פרק לז
המשפט בעניין מכתבי ברז'נייב אדר תשל"ד / מרץ 1974
משפטו של מאיר בעניין מכתבי ברז'נייב נקבע לט"ז באדר תשל"ד (10 במרץ 1974) לפני השופט יעקב בזק בבית המשפט המחוזי בירושלים. בכתב האישום, שהוגש כשמונה חודשים קודם לכן, היו שני סעיפים: קשירת קשר לביצוע פשע וניסיון לפגוע ביחסי החוץ של מדינת ישראל עם ארצות הברית בניגוד לחוק ביטחון המדינה. ראיות התביעה היו ארבעה מכתבים ומברק ששלח מאיר לחברי הליגה בניו יורק בין כ"ב באייר לי"ב בסיוון תשל"ג (24 במאי-12 ביוני 1973) לקראת ביקורו של ראש הממשלה הסובייטי ליאוניד ברז'נייב בארצות הברית. במכתבים הציע מאיר לחטוף דיפלומט סובייטי בוושינגטון, להניח פצצות בנציגויות סובייטיות ועיראקיות שם ולהניח פצצה במשרדיה של חברת הנפט 'אוקסֶדֶנטַל פֶטרוליאם' בניו יורק כהתראה לנשיא החברה ארמנד המר שלא לסחור עם הסובייטים כל עוד הם אוסרים הגירת יהודים. במברק נכתב שיש לעשות "כל מה שנחוץ" כדי לשבש את ביקורו של ברז'נייב.1
מטרתו של מאיר בעידוד מעשי אלימות אלו הייתה לשכנע את האמריקנים שחייו של ברז'נייב יהיו בסכנה אם יבקר בארצות הברית. הוא רצה למנוע את פגישתו של ברז'נייב עם הנשיא ניקסון כדי למנוע הסכם לקשרי סחר בין אמריקה לברית המועצות. מאיר חשש שברגע שהסובייטים ישיגו את יעדם הנכסף — קשרי המסחר — הם ישובו וינעלו את השערים בפני יהודים המבקשים לצאת מברית המועצות. חששותיו של מאיר הוכחו כנכונים. באדר תשל"ד (מרץ 1974) נמסר על ירידה חדה במספר היהודים שהורשו לצאת מברית המועצות. בטבת ובשבט (ינואר ופברואר) הורשו רק כארבעת אלפים יהודים לצאת. באותם חודשים בשנה הקודמת הורשו כעשרת אלפים יהודים לצאת. נוסף על כך עלה מספר הדחיות של בקשות לאשרות יציאה. באדר תשל"ד (מרץ 1974) נעצרו שבעה עשר יהודים מסורבי עלייה כשניסו למסור מכתב מחאה למטה המפלגה הקומוניסטית.2
לקראת פתיחת המשפט שלח מאיר מכתב משוכפל למערכות עיתונים, שבו פירט את הטיעונים שהתכוון להעלות במשפט. הוא כתב שאי אפשר להאשים אותו ב"ניסיון לקשירת קשר לביצוע פשעים", משום שלא נעשה שום מעשה ממשי:
המכתבים לא הגיעו ליעדם, מאחר שהם נתפסו בישראל. אין לתובע כל אפשרות להוכיח שהנמענים היו מסכימים לבצע את הפעולות שהוצעו. נוסף על כך לא בוצעה שום פעולה למימוש ההצעות, דבר המחויב באישום של קשירת קשר.
בעניין האישום השני, על פגיעה ביחסים שבין ישראל לארצות הברית ובאינטרסים של ישראל, כתב מאיר:
העמדת הרב כהנא למשפט בישראל נובעת מפחדה של ממשלת ישראל לפגוע בארצות הברית או בסובייטים, פחד הקיים זה שנים רבות. הרב כהנא יביא עולים חדשים מברית המועצות ועולים מאמריקה שהיו פעילים במאבק למען היהדות הסובייטית, והם יעידו על סירובה של ממשלת ישראל לעזור ליהדות הסובייטית במשך כל השנים מסוף תקופת סטלין עד ימינו... זהו סיפור מזעזע וטרגי שעד היום לא פורסם, והרב כהנא מתכוון לחשוף אותו.
מאיר הסביר מדוע הוא הציע לירות לתוך בניין השגרירות העיראקית, בניין שעמד ריק מאז מלחמת ששת הימים, שלאחריה ניתקה עיראק את קשריה הדיפלומטיים עם ארצות הברית:
...[לאחרונה] נרצחו בדם קר חמישה בני משפחה יהודית בבגדד, וכך עלה מספר היהודים הנעדרים או ההרוגים בעיראק לתשעה עשר. משטר הטרור שהחל ב-1969 [תשכ"ט] עם תלייתם בפומבי של תשעה יהודים בבגדד עדיין שולט בעיראק, וחמש מאות היהודים הנותרים שם חיים בפחד. כנראה, לפעולות מחאה שקטות לא הייתה שום השפעה על העיראקים.
כמו משפט קַסטנֶר
בהמשך מכתבו לעיתונות הזכיר מאיר את משפט קַסטנֶר משנת תשי"ד (1954), שבעקבותיו נחשפו מחדליה של הסוכנות היהודית בזמן השואה. מטרתו הייתה להשוות את מחדליה של ממשלת ישראל בעניין היהדות הסובייטית למחדלי ההנהגה היהודית בזמן השואה.
