פרק מא
מתוך אהבת ישראל כסלו-אדר תשל"ה / נובמבר 1974-פברואר 1975
מאיר חזר לישראל בתחושה טובה. הביקור היה מוצלח, ולא ננקט נגדו שום צעד משפטי בעניין הפרת תנאי המבחן שלו. ואולם בישראל היה עליו להתייצב לשני דיונים משפטיים. בג' בכסלו תשל"ה (17 בנובמבר 1974) הוא התייצב בבית המשפט המחוזי בתל אביב לדיון בפרשת משלוח הנשק בתשרי תשל"ג (ספטמבר 1972). השופטת הדסה בן עתו התחשבה בטענת עורך הדין מאיר שכטר, שמאיר פעל מתוך אהבת ישראל ולא לשם רווח אישי, והקלה בעונשו. היא גזרה על מאיר שנתיים מאסר על תנאי.1
בטבת (דצמבר) התייצב מאיר בבית המשפט לדיון נוסף בעניין מכתבי ההגירה שכתב לערבים שנתיים קודם לכן. תיק זה נסגר באייר תשל"ה (מאי 1975), כשהתברר שהתביעה לא תוכל להוכיח שהייתה למאיר כוונת המרדה.2
מאמרים חשובים
בחודשיים שבהם היה מאיר בישראל הוא סיים לכתוב את הספר 'סיפורה של הליגה להגנה יהודית', והמשיך לכתוב מאמרים ל'ג'ואיש פרס'. באותו זמן היו ל'ג'ואיש פרס' מאה תשעים וארבעה אלף מנויים בכל רחבי ארצות הברית, תפוצה גדולה מתפוצתו של כל עיתון יהודי אחר בארצות הברית, ודבריו של מאיר הגיעו לקוראים רבים. אנשים רבים סיפרו לי שקנו את ה'ג'ואיש פרס' רק כדי לקרוא את מאמריו של מאיר, ולמעשה, מספר האנשים שקראו את מאמריו היה גדול ממספר מנויי ה'ג'ואיש פרס', משום שהעיתון הועבר מיד ליד.3
נוסף על טוריו הקבועים, "ישראל בצחוק ובדמע" ו"חשיפת השונאים", שכתב בשמות עט,4 הוא כתב בשמו האמתי מאמרים שהיה בהם ניתוח מעמיק ומקורי של נושאים מענייני דיומא. באחד מהם הוא דן במספר הגובר (כמעט ארבעים אחוז) של ה"נושרים", דהיינו יהודים מברית המועצות שקיבלו אשרות יציאה והיגרו לארצות אחרות במערב במקום לעלות לישראל, והוא פנה אליהם:
אתם עוד תברחו מבלגיה וממערב גרמניה ומארצות הברית, כי אין ליהודי מקום בגלות. ישראל היא המדינה היהודית, והיא קמה כדי שיהודים לא יצטרכו עוד לברוח... הַפסיקו לברוח והֱיו חלק מהייעוד היהודי האלוקי.5
במאמץ לשכנע את יהודי אמריקה לעלות לישראל הזכיר מאיר את קריאתו של שר החוץ המצרי, איסמעיל פהמי, להפסיק את עליית היהודים לישראל. בהלצה מפולפלת הוא כתב: "הנה הזדמנות מצוינת ל'עם קשה עורף' להזדקף מלוא קומתו ולומר: 'פהמי דורש להפסיק את העלייה? אנחנו לא ניתן לשום גוי אנטישמי להגיד מה מותר לנו ומה אסור לנו! זהו, אנחנו עולים ארצה מיד'".6
מאיר פרסם קריאה דחופה לעלייה ארצה גם בהודעה לעיתונות שכתב בתגובה על התבטאות אנטישמית בוטה של הגנרל ג'ורג' בראון, בכיר במערכת הצבאית האמריקנית. בהרצאה באוניברסיטת דיוק אמר בראון ש"היהודים שולטים בבנקים ובעיתונות באמריקה". יהודי הממסד המזועזעים תבעו את התפטרותו, ובראון פרסם התנצלות, אולם מאיר ראה בהתבטאות זו הוכחה להתפשטות האנטישמיות באמריקה ולצורך בתכנית לעליית חירום.7
מאיר כתב על מגוון נושאים. במאמרו "בשן" הוא הדגיש את מעלת הצדקה:
גאולת ישראל תלויה בחזרתנו למידת החסד והרחמים; הרי סיבת הגלות הייתה ההתרחקות ממידה זו... כשיהודי אחד נותן ליהודי שני את מה שיש לו — מכספו ומזמנו — שניהם נעשים אחד.
