פרק לב
אופייה היהודי של מדינת ישראל תשרי-ניסן תשל"ג / אוקטובר 1972-אפריל 1973
מזוזה בשער שכם
מאיר המשיך במאמציו להעלות למודעות הציבורית את זכות העם היהודי על ארץ ישראל כולה. זמן קצר לאחר שפרסם את החלטתו להתמודד בבחירות לכנסת הוא הודיע שיקבע מזוזה בשער שכם שבעיר העתיקה בירושלים.
היעדר המזוזה בשער שכם צד את עינו באחד מלילות שבת בדרכו הביתה מהתפילה בכותל המערבי. הוא עבר דרך שער שכם וראה שיש שקע באבן במקום שבו הייתה מזוזה בעבר. לאחר מלחמת ששת הימים נקבעו מזוזות בכל שערי העיר העתיקה, אך הערבים הסירו את זו של שער שכם. החזרת המזוזה נועדה להדגיש את האופי היהודי של ירושלים ואת הריבונות היהודית בארץ.
באותו מוצאי שבת, ו' במרחשוון (14 באוקטובר), דיבר מאיר באוניברסיטת בר אילן על מצע הליגה לכנסת. הוא אמר לסטודנטים שאחד העקרונות של המצע הוא שעלינו לספח וליישב את כל השטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים, משום שהם חלק מארץ ישראל. הוא הסביר להם שמאבקנו אינו על קיומנו הפיזי בלבד, אלא גם על שמירת אופייה היהודי של מדינת ישראל, וסיפר להם על תכניתו לקבוע מזוזה בשער שכם לשם כך. למחרת הוא הודיע לראש עיריית ירושלים טדי קולק על כוונתו לערוך טקס לקביעת מזוזה בשער שכם.1
מאיר הסביר בטורו ב'ג'ואיש פרס' מדוע התעלמה ממשלת ישראל מהסרת המזוזה משער שכם בידי ערבים:
ממשלת ישראל פועלת זה חמש שנים על פי מדיניות זהירה של "לא להרגיז את הערבים". כתוצאה מכך ישראל אינה מממשת את זכויות היהודים, אלא נכנעת לדרישות הערבים, המנוגדות לזכויות היהודים. היא מסרבת להתיר ליהודים להתיישב בשטחי ארץ ישראל ששוחררו בתשכ"ז; היא מגבילה מאוד את זכויות היהודים במערת המכפלה; היא מתירה התיישבות יהודית רק בחלקים מסוימים של העיר העתיקה בירושלים; וכמובן, היא מסרבת לספח את השטחים המשוחררים ולהכריז על היותם חלק ממדינת ישראל.
בראייה ארוכת טווח מדהימה חזה מאיר את התוצאות הרות האסון של המדיניות הזאת:
המדיניות הזאת מצהירה לפני העולם — וגרוע יותר, לפני הנוער הישראלי — שאין לנו כביכול זכות על השטחים הללו, ואם בעתיד נחליט לדרוש אותם, ניתקל בהתנגדותם של בני עמנו, אשר בצדק ישאלו: "אבל אם הם באמת שלנו, מדוע לא דרשתם אותם קודם, ומדוע עצרתם את מי שניסה לדרוש אותם?"... כל הצעירים הישראלים הרגישים והליברליים, כל האינטלקטואלים, הסופרים והפרופסורים יקומו ויאמרו שאין לנו זכות על האדמות האלה, מפני שאינן שלנו, וההוכחה הניצחת לכך היא שלא הכרזנו כבר מההתחלה על היותן שלנו.
...על אף כל מה שאומרים התעמולנים המתוחכמים — הערבי אינו שווה זכויות במדינת ישראל כל עוד היא נאמנה לחלום הציוני שכונן אותה כמדינה יהודית...
הערבי יודע זאת. העובדה שהוא לכאורה רגוע ושקט תחת שלטון ישראל אינה מוכיחה שהוא מרוצה ומשלים עם המצב. עובדה זו מוכיחה רק שתקופה של חמש שנים היא תקופה קצרה מאוד מאוד במזרח התיכון; שהערבי בינתיים מרוויח כסף; שעדיין לא בשל לגמרי דור הערבים הצעירים האינטלקטואלים שהלאומיות והערכים חשובים להם יותר מכסף; ושבשנים הבאות צפוי לנו עימות נורא בנוסח צפון אירלנד, ובצד הערבי יהיו אלפי יהודים שיתמכו בערבים...
מאיר הסביר את מטרתה של החזרת המזוזה לשער שכם:
זאת כוונת הליגה. לא לקבוע מזוזה בלבד, אלא לקבוע את המילה "יהודי" על ירושלים כולה. ירושלים אינה עיר ערבית-יהודית. זוהי עיר שגרים בה יהודים וערבים, אך העיר היא יהודית וריבונותה יהודית.2
כדי לגייס תמיכה ציבורית בתכנית הפיצו חברי הליגה עצומה בזה הלשון: "אנו, החתומים מטה, מבקשים ממשרד הדתות ו/או מעיריית ירושלים לקבוע מזוזה בשער שכם וביתר שערי החומה שבהם אין מזוזה".
מאיר הודיע על התכנית במסיבת עיתונאים בבית סוקולוב. הנושא משך עיתונאים רבים, והייתה למאיר הזדמנות להציג את מצע הליגה לפניהם. הוא קרא להחיל את הריבונות הישראלית על כל חלקי ארץ ישראל ולהעניק לערבים את זכויות הפרט בלבד. הוא הזהיר מפני הסכנות הטמונות באוניברסיטאות הערביות ביהודה, בשומרון ובעזה, המעודדות את השאיפות הלאומניות הערביות.