ישראל (רודולף) קַסטנֶר היה נציג הסוכנות היהודית בהונגריה בזמן מלחמת העולם השנייה. כשפלשו הנאצים להונגריה הוא ערך אתם משא ומתן שהביא להצלתם של כאלף ושש מאות יהודים הונגרים. לאחר השואה עלה קַסטנֶר לארץ, ובשנותיה הראשונות של המדינה הוא מונה לכמה תפקידים ממשלתיים. בתשי"ד פרסם מלכיאל גרינוולד, יהודי מהונגריה, חוברת שבה האשים את קַסטנֶר בהעלמת תכנית ההשמדה הנאצית מיהודי הונגריה. גרינוולד טען שאילו ידעו יהודי הונגריה על הסכנה הצפויה להם, היו מנסים להציל את עצמם, ולא היו נשלחים ארבע מאות וחמישים אלף מהם לתאי הגזים. מאחר שלקַסטנֶר היה תפקיד ממשלתי, הגישה פרקליטות המדינה תביעת דיבה נגד גרינוולד. מאיר כתב:
במשפט קַסטנֶר נחשף חלקה של הסוכנות היהודית — ששימשה באותם ימים ההנהגה היהודית בארץ ישראל, ושהייתה מורכבת מאותן מפלגות השולטות עד היום במדינת ישראל — בהסתרה מכוונת של הידיעות על ממדי השואה. כדי שלא לפגוע ביחסיה עם ממשלת המנדט הבריטי, בָּגדה הסוכנות היהודית במאות אלפי יהודים הונגרים.3
במסיבת עיתונאים שערך בשבוע שלפני משפטו חזר מאיר על דברים אלו והשווה את התנהלותה של ממשלת ישראל במקרה שלו להתנהלותם של אנשי הסוכנות היהודית בזמנם. הוא טען שמשפטו הוא משפט פוליטי, תוצאה של לחץ אמריקני ושל כניעתה של ישראל ללחץ זה. הוא השווה גם את התפתחותו של משפט קַסטנֶר למשפטו: משפט קסטנר התחיל בתביעת דיבה נגד גרינוולד, אך הפך לתביעה נגד קַסטנֶר כאשר המידע שנחשף במהלך המשפט עורר את דעת הקהל נגד קַסטנֶר. מאיר אמר שגם במשפטו יהפוך הנאשם (מאיר) למאשים; הוא יפרסם את מחדליה של ממשלת ישראל.
במשפט הזה, אמר מאיר, תהיה לו ההזדמנות שחיכו לה רבים, ההזדמנות לחשוף את "ההתנכלות של ממשלת ישראל למאבק להצלת יהודי רוסיה", שנעשתה, לדבריו, רק כדי שלא לפגוע ביחסיה הדיפלומטיים עם ברית המועצות (יחסים שהסובייטים ניתקו ממילא לאחר מלחמת ששת הימים). כעדים להפרעת ממשלת ישראל למאמצי היהודים בברית המועצות תכנן מאיר להזמין את שר החוץ אבא אבן; את שאול אביגור, ראש 'לשכת הקשר' ['נתיב'], הגוף הממשלתי לענייני יהודים סובייטים; ואת יורם דינשטיין, מומחה לחוק הבין-לאומי.4
יומיים לפני פתיחת משפטו פרסם מאיר מודעה בעיתונים:
ביום ראשון, ט"ז באדר... ייפתח בבית המשפט המחוזי בירושלים...
משפט קַסטנֶר 1974
בו תעמיד ממשלת ישראל לדין את
הרב מאיר כהנא
על "פשע" ניסיון להציל יהודים מברית המועצות בדרכי אלימות.
אולם "מעז יצא מתוק" כי במשפט זה תהיה סוף סוף הזדמנות
להביא לפני הציבור היהודי בעולם כולו את העובדות המזעזעות
על התנכלותה של ממשלת ישראל למאבק למען הצלתם
של אחינו ואחיותינו בברית המועצות...
על ספסל הנאשמים תשב
צמרת השלטון התבוסתני במדינת ישראל
עולים מברית המועצות היודעים עדות בנידון מוזמנים
להתקשר מיד עם עורך הדין מאיר שכטר...5
משפט מאחורי דלתיים סגורות
משפטו של מאיר נפתח בט"ז באדר (10 במרץ). בתמונה שצולמה באותו בוקר נראים מאיר ועורכי דינו מאיר שכטר ודוד רוטלוי נכנסים לבית המשפט. מאיר לבוש בפשטות — חולצה לבנה בעלת שרוולים קצרים ומכנסיים בהירים — ומחייך לכתבים. התובע, פרקליט המדינה גבריאל בך, הציג לפני השופט יעקב בזק את המכתבים שנתפסו על ידי הצנזורה כראיות לאישום: ניסיון לקשור קשר לביצוע פשעים כגון חטיפה, ירי והנחת פצצות וניסיון לפגוע ביחסים שבין ישראל לארצות הברית. מאיר הודה שהוא שלח את המכתבים, אך כפר באשמות. הוא החל להאשים את ממשלת ישראל במחדלים חמורים בעניין הצלת יהודי ברית המועצות, אולם מיד קטע אותו גבריאל בך והציג מסמך שבו נכתב: "פרטים הקשורים בפעילותם של משרדי ממשלת ישראל למען העלייה לישראל מארצות שהיציאה מהן מוגבלת הנם נושאים חסויים שגילוים עלול לפגוע ביחסי החוץ של ישראל". על המסמך הייתה חתומה ראש הממשלה גולדה מאיר בתוקף היותה ממלאת מקום שר החוץ.6