...בארצות הברית יש מיתוס שיהודי אמריקה הם נדיבים מאוד, רחבי לב, נותני צדקה. אולי; אולי ביחס לגוי, היהודים נותנים לצדקה או לפעילות ציבורית כסף רב יותר... אבל ישנם יהודים המבזבזים בבתי קזינו בלַס וֶגַס או באיי הבהַמה בסוף-שבוע אחד יותר כסף ממה שהם נותנים לעניים במשך שלוש שנים.8
במאמר "מילה אחת קטנה" הוא קבע שבעיותיה של מדינת ישראל נובעות מחוסר הביטחון של מנהיגיה בה':
אומה שאינה בוטחת בריבון העולם חייבת בהכרח לבטוח באדם. ממשלה שאין לה ביטחון באלוקים נושאת את עיניה אל וושינגטון. מנהיגים שאינם מסוגלים לומר אותה מילה אחת קטנה [אלוקים] המבטיחה גאולה וניצחון, נעשים משותקים מפחד ומבלבול לנוכח הצבאות הגדולים, מצבורי הנשק וסכומי הכסף הענקיים של האויב... וכך נעשית ישראל עבד נרצע הנדחק לוויתורים אין קץ... שריבונותו מוגבלת על ידי "בעל ברית". הפרדוכס הוא שהאנשים שדחו את האלוקים מתוך רצון ל"חופש", נעשים — דווקא בגלל אותה דחייה — עבדים, נתינים של מדינת חסות.9
במאמר "זאת רק ההתחלה" גינה מאיר את סירובה של ממשלת ישראל לנקוט טרור נגד טרור:
...העובדה שעד עכשיו היה הטרור הערבי מינורי באופן יחסי היא נס. מה שאנו רואים עכשיו הוא הסלמה והתרחבות של הטרור שתביא זוועות לערי ישראל... הערבים ישיגו מתנדבים לא-ערביים שיבואו לישראל לבצע פעולות טרור בעבורם; נראה נשק משוכלל יותר; נראה פעולות טרור נגד יהודים בגלות גם כן...10
למרבה הצער, דבריו הנבואיים הוכחו כנכונים.
באותם חודשיים בישראל נשא מאיר כמה הרצאות. בכ"ו בכסלו (10 בדצמבר) הוא דיבר על "גאווה יהודית ותגובות לאנטישמיות" במכון למדריכי חוץ לארץ בירושלים. שבוע לאחר מכן הוא דיבר בבית ציוני אמריקה בתל אביב לפני קבוצת עולים חדשים מאמריקה על התכנית להקמת ארגון לעליית חירום. הוא הזכיר את דרישתו של שר החוץ המצרי פהמי, שישראל תקפיא את גידול האוכלוסייה שלה ותאסור עלייה במשך חמישים שנה, ואמר שמנהיגי ערב עומדים לדרוש את נסיגת ישראל לגבולות תש"ז (1947) [תכנית החלוקה] תמורת הכרתם במדינת ישראל. הוא הוסיף: "אך אותה 'מדינת ישראל' תהיה מדינה בלתי אפשרית, קטנטונת, חלשה וחסרת הגנה... ראש הממשלה רבין, שאמר שלעולם לא ינהל משא ומתן עם אנשי אש"ף משום שהם אינם מכירים בזכותה של מדינת ישראל להתקיים, יתקשה מאוד להסביר מדוע אינו נושא ונותן אתם עכשיו... ממשלת ישראל חייבת לומר שאין פלסטין..."11
למחרת, בה' בטבת (19 בדצמבר), דיבר מאיר בצהריים בתכנית 'הייד פארק בר אילן' שהתקיימה בבניין אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בר אילן. במודעות נכתב "יתקיים דיון פתוח: בואו להאזין ולשאול". מאיר האיץ בסטודנטים לגלות השתתפות פעילה במאבק נגד מדיניות "קיסינג'ר-ניקסון-פורד" במזרח התיכון. הוא הזהיר מפני האסון שעלולה הממשלה להמיט על המדינה אם תסכים לוויתור נרחב בסיני.12
בח' בטבת (22 בדצמבר) חלה הפסקה קצרה בפעילותו של מאיר נגד קיסינג'ר. הוא נקרא לחמישה ימי מילואים לשם "אימון בסיסי" במתקן האימונים של הג"א בנס ציונה. בקורס הוא התאמן עם אנשי יחידתו בחילוץ לכודים מתוך מבנים בוערים ומתוך הריסות, ובסיומו הוא חזר הביתה מלא הערצה לכישוריהם ולאומץ לבם של עמיתיו.13
נוצרים למען ציון
כשחזר מאיר משירות המילואים הוא המשיך במאבק נגד קיסינג'ר ולשם כך אף הקים גוף חדש ששמו 'נוצרים למען ציון'. באותו זמן חל חג המולד הנוצרי, ותיירים נוצרים רבים ביקרו בארץ. מאיר פרסם מודעה ב'ג'רוסלם פוסט' כדי להזמינם לפגישה של 'נוצרים למען ציון' במוצאי שבת י"ד בטבת (28 בדצמבר):
נוצרים למען ציון!
