פרק לג
"אל תבטחו בברז'נייב!" אדר ב'-סיוון תשל"ג / מרץ-יוני 1973
התארגנות לקראת הבחירות
עם תום תקופת השכירות של בניין המרכז לתודעה יהודית חיפש מאיר משרד אחר לליגה באותו אזור, במרכז ירושלים. לאחר זמן קצר הוא מצא משרד להשכרה בקומה העליונה של בניין ברחוב יפו 38, סמוך לכיכר ציון. כמו רוב הבניינים באזור כיכר ציון אז, היו בבניין זה שתי קומות של משרדים מעל שורה של חנויות. קרבתו לתחנות האוטובוסים הייתה נוחה לחברי הליגה ולמבקרים.1
גם בתל אביב שכר מאיר משרד במרכז העיר, ברחוב דיזנגוף 83. המשרד היה מוקד הפעילות לחברי הליגה שגרו בגוש דן, והגיעו אליו סטודנטים שלמדו באוניברסיטת תל אביב. הוא היה מרוהט בצניעות: שולחן פשוט וכיסאות אחדים. הקירות הדהויים היו מעוטרים בפוסטרים שעליהם סיסמאות כגון "הדר ישראל", "לעולם לא עוד", "אהבת ישראל". הדבר הבולט ביותר בחדר היה פוסטר כחול ענקי שעליו סמל הליגה, אגרוף קמוץ בתוך מגן דוד.2
הליגה החלה להתכונן לבחירות לכנסת, שהיו אמורות להיערך בתשרי (אוקטובר). בגיליון הראשון של 'קול הליגה', שפורסם באדר (מרץ), דווח ששמעון רחמים מונה למזכיר החדש של הליגה במקום יוסף שניידר, שהתפטר. עוד נמסר שציפי לוין נבחרה לתפקיד יושבת ראש הסניף בתל אביב, ושהוקמו סניפים בחיפה, בבאר שבע ובאשדוד. בפרוטוקול של ישיבת מזכירות שהתקיימה בכ"ט באדר ב' (2 באפריל) נכתב שמאיר נבחר ליושב ראש הליגה ושהוחלט לקיים בסיוון (יוני) ועידה ארצית בירושלים, לקראת הבחירות. הנציגים לוועידה נבחרו באסֵפה שנערכה בבית ציוני אמריקה בתל אביב בכ"ב בניסן (24 באפריל) ובה דיבר מאיר על ערכי הליגה ועל מטרותיה.3
באותו חודש שינה מאיר את שמו במשרד הפנים ממרטין למאיר. כשהוא עלה ארצה, נרשם השם מרטין בתעודת הזהות שלו, משום שהנוהל במשרד הפנים הוא לרשום בתעודת הזהות של עולה חדש את השם המופיע בדרכונו. בזמנו התלבטתי אף אני אם להחליף את שמי לאהובה, התרגום העברי של שמי ביידיש, ליבא, אך מאיר העדיף את השם ליבי, וחסכתי מעצמי את הטרחה הביורוקרטית של שינוי שם. למאיר הייתה סיבה מיוחדת לעשות שינוי שם: שמו של מועמד לכנסת נרשם כפי שהוא מופיע בתעודת הזהות שלו. מלבד זאת הוא נקרא בשם מאיר מאז היותו בן עשרים, ורק טבעי היה לקבוע שם זה לשמו הרשמי.4
לא נשאר בידי יומן של מאיר מתקופה זו. בתיקיות שלו נמצאו כמה מכתבי תודה המעידים על הרצאות שנשא, אך יש להניח שדיבר במקומות נוספים באותם חודשים. באדר א' (בפברואר) הזמינו אותו מנהל בית הספר התיכון 'אורט' ברמת גן וועדת התרבות של כפר חיטים (ליד טבריה). בניסן (אפריל) הוא דיבר בקיבוץ ראש צורים שבגוש עציון ובאולפנת סגולה בקריית מוצקין. בסיוון (יוני) הוא דיבר בישיבה התיכונית 'פרחי אהרן' בקריית שמואל ולאחר מכן בסניף בני ברק של הסתדרות פועלי אגודת ישראל.5
בכלי התקשורת צוין שמאיר השתתף בדיון שהוקלט באדר א' (פברואר) בעבור תכניתו של דייוויד פרוסט בטלוויזיה הבריטית. המשתתפים נתבקשו להביע את דעתם בעניין הפלת מטוס נוסעים לוּבי בידי צה"ל בי"ט באדר א' (21 בפברואר), לאחר ש"סטה" לתוך התחום האווירי של ישראל. בתכנית, שהוקרנה בישראל כשבועיים לאחר שהוקלטה, הצדיקו כמעט כל המשתתפים את הפלת המטוס. במכתב למערכת 'מעריב' התלונן אורי אבנרי, איש שמאל שהשתתף בדיון, שבשעת העריכה מחק פרוסט את הדברים שהוא אמר נגד הפלת מטוס נוסעים "חפים מפשע", אך לעומת זאת נתן למאיר ולאנשי ימין אחרים במה נדיבה.6
ניקסון וברז'נייב: פגישה מכרעת
בכל הזדמנות הביע מאיר את התנגדותו למפלגת רק"ח (ר"ת: רשימה קומוניסטית חדשה), מפלגה קומוניסטית ישראלית שתמכה במשטר הקומוניסטי בברית המועצות למרות דיכוי היהודים שם.
בי"ג בניסן (15 באפריל) ערכו אנשי רק"ח מסיבת עיתונאים במשרדיהם בתל אביב לכבוד ביקור של משלחות נוער קומוניסטיות ממזרח אירופה, ומאיר ראה בזאת הזדמנות למחות על הביזיון שהיוותה מפלגת רק"ח. הוא חבש לראשו פאה שחורה ארוכה, הרכיב משקפיים עבים וכך הגיע למשרדי רק"ח. הוא הציג בכניסה את תעודת העיתונאי שהייתה לו מעבודתו ב'ג'ואיש פרס' והוכנס. בזמן האירוע הוא ניגש לאחד המשתתפים הבכירים ושפך כוס מיץ על ראשו. בתגרה הקצרה שהתפתחה נשמטה הפאה מראשו, נפלו משקפיו ונתגלתה זהותו. מאיר הסביר לכתבים ש"עלבון הוא למדינת ישראל" שהיא מארחת משלחת סובייטית בשעה שאסירי ציון כלואים בברית המועצות.7
מועד ביקורו של ראש ממשלת ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב בארצות הברית התקרב. הביקור תוכנן לי"ח בסיוון (18 ביוני), ובא' באייר (3 במאי) פרסם מאיר מודעה על פני רבע עמוד ב'מעריב' ובה פנייה נרגשת לראש הממשלה גולדה מאיר, שתגיד לראשי הממסד היהודי באמריקה שלא ייתנו אמון בהבטחתו של ברז'נייב לבטל את כופר התעודה. האינטרס היחיד של ברז'נייב, כתב מאיר, הוא חיזוק הדֶטַנט וקידום הסכמי הסחר בין מדינתו לאמריקנים, ולכן אין לסמוך על הבטחותיו להתיר הגירה חופשית של יהודים. באותה תקופה ניסה הסנטור הנרי ג'קסון לגייס תמיכה ציבורית בהצעתו לתיקון חוק שהתנה את הסכם הסחר בין ארצות הברית לברית המועצות במתן חופש הגירה ליהודים הסובייטים. ג'קסון היה זקוק לתמיכה ציבורית בתיקון החוק שלו כדי שיאושר בקונגרס.א מנהיגי היהדות האמריקנית התלבטו אם לתמוך בתיקון החוק של ג'קסון או לתמוך בניקסון, שסמך על ברז'נייב. מאיר כתב במודעה:
...יהדות אמריקה נושאת עיניה לישראל כדי לקבל הנחיות להמשך המאבק — וגולדה מאיר שותקת.