השופט בזק עיין במסמך והורה להוציא את הקהל מהאולם ולהמשיך את המשפט בדלתיים סגורות. התובע הזמין לדוכן העדים את קצין המשטרה שחקר את מאיר בקיץ תשל"ג (1973) ואת עובד הצנזורה בדואר שמצא את המכתבים. עורך הדין מאיר שכטר ביקש לזמן את שר החוץ אבא אבן כדי להוכיח שאין בחשיפותיו של מאיר הפרת חוק, אולם הפרקליט גבריאל בך מחה. השופט בזק קיבל את דבריו של בך והכריז על הפסקת הדיון. הוא הודיע שהמשפט יחודש יומיים לאחר מכן.7
מאיר לא הופתע מההחלטה לערוך את המשפט בדלתיים סגורות. כבר בסיוון תשל"ג (יוני 1973) הוא הביע את חששו מכך במכתב ששלח לשמעון רחמים מבית המעצר: "...צריכים לדרוש מבגין, תמיר וכל הפוליטיקאים שירעישו נגד הניסיון שהמשפט יהיה בדלתיים סגורות". במאמר שהופיע ב'ג'ואיש פרס' חודש לאחר מכן הוא כתב: "הִשתיקו את העיתונות — הוציאו צו איסור פרסום — ורוצים שהמשפט ייערך בדלתיים סגורות..."8
ג'ולי טורנברג סיפרה: "כשהוחלט לשפוט את הרב כהנא מאחורי דלתיים סגורות, מיד הדפסנו פליירים כדי לפרסם את הידיעה. הצפנו את הרחובות בפליירים. לדעתי, זו הייתה תגובה 'אמריקנית' מאוד". באחד הפליירים, שנשא את הכותרת "מדוע מפחדת גולדה מכהנא?" הובא סיפורו של יאשה קזקוב כדוגמה להפרעת הממשלה לפעילות האקטיביסטית למען יהודי ברית המועצות. כשנסע קזקוב לאמריקה בתש"ל (סוף 1969) כדי לגייס את תמיכת דעת הקהל במאבק, הפיצה הקונסוליה הישראלית בניו יורק שמועה שהוא מרגל סובייטי, וכתוצאה מכך בוטלו רוב הופעותיו. בפלייר נכתב שהממשלה חוששת מחשיפותיו של מאיר: "הם פוחדים ממשפט קַסטנֶר 1974!" שתי צעירות שחילקו פליירים סמוך לבית המשפט נעצרו. כאשר הגיע מאיר לתחנת המשטרה כדי לשחרר אותן, איימו עליו השוטרים שגם הוא יואשם בניסיון להפיץ כרוזים על יד בית המשפט.9
במודעה ב'ג'ואיש פרס' קרא מאיר ליהודי אמריקה למחות על העוול: "נמנעה מהרב מאיר כהנא הזכות להתגונן במשפטו, זכות הניתנת לכל נאשם בעולם הנאור. מניעת זכות זו נוגדת גם את ההלכה". מאיר ביקש מהקוראים לשלוח לשופט בזק מכתבים בזה הלשון: "אני רוצה שיינתן לרב מאיר כהנא משפט הוגן או לבטל את כל ההאשמות נגדו".10
גם אַיירין קלאס, אשתו של מו"ל ה'ג'ואיש פרס', התגייסה לתמיכה במאיר ופרסמה מאמר מערכת בכותרת "אני זוכרת את מאיר":
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא הגיע אלינו לפני שתים עשרה שנה, צנום ונאה כמו היום. אך לא רק יופיו החיצוני משך את העין, אלא גם הבעת הדאגה שבפניו, כאילו נשא את עול העולם על כתפיו. אם יש אדם שחש את צערם של אחיו, זהו מאיר כהנא. תחושה זו, שאמורה להיות לכל יהודי, עתידה הייתה להוביל אותו למקומות שגם הוא לא צפה.
...מאיר הצטרף למערכת [ה'ג'ואיש פרס'] והתחיל "לומר את הדברים כהווייתם". אלפי צעירים הושפעו מדבריו. רבים הלכו בקומה זקופה יותר לאחר שהוא הזכיר להם ש"היהדות היא יפה". הוא החזיר להם את הגאווה ביהדותם. על כך בלבד הוא ראוי לתמיכתנו.
...עכשיו הוא בסכנה, ועלינו לעזור לו... עם ישראל חייב למאיר כהנא חוב תודה שלא ניתן לשלם אותו במלואו. לפחות נוכל להראות לו שאכפת לנו. נשלח מכתבים ועצומות (מי שיכול — מברקים ושיחות טלפון) לממשלת ישראל ונתחנן למען מאיר כהנא. הוא היה עושה יותר מזה למעננו.11
במחאה על שלילת זכותו הבסיסית לחופש הביטוי הודיע מאיר שלא ישתף פעולה בהליכי המשפט. תומכיו חילקו לעיתונות ולציבור דפים משוכפלים בעברית ובאנגלית שנשאו את הכותרת "הצהרתו של הרב מאיר כהנא לבית המשפט המסבירה את סירובו להמשיך לשתף פעולה עם הליכי משפטו". כך נכתב:
...אני אוהב ומכבד את המדינה היהודית ואני אזרח גאה בה, והייתי רוצה כמו כן לכבד את כל חוקיה ובתי הדין שלה. אך כל חוק וכל משטר חייב להיות ראוי לכבוד מצד אזרחיו על ידי כיבוד זכויותיהם של האזרחים. המדינה אינה אדונם האכזרי. אדרבה, היא המשרתת אותם. למרבה הצער, אין הדבר כן בישראל, ומשפטי מהווה דוגמה מבישה ומדאיגה לעובדה טרגית זו.