אנו מחפשים נוצרים המאמינים בנבואות התנ"ך המתנות את הגאולה הסופית בשיבת עם ישראל לציון. אנו רוצים להקים קבוצה ששמה 'נוצרים למען ציון'. קבוצה זו תפעל להבטיח את תמיכתה של ארצות הברית בשמירה על כל שטחי ישראל ותסביר לנוצרים בארצות הברית מדוע התמיכה בישראל בלי תנאי היא רצון אלוקים.
בשעה קשה זו של מדינת ישראל, כשארצות הברית והעולם הנוצרי רואים בנפט ובחומריות את האינטרסים העיקריים שלהם, חיוני שנדבר על האינטרס הנוצרי האמתי במזרח התיכון, הגשמת הגאולה הסופית על ידי תמיכה מוחלטת במדינה היהודית בציון.14
במאמר ב'ג'ואיש פרס' קרא מאיר ליהודים לגייס את תמיכתם של הנוצרים האמריקנים:
תפקידם הברור של יהודי אמריקה הוא לשכנע את הקהילה הנוצרית הפונדַמֶנטַליסטית, הכוללת מיליוני בני אדם, לארגן קבוצה של 'נוצרים למען ציון' שתפעל בזירה הפוליטית בתקיפות.
הארגון החדש צריך להיות מבוסס על האינטרס העצמי הנוצרי בלבד. הארגון יבהיר לנשיא פורד שהתמיכה שהוא מקבל מהפונדַמֶנטַליסטים — שבלעדיהם הוא יפסיד בבחירות הבאות — תיעלם אלא אם כן הוא ינקוט עמדה תקיפה לטובת ישראל ויפסיק להפעיל עליה לחץ. הפונדמנטליסטים מאמינים שמי שמתנגד לישראל מקולל — "מברכיך ברוך ואורריך ארור" (במדבר כד, ט). עלינו להבהיר לפורד את האמונה הזאת, והאיום הפוליטי מוכרח להיות ממשי ומידי. זוהי השפה שהנשיא מבין...15
אין עם פלסטינאי
באותו זמן חלה תפנית ביחס הבין-לאומי לאש"ף. יאסר ערפאת, מנהיגו של אש"ף, שהיה אחראי לרציחתם של מאות יהודים במדינת ישראל ובחו"ל, הוזמן לנאום בעצרת הכללית של האו"ם בכ"ח במרחשוון (13 בנובמבר). הממסד היהודי באמריקה זעם על מחווה זו של האו"ם, ובשבוע שלפני בואו קיים עצרת מחאה גדולה בהשתתפות כמעט מאה אלף איש.16
לקראת הגעתו הצפויה של ערפאת לארצות הברית בכ"ז במרחשוון (12 בנובמבר) זימן מזכיר הליגה דוד פיש מסיבת עיתונאים במשרד הליגה. ואולם בבוקרו של אותו יום נעצר פיש בהפגנה, ובמקומו קיבל מנכ"ל הליגה רוס קלנר את פני העיתונאים. להפתעת הכול הניח קלנר על השולחן שלפניו אקדח 38, ואל מול המצלמות הוא הכריז: "יש לנו אנשים מאומנים שיוודאו שערפאת וסגניו לא יעזבו את ניו יורק חיים... אנחנו מתכננים להתנקש בו". קלנר נעצר משום שהחוק הפדרלי אסר שידור איום בין מדינות בארצות הברית. השופט קבע ערבות בסך עשרת אלפים דולר כתנאי לשחרורו.17
ג'ין סינגר סיפר לי איך הוא גייס את הכסף לשחרורו של קלנר:
ניגשתי לאייב לבווהל, הבעלים של סֶקוֹנד אבֶניוּ דֶלי [מסעדה יהודית ידועה]. הוא אהב את הליגה מאוד. זה היה יום שישי אחר הצהריים. הוא לקח שקית נייר פשוטה, הלכנו לבנק, הוא הוציא את הכסף, הכניס אותו לשקית בעבור קלנר ודחף אותי לתוך מונית. הבאתי את הכסף לתחנת המשטרה. כשגמרנו את כל ההליכים, כבר נכנסה שבת, ורוס ואני הלכנו ברגל לבית שלי שבשכונת הלואר איסט סייד. אייב מעולם לא ביקש את הכסף בחזרה, אך הוא קיבל אותו לאחר המשפט.18
ערפאת נאם באו"ם וזכה לתשואות. לא עבר שבוע, ומחבלים "פלסטינאים" שחדרו לישראל מירדן רצחו ארבעה יהודים בבית שאןא. מאיר כתב שהכרת האו"ם ב"עם פלסטינאי" לא תוכל לשנות את העובדות:
...אין "עם פלסטינאי" ואין "פלסטין". כל שטחי מדינת ישראל היום — כולל יהודה, שומרון, עזה והגולן — הם חלקים של ארץ ישראל, הארץ היחידה של היהודים.