גם יואל לרנר דיבר במסיבת העיתונאים. הוא סיפר שבאותו בוקר הוא הגיש בקשה במשטרה לרישיון לקיים טקס ציבורי בשער שכם. הוא הראה לעיתונאים את מזוזת הכסף הגדולה והמהודרת שחברי הליגה תכננו לקבוע בשער שכם ביום שני כ"ב במרחשוון (30 באוקטובר) בשעה ארבע אחר הצהריים.3
כצפוי, המשטרה דחתה את בקשת הליגה לקיים את הטקס. מאיר עתר לבג"ץ וביקש שיורה למשטרה להתיר את קיום האירוע. הטיעון של מאיר היה מורכב משני נימוקים: האחד, הממשלה לא התנגדה עקרונית לקביעת מזוזה בשער שכם — הרי היא עצמה קבעה שם מזוזה. השני, מניעת הטקס היא פגיעה בחופש הדת. בעתירתו הוא ציין שאחת המטרות העיקריות של הליגה היא להבטיח את אופייה היהודי של מדינת ישראל במקומות ציבוריים, והמזוזה היא סממן יהודי מובהק.4
ביום שלפני הטקס המתוכנן נדונה עתירתו של מאיר בבג"ץ בהרכב של שלושה שופטים. הם קיבלו את טענת פרקליט המדינה שהטקס עלול לעורר מהומות בקרב הערבים ודחו את העתירה. אף על פי כן, למחרת בשעה ארבע אחר הצהריים התאספה קבוצת פעילים על יד שער שכם, וכנגדה הגיע כוח משטרה גדול. יואל לרנר סיפר שהיו יותר שוטרים ממשתתפים. בתצלום מהאירוע נראה מאיר משוחח עם שוטרים, מוקף תומכים המקשיבים קשב רב, ומן הצד צופים בעלי דוכנים ערבים. בעיתונים דווח שחברי הקבוצה פנו לעבר שער שכם בשירה ובריקודים, וכשמאיר הרים את המזוזה, חטף אותה סגן ניצב אברהם תורג'מן מידו. מאיר ותשעה משתתפים נעצרו והובאו לפני שופט. הם הואשמו ב"התקהלות בלתי חוקית העלולה להפריע לסדר הציבורי" ושוחררו בערבות. בתצלום אחר מהאירוע נראים שני שוטרים האוחזים במאיר, שוטר אחד בכל צד. התמונה הבלתי שגרתית של רב המובל לניידת משטרה פורסמה בפלייר בחירות בכותרת "האם ככה מתנהג רב בישראל?"5
במשך שבוע שלם דווח על האירוע בכלי התקשורת, ואפילו בידיעות הקצרות ביותר צוין שמטרתו הייתה להדגיש את אופייה היהודי של ירושלים. במשפטו של מאיר בעניין זה, שהתקיים חודש וחצי לאחר מכן, פסק לו השופט משה שלגי קנס בסך מאה לירות והפקדת ערבות בסך אלפיים לירות כדי להבטיח את התנהגותו הטובה במשך שנה. השופט הסביר שהוא הקל בגזר הדין בגלל כוונותיו הטובות של הנאשם.6
גם הבולשת הפדרלית התעניינה בפרשת המזוזה, משום שמעצרו של מאיר היה יכול לשמש עילה לבטל את תקופת המבחן שלו ולאסור אותו. ביום פרסום גזר הדין של מאיר נשלח מברק ממשרד הבולשת הפדרלית בניו יורק לנספח המשפטי בשגרירות האמריקנית בתל אביב, שהיה איש הבולשת:
הפרקליט הפדרלי הראשי של המחוז הדרומי בניו יורק בודק את האפשרות לבטל את תקופת המבחן של הנדון... הוא נעצר בישראל בחשד שהיה לו חלק בתכנית הליגה להברחת נשק מישראל לשימוש נגד מחבלים ערבים. במשרדנו בניו יורק מתנהלת חקירה אינטנסיבית של מעורבותו של כהנא בעניין זה. אנו עוקבים אחרי פעולותיו ונסיעותיו של הנדון. עניין זה [ההרשעה בעניין המזוזה] חשוב לחקירה המתמשכת של הנדון ולקצין המבחן שלו.7
הטרור הערבי
חודש לאחר רצח אחד עשר הספורטאים הישראלים במינכן, שוב עלה הטבח לכותרות. בכ"א במרחשוון תשל"ג (29 באוקטובר 1972) חטפו מחבלים ערבים מטוס גרמני ואיימו לפוצץ אותו על נוסעיו אם לא ישוחררו שלושת המחבלים הערבים שרצחו את הספורטאים והיו כלואים בגרמניה. ממשלת גרמניה נכנעה לדרישת החוטפים ושחררה את המחבלים. ישראל הביעה מחאה חריפה על ה"כניעה המבישה" של גרמניה.8
אך מאיר טען שמי שמצפה מאומות העולם להיאבק בטרור בשבילנו הוא שוטה. הוא כתב שהאשמים אינם הגרמנים ששחררו את המחבלים, אלא ראשי השלטון בישראל שאינם מבינים שהאחריות לשלום יהודי העולם מוטלת אך ורק על ישראל. דבריו של מאיר פורסמו במאמר בעמוד הדעות של ה'ניו יורק טיימס'. מעל המאמר הופיעה תמונה של מחבל ערבי רעול פנים שצולם במינכן. מאיר כתב:
אלו שניסו לשלוח נשק מישראל לאירופה כדי לקדם הקמת גוף עולמי להפעלת טרור נגד טרור הבינו היטב את המצב.
...ממשלת ישראל מוכרחה להבין שהיא האפוטרופוס של העם היהודי כולו, ולכן עליה לנהל מערכה חסרת רחמים נגד מטרות ערביות בכל העולם. אם יהודים ברחבי העולם הם מטרה של הטרור הערבי — המכוון נגד מדינת ישראל — אותה מדינה יהודית מוכרחה להגן עליהם. הגיע הזמן שישראל תְאַמֵן יהודים בחו"ל בשקט בשיטות של הגנה עצמית ובטרור נגד טרור. על מדינת ישראל לעשות למען היהודים את מה שהמדינות הערביות עושות למען הערבים...9
מאיר המשיך להרצות לפני הציבור הרחב כדי להסביר את מצע הליגה. בי"ח במרחשוון (26 באוקטובר) הוא דיבר בבית העם בירושלים על "בעיות המדינה ופתרונות הליגה". ההרצאה פורסמה במודעה ב'מעריב' ובפלייר שנכתב בכתב יד ושוכפל. בפליירים נכתב: "מה מטרות הליגה בארץ? מה כולל מצע הליגה לכנסת? תשובות לשאלות הקהל..."10
מאיר המשיך לקיים פעילות ציבורית בבניין המרכז לתודעה יהודית שעל יד כיכר ציון.א בכ"ח במרחשוון תשל"ג (5 בנובמבר 1972) הוא ערך שם כנס לעידוד הרחבת ההתיישבות היהודית בכל חלקי ארץ ישראל. הכנס פורסם במודעה ב'מעריב' שבראשה ההכרזה "ארץ ישראל השלמה היא של העם היהודי לעולם ועד". מטרות הכנס פורטו בפליירים:
הליגה להגנה יהודית בארץ ישראל פועלת להקמת התנחלויות בשטחי יהודה, שומרון, צפון סיני ורצועת עזה.
מטרות ההתיישבות:
א. יישוב מחדש של כל חלקי ארץ ישראל שנגאלו בתשכ"ז.
ב. הפניית העלייה להתיישבות בשטחים המשוחררים.
ג. פתרון בעיית הדיור לזוגות צעירים.