נאסרתי בידי המדינה היהודית והוחזקתי ירח ימים על ניסיוני ללחום למען יהודים ברוסיה ובעיראק אשר צפויים בשתי הארצות גם יחד להכחדה פיזית — וממשלת ישראל הפכה פתאום שומר ראשו של ברז'נייב. ניסיתי לעשות מה שעשיתי במשך שנים. זה הדבר אשר ממשלת ישראל סירבה לעשותו ואף הפריעה, נלחמה והזיקה למאבק לחירותם של יהודי רוסיה לעלות לישראל. מרצוני הודיתי במעשים אלה, וציפיתי למשפט פתוח וגלוי, שבו אוכל להבהיר את כל הרקע של העניין היהודי-סובייטי, והטוטליטריסטים דרשו כי אוּשתק וייאָסֵר עליי הדיבור.
חיוני הדבר כי כל הסיפור הזה יסופר כדי להוכיח שהמניע האמתי של ממשלת ישראל להעמיד אותי לדין היה הרצון להחניף לממשל ניקסון ולשאת חן בעיניו ולבלתי העלות את חמת הרוסים... ומעל לכול — להביא בעזרת זרקורי הפרסום לשינוי הקו של מנהיגי הממשלה.
בחברה חופשית, חופשית באמת, זכות זו הייתה מכובדת כדבר המובן מאליו ולא הייתה מוטלת בספק, והייתי חופשי להציג את עדותי ולקרוא לעדי הגנתי. אם המדינה אינה תמימת דעים עם הצהרתי או עדיי, נשמרת לה זכותה להתנגד, לחקור ולקרוא לעדיה. זה מה שנעשה בחברה חופשית.
במקום זאת, התובע — עושה דבָרָם של קומץ אנשים עם הלך מחשבה טוטליטרי אשר ניהלו את המדינה הזאת במשך תקופה ארוכה כל כך עד אשר הפכה, במוחותיהם, לתחומם הפרטי — מביא לבית המשפט מסמך מפחיד ומאיים חתום בידי ראש הממשלה בכבודה ובעצמה, המצווה עליי שלא להעיד את עדותי המבוססת על עובדות, תאריכים ואנשים; המצווה שלא תינתן הרשות לעולים מרוסיה להעיד במשפטי; מצווה על בית המשפט (שומו שמים) שלא ישמע כל זאת.
...אם ישנה כאן בעיה של ביטחון, היא נובעת אך ורק מצד כנופיה מתנשאת שיכורת שלטון, אשר שלטה בממשלה לא עשרים וחמש שנים, אלא חמישים שנה, ואשר — הודות לעם כה אדיש ואפטי לגורלו — מאמינה כי מה שלא תעשה לא יכול להביא לידי אבדן שלטונה.
...רצוני שהעולם היהודי יזכור מה שקרה בתקופת השואה, בתקופת קַסטנֶר, ומה שקורה היום בעניין יהדות ברית המועצות, כאשר מנהיגי העבודה בישראל נכנעים ללחץ של ניקסון ומשתדלים להחליש את התמיכה בתיקון החוק של ג'קסון... ומסרבים לעזור לאקטיביסטים היהודים מרוסיה. רצוני שהעולם ידע זאת לא כדי להזיק לישראל. אין אני נופל מאיש באהבתי למדינה אשר באתי לחיות בה מארץ הרווחה. רצוני לעשות זאת משום שמדינת ישראל נשחתת ונהרסת בידי החותמים על צווים טוטליטריים ודורסי זכויות הפרט של אלה המתנגדים להם.
הטוטליטריסטים אינם רגילים לאופוזיציה אמתית במדינה זו. בדרך כלל, האנשים הם ממושמעים, מקבלי מרות, נפחדים או נקנים, והאופוזיציה עצמה אינה אלא קריקטורה חיוורת של המונח. ייוודע, אפוא, שישנם גם אחרים. לכן אני מסרב לשתף פעולה בהליכי המשפט שבו לא ניתנת לי אפשרות להציג את גִרסָתי לפני העולם, ואשר לגבי דידי הפך למהתלה ול"לינץ'".
יודע אני בהחלט כי הממשלה ובית המשפט יענישוני בחומרה ובאכזריות — זו דרכם של האנשים השולטים במדינה. יהי כן. ואולם היהודים בישראל ובעולם חייבים לדעת את האמת...
מאיר הצהיר שהוא יגיע לבית המשפט למחרת בבוקר רק כדי שלא יאמרו שהוא לא הופיע למשפטו, אך יסרב להשתתף במהלך המשפט.12
לבקשת עורכי דינו של מאיר, דוד רוטלוי ומאיר שכטר, הסכים השופט בזק לדחות את המשך המשפט, כדי לאפשר להם לפנות לבית המשפט העליון ולערער על ההוראה לנהל את המשפט בדלתיים סגורות. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות המשפט בישראל שנתבקש בית המשפט העליון לפסוק בדבר הטלת חיסיון על עניין הנידון בבית משפט אחר. עורך הדין מאיר שכטר אמר לכתבים שהוא מתכונן לטעון בבית המשפט העליון שראש הממשלה מוסמכת לקבוע מידה של חיסיון רק במקרה של מסירת ידיעות סודיות כגון ריגול חמור.13
באותו זמן התקיימה ועידה של 'איגוד הרבנים הרפורמים' בירושלים, ומאיר ניצל זאת כדי למחות על השתקת עדותו על מחדלי הממשלה בעניין היהדות הסובייטית. הוא שלח הודעה לעיתונות כדי להודיע שהוא מתכוון לבקש לדבר בוועידה. בהודעתו כתב מאיר בנימה אירונית ש"בהכירו את הרוח הליברלית השוררת בארגון זה, הוא בטוח כי יימצא מקום בתכנית לנושאים חשובים אלה". הוא עמד מחוץ לאולם הוועידה, כביכול ממתין להזמנה להיכנס, וחילק פליירים בזה הלשון:
אתם, המנהיגים הרפורמיים, שנאבקתם בזעם למען זכויות השחורים בסֶלמַה שבאַלַבַמה; שכִיכַבתם במאבק למען הבוצרים המקסיקנים בקליפורניה; שהרעמתם בקולותיכם על העוול שנעשה לקרבנות הווייטנאמים בהַנוי — הייתם מוכנים להיעצר בסֶלמה — מדוע אין שומעים אתכם כאשר גולדה מחוללת שערורייה בירושלים?