..."פלסטין" היא שם שהמציאו הרומיים כדי לסמל את קצו של עם ישראל. ההכרה ב"פלסטין" היא כביכול ביטול הנס שעשה עמנו ה' והיא מנוגדת למהלך הגאולה האלוקית. לא תיתכן שום "פלסטין", שהרי אם יש "פלסטין", פירוש הדבר הוא שאין ישראל.
בזאת דעתנו שונה לחלוטין מעמדתה הרשמית של ממשלת ישראל, אשר מכירה [כיום] בעם "פלסטינאי" לאחר שנים שסירבה לעשות זאת ומאמינה שניתן להשיג שלום עם הערבים על ידי ויתורים...
אנחנו קובעים שמדיניותה הפחדנית, קצרת הראייה והמתנדנדת של ממשלת ישראל היא הרס חזון הגאולה ומתכון לאסון פוטנציאלי לעם ישראל.19
עורכו של השבועון 'בני ברית מסנג'ר' הביע הסכמה נלהבת לדבריו של מאיר:
לפני שהוקמה מדינת ישראל, היינו חוגגים בכל נובמבר את "יום פלסטין".ב כשדיברנו על פלסטינאים או כשנכתב פלסטינאים בעיתונות, הכוונה הייתה ליהודים.
במשך אלפי שנים רק היהודים חלמו על פלסטין... פתאום אנו מתעוררים לסיוט חדש, לשכתוב ההיסטוריה... פתאום הערבי הזר נהיה הפלסטינאי...
כשכהנא מדבר על הזכות היהודית על הארץ, הוא מדבר ברוח דברי הנביאים ואומר בצורה ברורה: "אין פלסטין או עם פלסטינאי. יש ערבים שפלשו לאדמה יהודית..."20
בתקופה ההיא קיבל מאיר תמיכה נוספת מסדרת מאמרים אוהדת שכתב עליו ד"ר היימן פרנק ב'ג'ואיש פרס'. הסדרה, שהופיעה בכל שבוע במשך ארבעה חודשים, הייתה מורכבת בעיקר מראיונות של פרנק עם מאיר שהקיפו את שנות נעוריו, את פעילותו ואת השקפותיו. את המאמר הראשון בסדרה פתח פרנק במלים: "אף שהוא עדיין בשנות הארבעים, שמו ידוע בכל בירה בעולם". ד"ר פרנק הציג את מאיר באור חיובי מאוד, ויש להניח שרבות מההזמנות שקיבל מאיר בביקורו באמריקה בשבט (ינואר) הגיעו בזכות סדרה זו. אחד הדברים החשובים שתכנן מאיר לביקור זה היה הקמת קבוצת לימוד ששמה 'החוג'. במודעה שפרסם ב'ג'ואיש פרס' לפני ביקורו, כדי להזמין אנשים להירשם ל'חוג', הודיע מאיר שהוא ימסור שיעורים לקבוצה בכל יום חמישי במרכז לתודעה יהודית.21
מאיר הגיע לאמריקה יומיים לפני הפגנה גדולה של הליגה שנקבעה לז' בשבט (19 בינואר) במנהטן. לאותו יום תוכננו הפגנות גם בערים אחרות ברחבי ארצות הברית, וכולן נועדו להכריז קבל עם ועולם: "אין פלסטין". בוושינגטון, למשל, ריססו מפגינים את המילים "אין ארץ עוץ; אין פלסטין" על חזית משרד ההסברה של האו"ם.
מאמצים רבים הושקעו בהצלחת ההפגנה בניו יורק. חברי הליגה יצרו קשר עם ארגונים אחרים, כמו בית"ר, כדי לשתף בהפגנה גם את חבריהם. מודעות על ההפגנה פורסמו לא רק בעיתונות היהודית, אלא גם ב'ניו יורק טיימס' וברדיו. בזכות מאמצי הפרסום הגיעו יותר מחמש מאות איש להפגנה, שכללה עצרת במלון 'דיפלומט' וצעדה. העצרת נפתחה בנאום של מאיר. הוא דרש ליישב יהודים בכל חלקי ארץ ישראל ואמר: "אם אין לנו זכות על חברון ועל שכם, אין לנו זכות על תל אביב. אבותינו לא חיו ברחוב דיזנגוף". ברוך בן יוסף זכר היטב את הנאום הזה: "זה היה הנאום הטוב ביותר ששמעתי אי פעם. זה הלהיב את כולם".22
ממלון 'דיפלומט' יצאו המפגינים לשני יעדים. הם צעדו לבניין משלחת ארצות הברית לאו"ם כדי למחות על הלחץ האמריקני המופעל על ישראל, ואחר כך צעדו לבניין של המשלחת הסובייטית לאו"ם כדי למחות על דיכוי היהודים בברית המועצות. לפני שהחלה הצעדה, קרא הקהל עם מאיר את השבועה עתיקת היומין "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". המפגינים צעדו בגשם שוטף, וכשהגיעו לצומת הרחובות הסמוך לבניין המשלחת הסובייטית, הם פרצו את מחסומי המשטרה. בהתכתשות נפצעו כמה מפגינים ושוטרים ונזקקו לאשפוז. עורך דין שהיה במפגינים האשים את השוטרים באלימות מופרזת. אך בזאת לא תמה ההפגנה. בהשראת דבריו המלהיבים של מאיר במלון 'דיפלומט' ולמרות הגשם השוטף, התיישבו כמאה מפגינים בצומת וחסמו אותו במשך חצי שעה. בתצלום ב'דיילי ניוז' נראים צעירים היושבים על הכביש הרטוב. כשהגיעה ניידת משטרה, ברחו רבים מהמפגינים, אך מאיר וארבעים ושישה מפגינים נעצרו בגין הפרת הסדר. הם נלקחו לתחנת המשטרה, ומאיר קיבל זימון להתייצב בבית המשפט בי"ח בשבט (30 בינואר) לדיון באישום זה. בצאתו מתחנת המשטרה אמר מאיר לכתבים: "פרצנו את המחסומים. רצינו לעשות משהו קיצוני כדי לעורר את יהודי אמריקה".