...בסירובה לפגוע בניקסון, המספק לישראל פנטומים, שותפה גולדה מאיר למזימה זדונית של הרוסים נגד שלושה מיליון יהודים.
עתה, כשנותר רק זמן מועט למדי, עלינו להתקיף את הרוסים בכל דרך העומדת לרשותנו ולפגוע בדו-קיום הרוסי-אמריקני. עתה חייבת גולדה מאיר לומר ברורות: אינני בוטחת באנשי הקרמלין!8
מאיר היה משוכנע שגורלה של יהדות ברית המועצות תלוי בתקופה קריטית זו. בטורו ב'ג'ואיש פרס' הוא כתב:
בצעד יוצא דופן נפגש נשיא ארצות הברית עם מנהיגי היהדות האמריקנית וביקש מהם לסמוך על הדרך שבה הוא מתכונן להשיג הגירה חופשית ליהודים הסובייטים: דרך הדיפלומטיה השקטה ומתן אמון במילה של ברז'נייב... בשתי הודעות, שנתקבלו כביכול מפי המנהיג הסובייטי, נמסר שהכופר שהוטל על יהודים הרוצים לצאת מברית המועצות הושעה... בפגישה ביקש מר ניקסון ממנהיגי היהדות האמריקנית שלא להתנגד להסכמי הסחר עם הסובייטים [ולא לתמוך בהצעת החוק של ג'קסון].
...חלומו הגדול של ריצ'רד ניקסון הוא להיזכר בהיסטוריה כאיש שהשיג דֶטַנט עם הסובייטים והביא שלום עולמי בימינו... הוא והיועץ היהודי שלו [קיסינג'ר] שכנעו את הסובייטים שהם חייבים לבטל את מס היציאה, כדי שאנשים חשובים כמו חבר הקונגרס וילבור מילס יסירו את התנגדותם להסכמי הסחר.
...לא רק שאין הסובייטים מתכוונים לבטל לגמרי את הכופר, אלא הם גם מתכוונים להשיב ליהודים על כל ההשפלה שהושפלו... ברגע שיזכו בהסכמי הסחר והדֶטַנט יהיה חזק ויציב.
...זהו בדיוק הזמן שלא להפסיק את הלחץ על הסובייטים. זהו דווקא הזמן להגביר אותו ולעצור בכל מחיר את המרוץ לדֶטַנט... זה הזמן לבצע התקפות נועזות על פקידים סובייטים ועל משרדים סובייטיים; זה הזמן לעשות כל מעשה שימנע מהרוסים את הדבר שהם רוצים כל כך.
...עוד מעט ייסגר בפנינו חלון ההזדמנות להציל את יהודי ברית המועצות. נשאר זמן מועט כל כך... האם יהיה לנו האומץ להכות ברוסים באלימות מכוונת?9
מאמר מעמיק על הדילמה שהמנהיגות היהודית באמריקה הייתה נתונה בה הופיע ב'שנתון היהודי-אמריקני'. מחברו, ויליאם קורי, היה מהמומחים המובילים בתחום זכויות האדם במזרח אירופה. קורי תמך בעמדתו של מאיר. הוא כתב שנתינת אמון בהבטחות הסובייטים היא איוולת, וקבע שרק תיקון החוק שהציע ג'קסון יבטיח הגירת יהודים מברית המועצות.10
למרבה הצער, רוב מנהיגי הארגונים היהודיים דחו את הצעת החוק של ג'קסון, ולא עבר זמן רב עד שהוכחה צדקת חשדנותו של מאיר כלפי הצהרות התמיכה של ניקסון ביהודי ברית המועצות. בפגישה עם חברי קונגרס בכירים בח' בתמוז (8 ביולי), כשבועיים לאחר ביקורו של ברז'נייב, העלה אחד מחברי הקונגרס את נושא יהדות ברית המועצות. ניקסון אמר: "ארצות הברית אינה יכולה לשעבד את המדיניות שלה לשום קבוצה מסוימת".11
מאיר האמין שרק ביטול ביקורו של ברז'נייב יוכל להציל את המצב. הוא סבר שממשלת ארצות הברית תבטל את הביקור אם היא תשתכנע שחייו של ברז'נייב יהיו בסכנה בארצות הברית.
לשם כך הוא שלח מאמר קצר למו"ל ה'ג'ואיש פרס', הרב שלום קלאס, וכתב לו: "עלינו לעשות משהו בקשר לביקורו של ברז'נייב, ביקור שיהודים סובייטים כאן חוששים שיסמן את קִצה של היהדות הסובייטית. הזדרזתי לשלוח לך את המאמר הקצר המצורף. אני מבקש ממך שתפרסם אותו מיד. אל תאכזב את היהודים האלה".
הוא לא הסתפק בכך אלא פרסם את המאמר גם בתוך הודעה לעיתונות בכותרת "קטע מנאום שעומד הרב מאיר כהנא לשאת בטקס הכנסת ספר תורה". הכנסת ספר התורה התקיימה בבית כנסת של עולים חדשים מברית המועצות בט"ו באייר (17 במאי). במאמר כתב מאיר:
איפה הצעירים בארצות הברית... איפה הם היהודים שיתפרצו בזעם ובכוח נגד דיפלומט רוסי כדי למנוע את ביקורו המתוכנן של ברז'נייב ועל ידי זה לבלום את הדֶטַנט שיגזור את דינם של היהודים ברוסיה?
...עכשיו, לפני בואו של ברז'נייב ואישור ההסכמים.
אם לא עכשיו, אימתי?
ואם לא דיפלומט רוסי, אז מי? התשובה ברורה: ברז'נייב עצמו!12
המכתב שנשלח לרב קלאס והכיל את המאמר הנ"ל מעולם לא הגיע ליעדו; הצנזורה הישראלית החרימה אותו. המאמר לא פורסם ב'ג'ואיש פרס', אך תוכנו הגיע לידי הממשל האמריקני ומאוחר יותר שימש ראיה נגד מאיר להפרת תנאי המבחן שלו.13
גם במאמר "יום השואה והגבורה", שהופיע ב'ג'ואיש פרס' בכ"ג באייר (25 במאי), ביטא מאיר את תחושת הגורליות שבנקודת הזמן ההיסטורית ההיא וסיים במילים:
...אם אנחנו רוצים להציל את יהדות ברית המועצות טרם יינעלו השערים ויתחיל הלילה הארוך, על הקבוצות הקטנות, היחידים, להרוס את הדֶטַנט במו ידיהם... אם הדֶטַנט יהיה למציאות קיימת, היהדות הסובייטית אבודה... עד עכשיו הייתה אפשרות לפעול בדרך "נקייה", בדרכו של ג'קסון. עכשיו זה נגמר, ירד מהפרק. עתה נשארה רק הדרך ה"מלוכלכת", הדרך של אלימות: חטיפת דיפלומטים סובייטים בארצות הברית, התקפה על משרד סובייטי, הריסת הדו-קיום שהסובייטים רוצים וצריכים כל כך... רק אם הסובייטים יחששו מאיבוד הדֶטַנט המיוחל, הם ייאלצו להתפשר בנושא היהודים.
שבענו די שואות. היום תלוי עתידה של היהדות הסובייטית במעשי גבורה. היכן הם? היכן היהודים הגיבורים המוכנים להסתכן ולעשות מה שצריך?14
באותם ימים התקבלה במשטרת ניו יורק שיחת טלפון אנונימית, אשר הרקע לה היה, כנראה, מאמציו של מאיר ליצור רושם שיש סיכויים רבים שברז'נייב ייפגע באמריקה. בשיחה נאמר שבמשרד הליגה בניו יורק יש שתי פצצות שתונחנה בבניין המשלחת העיראקית או בבניין המשלחת הסובייטית לאו"ם בעת ביקורו של ברז'נייב.