ד. קירוב לבבות ומיזוג גלויות על ידי הקמת נקודות יישוב משותפות לעולים חדשים וותיקים כאחד מכל תפוצות ישראל.11
בחודשים מרחשוון-טבת (נובמבר-דצמבר) דיבר מאיר בכמה בתי ספר, שלושה מהם בתי ספר תיכוניים בתל אביב. גם הציבור הרחב התעניין בהשקפותיו. הוא דיבר במועדון ה'בונים החופשיים' בתל אביב, ב'גֵ'ייסי — הלשכה הצעירה' בתל אביב ובכמה חוגי בית, שבאחד מהם נכחתי גם אני. זה היה חוג בית בהרצלייה במוצאי שבת כ"ו בכסלו (2 בדצמבר), ודבריו של מאיר התקבלו שם בהתלהבות. אין בידי תיעוד מלא של הרצאותיו של מאיר באותם חודשים. הרישום ביומנו חלקי; מתוך שש הרצאות שנודע לי שנשא במרחשוון (נובמבר) רק אחת הייתה רשומה ביומנו.12
הגירת הערבים
הרצאה בולטת באותה תקופה הייתה זו שנשא מאיר בטכניון בכ"ג בכסלו (29 בנובמבר) על פי הזמנת אגודת הסטודנטים. מאיר הציג לפני הסטודנטים את מצע הליגה לכנסת, ובתוך כך דיבר על תכניתו לעידוד הגירת הערבים מישראל. חלק מדבריו צוטט ב'הארץ':
"עלינו למצוא דרכים לשכנע את הערבים כי מוטב להם להגר לאחת הארצות השכנות מאשר להמשיך ולחיות תחת שלטון ישראלי", אמר אתמול ראש הליגה להגנה יהודית, הרב מאיר כהנא, בהופיעו לפני סטודנטים בטכניון בחיפה.
הרב כהנא אמר כי כל עוד הערבים יחיו עמנו בישראל במצב של מיעוט גדול, לא נוכל להגיע עמם לשלום. הוא הוסיף כי ניתן לממש הגירה כזאת על ידי הקמת קרן פיצויים שתאפשר לערבים המהגרים חיים טובים יותר בחברת בני עמם באחת הארצות השכנות...13
מאיר הסביר את תכניתו להגירת הערבים גם במאמר ב'ג'ואיש פרס', שבו פירט כמה עקרונות של מצע הליגה. הוא הציע להקים קרן למימון הגירת ערבים לארצות אחרות, "שיהיה בה סכום ראשוני של מאה מיליון ל"י". הוא בירר בהרחבה עיקרון חשוב נוסף במצע הליגה: סיפוח מידי של כל השטחים המשוחררים, שהם "חלקים היסטוריים של ארץ ישראל שנקרעו מאתנו על ידי כובשים שהגלו אותנו". חבלי ארץ אלה, כתב מאיר, אינם שטח "כבוש", אלא שטח ישראלי בדיוק כמו תל אביב, ומי שמוכן לוותר עליהם אינו מבין את מקור זכותנו עליהם. הוא לימד שיעור בהיסטוריה:
אם יש איזשהו מקום בארץ ישראל שאפשר לומר עליו שהוא אדמה יהודית, הרי זה מה שקרוי היום "הגדה המערבית", ששמה ההיסטורי הוא יהודה ושומרון. זהו המקום שאליו הגיעו בני ישראל כאשר נכנסו לארץ. מי לא למד על חברון בשיעורי תנ"ך? כאן ישבו אבותינו אברהם, יצחק ויעקב; כאן שפטו השופטים; כאן הקים דוד המלך את מלכות בית דוד. אם שטחים אלו אינם אדמה יהודית, הרי בוודאי הערים החדשות, תל אביב, קריית גת, חיפה, סביון ונתניה, אינן יהודיות! אם אין לנו זכות על הראשונים, הרי ודאי שאין לנו זכות על האחרונים.14
במאמר "אלו פלסטינאים?" הסביר מאיר את מקור השם "פלסטין":
בשנת 135 לסה"נ נפלה העיר ביתר בידי הלגיונות הרומיים של הקיסר אדריינוס... מתוך רצון למחוק כל זכר של היהודים בארץ שינה אדריינוס את השם 'יהודה' — שמה של ארץ ישראל אז — ל"פלסטין". אילו היה אדריינוס משאיר את השם 'יהודה', אולי היינו נאלצים להתמודד כיום עם מחבלים "יהודיים".
...אין — ומעולם לא היה — עם פלסטינאי או מדינה פלסטינאית. ארץ ישראל בכל גבולותיה ההיסטוריים היא ארצו של עם ישראל.
אנחנו חיים בגן עדן של שוטים. למרות תקוותינו הנואשות לא ייכון שלום בין יהודים לערבים כל עוד קיימת מדינה יהודית מכל סוג שהוא, ולא יועילו כל הוויתורים... מבחינת הערבים כל הארץ היא "פלסטין", ואין הבדל בין אדמת חברון ובין הווילות של הרצלייה וסביון.
העמדה הנוכחית המעורפלת וההססנית של ממשלת ישראל בנושא הגבולות ובנושא האוכלוסייה הערבית (בשני עברי הקו הירוק) רק מולידה בלבול וספקות בלב הנוער בישראל. היא מגבירה את הספקות בזכותה של ישראל להחזיק בשטחים המשוחררים, במוסריותו של עצם קיום מדינה יהודית ובקשר שבין ישראלים ליהדות העולם.
...יש להקים תכנית מאורגנת בעלת בסיס כספי איתן כדי לשכנע את הערבים (באמצעות סיוע כספי ואחר) לעזוב את ארץ ישראל. בסופו של דבר תכנית כזו — גם אם אינה נעימה לביצוע — היא תקוותנו היחידה למנוע כאן קפריסין או צפון אירלנד שנייה.15
מאיר כינה את המצב "פצצת זמן". הוא ציין שכמעט חצי מיליון ערבים — שבעה עשר אחוז מכלל האוכלוסייה — גרים בתוך הקו הירוק. הוא כתב:
בל נשלה את עצמנו שאותו שד נורא, האיום הדמוגרפי הערבי, ייעלם אם ניפטר מהשטחים המשוחררים... הערבים בתוך 'הקו הירוק' יהוו סכנה גדולה יותר ונפיצה יותר לישראל מערביי חברון ועזה.
...האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל גדלה בקצב מהיר יותר מזה של אוכלוסיית היהודים, ובכל עשור גדל האחוז שלהם מכלל אוכלוסיית מדינת ישראל.
הדור החדש של ערביי ישראל אינו ידידותי יותר כלפי היהודים... העלייה ברמת ההשכלה לא תיצור ערבי מתון ומתפשר יותר, אלא דווקא ההפך. ההיסטוריה מלמדת שהמהפכנים הגדולים לא באו מקרב דלי העם חסרי ההשכלה והמדוכאים, אלא דווקא מקרב האינטלקטואלים מהמעמד הגבוה או הבינוני או מקרב דור הבנים של המעמדות המדוכאים שהצליחו להימלט לאווירה החדשה של האוניברסיטה. הדור החדש של הערבים בעלי ההשכלה מסוכן יותר לאין שיעור; אלה אינם מוכנים להיות אזרחים סוג ב', והם יבחרו בדרך המחאה והמרד.