לאכזבתו של מאיר דיווחו העיתונים שזו הייתה הפגנה למען היהדות הסובייטית, וכלל לא צוין שנושא ההפגנה היה "אין פלסטין". ייתכן שהסיבה לכך הייתה, שבאותו יום בשעה שלוש לפנות בוקר נורו שתי יריות אל תוך חלונות בניין המשלחת הסובייטית מאתר בנייה סמוך. איש לא נפגע, והנזק שנגרם היה קל מאוד, אך הסובייטים זעמו. ראש עיריית ניו יורק אברהם בים כינה את הפעולה "מעשה טרור מטורף". אלמוני שהתקשר לסוכנות הידיעות 'יונייטד פרס' אמר שהיריות נורו בגלל "דיכוי היהודים בברית המועצות", וסיים את השיחה בסיסמת הליגה "לעולם לא עוד!" משום כך נקשר המעשה למאיר ועלה החשש שהאירוע ייחשב להפרת תנאי המבחן שלו. אנשי הבולשת הפדרלית בניו יורק העבירו מידע על הרצאותיו המתוכננות של מאיר לעמיתיהם בערים בולטימור, בוסטון, שיקגו, וושינגטון ועוד, והורו להם לעקוב אחריו בעת שהותו בעירם.23
בי"ח בשבט (30 בינואר) התייצב מאיר בבית המשפט לדיון באישום של הפרת הסדר בהפגנת "אין פלסטין". בזמן שהמתין לדיון הוא כתב לי מכתב וציין שהאישום "אינו חמור כלל". אבל כאשר הובא לפני השופט, הוא גילה שהאישום שונה מהפרת הסדר להתקהלות בלתי חוקית, עברה שהעונש עליה עלול היה להיות מאסר. השינוי הזה לא בישר טובות. בידיעה על הדיון ב'ג'ואיש פרס' מחה הכותב (מאיר, כנראה) על חוסר ההגינות שבשינוי האישום, וטען שהוא נועד לשים קץ להפגנותיו של מאיר נגד קיסינג'ר.24
ואולם גם האיום הזה לא עצר את מאיר, והוא המשיך בפעולותיו נגד קיסינג'ר. כמה מהפגנותיו באותו ביקור כוונו לארגונים יהודיים ממסדיים במטרה לעורר אותם למחות נגד קיסינג'ר. בי' בשבט (22 בינואר) הוא ערך שביתת רעב בת עשרים וארבע שעות מול 'טמפל עמנואל', בית כנסת רפורמי גדול במנהטן, כדי למחות על שתיקתם של הרפורמים אל מול הלחץ האמריקני המופעל על ישראל. בי"א בשבט (23 בינואר) הוא הפגין עם חברי הליגה מול משרדי 'בני ברית' ו'הוועד היהודי-אמריקני' וקרא לארגונים אלו להצטרף למחאה נגד קיסינג'ר. באותו שבוע הוא התארח בתכנית הרדיו הלילית של ג'ון נֶבֶל והסביר את החשיבות של עצירת מהלכיו של קיסינג'ר. הפגנה נוספת שנועדה לעורר את הממסד היהודי למחות נגד קיסינג'ר נערכה בכ"א בשבט (2 בפברואר) מול ביתו של ארנולד פורסטר, בכיר ב'ליגה נגד השמצה'.25
הפגנה מיוחדת במינה נערכה בכ"ב בשבט (3 בפברואר) מול ביתו של יואכים פרינץ, נשיא הקונגרס היהודי-אמריקני, שהצהיר במכתב למערכת ה'ניו יורק טיימס' שעל ישראל לסגת משטחים. מאיר כתב לנו: "אנחנו הולכים לביתו של יואכים פרינץ... נחפור במדשאה שלו כדי שיבין את משמעותו של ויתור על אדמות". בהודעה לעיתונות הוא כתב שחברי הליגה יחפרו במדשאה של פרינץ כ"ויתור קרקעות סמלי של פרינץ לערבים".26
הוועדה נגד נסיגה ישראלית
באותם ימים הקים מאיר ארגון חדש שנועד להתמקד במחאות על הנסיגה. שם הארגון היה 'קֵר', ראשי התיבות באנגלית של "הוועדה נגד נסיגה ישראלית"ג. באותה תקופה פורסמו המודעות על פעולות הליגה נגד הנסיגה בשם 'קֵר'. זוהי דוגמה לפלייר של 'קֵר':
ישראל אבודה? חס ושלום!