בפלייר הוצגה דוגמה לעדות שרצה מאיר להציג בבית המשפט:
מעדותו של בנימין גור, 17 במאי 1973: "אחרי שביקרתי אצל קרוביי בברית המועצות ב-1966, הלכתי לשאול אביגור (ראש לשכת הקשר). הוא אמר לי: 'איננו מעוניינים בקונפליקט עם ברית המועצות רק בגלל קבוצת אנשים שאנחנו או קרוביהם רוצים להעלות לישראל'".14
למחרת, בכ' באדר (14 במרץ), חולקו בתאי העיתונאים בבית אגרון בירושלים הודעות משוכפלות שנכתבו בכתב ידו של מאיר באנגלית ובעברית: "מסיבת עיתונאים דחופה... בבית אגרון בשעה 16:00 היום... הנושא: העדות שעמדתי לתת ושלפי צו, גולדה השתיקה אותה".15
במסיבת העיתונאים חילקו תומכיו של מאיר "הצהרה לבית המשפט" בת שלושה עמודים (בעברית ובאנגלית), שכתב מאיר כשהיה עצור בבית הסוהר המרכזי במגרש הרוסים בירושלים בסיוון תשל"ג (יוני 1973):
יהודי אנוכי, ואני מחשיב עובדה זו מכל דבר אחר בעולם. איני אומר זאת מתוך איזושהי לאומיות או מתוך שוביניזם חילוני אווילי... אין כל ייחוד לאדם המצהיר שהוא בולגרי או פקיסטני או צרפתי. אין שום דבר מקודש בלאומיות כלל וכלל...
היות יהודי שונה תכלית שינוי מהיות חלק מאומה אחרת כלשהי, ואין לעניין זה וללאומיות ולא כלום. ישנה משמעות מיוחדת וייחודית בעובדה של היות יהודי, אך ורק משום שקיים אלוקים והוא אשר בחר בנו להיות לו סגולה מכל העמים והבדילנו ורוממנו מכל אומה ולשון. מושג זה של עם סגולה, לא רק שיש בו משום סיבה ליהודי להיות גאה ביהדותו, אלא יש בו משום משמעות ותוכן לחייו.
...וממושג מרכזי זה נובע צו קדוש, חובה קדושה... בין יהודי לאחיו קיימת ברית אחווה המחייבת לחוש לעזרת יהודי הנתון במצוקה. חובה זו מוצאת את ביטויה בצו של "ואהבת לרעך כמוך" ובגזרת "לא תעמוד על דם רעך". אין כאן קריאה לנדיבות לב או בקשת צדקה. זוהי דרישה, חובה...
...אני מואשם בכתיבת מכתבים שבהם אני מעודד נקיטת פעולות אלימות נגד הסובייטים והעיראקים במאמץ להציל את היהודים הנתונים לשליטתם. אני מודה, ללא היסוס, כי אכן כתבתי את המכתבים הללו, ואני משאיר לעורך הדין המלומד המייצג אותי להעלות את הספק המשפטי אם אמנם יש בכתיבת מכתבים אשר מעולם לא הגיעו ליעדם או אפילו אל הארץ שלה הם היו מיועדים כדי להרשיע אדם בביצוע פשע. ברצוני להזכיר כאן שאלה חשובה הרבה יותר: מדוע כתבתי מכתבים אלה? כדי שהעולם יֵדע ויבין את חומרת המצב, יֵדע מה חייב להיעשות בעתיד, כדי שלא נמצא עצמנו יום אחד כפי שמצאו את עצמם היהודים לפני שלושים שנה, בדור השואה, אשמים בבגידה בעם היהודי...
מאיר הסביר באריכות רבה את המניעים לפעולות הליגה למען היהדות הסובייטית ולפעולותיו ולבסוף סיכם:
אינני פושע ואינני מאמין שמצוי יהודי כלשהו המאמין שאני כזה. אני יהודי המאמין בייעוד האלוקי של עם ישראל הנבחר בידי הא-ל ובחובה אשר ממנה אין מנוס אלא לאהוב ולהטות אוזן לזעקת יהודי במצוקה.
...איני חפץ לשבת בבית הסוהר, ואין בי רצון להיות קדוש מעונה. אולם עם זאת, אני שמח על כי הייתה לי הזדמנות לאהוב את בני עמי, אפילו אם הדבר כרוך בסיכון של ישיבה בבית הסוהר...16
מאיר הודיע שמסיבת עיתונאים נוספת תתקיים בביתנו בכ"ג באדר (17 במרץ). בהודעה לעיתונות על כך כתב מאיר שהוא יראה לעיתונאים את ההוראה מגולדה מאיר שמנעה ממנו את הזכות לחופש הביטוי.17 אך ימים אחדים לפני מסיבת העיתונאים נעצר הרב אריה יוליוס משום שהביא מודעה בעניין המשפט למערכת 'מעריב' בניגוד לצו איסור הפרסום. נזעם מהמעשה הטוטליטרי, שלח מאיר הודעה נוספת לעיתונות ובה כתב שבמסיבת העיתונאים בביתנו הוא יקרא גם את המודעה "האסורה". כך הוא כתב בסערת רגשות:
לבי לבי על ישראל, יושביה וכל העם היהודי. מדינתנו — חלום הדורות — הולכת ונהפכת לאפר. המנהיגים שחרצו את גורלם של מאות בחורינו במלחמת יום הכיפורים מן החשש שמא יקבלו החלטה שלא תמצא חן בעיני הגויים... בטענת "ביטחון המדינה" הם מחקים את שיטות הרוסים... ומי יכול למנות את כל הפשעים שבוצעו כבר בשם ה"ביטחון"... הם עצרו את אנשינו כי פרסמו מודעות בעיתונים וחילקו כרוזים המוחים על מדיניותם...