כמובן, כשהגיעו שוטרים ואנשי הבולשת הפדרלית למשרד הליגה, הם לא מצאו שום פצצה, אבל הם ערכו חיפוש פרוע והחרימו מסמכים. מזכיר הליגה דוד פיש כינס מסיבת עיתונאים. המסיבה משכה כתבים רבים וסוקרה בכלי תקשורת רבים. פיש האשים את הבולשת בהרס ציוד משרדי בזדון ובהחרמה בלתי חוקית של מסמכים. הוא אמר שהפשיטה על משרד הליגה "רק גרמה לאנשים להקצין" והצהיר שהליגה נחושה בדעתה יותר מתמיד למחות על ביקורו של ברז'נייב. חבר אחר של הליגה אמר: "זה היה ניסיון ברור להפחיד את חברי הליגה לפני ביקורו של ברז'נייב".15
כמו מאיר, גם אחרים היו מודאגים מהשפעת פגישתם של ניקסון וברז'נייב על הצעת תיקון החוק של ג'קסון. גלן ריכטר, מנהיג 'מאבק הסטודנטים למען יהדות ברית המועצות', סיפר: "תמכנו במסורבי העלייה ובפעילים שקראו להתנות את הסכמי הסחר בהענקת חופש הגירה — תיקון החוק של ג'קסון". בי"ז בסיוון (17 ביוני), יום לפני פגישת הפסגה המתוכננת, התאספו כמעט עשרת אלפים יהודים על יד הבית הלבן להפגנה שארגן הממסד היהודי. כעבור יומיים הפגינו כשמונה מאות איש מול בניין המגורים של הסגל הדיפלומטי הסובייטי בגלן קוב שבניו יורק, ובמשך שש עשרה שעות נערכה משמרת מחאה על יד בניין המשלחת הסובייטית לאו"ם. חברי הליגה שהשתתפו במשמרת המחאה התיזו צבע אדום על בניין המשלחת כדי לסמל את "דם היהודים הסובייטים הנשפך ברוסיה". בשעה מאוחרת באותו לילה הושלך בקבוק תבערה אל מכוניתו של דיפלומט סובייטי בקווינס.16
סיי פרומקין, ממנהיגי 'מאבק הסטודנטים למען היהדות הסובייטית' בלוס אנג'לס, סיפר על פעולות המחאה שערכו הוא וחבריו לקראת הפגישה של ניקסון עם ברז'נייב בבית הנופש של ניקסון בסַן קלֶמֶנטֵה (על יד לוס אנג'לס): "בכ' בסיוון (20 ביוני), ימים אחדים לפני הפגישה, נסעו כאלף איש מלוס אנג'לס לסן קלֶמֶנטֵה בתהלוכה של רכבים פרטיים ובאוטובוסים שכינינו 'שיירת הנרות לברז'נייב'. ביום הפגישה הבאנו לסן קלֶמֶנטֵה שתי משאיות מלאות בלונים. קשרנו לבלונים כרזות שבהן הכיתוב 'ברז'נייב: שלח את עמי' והפרחנו אותם. כל כרזה נישאה על ידי שישה-שבעה בלונים, וכך הופרחו עשרות כרזות אל על".17
מאיר רצה מאוד להשתתף בהפגנות נגד ברז'נייב בארצות הברית, אולם ממשלת ישראל לא הסכימה להחזיר לו את דרכונו, שנלקח ממנו בעת מעצרו, משום שבית המשפט עדיין לא דן בפרשת משלוח הנשק. באייר (מאי) עתר עורך הדין מאיר שכטר לבית המשפט כדי לבקש את החזרת הדרכון. הוא טען שהנסיעה לארצות הברית חיונית לפרנסתו של מאיר, ולכן אין לעכב אותו בארץ עד הדיון בבית המשפט. עברו תשעה חודשים מאז שהוחרם הדרכון, ובגלל העומס הכבד בבתי המשפט סביר היה שיעבור פרק זמן דומה לפני שיהיה דיון בבית המשפט בעניין משלוח הנשק.18
מתוך ההנחה שמאיר יזכה בעתירה ויקבל את דרכונו שלחה הלשכה הראשית של הבולשת הפדרלית תזכירים מתויגים "דחוף" למשרדיה ברחבי ארצות הברית: "כנראה, כהנא חוזר לארצות הברית לספק הנהגה לליגה ולהסית לפעולות טרוריסטיות ומטרידות המכוונות נגד ליאוניד ברז'נייב בזמן ביקורו בארצות הברית... יש לדרוש שייערך חיפוש בכליו של כהנא כשהוא נכנס לארצות הברית. חקירת נושא זה תישאר בעדיפות גבוהה".19
אבל בדיון בעתירה בבית המשפט, שנערך בא' בסיוון (1 ביוני), התנגד פרקליט המדינה בחריפות להחזרת הדרכון. מאיר הבין שעתירתו תידחה, ובאותו יום שלח לעיתונות הודעה שבה כתב: "דבר זה מעיד באופן ברור שממשלת ישראל פועלת בעניין זה לפי השראת שלטונות ארצות הברית, שאינם מעוניינים ב'רעש יהודי' בעת ביקור ברז'נייב". אכן, זה היה הנימוק של השופט חיים דבורין, שפסק בד' בסיוון (4 ביוני) שלא להחזיר את דרכונו של מאיר. הוא כתב שמאיר עלול לשבש את ביקורו של ברז'נייב בארצות הברית ודבר זה עלול להביך את השלטונות.20
חששו של מאיר מהאסון שפגישת ניקסון-ברז'נייב הייתה עלולה להמיט על יהודי ברית המועצות לא נתן לו מנוח: הוא סבר שיש לנקוט אף צעדים קיצוניים כדי לגרום לאמריקנים לבטל את ביקורו של ברז'נייב מתוך חשש לביטחונו האישי, וכך כתב במכתב ששלח לאחד מחברי הליגה באמריקה:
אני מציע: 1) לבצע מיד חטיפה של דיפלומט סובייטי ו/או לירות בדיפלומט סובייטי... 2) לארגן במהירות הופעה בבית ספר תיכון של דובר סובייטי, שיתבקש לבוא כדי להציג את העמדה הסובייטית... כך תדע בדיוק מתי והיכן הסובייטי יימצא. 3) הנחת פצצה במשרדי חברת 'אוקסידנטל פטרוליום' כדי להזהיר את בעל החברה ארמנד המר ואנשים כמוהו שלא לסחור עם הסובייטים... 4) להשתלט על בית מאחורי השגרירות הסובייטית בוושינגטון ולירות ממנו לתוך השגרירות... 5) ישנו בניין בוושינגטון ששימש בעבר את העיראקים, לפני שהם ניתקו את קשריהם הדיפלומטיים עם ארצות הברית. פרל יודע היכן הוא. הבניין עדיין שייך לעיראקים באופן רשמי, ופיצוץ בו יהיה מצוין... הדברים הללו חיוניים למען עצם קיומם של היהודים הסובייטים. אילולא כן לא הייתי מבקש ממך להסתכן כל כך.21
המכתב הזה, כמו המכתב ל'ג'ואיש פרס', נפתח על ידי אנשי הצנזורה והוחרם. מאיר ידע שהשב"כ שתל סוכנים בליגה וחשד שהמכתבים שהוא שולח בדואר נבדקים על ידי הצנזורה. בהזדמנויות שונות הוא ציין שידוע לו שהממשלה "מטפלת" בדברי הדואר שלו.22
ייתכן מאוד שמאיר דווקא רצה שהרשויות יקראו את המכתבים שלו. הרי כפי שהסביר אחר כך בבית המשפט, כל כוונתו בכתיבת המכתבים הייתה לאיים על ביטחונו של ברז'נייב כדי לבטל את ביקורו באמריקה.