הדאגה לעצם קיומה של מדינת ישראל
מחייבת אותנו לזעוק נגד המדיניות הרת האסון של ממשלת ישראל.
אם אתה אוהב את מדינת ישראל, אם קיומה חשוב לך — דבר ופעל באומץ לב.
לטובת המדינה היהודית יש להחליף את הממשלה הנוכחית ואת מדיניותה.
ליהודי אמריקה הזכות והחובה להוביל מהלך זה.
בפלייר נוסף של 'קֵר' נכתב:
...הצטרפו לקריאתנו לממשלת ישראל: אף לא שעל אחד!
דרושה!
ממשלה ישראלית תקיפה שתכריז:
לא נזוז מהשטחים המשוחררים של ארץ ישראל!
הצטרפו אלינו כדי לפעול למען:
סיפוח מידי של השטחים המשוחררים למדינת ישראל,
התיישבות יהודית בלתי מוגבלת ומידית בכל חלקי ארץ ישראל.27
דרישותיו של קיסינג'ר החלו להדאיג אפילו "יונים" מובהקים בישראל, כמו פרופסור ירמיהו יובל מהאוניברסיטה העברית. במאמר ב'הארץ' הוא העלה ספקות לגבי תכנית השלבים המעורפלת של קיסינג'ר, וקָבל על העובדה שקיסינג'ר דרש מישראל את מחירו של ההסדר החלקי אך לא סיפק נוסחת הסדר מוסכמת מראש. גם בקרב יהודי הממסד בארצות הברית נשמעו קולות התנגדות ללחצו של קיסינג'ר. פרופסור הנס מורגנטאו, מומחה למדעי המדינה, טען שמדיניותו של קיסינג'ר במזרח התיכון מסתמכת יותר מדי על התחייבות מצרית מפוקפקת לשלום.28
הנושא העיקרי בהרצאותיו של מאיר בבתי כנסת ובקמפוסים באותו ביקור היה הסכנות שבמדיניותו של קיסינג'ר, אך תמיד הוא דיבר גם על נושאים אחרים. בחודש הראשון של הביקור הוא דיבר בשני בתי כנסת או יותר בכל שבת. בי"ד בשבט (26 בינואר) הוא דיבר באוניברסיטת סירקיוז לפני מאתיים וחמישים איש. מילות הסיום שלו, "היהדות היא יפה. לכו למדינה היהודית וחיו — בארץ ישראל", עוררו תשואות נלהבות בקרב קהל הסטודנטים.29
אך גם בביקור זה נתקל מאיר בהתנגדות: הסתדרות ציוני אמריקה הזמינה אותו לדבר בבית הכנסת 'בית ישראל' בווּסטרד (כ-70 ק"מ מבוסטון), וההזמנה עוררה סערת מחאה. במודעה שבה פורסמה ההרצאה נרמזו הדרישות לביטול ההרצאה: "אנו מאמינים שלקהילה היהודית של ווּסטר היכולת האינטלקטואלית לשמוע, לשאול ולהחליט בעצמם".30
במכתב אליי סיפר מאיר על האירוע:
...אני כעת בבוסטון, בביתו של אַרני הופמן, לאחר שדיברתי באזור אמש. היה ויכוח גדול כל השבוע, ואנשים התקשרו בזעם להסתדרות ציוני אמריקה (שנתנה חסות להרצאה) ודרשו שלא אדבר. אחד מהם הציע לקנות בונדס בסך 150,000 דולר אם יבטלו את הרצאתי, אבל יושב ראש הבונדסה סירב (ההצעה הייתה נמוכה מדי). בכל זאת דיברתי, וכרגיל, קרו שלושה דברים: זה היה הקהל הגדול ביותר בהיסטוריה של ווּסטר; הם התלהבו מאוד מדבריי; הם עזבו בהרגשה טובה — אך לא יעשו כלום.