ברצוני לומר היום שבכוונתי להפר את החוקים הסובייטיים של גולדה מאיר. הפצתי חומר אינפורמטיבי, ואמשיך להפיץ. סיפרתי לציבור מה שהממשלה עשתה נגד יהודי ברית המועצות, ואמשיך לספר בעזרת ה'. חוק אינו קדוש רק בהיותו חוק. מחוק יכול לעלות סירחון של רודנות, והסירחון שעולה מן החוקים הללו מטמא עולם ומלואו.
...הטרגדיה של ישראל מתבטאת גם בזה שהעיתונות אינה אלא צל חלש ממה שחייבת עיתונות להיות בארץ חופשייה. אין יזמה, אין רצון לגלות את האמת. כל אלה הם מרכיבים של מדינה רודנית...
מאיר חשש מהגרוע ביותר:
הם יכולים להשתיק אותי בכדור (כפי שעשו לאחרים) אבל עד אז שידעו — אני ממשיך לגלות את האמת...
קטע מהודעה לעיתונות על הרב יוליוס
הוא הוסיף:
בשעה זו אני מסתתר, כי ברצוני להיות נוכח במסיבת עיתונאים שתתקיים בעז"ה ביום ראשון, כ"ג באדר (17 במרס) בשעה 8 בערב בביתי, רח' סורוצקין 13, קריית איתרי, ירושלים. במועד זה אמסור עובדות — שמות, תאריכים ומקומות — בקשר לבגידת ממשלת ישראל ביהודי ברית המועצות.18
מאחר שהמילה הכתובה הייתה הנשק היחיד של מאיר, הוא נתן לכתבים "הצהרה נוספת לבית המשפט" במסיבת העיתונאים שנערכה בביתנו. ההצהרה כללה את המאמר "מדינת סגולה", שבו הוא תיאר באריכות את תפקידה ואת חובותיה של מדינה יהודית. גם את המאמר הזה הוא כתב כשישב בבית המעצר בסיוון תשל"ג בגלל מכתבי ברז'נייב.19
צו איסור פרסום
אבל אף אחת מהצהרותיו של מאיר לא הגיעה לדפי העיתונות. בגלל צו איסור הפרסום נאסר לפרסם כל דבר שמאיר אמר או כתב על המשפט. הממשלה בדקה גם את כל הדיווחים שנשלחו לחוץ לארץ. שפרה הופמן התקשרה בניו יורק למַרי זוקוף, עורך הידיעון של הסוכנות הטלגרפית היהודית, וביקשה שיפרסם את ה"הצהרה לבית המשפט" של מאיר. אחר כך היא כתבה למאיר: "זוקוף בירר את העניין באמצעות כתבו בירושלים, והוא אמר לו שקיים צו בית המשפט האוסר על כלי התקשורת לפרסם את הנעשה במשפט, והסוכנות הטלגרפית תואשם בביזיון בית המשפט אם תפרסם משהו ששלחת להם".
שפרה ביקשה מג'ין סינגר ומהילטון גולדמן לבוא אתה לפגישה עם זוקוף, והוא יעץ להם: "אם החומר שלכם יפורסם בעיתון כמו ביטאון הסטודנטים של ברוקלין קולג' או ביטאון הליגה 'הדר', תוכל הסוכנות שלנו לצטט מתוכו ולעקוף את איסור הפרסום". שפרה הבטיחה למאיר ליזום פרסום כזה, ואכן ה"הצהרה" פורסמה ב'הדר'.20
למרות צו איסור הפרסום הושמעו קולות מחאה ספורים. בכ"ו באדר (20 במרץ) פורסם ב'ידיעות אחרונות' מכתב תמיכה במאיר. החתומים עליו היו עשרים עולים מרוסיה שהיו ממובילי הפעילות הציונית בברית המועצות, בהם רות אלכסנדרוביץ', יאשה קזקוב ולאה סלובין:
...ראש הממשלה קובעת כי גילוי פרטים על פעולות הממשלה בעניין יהודי ברית המועצות הוא בבחינת גילוי ידיעות העלולות לפגוע ביחסי החוץ של המדינה. קביעה צינית זו מזכירה לנו את גישת היהדות הממסדית בעולם החופשי בשנות השלושים והארבעים.
נראה לנו כי דיון בנושא כה חשוב — עלייתם ההמונית של יהודי ברית המועצות — אסור שיהיה בבחינת סוד כמוס. מה גם שעל מדיניות הממשלה בנושא זה מאז קום המדינה יש עוררין רבים. אנו אף טוענים כי מדיניות זו מהווה מחדל חמור יותר מהמחדל שהתגלה בצורה כה מכאיבה במלחמת יום הכיפורים.
