבוים הסכים להחזיר למאיר את הדרכון לחודש אחד, לשם נסיעה לאירופה אך לא לארצות הברית. השיקול שלו היה שבארצות הברית עלול מאיר להיעצר בגין הפרת תנאי המבחן שלו (בשל מעורבותו במשלוח הנשק בישראל), ואז לא יוכל להגיע למשפט הצפוי לו בישראל. כדי להבטיח את חזרתו לישראל (מאירופה) דרש השופט להפקיד ערבות בנקאית בסך מאה אלף לירות והטיל עיקול על דירתנו להבטחת חמישים אלף לירות נוספות. שני הצדדים לא היו מרוצים מהחלטה זו: מאיר לא רצה להגביל את נסיעותיו לאירופה, ופרקליט המדינה לא רצה להחזיר את הדרכון כלל. עורך דין שכטר הגיש ערעור לבית המשפט העליון, ובז' במרחשוון (15 באוקטובר), יום לפני המועד שבו היה מאיר אמור לדבר בסן פרנסיסקו, פסק שופט בית המשפט העליון חיים כהן שעל מאיר להישאר בישראל עד תום ההליכים, בגלל חומרת ההאשמות.33
משמעותה של פסיקה זו הייתה שבחודשים הבאים יהיה קשה למאיר להנהיג את הליגה בארצות הברית ושהוא לא יוכל לגייס כסף באמצעות הרצאותיו. נַט רוזנווסר היה מודאג. הוא כתב (בעברית): "הליגה פה הרבה זמן בלעדיך לא יכולה להתקיים... [נהיה] כצאן ללא רועה... אתה מאוד חסר".34
בשנה הקודמת (תשל"ב) נסע מאיר פעמיים לארצות הברית: בחורף הוא היה שם קצת יותר מחודש, ובאביב שהה שם כמעט חודשיים. בחודשים שמאיר היה בישראל יזמו חברי הליגה באמריקה פעולות רבות לפי הקווים שהנחו מאמריו ב'ג'ואיש פרס' ומכתבים שכתב להם, והם המשיכו לעשות כן גם לאחר החרמת דרכונו. דן גוטליב, פעיל ממיאמי, סיפר: "לא יכולנו להרים טלפון ולשאול אותו מה לעשות; ביצענו את הרעיונות שהוא כתב עליהם במאמרים שלו ב'ג'ואיש פרס'. הוא היה הכוח המניע גם בלי להיות שם".35
באותה שנה הרחיבה הליגה את שורותיה בארצות הברית ובארצות אחרות. קבוצות התארגנו באנגליה, בדרום אפריקה, באוסטרליה ובצרפת בתגובה על עלייה בתקריות אנטישמיות מקומיות. בתקופה ההיא הצטרפו לליגה ברברה וחיים גינזברג מלונג איילנד, לאחר שבאזור מגוריהם התגברו האלימות והפשע, וכללו אף מעשי אנטישמיות בוטים. ברברה כתבה:
הבית שלי היה המקום שאליו התקשרו בכל פעם שהייתה תקרית אנטישמית. כשהייתי מתקשרת למשטרה, הם היו עונים שאין להם מספיק שוטרים לשלוח. אבל כשאמרתי "אם כך, הליגה תגיע" — מוזר מאוד, מיד נמצאו שוטרים.36
אלו כמה מן הפעולות שיזמו חברי הליגה ברחבי אמריקה בתשל"ב (1972):
h בעקבות איומים על נציגים יהודים בוועדת החינוך האזורית של שכונת לאואר איסט סייד הגיעו חברי הליגה לאספת הוועדה. התפתח מאבק אלים, ובמהלכו הרים חבר הליגה גרת' קרבט פסנתר וזרק אותו על התוקפים.37
h חבר סניף הליגה בוושינגטון התפרץ לתוך אירוע דיפלומטי שנכחו בו נציגים סובייטים ושפך דם על ראשו של דיפלומט סובייטי.38