מאיר נעצר בג' בסיוון (3 ביוני) והוחזק בבית הסוהר המרכזי בירושלים, אך לא ניתנה סיבה למעצרו. בעיתונים הועלתה ההשערה שהוא נעצר בגלל המכתבים ששלח לערבים. לפי החוק אסור היה למשטרה להחזיק אדם יותר מיומיים בלי צו בית משפט, ולכן בה' בסיוון (5 ביוני) הוא הובא לפני שופט. השופט הורה לעצור אותו לארבעים ושמונה שעות, שכללו את חג השבועות, אך לא גילה את סיבת המעצר. למחרת החג הוא שוחרר, אך דקות ספורות לאחר שחרורו הוא שוב הובא לפני שופט, והלה הורה לעצור אותו לחמישה עשר יום נוספים. השופט אמר לעורך הדין מאיר שכטר שהוא מסתמך על חומר ראיות חסוי שהגיש פרקליט המדינה גבריאל בך. הוא אסר לפרסם את תוכן העברות שיוחסו למאיר, ורק לאחר זמן רב נודע למאיר שהוא מואשם בקשירת קשר לפגיעה בברז'נייב.23
בבית הסוהר המרכזי בירושלים
השהייה בבית המעצר במגרש הרוסים לא הייתה חוויה נעימה. הבניין נבנה לפני מאה שנה, והתאים נועדו לתקופות מאסר קצרות. היה קשה לשמור על ניקיון רצפת הבטון, והתנאים הסניטריים היו ירודים. לכל תא היה צמוד חדרון בלי דלת, ובו חור ברצפה ששימש אסלה ומעליו מקלחת של מים קרים בלבד. מאיר נזקק לדברים בסיסיים מהבית כמו סדינים ונייר טואלט. מדי פעם הוא ביקש דברים מיוחדים. במכתב אחד הוא כתב: "אני צריך יין, נר הבדלה וגפרורים לפני יום רביעי, מפני שלא עשיתי הבדלה במוצאי שבת". בגלל תנאי התברואה הירודים הוא ביקש גם את "התכשיר נגד פטריות".24
הביקורים בבית המעצר לא היו נוחים. המבקרים דיברו עם האסיר דרך פתח מרושת בקיר עבה שהפריד ביניהם. האקוסטיקה הייתה גרועה בגלל קירות האבן, ואם באותו זמן היו מבקרים גם אצל אסיר אחר, לא שמענו זה את זה בכלל. רק בשבתות הותר למבקרים לשבת עם האסיר באותו חדר. לכן הרבינו לכתוב מכתבים.
ציפי (שהייתה אז בת שתים עשרה) כתבה על המעטפה של אחד המכתבים שלה למאיר: "למשטרה: אל תקראו את זה. יש כאן סודות". במכתב, שמאיר שמר, היא כתבה לו שהתארחנו בשבת אצל משפחת שוורץ במושב חמד. מאחר שמאיר סיפר לילדים על התיקנים הענקיים שהיו בבית המעצר כששהה שם בתשרי (אוקטובר), היא כתבה: "אני מקווה שהג'וקים לא כל כך נוראים..." למכתבה היא צירפה את התעודה שלה, כדי שיחתום עליה. ציפי זוכרת שבביקורינו הבאנו למאיר את עוגיות הסנדוויץ' שאהב.25
בצאתי מבית המעצר לאחר אחד הביקורים, ניגש אלי שוטר ששמו ארקדי (פעם אחת הצביע עליו מאיר ואמר לי את שמו) ושאל אותי: "בעלך עושה לך בעיות, אה?" הפנייה הלא צפויה הפתיעה אותי, אך התאוששתי ועניתי: "לא, המשטרה היא שעושה לי בעיות!"
בבית המעצר כתב לנו מאיר מכתבים רבים. באחד ממכתביו הראשונים הוא הסביר לילדים מדוע הוא כלוא:
לפני שלושים שנה [בזמן השואה] אף אחד לא עשה מה שהיה צריך להיעשות למען הצלת יהודים. אילו מישהו היה עושה משהו, הוא היה סופג גינויים. היום, כשאסון מאיים על יהודי ברית המועצות, וממשלת ישראל יודעת זאת אך בוגדת בהם תמורת טובותיו של ניקסון — לא נוכל לשתוק. לצערנו הרב, מדינת ישראל היא כל כך לא יהודית, עד שבגלל לחץ מוושינגטון היא עוצרת יהודי שעשה את מה שהיה עליה לעשות.
בכל מקרה, אל תדאגו. את כל הדברים החשובים בחיים משיגים על ידי ייסורים. אני תמיד מקווה שאני אעשה ולא רק אגיד מה צריך לעשות. בעזרת ה' אחזור הביתה בקרוב, ועד אז זִכרו מה חשוב בחיים ומה אינו חשוב.26
המשפט בסוף המכתב, "זכרו מה חשוב בחיים ומה אינו חשוב", היה שגור בפיו של מאיר. הוא אף הוסיף אותו בברכת הבנים בכל ליל שבת.
רוב מכתביו של מאיר אליי ואל הילדים היו מתובלים בהומור: "תגידי לילדים שאני אלוף הכלא בהצלפה בזבובים"; "האם ביני אהב את הסיפור על התרנגולת? אני כותב לו עוד סיפור — על קומקום שלא ידע לשרוק".27
מאיר גילה יתרון מסוים במאסר: היה לו פנאי ללמוד תורה. בכלא הייתה לו הזדמנות ללמוד תורה במשך רוב שעות היום. לימוד התורה מילא אותו שמחה, והוא הביע את התלהבותו במאמר מאלף:
...תלמוד תורה הוא המצווה האוחזת ביהודי לגמרי... במשך שעות, תוך שהוא מודע להיותו צולל בים הקדושה. המצווה הייחודית הזו מותירה את חותמה הנצחי על הנפש ועל השכל. מצווה זו, יותר מכל מצווה אחרת, מחוללת שינוי ביהודי, מעצבת אותו, ובזכותה הוא נעשה בסוף יום הלימוד אדם שונה ממה שהיה כשנכנס לבית המדרש באותו בוקר. לא רק בצורתה החיצונית שונה מצווה זו מכל המצוות האחרות; היא שונה לגמרי באיכותה ובמהותה.
אבל יש עוד משהו. יש משהו שנובע מעצם לימוד התורה, משהו שכבר התחלתי לשכוח: המתיקות שבלימוד התורה. כמה מתוק לעמול על סוגיה תלמודית קשה, ואז, לאחר מאבק עיקש, לאחר מערכה פנים אל פנים שבה "שברת את הראש", הזעת והשקעת ריכוז כזה שהשכיח ממך כל מציאות אחרת — פתאום אתה מבין! פתאום אור גדול זורח במוחך, אור המאיר את כל הצללים והספקות, ואתה מבין את הסוגיה, מיישב את הקושיה, מבין! אתה קופץ מהכיסא ומתחיל להסתובב בחדר בשמחה ובהתלהבות, בתחושת סיפוק עצומה המגיעה לאחר מאבק מפרך — מאבק בתורה עצמה. אתה יצאת המנצח, לשמחתה של המנוצחת!...28
במכתב הבא שכתב מאיר לילדים הוא הזכיר להם ללמוד תורה והדגיש את ההבדל בין ממשלת ישראל למדינת ישראל:
אני מקווה שאתם מקדישים זמן רב ללימוד תורה ומשקיעים יותר כוונה בכל המצוות...