מבלי להסכים כלל ועיקר לפעולותיו של הרב מאיר כהנא בישראל, אנו חייבים להצהיר כלפי עצמנו, כלפי העם בישראל וכלפי חברינו בברית המועצות כי לליגה להגנה יהודית חלק רב, שיירשם בהיסטוריה, במאבק למען שחרור יהודי ברית המועצות... אנו קוראים לפתוח את דלתות בית המשפט.21
בב' בניסן (25 במרץ) פורסם ב'ידיעות אחרונות' מאמר מערכת שכותרתו "סתימת פה", ובו מחה הרצל רוזנבלום על ההשתקה: "למה לאסור על כהנא לדבר? היכן פה החופש — וההיגיון?" למחרת הפיצה תנועת 'מעוז', ארגון עולים מרוסיה בראשות גולדה ילין, עצומה שבה קריאה לבית המשפט העליון להעניק למאיר משפט בדלתיים פתוחות. בתוך יום חתמו יותר מאלף אנשים על העצומה.22
למרות מחאות אלו דחה בית המשפט העליון את הערעור שהגישו עורכי דינו של מאיר למשפט פתוח.23 בתקופת ההמתנה לפסק הדין של השופט בזק עסק מאיר בעניינים אחרים. למשל, כשנודע לו שבבית הספר התיכון הממלכתי 'דנמרק' בירושלים מתקיימים שיעורים בברית החדשה, הוא פנה לתלמידים בפליירים שחולקו סמוך לבית ספרם, ובהם הוא הציע להם ללמוד קודם כול על יהדותם ולימד אותם "שיעור" בנצרות:
רוצים ללַמד אתכם אודות הנצרות? הנה שיעור לדוגמה, קצר ומאלף. מוגש כשירות חינוכי על ידי הליגה להגנה יהודית בארץ ישראל:
הרקע בקיצור: פרשבורג, הונגריה. סוף ימי מלחמת העולם השנייה. רוב יהדות אירופה כבר הושמדה. יהודי אחד בשם הרב מיכאל דב ויסמנדל [ממנהיגי הקהילה היהודית] הצליח להימלט מידי הנאצים... והגיע אל הנונטיוס של הונגריה (שליח האפיפיור להונגריה) להתחנן לפניו... הנה קטע מתוך שיחתם:
הנונטיוס: אני מצטער, אך היום הוא יום קדוש [יום ראשון], ולא אני ואף לא הכומר טיסא יכולים להתפנות היום לענייני חולין ("פראפאנע אנגעלעגענהייטן").
הרב ויסמנדל (מוכה תדהמה לתשובה כזו, אך מתאושש בהניחו כי הנונטיוס ודאי אינו יודע את פירושה המדויק של אושוויץ. הוא פורץ בבכי): אדוני, הלא כולנו מובלים לטבח! וכי דם נקי של עוללים ויונקים לאלפים ולרבבות הוא "פראפאנע אנגעלעגענהייטן"?
הנונטיוס: אין בעולם דם נקי של ילדים יהודים. כל דם יהודי חייב להישפך. (זהו ציטוט מילה במילה.)24
מאיר שלח הודעה לעיתונות בזה הלשון: "...מוטב ש[המורים] יתרכזו יותר בהוראת הטוב והיפה שבמורשת היהדות ובהחדרת גאווה יהודית בלבות חניכיהם... במקום להורות קטעים מן הברית החדשה". הוא צירף להודעה את הפלייר הנ"ל וכתב שהוא יגיע למחרת, ביום ה' בניסן (28 במרץ), לבית הספר התיכון 'דנמרק' כדי לשוחח עם התלמידים.25
מחלוקות בתוך הליגה באמריקה
למרות המתחים והבעיות בליגה באמריקה היו חברים רבים נאמנים לערכי הליגה, והם המשיכו ליזום פעילויות. אלו כמה פעולות שהם עשו מאז ביקורו האחרון של מאיר שם:
ׇ
בשביתת שבת במשרדי המועצה העולמית של הכנסיות (במנהטן) דרשו חברי הליגה שראשיה יתבעו חופש ליהודי סוריה ועיראק; שימכרו את מניות המועצה בחברות הקשורות למדינות אלו ולברית המועצות; ושיתבעו להפסיק את הסחר בין אמריקה לברית המועצות עד שזו תעניק הגירה חופשית ליהודים. שביתת השבת ארכה יותר מעשרים וארבע שעות, והסתיימה כשנציג המועצה הסכים "לדון ברצינות" בדרישות הליגה.26
ׇ
חברי הליגה במיאמי, לבושים מדי אסירים, הפגינו נגד הופעת להקת הבלט הסובייטית 'בולשוי' במחאה על כליאתם של היהודים בברית המועצות.27
ׇ
באב (אוגוסט) התיזו כמה מחברי הליגה מהסניפים בלוס אנג'לס ובסן פרנסיסקו צבע אדום על דלתות משרד חברת הנפט 'סטנדרד אויל' בעריהם במחאה על עמדתה הפרו ערבית של החברה.28
ׇ
בתשרי (אוקטובר) החזיקו מחבלים ערבים באזרחים אוסטרים כבני ערובה, וכתנאי לשחרורם דרשו מממשלת אוסטריה לסגור את מסוף הנוסעים בעיר שונאו. מסוף זה שימש תחנת מעבר ליהודים בדרכם מברית המועצות לישראל, משום שמאז שניתקה ברית המועצות את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל לאחר מלחמת ששת הימים לא הייתה טיסה ישירה מברית המועצות לישראל. ראש ממשלת אוסטריה ברונו קרייסקי נכנע לדרישות המחבלים וסגר את המסוף. במחאה על סגירת המסוף הפגינו חברי הליגה מול נציגויות אוסטריות בארבע ערים: לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו, וושינגטון וניו יורק. חברי הליגה בסן פרנסיסקו ערכו שביתת שבת במשרדו של עורך הדין פול אייזלר, נציג אוסטריה בעיר. חברי הליגה בלוס אנג'לס הפגינו מול הקונסוליה האוסטרית, לבושי כאפיות ערביות ובידיהם רובים. בוושינגטון פרשו חברי הליגה דגל נאצי בחזית בניין השגרירות וקראו לעוברים ושבים להחרים את התיירות לאוסטריה. בניו יורק ניסו כשבעים וחמישה מפגינים לפרוץ את שערי בניין הקונסוליה האוסטרית תוך כדי "פגיעה בשוטר ושבירת חלון אחד לפחות".29