...השמאל המהפכני, ליברלים מכל הסוגים ואנטישמים בכלל ינצלו את ה"מצוקה" של הערבים כדי להרים קול מחאה בין-לאומי לטובת הערבים. זה יפגע בתמיכה הכלכלית בישראל הן מממשלות זרות הן מתומכים פרטיים, כולל יהודים.
...הפתרון החלקי הטוב ביותר, האנושי ביותר בטווח הארוך והבטוח ביותר בשביל היהודים הוא... להקים בדחיפות 'קרן הגירה למען השלום'.
רוב הערבים לא יסכימו לעזוב את ישראל בשום תנאי, אבל מספרים משמעותיים — יותר ממה שאנחנו סבורים — יסכימו לכך אם יינתן להם תמריץ מספק. מי שרוצה להציל את ישראל ממשבר איום נדרש לספק את התמריץ הזה... שילוב אוכלוסיות אינו תמיד הפתרון... שילוב הערבים יצליח רק במחיר ויתור על מדינה יהודית ייחודית... אנחנו זקוקים לגוף פרטי של יהודים עשירים ובעלי השפעה שיקימו קרן הגירה שיהיה בה סכום ראשוני של עשרים מיליון דולר לפחות.
...על אותם אנשים להתחיל ליצור קשר עם ממשלות של מדינות בעלות אוכלוסייה דלה או הזקוקות לכוח אדם... הקרן הזאת תועיל לפתרון בעיית המזרח התיכון יותר מכל תכניות האו"ם גם יחד.16
יומיים לאחר שדיבר מאיר בטכניון על תכניתו להגירת ערבים הוא השתתף ב'עיתון העיתונאים' בבית העם בירושלים, תכנית שבה הציבו עיתונאים שאלות לאישי ציבור. בתכנית השתתף גם יחיאל לקט, מזכיר המשמרת הצעירה במפלגת העבודה, שהתנגד בחריפות לדעותיו של מאיר. הרוחות התלהטו במהרה באותו ערב.
כשנתיים לאחר מכן, במכתב למאיר, הזכיר לקט, שהיה אז מנהל 'מרכז העלייה' של הסוכנות בניו יורק, את הערב ההוא: "...רב תודות לך על שהואלת לשלוח לי את ספרך ['הגיע הזמן לשוב הביתה']. במיוחד אני מודה לך על האיחולים. בהופעתנו המשותפת בבית העם בירושלים, ערב חג החנוכה תשל"ג, התבלט השוני בדעותינו, אך הבסיס המשותף של אהבת ישראל וארץ ישראל הוא החשוב מכול. החיבור הזה בין העם והארץ — הלוא הוא הנושא המעסיק אותנו ואשר בו אתה עוסק בספרך — בכל הקשור בנושא זה, מצדו המעשי, נופלות כל המחיצות".17
אכן, המניע לתכנית ההגירה של מאיר היה אהבת ישראל גדולה. מטרתו הייתה לחסוך מעם ישראל עימות לאומי ודתי הרסני בנוסח צפון אירלנד. באמצע חודש טבת (דצמבר) שלח מאיר לערביי ישראל ולערביי "השטחים" מכתבים שבהם הציע סיוע כספי למהגרים:
ברור הוא שאזרחי המדינה היהודים לא יסכימו לעולם לוותר על ארץ ישראל או לחלקה ולבתרה. אין כל אפשרות שתהיה נסיגה משטחי ארץ ישראל ששוחררו בשנת 1967. אם כן, ומכיוון שאנחנו מכבדים את הרגש הלאומי הערבי, אנחנו מכירים שעלול להיווצר מצב של מתח מתמיד בין הרוב היהודי למיעוט הערבי, כדוגמת המתח שבצפון אירלנד. למען השלום והאחווה רצוי לנקוט צעדים מראש כדי למנוע את הסכנה הזאת. רצוי הוא שכל עם יחיה במדינתו שלו ולא תחת שלטונו של עם אחר. לכן אנו פונים אליכם ומציעים לכם להגר מארץ ישראל.
לשם כך מקימים אנו 'קרן הגירה' שתסייע לכל ערבי המוכן לעזוב את הארץ. אם מוכן אתה להגר, אנו פונים אליך ומבקשים ממך להודיענו:
א. את מספר הנפשות במשפחתך, כדי שנוכל לעבד תכנית לתשלום לכל משפחה בהתאם לגודלה;
ב. <FX81.0>אם מוכן אתה למכור את דירתך ליהודי, ואם כן, מתי;
ג. <FX592.0>לאיזו מדינה אתה מעדיף להגר. נא להודיענו על פי סדר העדיפות.
הליגה שלחה הודעה לעיתונות שבה הנוסח העברי והנוסח האנגלי של המכתב. זיוה יריב פרסמה את הנוסח העברי בשלמותו בטורה ב'ידיעות אחרונות', ותקפה בחריפות את התכנית.18
באותו יום דיווחה ידיעה אחרת על מאיר: הוא קיבל אזרחות ישראלית. שבוע קודם לכן הגיש מאיר עתירה לבג"ץ נגד שר הפנים, ובה טען שהעיכוב בהענקת אזרחותו עלול למנוע ממנו להתמודד בבחירות הקרובות לכנסת. אך לפני שהעתירה הגיעה לדיון, נענה משרד הפנים לבקשתו. דוברת המשרד יהודית היבנר הסבירה שהטיפול השגרתי בבקשה כזו נמשך שלושה עד ארבעה חודשים וטענה שמעולם לא הייתה כוונה לסרב לבקשתו של מאיר לקבל אזרחות. היא אמרה שמאיר "אינו מהווה איום לביטחון הציבור" למרות ההליכים המשפטיים נגדו בעניין משלוח הנשק. אולם מאיר אמר לכתבים שלולא פנייתו לבג"ץ היה טופס בקשתו עדיין "יושב על איזשהו שולחן במשרד הפנים".19
לאחר שבועיים שוב הוזכרו מכתבי ההגירה בכלי התקשורת. העיתונאי גבי ברון פרסם את תגליתו שאין כסף בקרן ההגירה, וטען שבלי כסף, תכנית ההגירה אינה מעשית. מאיר מעולם לא אמר שיש לו כסף. במכתבים לערבים הוא כתב במפורש: "אנו מקימים קרן הגירה..." דרכו הייתה להתמקד קודם כול בהעלאת הבעיה למודעות הציבורית. בטורו ב'ג'ואיש פרס' הוא כתב:
אל לנו לשכנע את עצמנו שהבעיה אינה קיימת או אינה גרועה כל כך כמו שמתארים, או שהדברים יסתדרו מעצמם או פשוט ייעלמו. אשליות או תקוות לאחווה בלתי אפשרית לא תפתורנה את הבעיה. היא תתחיל להיפתר כשנפסיק להתכחש למציאות...20
כעבור ימים אחדים שוב עלה נושא המכתבים לכותרות. חלק ממכתבי העידוד להגירה הגיע לאזרחים דרוזים, והם הקימו סערה. כאזרחים הנאמנים למדינה והמשרתים בצה"ל הם נפגעו. מאיר לא התכוון לשלוח מכתבים לאזרחים דרוזים. שמות ערביים נבחרו באקראי מתוך מדריך הטלפון וכנראה השתרבבו לרשימה גם שמות של דרוזים. מיד כשנודע הדבר למאיר הוא פרסם התנצלות פומבית, ונקבעה פגישת 'סולחה' עם הדרוזים.