מה שאסור לשכוח לעולם הוא שאנחנו אוהבים את ארץ ישראל ואת מדינת ישראל, והן נפרדות מהממשלה. המאבק שלי כעת עוסק בשאלה — האם ישראל תהיה מדינה יהודית או מדינה שבה יהודים. עתיד עמנו תלוי בתשובה על השאלה הזו.
אין ילדים רבים היכולים לומר שאביהם יושב בכלא כי הוא מואשם ב"עברה" שהיא קיום המצווה של "לא תעמוד על דם רעך".
אל תדאגו, וזכרו מה שכתב הגאון מווילנא למשפחתו כשעזב אותם כדי לעלות לארץ ישראל: "באתי לבקש מאתכם שלא תצטערו כלל וכלל... וגם מה תדאגו? הנה אנשים נוסעים לכמה שנים בשביל ממון ומניחים נשותיהם, וגם הם נע ונד בחוסר כול. ואני תודה לא-ל נוסע לארץ הקדושה שהכול מצפים לראותה, חמדת כל ישראל וחמדת הי"ת ב"ה..."
ואני אומר: אני מלא שבח ותודה לה' על שנאסרתי בשל "הפשע הנורא" של אהבת ישראל.29
ועידת הליגה
הארכת מעצרו של מאיר שיבשה את התכניות לוועידה הארצית של הליגה, שנקבעה לי"ב בסיוון (12 ביוני) בבנייני האומה. הוועידה הייתה אירוע מרכזי במערכת הבחירות של הליגה, ונאומו של מאיר היה אמור להיות הנאום העיקרי בה. אנשי הליגה טענו שהממשלה עצרה את מאיר כדי למנוע את קיום הוועידה, והודיעו שהיא תיערך למרות היעדרותו של מאיר. הם קראו לציבור להביע תמיכה במאיר, שפתח אז בשביתת רעב בתאו שבבית המעצר.30
במשך כל אותו שבוע הבריח מאיר מכתבים מהכלא לשמעון רחמים. בכתב קטן וצפוף הוא כתב הוראות מפורטות לגבי הוועידה: צריך לחלק הודעות לעיתונות בבית אגרון ובבית סוקולוב בכל יום במשך שלושה ימים לפני הוועידה; צריך לחלק פליירים על הוועידה ברחובות, בתיבות דואר ובישיבות; כדאי לדבר בבוקרו של יום הוועידה ישירות עם כתבים כמו נח קליגר ושמוליק, ולבקש מאריה יוליוס להסיע אותם לוועידה ברכבו האישי.31
ההוראות כללו פרטי פרטים: בשעה שבע בערב יש להעמיד שולחן בפתח האולם ועליו מכשירי כתיבה וטופסי התנדבות וחברות, כדי שהמשתתפים ימלאו את פרטיהם האישיים ויציינו במה יוכלו לעזור במערכת הבחירות; מדי פעם צריך להזכיר לקהל למלא את הטפסים; וחשוב לאסוף את הטפסים מהקהל לפני תחילת הוועידה.
מאיר חשב שספרו החדש, 'האתגר: עם סגולה', שבו הסבר מקיף על ייעודו של עם ישראל — למעשה, מצע הליגה — יֵצא מבית הדפוס לפני יום הוועידה, וביקש מרחמים למכור את הספר בוועידה. אבל הספרים לא היו מוכנים בזמן המיועד. במכתבו הבא ביקש מאיר להציג על השולחן ועל הקירות באולם הכניסה צילומים של עטיפת הספר ולהודיע שניתן להזמין את הספר תמורת שלוש לירות. זה היה מחיר סביר, ומאיר ביקש מרחמים להציע לקהל להזמין עותקים בעבור מכרים וקרובים.
ביום הוועידה כתב מאיר לרחמים: "כמה נקודות חשובות להדגיש הערב: הממשלה לא רק עוצרת את כהנא, אלא גם מפחדת להסביר על מה. אם כן, אנחנו מסבירים הערב בדיוק על מה הוא נעצר (ברז'נייב, יהודי עיראק וסוריה). המשחק הזה של מעצר לחמישה עשר יום... הוא עוד ניסיון מרושע... לשבור את הרב כהנא". מאיר ביקש מרחמים להדגיש לקהל שגם אם הוא עודד פעולות למען יהודי רוסיה ועיראק כפי שהוא מואשם, אין זה פשע כלל וכלל, ושהדרך היחידה להבטיח שלא יישב במאסר ממושך היא ייצוג הליגה בכנסת.32
בוועידה הושמע נאום שהקליט מאיר. בקול צרוד משביתת הרעב הוא אמר שהגירת הערבים מן הארץ בסיוענו היא הפתרון האנושי ביותר, מאחר שלעולם לא יוכלו לחיות בארץ בשוויון זכויות, ושהפתרון הזה יסייע להם לבטא את שאיפותיהם הלאומיות. הוא דיבר גם על מחדליה של מערכת החינוך, שאיננה מושתת על ערכי היהדות.
אחד הנואמים בוועידה היה עמנואל חורי. בנאומו הוא הביע תמיכה ברעיון ההגירה ופירט את יתרונותיו. בוריס קוצ'ובייבסקי, אסיר ציון לשעבר ועולה חדש לישראל, שיבח בהתרגשות את פעולותיו של מאיר למען שחרור היהודים הסובייטים. שמעון רחמים והרב אריה יוליוס נשאו דברים, ופרופסור ישראל אלדד, בעל טור ב'ידיעות אחרונות' ופרופסור להיסטוריה יהודית אמר שמעצרו של מאיר הוא "רשעות שאין לה הסבר סביר זולת ניסיון לשבור את האיש ולבלום את פעילותו למען חירות ישראל". הוא הצהיר שחשוב להמשיך לעזור ליהדות הסובייטית על ידי תמיכה בהצעת החוק של ג'קסון. למחרת כתב מאיר מכתב לאלדד והודה לו על השתתפותו בוועידה ועל "הדברים שיצאו מן הלב", במיוחד נוכח שתיקתם של יתר מנהיגי המחנה הלאומי: "...הם לא ישברו אותנו. עוד אצא מפה, בעזרת ה', נחוש בדעתי להיאבק נגד השונאים מבחוץ ושונאים של ישראל (כך מגדירים אותם חז"לב) מבפנים".33
גם אביו של מאיר, הרב יחזקאל כהנא, נאם בוועידה. מדבריו ברור שצערו על המעצר לא עמעם את גאוותו בבנו:
הליגה [משמשת] מוסר כליות נגד הצביעות השוררת בתוך חלק מעמנו ובפרט נגד הממסד. הליגה [היא] כמו היתוש של טיטוס שמנקר את המצפון של בוגדי עם ישראל.
הוא השווה את מאיר לדמויות מתולדות ישראל:
נראה שההיסטוריה חוזרת ונשנית. ממשלת אחאב ואיזבל במלכות ישראל הייתה למראית עין תקופה של שלום ושפע, אבל באמת שררה בשחיתות ובדיקטטורה על העם. קם אליהו, סיכן את נפשו, והכריז בכל כוחו נוכח הממשל: עוכרי ישראל!...
בימי בית שני... שמעון בן שטח ויהושע בן פרחיה העמידו את חייהם בסכנה ובשוט פיהם סערו נגד [ינאי המלך] והתרו בו: ינאי יעמוד בדין!