ׇ
ארבעה בניינים של בתי כנסת וישיבות בברוקלין חובלו בידי אנטישמים מאז פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ולאחר הצתת בניין של ישיבה בשכונת פלטבוש, הצתה שהחריבה אותו כליל, נערכה במקום הפגנת מחאה בכ"ז במרחשוון (22 בנובמבר). בהפגנה נכחו חברים רבים מהליגה. גרת' (יוסף) קרבט, האחראי על פעולות ההגנה בליגה, אמר: "נערוך סיורים באזור זה ברכב וברגל כל עוד יהיה צורך בכך".30
למרות פעילות זו לא תפקדה הליגה כראוי. בכסלו תשל"ד (דצמבר 1973) כתב דוד פיש למאיר: "המלחמות הפנימיות כאן איומות. יש פלגים רבים של ארבעה-חמישה איש". באותו זמן התפטר ד"ר פרל מתפקיד יושב ראש הליגה בגלל "המתח, העוינות וחוסר האמון".31
התפטרות מהליגה
בכ"ד בניסן (16 באפריל), מיד לאחר חג הפסח, כינס מאיר מסיבת עיתונאים והודיע שהוא מתפטר מהליגה. הוא הסביר שהעול של "גיוס כספים ועניינים ארגוניים קטנוניים" גזל מן הזמן שאותו רצה להקדיש לפעולות החינוכיות של המרכז לתודעה יהודית כדי "להשפיע על המוני יהודים". הוא אמר שבמרכז לתודעה יהודית יתקיימו שיעורים, הרצאות ודיונים ויוּצאו לאור ספרים וחוברות.32
בידיעה של הסוכנות הטלגרפית היהודית שפורסמה ב'ג'ואיש פרס' דווח שמאיר הסביר שהוא מתפטר משום שיש "מעט מדי אנשים מתאימים, מעט מדי כישרון ומעט מדי כסף" לקידום מטרות הליגה. בידיעה נכתב גם: "לפי מקורות מהימנים כהנא מאמין שהליגה עמוסה פרובוקטורים ששתלו בה גופים מתנגדים כדי לשבש את פעילותה".33
כאשר הודיע מאיר על התפטרותו מהליגה עדיין לא מסר השופט בזק את פסק דינו במשפט על מכתבי ברז'נייב, ועלו השערות בעניין העיתוי של ההתפטרות. דוד פיש אמר לכתב הסוכנות הטלגרפית היהודית שהתפטרותו של מאיר אינה קשורה לשום עסקה עם הרשויות בישראל. ד"ר פרל העלה את הרעיון במכתב למאיר: "איני יודע למה התפטרת. כמובן, ידעתי ששקלת את זה בעבר... אני אישית מקווה שלפחות אחת הסיבות הייתה להימנע מעונש מאסר... אילו היה כך, הייתי רואה זאת כחדשות טובות, כמעשה אמיץ לטובת הכלל. עם ישראל צריך אותך חופשי, מאיר."34
במאמרו "על מי נטשת הצאן, ר' מאיר?" הגיב העיתונאי דב גנחובסקי בציניות על הצהרת התפטרותו של מאיר: "רבנו מאיר כהנא מודיע כי... קצה נפשו בגיוס כספים, אולי גם נמאס לו ממשפטים... מאיר כהנא נשאר אותו מאיר כהנא כשהיה, והליגה, למעשה, שינתה שמה [למרכז לתודעה יהודית], ותו לא".35
בטורו ב'ג'ואיש פרס' השווה מרווין שיק את הליגה לארגונים אחרים:
התפטרותו של הרב כהנא מהליגה לא הייתה בלתי צפויה. זה זמן מה מתנדנדת הליגה ומאוימת על ידי בעיות פנימיות וקשיים כלכליים... כנראה, הרב כהנא התעייף מהמריבות הקטנוניות ומהעול הכספי.
...כדי לקיים ארגון יש צורך בכסף רב. ארגונים ממוסדים מתקיימים בעזרת מנגנוני התרמה, דינרים ואירועים אחרים המבטיחים זרימה מתמדת של כסף. אכן, חלק מהארגונים הגדולים משקיעים יותר מאמצים בגיוס כספים משהם משקיעים בסיוע ליהודים. במקרה של הליגה נעשה גיוס הכספים בצורה לא מקצועית והוטלה כמעט לגמרי על כתפיו של הרב כהנא.
...במובן מסוים תרם כהנא בעצמו למצב העגום של הליגה... הוא מוכשר מאוד בכתיבה, בדיבור ובארגון, ויש לו חוש מדהים ליחסי ציבור. אינני מתכוון לרמוז שיש לו מעלות חיצוניות בלבד; לכהנא יש ראש גאוני. הבעיה היא שהליגה לא התברכה במנהיגים אחרים בעלי כישרון רב, אם כי כמה מהם תפקדו ביעילות ניכרת. בסך הכול, יותר מדי היה מוטל על כתפיו של כהנא, וכשהוא החליט לעלות לישראל, לא היה מי שיבוא במקומו.36
מאיר התעייף מגיוס כספים, אך הוא לא התעייף מהעיקר — החינוך להשקפות הליגה. מאיר הבהיר שהוא ימשיך להפיץ את השקפות הליגה באמצעות המרכז לתודעה יהודית בירושלים.
© כל הזכויות שמורות