בד' בשבט תשל"ג (7 בינואר 1973) נסעו מאיר, יואל לרנר ושמעון רחמים למשרדו של עורך הדין כמאל קאסם בחיפה, מקום הפגישה. כארבעים מכובדים דרוזים הגיעו ל'סולחה', בהם סגן שר התקשורת ג'בר מועדי; השיח' כאמל טריף; אמל נסר-אלדין, שהיה אחר כך חבר כנסת מטעם הליכוד; והשיח' חאתם חלבי, שארגן את ה'סולחה' ותמך אחר כך במערכת הבחירות של הליגה לכנסת. היו הרבה לחיצות ידיים וחיבוקים, והמשתתפים שתו מיץ ובירכו זה את זה ב"לחיים". כתבים וצלמים רבים הגיעו לסקר את ה'סולחה'. ב'ידיעות אחרונות' הופיע תצלום שבו מאיר לוחץ את ידו של מועדי וחיוך רחב על פניו. מאיר הסביר את התכנית להקמת קרן להגירת ערבים וסיפר לעיתונאים שהליגה שלחה כארבע מאות מכתבים וקיבלה כמה תשובות מערבים המעוניינים להגר. הוא אמר להם שהוא מקווה להשיג תמיכה בקרן ההגירה מאנשי ציבור ומבעלי הון.
בדרכם חזרה לירושלים ברכבת שוחח מאיר עם לרנר ורחמים על הפגישה. מאיר אמר להם שאמנם רוב הנציגים הדרוזים הביעו יחס חיובי לישראל, אך הוא מוטרד מדבריו של צעיר דרוזי, שהדור הצעיר של הדרוזים מזדהה עם הערבים יותר משהוא מזדהה עם מדינת ישראל.21
אין במכתבים שום עלבון
עם חזרתו לירושלים היה על מאיר להתמודד עם בעיה אחרת: הוא זומן להתייצב ביום המחרת בתחנת המשטרה בירושלים לחקירה בעניין המכתבים לערבים. בכלי התקשורת דווח ששר המשפטים ביקש מהיועץ המשפטי לממשלה לחוות את דעתו בעניין הגשת תביעה משפטית נגד מאיר בגלל המכתבים. בידיעה ב'ג'רוסלם פוסט' נרמז ששליחת המכתבים עלולה להיחשב עבֵרה על חוק ההמרדה, הקובע שאסור "לפרסם דבר שיש בו כדי לעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסייה". העונש המרבי על עבֵרה זו היה שנתיים מאסר.
בתגובה פרסם מאיר מודעה ב'מעריב' בח' בשבט (11 בינואר), ובה מכתב גלוי לראש הממשלה גולדה מאיר. במודעה, שהתפרסה על פני רבע עמוד, הוא כתב שהאשמתו בהמרדה או בעבֵרה על החוק היא האשמה אבסורדית וצביעות שאין כמותה. הוא טען שגולדה מאיר עצמה עברה על חוק ההמרדה: "...ראש הממשלה... [קוראת] בגלוי להחזרת חלקים מהשטחים המשוחררים בגלל 'הצפיפות של היישוב הערבי בהם'... מה לפי דעתך הרגשתו של ערבי השומע ממך... שיש סכנה בכך שיהיו ערבים רבים מדי במדינה היהודית?" הוא פירט את הסיבות ההגיונית לעידוד ההגירה הערבית, וכתב שהיא הפתרון הטוב ביותר לבעיות רבות.22
ביום הופעת המודעה כינס מאיר מסיבת עיתונאים והודיע שהוא ימשיך לשלוח מכתבים לערבים. דבריו נמסרו במהדורת החדשות של הטלוויזיה באותו ערב ולמחרת בעיתונים. בכתבה 'בידיעות אחרונות' ציטט נח קליגר מדבריו של מאיר ודיווח על חקירתו במשטרה:
אם להשתמש בביטוי של ה"חברֶה", הרי שאצל הרב מאיר כהנא "אין אפס". כלומר, למנהיג הליגה להגנה יהודית יש תשובה לכל שאלה...
...[הרב כהנא] אינו מבין מדוע מותר לראש הממשלה או לשר האוצר להביע בפומבי חשש מגידול המיעוט הערבי וההשלכות על עתידה של ישראל, ואילו נגדו ונגד אנשיו רוצים לנקוט צעדים משפטיים כאשר הם מתרגמים לשפת מעשים את אשר מגדירים ומכריזים ראשי המדינה במילים.
"בישראל חי מיעוט גדול המתרחב ומתחזק מדי יום, ומיעוט זה שונא אותנו ויגרום לנו בעתיד הלא רחוק בעיות רבות וקשות", קבע הרב כהנא, והוסיף: "אם לא נפעל היום, אזי יהיה מאוחר מדי. קחו לדוגמה את מצבן של מדינות שבהן מיעוט גדול השונא את משטר הרוב, כגון קנדה ובעיית קוויבק, קפריסין והתורכים, אנגליה ואירלנד... כדי שתבינו מה גדולה הסכנה מגידול מיעוט בישראל".
...בעיית המימון — אלף דולר לנפש — אינה מטרידה את מנהיג הליגה. "נמצא את הכסף... וממילא תהיה זו בעתיד בעיית הממשלה. היא אשר תצטרך לגייס ולשלם את הסכומים הדרושים אם תתחיל ההגירה ההמונית".
...יש לו בינתיים, לרב כהנא, בעיות עם שומרי החוק. כך, למשל, הובא שלשום לחקירה למשטרת ירושלים בפני רב פקד לוי. "קצין זה רצה שאחתום לו על מסמך שלפיו אני מסרב להשיב על שאלות. אך היות שבמסמך זה הופיעו המילים 'שטחים כבושים', ביקשתי למחוק אותן תחילה ואחר כך אחתום", סיפר הרב כהנא. לדבריו סירב רב פקד לוי למחוק או לשנות את הנוסח, ולכן גם לא חתם, וכמובן גם לא השיב על השאלות.
"כאשר חזרתי מהחקירה, נתתי הוראה לשלוח מכתבים נוספים. אין בהם כל פגיעה, אין בהם כל עלבון, אין בהם כל עבֵרה על החוק. אך גם אם אצטרך לשבת בכלא, לא אפסיק את הפעולה, כי היא חיונית ומכרעת; ממש שאלה של חיים ומוות לגבי עתיד המדינה".23
בעקבות היענותם החיובית של שלושים וחמישה ערבים להצעת ההגירה נקבעה פגישה בין מאיר לשלושה מוכתרים מכפרים בגליל. מאיר עדיין לא התחיל לגייס כסף לקרן ההגירה, משום שלשם כך היה עליו לנסוע לאמריקה, והוא לא יכול לעשות זאת מפני שדרכונו, שנלקח ממנו בעת שנעצר בעניין משלוח הנשק, טרם הוחזר לו.