...ואתה, בני החביב, אנו קוראים לך מוועידה זו דברי פסוקי התורה מפרשת השבוע: "בהעלותך את הנרות" — אתה הגפרור, אתה שביב האש, אתה שלהבתי-ה, הוסף אש על מזבח עמך. עד עכשיו היית ה"מאיר" לארץ נכרייה, אבל מעתה יאירו אורותיך אל מול פני המנורה במדינת ישראל, שסמלה הוא המנורה.34
מכתביו של מאיר לשמעון רחמים לפני הוועידה עסקו גם בנושאים אחרים. היה ברור למאיר שלא יורשה לו לנסוע בעתיד הקרוב לארצות הברית ולכן לא יוכל לגייס שם את הכסף הדרוש למערכת הבחירות. מאיר הציע שבמקומו ייסע הרב אריה יוליוס, שעבד במשרד בירושלים ודיבר אנגלית מצוינת: "רצוי ונחוץ שיוליוס יצא לארצות הברית מעשרים ביוני ועד עשרים ביולי בערך... הוא נואם מבריק... על כרטיס הנסיעה תדבר עם נחמן. יש לו קשר עם רג'וואן, והיא תיתן לנו כרטיס נסיעה במחיר הכי זול... עד שיוליוס יצא, חשוב שהוא יעבוד עם אברהם [הרשקוביץ] על קביעת תאריכים ומקומות בשביל כמה וכמה אנשים שישאו נאומים בכל יום..."
מכתב אחר הביע את דאגתו של מאיר לענייניה הכספיים השוטפים של הליגה. ההוצאות של הליגה כללו דמי שכירות למשרדים ומשכורות לעובדים. אפילו חלק מהצעירים שחילקו פליירים קיבלו תשלום. יצחק ביווס עדיין לא שילם את כל הכסף שהיה חייב לליגה על החזרת דמי המפתח של הבניין בכיכר ציון. מאיר כתב לרחמים: "תגיד לעו"ד שכטר שישלח מיד מכתב לביווס... [לאחר ניכוי] חשבון הטלפון שלנו... מגיע לנו 7,000 ל"י, ואנו דורשים את זה מיד".35
חובה להרוס דֶטַנט כזה
ביקורו המתוכנן של ברז'נייב בארצות הברית לא נתן למאיר מנוח. הוא היה נחוש בדעתו לפעול ככל יכולתו למניעת חיזוק הדֶטַנט, מטרת פגישתם של ברז'נייב וניקסון. כלוא בתאו ביום הוועידה, הוא כתב מכתב לאחד מחברי הליגה באמריקה:
נא לשלוח את ההודעה הבאה לעיתונות — אם מסיבת עיתונאים תהיה יעילה יותר, עדיף. אם תוכלו להשתלט על משרדי הצלב האדום הבין-לאומי או על איזשהו משרד רוסי ('טאס'?) ולהישאר שם עד שיגיעו אנשי תקשורת (הודיעו שהשתלטתם על המקום כדי לקרוא הודעה מיוחדת ממני, ומיד אחר כך אתם עוזבים), זה יהיה הטוב ביותר.
זה היה לשון ההודעה:
מבית הסוהר בירושלים אני מדבר אל יהודי ארצות הברית בפרט ולכל היהודים בעולם החופשי בכלל.
ביקור מוצלח של ליאוניד ברז'נייב שיוביל לדֶטַנט חזק ויציב יהיה אסון לעולם החופשי. זה ייתן לסובייטים את הטכנולוגיה, את הדולרים ואת פירוק הנשק שהם צריכים — לא למטרות שלום, אלא כדי להשתלט על העולם. חובה להרוס דֶטַנט כזה!
הסכנה ליהודים היא גדולה יותר ומידית!... ברגע שיושג הדֶטַנט, נהיה עדים למעצרים המוניים, למשפטי ראווה ולפגיעה פיזית ביהודי ברית המועצות.
...מחאות שקטות ומתונות — אפילו המוניות — לא יפריעו לברז'נייב או לניקסון. הן רק יוצרות אשליה שעשינו משהו.
אני מתחנן לפני מאות אלפי היהודים באמריקה: אל תתנו לחרפת האדישות וחוסר המעש של תקופת השואה לחזור ולהישנות בימינו. עשו כל מה שאתם חושבים שצריך לעשות כדי להרוס את הדֶטַנט. אל תפחדו.
כמו כן, כמה זמן נוכל עוד לעמוד מנגד לנוכח המציאות שבה יהודי עיראק נרצחים בדם קר ויהודי סוריה חיים בגיהינום? האם נוכל לתת לעיראקים ולסורים להמשיך לחיות את חייהם בשלום ובאושר? אני מתחנן לפניכם שתחשבו על השאלות האלה ותגיעו למסקנות הנדרשות...
מאיר הוסיף:
אם אתם משתלטים על משרד כלשהו, בבקשה עשו זאת בשכל ובזהירות. כולם, כולל המשטרה, יודעים על כל אירוע לפני שהוא מתרחש. סקרו היטב את המשרד; בחרו חמישה גברתנים; אל תוציאו הגה מהפה; השתלטו עליו. אל תדברו בטלפון בכלל עם האנשים המשתתפים בפעולה. שִרפו את הדפים האלה חוץ מההודעה לעיתונות.
מאיר רשם במכתב את שמו של צעיר הליגה שאליו יועד המכתב, אך על המעטפה הוא כתב את כתובתו של חבר הליגה ג'ין סינגר וביקש ממנו למסור אותו לצעיר. גם את המכתב הזה החרים השב"כ. המכתב, שנשא את התאריך י"ב בסיוון (12 ביוני 1973) והיה כתוב בכתב יד, הוקלד כדי לשמש ראיה נגד מאיר בבית המשפט.36
הרב יוליוס התכונן לטוס לאמריקה בי"ט בסיוון (19 ביוני). בינתיים ארגנו לו תומכים שם הרצאות ופגישות. ביום שלפני הטיסה, בשעה שהוא היה במשרד הליגה ברחוב יפו, הגיעו שוטרים ובידם צו חיפוש. תקופת מעצרו של מאיר כמעט הסתיימה, והתובע היה זקוק לראיות נגדו כדי לבקש הארכת מעצר נוספת. לפי הרישום בדו"ח החיפוש של המשטרה הוחרמו בין השאר טקסט של נאום של מאיר ורשימות של חברי הליגה.37
כיצד עשויה רשימת חברים לשמש ראיה נגד מאיר? אין זאת אלא שההחרמה הייתה רק דרך להרתיע אנשים מלהצטרף לליגה. אם אנשים ידעו ששמותיהם עלולים להגיע לידי המשטרה, הם יפחדו להיות רשומים ברשימת חברי הליגה.
בכ' בסיוון (20 ביוני) הובא מאיר לפני שופט בבית המשפט המחוזי בירושלים לשם הארכת מעצרו. עורך הדין מאיר שכטר אמר שיש לשחרר את מאיר משום שהמדינה עדיין לא הודיעה מהם החשדות שהועלו נגדו. אולם פרקליט המדינה גבריאל בך טען ששחרורו של מאיר עלול לשבש את החקירה, והשופט החליט להאריך את מעצרו של מאיר בעשרה ימים.38
תומכיו של מאיר נדהמו מהתנהלותה של מערכת המשפט. הם היו מתוסכלים מהעובדה שהשמאלנים, שתמיד מיהרו לגנות כל הפרה של זכויות הפרט, אינם מוחים על מאסרו של מאיר. צביעות זו הובעה בקריקטורה ב'מעריב': מוצגים בה שני מפגינים מגודלי שיער, בידיהם כרזות נגד מאסרו של גיורא ניומן (סרבן גיוס ידוע מהשמאל), מעליהם יד גדולה, המכונה "הממסד", אוחזת דמות הדומה למאיר, ואחד המפגינים מנסה למחות. המפגין השני עוצר בעדו ואומר לו: "אל תתרגש! זה רק הרב כהנא!"39
מאיר ניסה לעודד את רוחנו במכתב שכתב לנו:
כפי שאתם יודעים, "קיבלתי" עוד עשרה ימים, כלומר עד יום שישי הבא... אני מבקש מכולכם בבקשה להיות חזקים ולהמשיך בדרך של משפחה יהודית חזקה. עבדו את ה' בשמחה ובידיעה שהוא שולח ייסורים רק באהבה, ואנו מקבלים עליהם שכר רב בעולם הבא... מעל הכול, צריך לבטוח בה', במיוחד כשהמצב לא ורוד כל כך. אהיה אתכם בקרוב, בעזרת ה', וניסע לנתניה...