מאיר היה מודע לעובדה שאנשים נוטים להיות שמרניים. הוא ידע שרוב האנשים שקיבלו את דבריו בהתלהבות ובתשואות סוערות לא יפעלו על פיהם, אך הידיעה הזאת לא מנעה ממנו לומר את אשר היה עליו לומר, והוא המשיך להאיץ ביהודי אמריקה לעלות ארצה. הקשיים הכלכליים העלולים להצית גל אנטישמיות הדאיגו אותו. הוא כתב לי:
...הכלכלה כאן גרועה כל כך עד שממוצע האבטלה הארצי הוא יותר מעשרה אחוזים. העסקים לא מצליחים, וצפוי פה משבר כלכלי. בהרצאות שלי אין אדם שמנסה לסתור את דבריי על שואה אפשרית...31
בהרצאה באוניברסיטת קלַרק באותו ערב בא לביטוי הקשר המיוחד שהיה למאיר עם הצעירים, כפי שהעיד אחד הסטודנטים:
...לאחר ההרצאה בבית הכנסת בא הרב כהנא למשרד של ארגון הסטודנטים הציוניים באוניברסיטת קלרק בעקבות הזמנה ספונטנית של חברי הארגון. בביקור הלילי המאוחר דיבר הרב כהנא עם קבוצה של כשלושים סטודנטים במפגש לא פורמלי של שאלות ותשובות, והתרשמנו ממסירותו למטרותיו.32
הפרת תנאי המבחן
בביקורו הקודם באמריקה לא הואשם מאיר בהפרת תנאי המבחן שלו, ואולי היה נדמה שהסכנה חלפה, אך התברר שלא כך. בכ"ו בשבט (7 בפברואר) פנה קצין המבחן הראשי של המחוז ג'יימס הרן לשופט ויינשטיין וביקש שיבטל את תקופת המבחן של מאיר ויטיל עליו עונש מאסר בפועל. הרן טען ששתי הרשעותיו של מאיר בישראל — ההרשעה בעניין משלוח הנשק לאירופה וההרשעה בעניין מכתבי ברז'נייב, שבהם עודד שימוש בנשק — הן ראיות להפרת תנאי המבחן, שאסרו עליו כל מעורבות בענייני נשק. בביקורו הקודם של מאיר באמריקה לא נקט קצין המבחן צעדים נגד מאיר מפני שהוא חיכה לתוצאות המשפט בישראל בעניין משלוח הנשק. עצם העובדה שמאיר הורשע פעמיים בענייני נשק (אמנם בלי עונשי מאסר בפועל) חיזק מאוד את עמדת התביעה. השופט ויינשטיין קבע דיון בעניין לתאריך י' באדר (21 בפברואר).33
הידיעה על פנייתו של הרן לבית המשפט התפרסמה בכ"ז בשבט (8 בפברואר), יום לפני ועידה מתוכננת של הליגה לבחירת חברי המזכירות. עורך הדין בַרי סלוטניק, שהסכים מיד לייצג את מאיר בלי תמורה, נאם בוועידה. הוא אמר שמאיר היה מודע לסכנת המאסר הצפויה לו באמריקה, ובכל זאת הוא לא נמנע מלחזור לאמריקה. במאמרו "למה חזרתי" הביא מאיר את דבריו של סלוטניק:
בנאומו בשבוע שעבר בוועידה של הליגה הביא עורך דיני בַרי סלוטניק משל לענייני. הוא סיפר על יהודי המוּצָא מהגטו ומוכנס לרכבת הנוסעת למחנה המוות. הוא מצליח לברוח מרכבת המוות, והוא חוזר לגטו כדי להזהיר את הנותרים. הוא יכול היה לברוח ולהציל את עצמו, אך הוא הסתכן וחזר לגטו כדי להציל את בני עמו. השאלה העומדת לפני כל יהודי היא איך הוא מסוגל להיות יהודי המציל את עצמו וחי בשלווה בשעה שהגטו מחוסל.
חלקו השני של המאמר הוא, כנראה, הדברים שאמר מאיר בנאומו בוועידה:
אנשים רבים שאלו אותי למה הסתכנתי ובאתי לאמריקה. לא מעט פנו אליי בימים אלו ואמרו: "היית במקום בטוח, בישראל, רחוק מהישג ידה של ממשלת ארצות הברית. אתה ידעת שהממשלה רוצה לאסור אותך ושיש סיכויים רבים שיאסרו אותך. למה לא נשארת בישראל? למה חזרת?"
...אני רוצה להבהיר למה עזבתי את אשתי, שאני אוהב כל כך ושנהדרת כל כך בהבנה שלה, ואת ארבעת ילדיי, שאני אוהב כפי שכל אבא אוהב את ילדיו, והסתכנתי בעמידה לדין ובתוצאותיה האפשריות.
אני מאמין שעם ישראל נמצא בימים אלו בתקופה שלא הייתה כמותה מאז היותו לעם...