אחד הערבים שענה על מכתבי ההגירה היה עמנואל חורי, ערבי נוצרי מהכפר פאסוטה שבגליל המערבי. לאחר שנפגש עם מאיר, החל חורי לפעול למען עידוד ההגירה בקרב ערבים תמורת משכורת מהליגה. בדו"ח של משרד החוץ האמריקני — שלא הפסיק לעקוב אחרי פעילותו של מאיר — תואר חורי כ"איש השטח של כהנא, המסתובב בין הכפרים, מסביר את רעיון ההגירה ומדבר על יישוב מחדש בארצות הברית, בברזיל, בקנדה, בניו זילנד ובאוסטרליה". ב'ידיעות אחרונות' הופיע תצלום של חורי ומאיר ומתחתיו ציטוט מפי חורי: "...אין זו מדינתנו... אנו יכולים להגר ממנה ולמצוא את עתידנו במקום אחר".24
תכנית ההגירה החלה לעורר תסיסה בקרב חלק מערביי ישראל. זה היה דבר שהממשלה רצתה למנוע בכל מחיר. כדי לשים קץ לפעולות אלו של מאיר ולהוכיח לערבים שהממשלה אינה תומכת בתכנית ההגירה בשום צורה, הוחלט לנקוט צעדים משפטיים. היועץ המשפטי המליץ להגיש תביעה נגד מאיר ונגד יואל לרנר, שהקליד את המכתבים, ובב' באדר א' (4 בפברואר) הם זומנו לחקירה בתחנת המשטרה. לאחר החקירה הם הובאו לפני שופט, והוא שחרר אותם בערבות לאחר שהתחייבו להתייצב בבית המשפט בתאריך שייקבע לדיון.25
המאבק במיסיונרים
עברו יומיים, ושוב הוזכרה הליגה בחדשות: ארבעה מחברי הליגה נעצרו בחשד להצתה ב'מרכז הבין-לאומי לכתבי הקודש' בהר הזיתים, מרכז להדפסת חומר מיסיונרי ולהפצתו. עדי ראייה סיפרו שכמה אנשים מחופשים לתיירים נכנסו למקום, הפכו תנור נפט והציתו כמה עותקים של הברית החדשה.
למחרת כינס מאיר מסיבת עיתונאים והכחיש כל "קשר רשמי" של הליגה להצתה. אבל, הוא אמר, אלו שעשו זאת הם "יהודים טובים". הוא הוסיף שהליגה אינה שוללת פעולות כמו הצתות, כל עוד אין הכנסת מחוקקת חוק נגד פעילות מיסיונרית, וציטט את ההלכה שמותר לעבור על איסורי תורה כדי להציל יהודי ממי שבא להעביר אותו על דתו.26
דבריו של מאיר במסיבת העיתונאים שודרו ב'קול ישראל' ודווחו בהרחבה בעיתונים, מאחר שהפעילות המיסיונרית בישראל הייתה בעיה חמורה ומתמשכת. מאז מלחמת ששת הימים התנצרו בכל שנה בין חמשת אלפים לששת אלפים ישראלים בהשפעת המיסיונרים. בשנה הקודמת גירשה הממשלה כמה מיסיונרים שהפרו חוקים, אך נותרו בישראל כאלף פעילים מיסיונרים. שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג ביקש לחוקק חוק האוסר פעילות מיסיונרית, אולם הממשלה חששה מתגובתן של מדינות נוצריות ולא פעלה בעניין.
לאחר שבוע, בי"ד באדר א' (16 בפברואר), קיימו מאיר וחברי הליגה שביתת רעב על יד הכותל המערבי כדי למחות על פעילות המיסיונרים. בהודעה לעיתונות ובפליירים נקרא הציבור לבוא להזדהות אִתם בעצרת שתתקיים שם אחר הצהריים. כתב ה'אינטרנשיונל הרלד טריביון' שנכח במקום דיווח:
...הרב מאיר כהנא קיים שביתת רעב בת יום אחד אתמול בכותל המערבי במחאה על הפעילות המיסיונרית... הרב כהנא אמר לכתבים: "אני נגד 'גנבת נפשות'. אבדן יהודי באושוויץ או התנצרותו, שניהם משמעם אבדן נשמה יהודית".27
גם בקרב יהודי אמריקה הייתה פעילות מיסיונרית נמרצת. בטורו ב'ג'ואיש פרס' כתב מאיר על הסכנה הטמונה בקבוצה המיסיונרית 'יהודים למען ישו':
לפני זמן מה הופיעו מודעות ענק בעיתונים בניו יורק, בלוס אנג'לס ובמיאמי, ובהן תמונות של אנשים שמחים, מחייכים, שלמים עם עצמם ועם העולם, תחת הכותרת "מדוע כל האנשים האלה מחייכים?"
התשובה הייתה גם היא שמחה, מחייכת וברורה מאוד. כל האנשים בתמונה היו יהודים שמצאו את ישו.
...כמה מלבב לחשוב שכל הנוצרים כבר הגיעו כביכול לרמת קדושה, צדקות וטוב גבוהה כל כך עד שלא נותר להם אלא לגייס יהודים...
לצערנו, יהודים רבים — בעיקר צעירים — הם קרבנות פוטנציאליים של המיסיונרים הקנאים המחייכים. הודות לפשיטת הרגל של הממסד היהודי, שהמר את היהדות האמתית בגרסת 'בייגלס ולוקס', נותר הנוער היהודי אבוד, בלי כיוון אידיאולוגי, בלי עוגן רוחני... היהודים הצעירים אינם יודעים כמעט מאומה על המסורת היהודית; הם הפנו את גבם אל המוסדות [הרפורמיים והקונסרבטיביים] שהם מכנים — בצדק — שקר ותרמית; הם מחפשים משהו שימלא את חייהם הריקניים. בסופו של דבר הם משמשים טרף קל לכל אידיאולוגיה המתיימרת להציע תחליף לאותה ריקנות.