רק הערה בתחתית המכתב הזכירה את המציאות האפורה של חיי הכלא: "אני צריך לבנים ומגבת; גם יין לשבת, שני נרות; גם משקאות; חולצות".40
בראש המכתב ציטט מאיר פסוק מספר ירמיהו, שבו פונה הנביא לתלמידו ברוך בן נריה, ובהומור הלמדני האופייני לו שיבץ בו מאיר את שמות ילדינו: "ויצוֶה ירמיהו את ברוך (ואת טובה ואת ציפי ואת בנימין) לאמר אני עצור לא אוכל לבוא בית ה'" (ירמיהו לו, ה). לדעתי בחר מאיר בפסוק זה לא רק בגלל שמו של ברוך ובגלל הביטוי "אני עצור", אלא גם בגלל הזדהותו עם ירמיהו הנביא, שנכלא בשל נבואות הזעם שלו. שנים רבות לאחר מכן ביטא מאיר תחושת הזדהות זו במאמר "אש בוערת בעצמותיי":
בתשל"ג נעצרתי בידי עריצי השלטון בישראל והוכנסתי לתא למשך שלושים ואחד יום. בכעסי ובמרירותי פסעתי הלוך ושוב בתאי, ובלבי גומלת ההחלטה להפסיק לעזור ליהודים ולהזהיר אותם, בשעה שהם — בתגובה — מנסים להרוג את השליח. אמרתי לעצמי בכעס: "שיצילו את עצמם!"
התיישבתי על המיטה ופתחתי את ספר התנ"ך, עודני מריר בקרבי. הספר נפתח בפרק כ' בספר ירמיהו, שבו הנביא ירמיהו, מתוסכל מיחסם העוין של היהודים אליו, זועק מתוך מרירותו, מתוך רצונו להפסיק את שליחותו.
נעצתי את עיניי במילים שזעקו אליי מתוך הדף שפתחתי כביכול "במקרה":
"ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו, והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותיי, ונלאיתי כלכל ולא אוכל".
ישבתי על המיטה, בוהה בפסוק שפתחתי בלי משים. ישבתי דקות ארוכות ולא זזתי. ואז ידעתי שלעולם לא אוכל לעצור את האש בעצמותיי.
והוא סיים:
אכן, אני אמשיך. אבל לא משום שאני יודע שאצליח. אמשיך — כמו ירמיהו — משום שאין לי ברֵרה אחרת... ירמיהו המשיך ולא זכה לתמיכה. והוא נכשל.41
אחד הקוראים כתב: "בכיתי כשקראתי את הטור שלך... אנא, אל תתייאש. ירמיהו לא נכשל".42
אבדן החופש היה קשה למאיר. בידיעה ב'ג'ואיש פרס' הוא כתב:
כשחושבים על "מדינת משטרה", בדרך כלל חושבים על ארץ קומוניסטית או פשיסטית. לא היינו מאמינים שדבר כזה יוכל לקרות בישראל האהובה שלנו. אך התופעה של התעלמות הממשלה מזכויות הפרט, כולל האזנות סתר ופתיחת דברי דואר בלי צו בית משפט, היא דבר יום ביומו כאן. אינני יודע אם אוכל להוציא עוד מאמרים אליכם...43
להליכים הלא דמוקרטיים הללו היה בסיס חוקי: "תקנות ההגנה לשעת חירום" של השלטון הבריטי המנדטורי, שעם קום המדינה נעשו לחלק מהחוק הישראלי כמו רוב החוקים המנדטוריים. הדרך היחידה להיאבק למען מאיר הייתה מחאה ציבורית. ראשי הליגה ערכו מסיבת עיתונאים בכ"ח בסיוון (28 ביוני) בבית סוקולוב בתל אביב כדי למחות על אי הצדק שבמעצרו של מאיר. יואל לרנר טען שמאיר מוחזק במעצר לפי בקשת הממשל האמריקני כדי שפעולותיו לא יביכו את ניקסון בעת ביקורו של ברז'נייב בארצות הברית. אביו של מאיר, שהשתתף גם הוא במסיבת העיתונאים, זעק מרה: "עשרים וחמישה ימים יושב בני בבית הסוהר, ואיש אינו זועק נגד מעצרו הפוליטי..."44
כתב אישום על קשירת קשר
בכ"ט בסיוון (29 ביוני) הובא מאיר לבית המשפט המחוזי בירושלים לשם הגשת כתב אישום נגדו. בסעיף הראשון של כתב האישום טען פרקליט המדינה גבריאל בך שבין התאריכים כ"ב באייר וי"ב בסיוון (24 במאי-12 ביוני) שלח מאיר ארבעה מכתבים ומברק לארצות הברית במטרה לקשור קשר לביצוע פשע. על סמך הכתוב במכתבים הואשם מאיר בקשירת קשר לחטוף נציגי מדינה זרה, להניח פצצות בבניינים של נציגויות של מדינות זרות ולהצית את משרדיה של 'אוקסידנטל פטרוליום', חברת נפט שסחרה עם הסובייטים. בסעיף השני הואשם מאיר בניסיון לפגוע ביחסיה של מדינת ישראל עם ארצות הברית בניגוד לחוק ביטחון המדינה. העונש המרבי על "קשירת קשר לפגוע ביחסי החוץ של ישראל" היה שבע שנות מאסר.
מאיר הסביר לבית המשפט שהוא רצה למנוע את ביקורו של ברז'נייב באמריקה בגלל חששו שחיזוק היחסים בין ברית המועצות לארצות הברית יסכן את היהודים הסובייטים, ולשם כך שלח את המכתבים. "ראינו בביקור זה סכנה לעתידם של יהודי רוסיה", הוא אמר. הוא הכחיש כל כוונה לבצע רצח, אך אמר ש"היה צורך לירות לתוך בניין סובייטי ולחטוף דיפלומט רוסי למשך עשרים וארבע שעות". התכנית הייתה "לשחרר את הדיפלומט לאחר עשרים וארבע שעות בלי שום דרישות. המטרה הייתה פשוט לבטל את הביקור". הוא אמר שהוא יודה בעובדות (בכתיבת המכתבים) אך לא באשמה, מפני שאין בהן עברה על החוק. בבקשתו להשתחרר בערבות אמר מאיר לבית המשפט שעכשיו הוא יוכל להבטיח שלא יחזור על מעשיו, מפני שברז'נייב כבר חזר לברית המועצות. עורך הדין מאיר שכטר הזכיר לשופט שמאיר תמיד עמד בהבטחותיו, אולם השופט אבינועם עדן לא הסכים לשחררו והורה להחזיק את מאיר במעצר עד תום ההליכים. הדיון הבא בבית המשפט נקבע לשלושה שבועות לאחר מכן, לכ' בתמוז (20 ביולי).45
מאחר שכבר הוגש כתב אישום, הועבר מאיר מבית המעצר שבירושלים לכלא אשמורת שבכפר יונה.