h באדר (מרץ) נודע לחברי הליגה במיאמי שספינה סובייטית עוגנת בנמל מיאמי. הם שכרו מטוס קטן ותלו עליו שלט שבו הקריאה "אקסודוס [יציאה] ליהודים הסובייטים". בשעה שהמטוס חג מעל חוף הים, הפגינו חברי הליגה בנמל מול הספינה הסובייטית.39
h חברי הליגה בדֶטרויט ערכו פעולות הסברה כדי למחות על התפשטות התנועה הניאו- נאצית באמריקה.40
h יושב ראש סניף הליגה בפילדלפיה רוס קלנר ארגן פעולת הסברה למען יהודי ארצות ערב, ופעיל הסניף אד רימוב ארגן הפגנה מול המטה של קבוצה ניאו-נאצית בעיר.41
h בעקבות העלייה בפשע הודיעו חברי הליגה באטלנטיק סיטי שילוו יהודים קשישים מבתיהם לקניות, למרפאות ולבית הכנסת.42
h יהודים בשכונת קראון הייטס שבברוקלין פחדו להצביע ביום הבחירות למועצה המקומית בגלל איומים שייפגעו פיזית אם יבואו לקלפי. חברי הליגה הגיעו להגן על הבוחרים היהודים, וכתוצאה מכך זכו היהודים בנציגים במועצה.43
h בעיצומו של מופע של 'להקת המחול האוקראינית' בניו יורק פרצו אל הבמה שני צעירים מהליגה והשליכו שקיות של צבע אדום, סמל לדם, על הרקדנים. חברי הליגה מהסניפים בניו ג'רזי ובשיקגו שיבשו מופעים נוספים של אמנים סובייטים.44
h באמצעות הזמנות מזויפות נכנסו חברי הליגה לנשף בשגרירות הסובייטית בוושינגטון. יושב ראש סניף הליגה בוושינגטון ד"ר ויליאם פרל, בעל שיער השיבה, כבל את עצמו למנורת רצפה ענקית, והשאר קראו קריאות לשחרר את היהודים ופיזרו פליירים נגד "גזל החיטה הרוסי הגדול".45
הלימודים במרכז לתודעה יהודית
מאיר ניצל את הארכת שהותו בארץ לקידום תכניות הלימודים של המרכז לתודעה יהודית. כבר בקיץ הוא ערך מסיבת עיתונאים כדי לפרסם את תכניות הלימודים והודיע שהן תתחלנה במרחשוון (אוקטובר). סמוך למועד זה פורסמו התכניות במודעות, בעיתונים ובפליירים. היו שתי תכניות: תכנית הלימודים המלאה, שכללה לימודי קודש רבים ושיעורים בנושאים כלליים ביהדות, כגון היסטוריה יהודית, ותכנית חלקית ששיעוריה התקיימו בשעות אחר הצהריים והערב בלבד, בנושאים מגוונים, בהם תולדות הציונות, גיאוגרפיה של ארץ ישראל, מחשבת ישראל, השואה והמחתרות. שמעון רחמים ביקש מגאולה כהן, כתבת 'מעריב' שהייתה שדרנית הרדיו של הלח"י לפני קום המדינה, ומבצלאל לנדאו, סופר וכתב 'המודיע', להרצות על תולדות הציונות ועל היסטוריה יהודית.46
נוסף על תכניות הלימודים בעברית פתח מאיר תכנית של שיעורים באנגלית, שנועדה בעיקר לצעירים אמריקנים שביקרו בארץ. במקומות שנהגו צעירים אלו להיפגש הופצו פליירים שבהם פורטו השיעורים בתכנית: הלכה, לימודי מחשבת ישראל וזהות יהודית, משנה, תלמוד וענייני דיומא. בפליירים נכתב שהשיעורים יתקיימו בימי ראשון עד חמישי מ-2:30 בצהריים עד 10:30 בערב, והצעירים הוזמנו לבוא בשעות הנוחות להם. מאיר ציין בפלייר:
...יהודים רבים מגיעים לישראל כדי לגלות את משמעות יהדותם. המטרה שלנו היא לתת לך זהות יהודית משמעותית חיובית.47
ואולם ההרשמה לכל התכניות הייתה דלה, ושכר הלימוד לא כיסה אפילו את ההוצאות הבסיסיות ביותר. לא הייתה למאיר אפשרות לנסוע לאמריקה ולגייס שם כסף, והוא נאלץ למכור את זכויות דמי המפתח של בניין המרכז לתודעה יהודית בחזרה ליצחק ביווס.48
חברי מזכירות הליגה באמריקה התקשו להתמודד עם ההתפתחויות האחרונות: ההחלטה להקים מפלגה פוליטית, העובדה שמאיר מנוע מלנסוע לאמריקה וחוסר ההצלחה של המרכז לתודעה יהודית. הם התחילו לריב ביניהם, וכמה מהם חלקו על מאיר בדבר ייעודו של הכסף שהתקבל ממכירת זכויות המפתח של הבניין. בכ"ב בכסלו תשל"ג (28 בנובמבר 1972) כתב להם מאיר מכתב התפטרות:
לפני ארבע שנים חלמתי על ארגון שיביא גאולה פיזית ורוחנית לעם ישראל. אותו חלום זקוק לאנשים בעלי רוח גדולה כדי שיצליח. צעד אחר צעד עשיתי מאמצים לרומם את אנשי הליגה ויהודים אחרים לאותה גדלות רוח. כשרציתי להוסיף על סיורי ההגנה בשכונות את המאבק למען היהדות הסובייטית, היו אנשים שטענו שאין זו מטרת הליגה. כשרציתי להתקדם ולהוסיף את נושא העלייה, היו שטענו שזו אינה מטרת הליגה. כשרציתי להקים בית ספר שיחנך מנהיגים לגדלות רוח, שלא יהיו כמו האנשים הקטנים וחסרי החזון שהתנגדו לו — גם אז עלתה הטענה שאין זו מטרת הליגה.
ארבע שנים של מריבות הן תקופת זמן מייגעת. אינני משה רבנו או שמואל הנביא שנתנו מעצמם לעמם ואז הואשמו בגנבה, ברדיפת כבוד וכדומה. ה' בקושי יכול לשאת את היהודים; אינני ה'.
שמי נרמס בראש חוצות בידי כל מיני אנשים. אלוקים עדי שלא אכפת לי כלל כאשר זה מגיע מבחוץ, אבל אינני רואה איך אפשר להמשיך כשזה בא מבפנים. זה הורס את הדבר החשוב ביותר — את האמון בי.
אלו הרומזים שלקחתי כסף לעצמי ואלו הטוענים שהפכתי את הליגה בישראל לתנועה פוליטית לשם מטרה אישית טועים, אבל אין זה העיקר. העובדה שכך אומרים וחושבים חברים שלנו מקטינה את ערכי יותר.
לא אכזב בכם. התעייפתי. התעייפתי ממריבות עם אנשים קטנוניים בלי לקבל את עזרתם של המעטים בעלי גדלות הרוח. בזאת אני מגיש את התפטרותי מהליגה להגנה יהודית באמריקה ומכל הגופים הבין-לאומיים שלה...49
חברי המזכירות לא הסכימו לקבל את התפטרותו של מאיר. רובם ידעו שמאיר הקפיד ודקדק בכל מה שקשור לכספי ציבור. הם הבינו שדווקא על ידי מכירת הזכויות לבניין של המרכז לתודעה יהודית מילא מאיר את מטרת התורמים, שהייתה להפיץ את השקפת הליגה. הכנסות המכירה אפשרו למאיר להמשיך זאת בהיקף רחב יותר. במקום להגביל את תכניתו החינוכית למקום לימודים אחד, כיוון אותה מאיר לציבור הישראלי הרחב, כחלק ממערכת הבחירות הקרבה.
© כל הזכויות שמורות