תופעת ה'פריקים של ישו' הרווחת בקמפוסים... היא רק אחד השיגעונות החולפים המושכים את הנוער הרעב לתוכן... היא תגנוב מעם ישראל נפשות...28
'יהודים למען ישו' פעלה בתוקפנות מיוחדת בישראל. חברי הקבוצה, יהודים מומרים שנשלחו לארץ לפעילות מיסיונרית, הציעו כסף ודיור למצטרפים אליהם ונחלו הצלחה ניכרת. מדי חודש הם גייסו לשורותיהם כעשרים יהודים בחיפה ומספר דומה בירושלים, ורבים מהנופלים ברשתם היו תיירים צעירים מאמריקה. ברוב חוצפתם ניצלו היהודים המומרים הללו את חוק השבות וקיבלו זכויות כלכליות של עולים חדשים.29
באותה עת הגיע לביקור בישראל ד"ר ויליאם פרל, יושב ראש סניף הליגה בוושינגטון. מאיר ניצל את ביקורו לקדם הן את המאבק נגד המיסיונרים הן את התכנית להגירת ערבים מהארץ. בהודעה לעיתונות בת שני חלקים נמסר שד"ר פרל ידבר במסיבת עיתונאים שתתקיים בכ"ז באדר א' (1 במרץ). בחלק הראשון נאמר:
הליגה להגנה יהודית בארץ ישראל שמחה להזמינך לפגישה עם ד"ר ויליאם פרל, יו"ר 'הוועד למען הגירה במזרח התיכון' בארצות הברית. ד"ר פרל הגיע לארץ לבדוק אמצעים לממש את הגירת ערבים מארץ ישראל. ד"ר פרל, אלוף משנה (מיל') בחיל האוויר בארצות הברית, ומי שניהל את העלייה החשאית לארץ מווינה מטעם הרביזיוניסטים בשנות השלושים, ייפגש עם ערבים בעת ביקורו בארץ ויחזור בשבוע הבא לארצות הברית לפעול בשטח השגת הוויזות והכספים למען המהגרים.
ד"ר פרל יופיע במסיבת עיתונאים ביום חמישי כ' באדר א' תשל"ג (22 בפברואר 1973) בשעה עשר לפני הצהריים בבית סוקולוב בתל אביב. מיד אחרי המסיבה הוא ייסע ביחד עם הרב מאיר כהנא ונציג הליגה לענייני הגירה, עמנואל חורי, לסיור בכפרים ערביים בגליל.
בחלקה השני של ההודעה לעיתונות הוצג ארגון חדש, 'נוצרים למען משה', המצאת נגד של מאיר ל'יהודים למען ישו':
באותה מסיבה תציג הליגה לפני הקהל צעיר שהוא יו"ר 'נוצרים למען משה', ארגון מיסיונרי מטעם הליגה, שמטרתו להתלבש על הכנסיות, השגרירויות, וכל המקומות שבהם נמצאים נוצרים בכדי להעביר אותם לדת האמתית של משה ואברהם...30
מסיבת העיתונאים הפיקנטית סוקרה בכמה עיתונים וב'קול ישראל'. נוח קליגר דיווח ב'ידיעות אחרונות' על מסיבת העיתונאים:
מנהיגה הקנאי של הליגה להגנה יהודית הרב מאיר כהנא הרגיל אותנו מאז עלותו ארצה להפתעות הכרוכות בפעולות בלתי צפויות לחלוטין. כך הוא עשה שוב, אלא שהפעם הכין שתי הפתעות בבת אחת: אתמול בתל אביב הציג הרב כהנא את ד"ר ויליאם פרל, פסיכולוג יהודי מארצות הברית, אשר הודיע על הקמתו בארצות הברית של 'הוועד למען הגירת הערבים מישראל'.
ד"ר פרל... הודיע אתמול כי הוועד הוקם כחברת מניות. לדעתו אפשר לאסוף את הכספים הדרושים למימון הגירתם של מאות ואלפי ערבים מישראל לא על ידי מגבית ותרומות, אלא על ידי הקמת עסק מסחרי פשוטו כמשמעו. ד"ר פרל ואנשיו, אשר כבר הקימו ועדים בלוס אנג'לס ובוושינגטון... מתכוננים למכור מניות של שני דולר כל אחת בחברה החדשה ששמה 'ניו-הורייזונס' — אופקים חדשים. בכספים שייאספו יוצע לערבים מועמדי ההגירה למכור את בתיהם ואת אדמותיהם במחיר גבוה מזה שאותו הם מסוגלים להשיג בעצמם, ולאחר מכן ייעשה ניסיון למשוך משתקעים יהודים אל אותם המקומות שפונו על ידי הערבים... במגמה להפיץ את המניות הראשונות יצא בעוד כמה חודשים... עמנואל נאג'י חורי מהכפר פאסוטה שבגליל למסע ברחבי ארצות הברית.
ממש כמו אותם הלהטוטנים השולפים שפן מכובע צילינדר, שלף אתמול "הרב הלוחם" מכובעו הפתעה נוספת: ארגון חדש הקורא לעצמו בשם 'נוצרים למען משה'. ההודעה על הקמתו של ארגון כזה באה אתמול, ימים אחדים בלבד לאחר שהתפרסמו [במודעות בעיתונים] ברחבי המדינה ה'יהודים למען ישו'. על הקמתה של התנועה החדשה מסר אתמול מייסדה... ג'ון קמינגס. היו עמו גם שניים מפעיליו, פיטר סימפסון ודן תומפסון.
ג'ון קומינגס הוא אמריקני בן 20... ממדינת יוטה. כמו רבים מתושבי מדינה זו, הוא איש כת המורמונים... במשך שנתיים למד תיאולוגיה, ואז לדבריו, הבין לפתע כי "ישו אינו אלא נביא שקר, וכי הנביא היחידי והאמתי הוא משה רבנו"... פיטר סימפסון, צעיר בן 19 מלוס אנג'לס... [אמר]: "קראתי בתנ"ך ומצאתי הוכחות ברורות לכך ושוכנעתי שהנביא היחידי הוא משה".31
גם על ידי מאמריו ב'ג'ואיש פרס' נאבק מאיר במיסיונרים בישראל. הוא האיץ בקוראיו לכתוב לממשלת ישראל ולדרוש חקיקה נגד פעילות מיסיונרית בישראל. הוא כתב: "אם אתם באים לישראל, עזרו לנו לחלק חומר של 'נוצרים למען משה' בבתי המלון".32
באותו שבוע היו בתי המלון בירושלים מלאים תיירים נוצרים שבאו לעיר לרגל חג הפסחא הנוצרי. מאיר ותומכיו חילקו לתיירים פליירים של 'נוצרים למען משה'. נוסח הפלייר כלל ביטויים שהיו חיקוי סאטירי של הביטויים שנקטו 'יהודים למען ישו', כגון "הצלת נפשות אבודות" ו"פקיחת עיניים עיוורות":
בהתקרב חג הפסחא, הנחוג לכבוד נביא השקר, התחילה 'נוצרים למען משה' לפעול כדי להציל נוצרים בארץ הקודש. מצורף בזה עותק של חוברת שאנו מחלקים לתיירים נוצרים בבתי מלון, בכנסיות ובסיורים. שימו לב שהפעילות המיסיונרית שלנו היא חוקית לגמרי והיא מוגנת על ידי אנשים כמו שר המשפטים שפירא ושר החוץ אבא אבן.