מאיר כתב לנו מכפר יונה:
אני כותב זאת מכפר יונה שעל יד נתניה. זהו הכלא שבו מחזיקים את מי שמחכה למשפט... אינני בבידוד ואני יכול להסתובב די בחופשיות... אני אוכל רק ביצים וגבינה... אני מקווה שהמשפט יתחיל בתוך עשרה ימים.46
מאיר הבריח מאמר מהכלא, ובמכתב המצורף ביקש ממני לטפל בהקלדתו ולהעבירו למערכת ה'ג'ואיש פרס'. במכתב הובעו חששותיו מהאזנות סתר לקו הטלפון שלנו ומחיפוש בביתנו:
ליבי היקרה, הנה המאמר. חיוני שהוא יוקלד (מקור ושלושה העתקי פחם). תני אותו לחברתך לאה להקליד ושמרי לעצמך חצי או שליש להקליד כדי שזה יהיה מוכן לפני מוצאי שבת. אני מבין שנעמי [בתו של מו"ל ה'ג'ואיש פרס'] נוסעת ביום ראשון. זה מוכרח להיות מוכן [אז] כדי שתוכלי להגיה אותו ולהכניס תיקונים לפי הצורך. גשי אישית לנעמי... אם צריך, תפסידי עבודה, אבל זה חייב להיות מוכן בשבילה. כשאת מתקשרת אליה, אל תגידי שיש לך משהו בשביל אביה. מסרי לי אחד מההעתקים, תני אחד ליואל לרנר לתרגם במהירות לעברית, והחביאי אחד.47
המאמר הזה נקרא "ארץ ישראל והאש הבוערת", ובו הביע מאיר את אמונתו במדינת ישראל אך את הסתייגותו מהשולטים בה:
...אני אוהב את ארץ ישראל; אני אוהב את מדינת ישראל — אני נחרד ומזועזע מאלה המחזיקים ברסן השלטון בישראל.
אבל אינני מבלבל ביניהם. אני יודע להבחין בין הארץ, שהיא קדושה, והמדינה, שהיא אלוקית, ובין החבורה השלטת. יש בחבורה זו אנשים השקועים עמוק בתוך תרבות מתבוללת שערכיה אינם יהודיים, אנשים תאבי שלטון, שהשלטון נמצא בידיהם זה ארבעים שנהג — שיא שאין לו אח ורע בשום חברה דמוקרטית.
אני יושב פה וחושב על מעלליו של "עם הארץ", דהיינו ממשלת ישראל. הם עצרו אותי מתוך שיתוף פעולה עם הגויים; הם האשימו אותי ב"פשע" של עידוד יהודים לפעול באלימות נגד הסובייטים ונגד העיראקים; הם השתיקו את העיתונות — אסרו לפרסם כל דבר שקשור למשפט שלי — והם רוצים לקיים את המשפט מאחורי דלתיים סגורות [בלי קהל ובלי נציגי התקשורת]; הם אמרו לי שאני מסכן את היחסים הטובים בין ישראל לארצות הברית; והם מתכוננים לבקש מבית המשפט לגזור עליי חמש שנות מאסר...48
קוראי ה'ג'ואיש פרס' נתבקשו לכתוב מכתבי מחאה לשגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ. בשגרירות התקבלו מכתבים רבים כל כך, עד שהיה צורך להנפיק מכתב תשובה אחיד. שמואל שושן כתב לקונסול הישראלי בשיקגו: "זוהי הפרת זכויותיו של הרב כהנא. כפי שאתה רואה, אני מפרסם את המיני ווטרגייט הישראלי הזה בתקשורת, והתוצאה עלולה להיות רווח לשונאינו... המשפט נושא אופי פוליטי... עליך להזהיר את הממשלה שהפגיעה בכהנא מנוגדת לאינטרסים של הקהילה היהודית העולמית".49
בישראל שלחו אנשים מכתבי מחאה למערכות העיתונים, אולם הם פורסמו רק לאחר שמאיר שוחרר בערבות. קבוצה של עולים מברית המועצות פרסמה "גילוי דעת" ב'מעריב':
אין אנו חברי הליגה להגנה יהודית, ולא תמיד אנו מזדהים עם פעולותיה. עם זאת, איננו יכולים לעבור בשתיקה על כל מה שכרוך במעצרו של הרב כהנא. דרך הטיפול הנוקשה בו והיחס העוין המופגן אליו ממלאים אותנו הרגשת עלבון ובושה לאומית.
הרב כהנא היה הראשון במערב שפתח במאבק גלוי ובלתי מהסס למען יהדות ברית המועצות. הוא שימש לנו מקור לעידוד, ובהצלחת מאבקנו יש חלק רב למאיר כהנא.
הרב כהנא ידע להזעיק עולמות למען העם היהודי. אנו מקווים שיימצאו מספיק יהודים בישראל שיתקוממו נגד הטיפול המביש בפרשת כהנא.
מן החתומים על גילוי הדעת היו רות אלכסנדרוביץ', גרישה פייגין, ולדמיר פרומר, יאשה קזקוב ואביו יוסף, דוד מרקיש, רייזה פלטניק, לאה סלובין, דב שפרלינג ומיכאל זאנד.50
ב'ידיעות אחרונות' פורסמו שני מכתבי תמיכה במאיר. "לו היו אוסרים רב בברית המועצות הייתה ישראל הופכת עולמות", כתב משה שטיין מהרצליה. אהרן יזדי מתל אביב כתב: "...אילו נעצר בנסיבות דומות שמאלני קיצוני העוסק בחבלה או מעודד אותה, הייתה הארץ כולה, על כלי התקשורת שלה, גועשת ורועשת..."51
גם בן דודו של מאיר, דוד רוטלוי, שהיה עורך דין בכיר בתל אביב, ראה עוול במאסרו הארוך של מאיר טרם משפט. הוא ועורך הדין מאיר שכטר הגישו ערר לבית המשפט העליון, ובו ביקשו לשחרר את מאיר בערבות. הדיון בערר התקיים בלשכתו של השופט משה לנדוי ביום שישי ו' בתמוז (6 ביולי). רוטלוי ושכטר טענו שאי אפשר להאשים את מאיר בעבֵרות חמורות מפני שהמכתבים לא הגיעו ליעדם, ולכן אין כל הצדקה להחזיק אותו עד תום ההליכים. השופט קיבל את טענתם ושחרר את מאיר בערבות בסך מאה אלף לירות. הוריו של מאיר, שנכחו בלשכתו של השופט בעת הדיון, חתמו ערבות על חצי מהסכום, והשמחה הייתה גדולה כשהוא הגיע הביתה לפני שבת. לפי הנוהל, עם שחרורו קיבל מאיר משירות בתי הסוהר צ'ק על סך שמונים ושלוש לירות. מאיר שמר למזכרת את ספח הצ'ק, שנכתב בו "שחרור אסיר".52
בדיון המשפטי שהתקיים בכ' בתמוז (20 ביולי) כפר מאיר באשמה שיוחסה לו, קשירת קשר לביצוע פשע. הוא הודה בכתיבת ארבעת המכתבים והמברק שעליהם ביססה התביעה את כתב האישום, אך טען שלא הייתה בכתיבתם עבֵרה על החוק. טענות התביעה הוגשו רק לאחר כמעט שנה, תקופת זמן שעורך הדין מאיר שכטר הגדיר "סבירה" בגלל העומס שבבתי המשפט. במשך אותה שנה לא הורשה מאיר לעזוב את הארץ.53 נותרו שלושה חודשים עד הבחירות לכנסת, שנקבעו לד' במרחשוון תשל"ד (30 באוקטובר 1973), ומאיר החל להתכונן למערכת הבחירות.
© כל הזכויות שמורות