תגובתם של תיירים נוצרים שכבר קראו את החוברת לא הייתה חיובית, ואנו מקווים שכעסם לא יפגע בתיירות בישראל. בכל מקרה, הפנינו אותם למשרד התיירות. שם, אנו בטוחים, ישמחו להיווכח שתגובתם של נוצרים על חלוקת חומר מיסיונרי דומה לזו של יהודים המקבלים חומר מיסיונרי...
מטרתו של מאיר הייתה להראות לממשלה שאם פעילות מיסיונרית היא פעילות חוקית, אפשר לכוון אותה גם נגד הנוצרים. הוא ידע שפעילות כזו עלולה לפגוע בתיירות, הנחוצה כל כך לכלכלת ישראל, וקיווה שאיום על התיירות ייאלץ את הממשלה לחוקק חוק נגד המיסיון.33
עמנואל חורי ארגן פגישה בפאסוטה בין מאיר לראשי חמולות ערביות מחיפה, מנצרת, מכפר קנא ומגוש חלב. מאיר אמר להם שהמניע לתכנית ההגירה אינו עוינות כלפיהם, אלא ההכרה שהם לעולם לא יוכלו לחיות במדינה יהודית כאזרחים שווים; ההיסטוריה מלמדת שמעולם לא הצליחו שני עמים לחיות במדינה אחת בשלום. העיתונאי מנחם רהט סיקר את הפגישה ומסר שלקהל היו שאלות רבות: "מתי נוכל לצאת? לאלו מדינות נוכל להגר? האם גם למדינות ערב? איך נוכל להמיר את הכסף הישראלי בדולרים?... האם במדינה שאליה נהגר נקבל אזרחות?" על כל שאלה, כתב רהט, הייתה למאיר תשובה מוכנה.34
ד"ר פרל, שחזר בינתיים לארצות הברית, קיבל מכתב נלהב ממאיר: "ברזיל הסכימה להעניק ויזות לעובדים מיומנים או למי שיש לו עשרים וחמישה אלף דולר. זה מראה שפנייה ישירה לשגרירויות בשם 'ניו הוריזונס' מועילה!" הוא הודיע לפרל שחורי אמור להגיע לארצות הברית בכ"ח באדר ב' (1 באפריל) כדי לקדם את התכנית. אבל ממשלת ארצות הברית סירבה להעניק לחורי אשרת כניסה, ולאחר ניסיון התנקשות בחייו כחודש לאחר מכן הוא פרש מתפקידו בליגה. תכנית 'ניו הוריזונס' לרכישת נדל"ן מערבים בישראל עוררה עניין, ובחודשים ניסן ואייר (אפריל ומאי) נתקבלו מכתבים מיהודים שביקשו להיות שותפים בה.35
כתב אישום על המרדה
מאיר ויואל לרנר זומנו להתייצב בבית המשפט המחוזי בירושלים בכ"ז בניסן (29 באפריל), והואשמו בעבֵרה על חוק ההמרדה. בכתב האישום נכתב ש"מכתבים אלה עלולים להסית וליצור עוינות בין חלקי אוכלוסייה שונים" וש"יש בהם גם כדי להמריד".36
כשנודע למאיר שהדיון המשפטי יתקיים בבית המשפט המחוזי שברחוב צאלח א דין במזרח ירושלים — אזור שנכבש במלחמת ששת הימים — הוא הגיב: "בית משפט ישראלי השוכן במזרח ירושלים מהווה המרדה הגדולה פי מאה מהמכתבים ששלחתי!" הוא ציין את הצביעות שבהעמדתו לדין לנוכח התבטאויות של שרי הממשלה עצמם: "גולדה מאיר ושרי הממשלה אינם מספחים את שטחי יש"ע בטענה ש'ישראל אינה יכולה להכניס אליה עוד ערבים'. איך בדיוק מרגיש אזרח ערבי כשהוא שומע שראש ממשלתו אומרת דבר כזה? מדוע האמירה הזאת פוגעת פחות מקרן ההגירה שלנו?"37
לרנר סיפר על התנהלות המשפט: "לא ניתן היה להגדיר את המכתבים ששלחנו כמכתבי המרדה או הסתה, משום שבסך הכול נכתב בהם שאנחנו מכבדים את הרגש הלאומי הערבי ויודעים שעלול להיווצר מצב של מתח מתמיד בין הרוב היהודי למיעוט הערבי כדוגמת זה שבצפון אירלנד". המשפט התנהל באופן מקוטע. בדיון שהתקיים לאחר שנתיים, בכ"ד באייר תשל"ה (5 במאי 1975), דרש השופט עזרא הדאיה שהתביעה תוכיח שהייתה כוונה להמריד. פרקליט מחוז ירושלים עוזי חסון ביקש ארכה לשם איסוף ראיות, אך בסופו של דבר לא שב בית המשפט לדון בעניין; היה ברור לכול שלא הייתה למאיר או ליואל שום כוונה להסית או להמריד.38
כדרכו, למאיר היה פתרון נוסף לבעיה הדמוגרפית שהציב גידולה המהיר של האוכלוסייה הערבית:
לפני כשלושים שנה, בזמן השואה, נקרעו מאתנו שישה מיליון יהודים, שליש מעמנו. בהם היו מיליוני ילדים וצעירים, שאילו לא נהרגו, היו מולידים עוד כמה מיליונים. איבדנו לא רק כמות ענקית, אלא גם איכות חיונית. הקטן שבעמים נעשה קטן עוד יותר; החלש שבעמים נעשה חלש עוד יותר.
...ובכל שנה אנחנו מאבדים אין-ספור יהודים בגלל ההתבוללות ונישואי התערובת. התשובה? להוליד עוד תינוקות יהודים... עִזבו את דרך החיים המדכאת, העקרה והאבדנית של 'פלייבוי' וחִזרו אל המציאות הנפלאה הנקראת חיי משפחה יהודיים — מרכז החיים, מרכז הקיום של הגבר והאישה. הוסיפו תינוקות לעם ישראל.
ארץ ישראל גדולה בשטחה וגדולה בהזדמנויותיה. הגיע הזמן למלא את מרחביה הריקים ואת גבעותיה השוממות; לסתום פרצות בביטחונה ובהגנתה; לאכלס את הארץ הזאת שהיא שלנו ושאסור לנו לוותר עליה. איך? על ידי הולדת תינוקות יהודים. נגדל אותם להיות גברים ונשים שירקו בעיני העולם החושב שהוא יוכל למחות אותנו. לזכר אותם תינוקות קטנים שנשרפו באושוויץ נוליד תינוקות בירושלים. במקום הילדים והילדות שמתו בטרבלינקה ובוורשה נוליד ילדים וילדות יהודים חזקים בתל אביב, בחברון, בגולן וברפיח.39
בחודשים שלאחר מכן המשיך מאיר במאמציו להעלות ערכים יהודיים לתודעה הציבורית.
© כל הזכויות שמורות