מאיר פירט את הסכנות הצפויות למדינת ישראל וליהודי אמריקה והמשיך:
אני רואה דברים אלו, ואני רואה שאחרים אינם רואים אותם. אני רואה איך ראוי להגיב, ואני רואה שאחרים אינם רואים זאת. למה חזרתי? כדי לומר את הדברים שצריכים להיאמר ולזעוק את המסר שצריך להישמע. חזרתי מפני שאני אוהב יהודים ואני רואה את השואה שאינה כורח המציאות...34
בשבועיים שנותרו עד הדיון לפני השופט ויינשטיין המשיך מאיר לערוך הפגנות נגד מדיניותו של קיסינג'ר. בכ"ט בשבט (10 בפברואר), היום שבו הגיע קיסינג'ר לישראל לשיחות עם מנהיגיה, ערך מאיר שביתת שבת מול 'טמפל עמנואל' כדי למחות על "חוסר המעש של הארגונים היהודיים לנוכח חניקת ישראל בידי פורד וקיסינג'ר". מאיר ושישה אנשים נעצרו בגין השגת גבול, והפעולה סוקרה בהרחבה בכלי התקשורת. מאיר ניסח את הסכנה שבמדיניותו של קיסינג'ר כך: "מול עינינו מתכננים הערבים רצח עם בסיוע מדיניות אמריקנית המאלצת את ישראל לוותר על שטחים החיוניים לביטחונה".35
יומיים לאחר מכן חל חג לאומי-אמריקני, יום הולדתו של הנשיא אברהם לינקולן. מאיר ניצל את יום החופשה מלימודים לקיום הפגנה מול בניין המשלחת הישראלית לאו"ם, ואנשים הגיעו למרות השלג הכבד שירד באותו יום. בתמונות מההפגנה נראים המפגינים בין פתיתי השלג היורדים, מחזיקים שלטים שכתוב בהם בכתב יד "אף לא שעל אחד", "שכם יהודית — התנחלות עכשיו". למחרת הפגינו חברי הליגה נגד הנשיא פורד, שהגיע לניו יורק לדבר באירוע התרמה של המפלגה הרפובליקנית. באותו ערב הופיע מאיר בטלוויזיה והסביר את התנגדותו למדיניות של קיסינג'ר במזרח התיכון.36
במכתב להוריו סיפר מאיר על פעילותו באותו שבוע וניסה להרגיע אותם בעניין המשפט הקרוב:
יש עכשיו סופת שלגים די חמורה. הנשיא פורד מגיע לניו יורק, ונפגין נגדו, ואחר כך אופיע בטלוויזיה.
קשה להעיר את היהודים כשהם אינם יודעים שהם ישנים. ובפרפרזה לדבריו של [הפילוסוף] דקארט, "הם [ישנים] אף שהם חושבים שאינם".
אל תדאגו לי — הכול בסדר.37
בו' באדר (17 בפברואר) ערך מאיר הפגנה מול משרדי המשלחת הסורית לאו"ם כדי למחות על הלחץ הבין-לאומי על ישראל למסור את רמת הגולן לסוריה. גם הפגנה זו נקבעה לחג לאומי-אמריקני. זה היה יום הולדתו של ג'ורג' וושינגטון (הנשיא הראשון של ארצות הברית), ומאיר השווה את השאיפות הלאומיות של ישראל לאלו של ארצות הברית: "ישראל, כמו אמריקה, מתכוננת להישאר לנצח, ולא תוותר לשלטון זר אף על שעל אדמה אחד".38
לקראת הדיון המשפטי ארגנו תומכיו של מאיר כתיבת מכתבים לשופט ויינשטיין כמשקל נגד לטענות קצין המבחן. הם גם החלו לגייס דמויות ציבוריות שיעידו עדות אופי לטובת מאיר בבית המשפט. מאיר כתב לי:
אני לא רוצה שתדאגי בקשר לדיון; יהיה בסדר. מיליוני אנשים עובדים על זה, כותבים מכתבים, ויהיו עדים רבים, כולל פעילים סובייטים מישראל וגם אלי ויזל.39
במאמר מערכת ב'ג'ואיש פרס' נתבקשו הקוראים לכתוב לשופט ויינשטיין ולבקש ממנו "לנהוג בחמלה ובהגינות כלפי האיש אשר בעיני יהודים רבים פעל למען עמו במסירות נפש גדולה". חלק מהאנשים שכתבו לשופט שלחו העתקים של מכתביהם למאיר. תומכו ג'ורג' טורודש, שהיה בעצמו קצין מבחן, כתב:
ככל הנראה, ה"עברות" העיקריות של הרב הן מאמציו להגן על עמו ברחבי העולם... כל ניסיון לשים אותו בכלא בחברת גורמים שליליים נוגד את המוסר הדמוקרטי.40
בנטון ארנוביץ ביטא עיקרון בסיסי במכתבו לשופט:
...חוקי נירנברג משמשים תקדים שמוכיח שהמעמד המשפטי של המוסר גובר על זה של החוק... אנא, תן לרב לצאת לחופשי.
חבר הליגה סַלי זלַצובר כתב לשופט:
...האיש חדור אהבת ישראל. רק בגלל המסירות הזאת הוא חזר מישראל לארצות הברית — כדי להקיץ את היהודים כאן מתרדמתם... אנו צריכים מישהו שיזעק ויזהיר.
זלצובר קיבל מכתב תשובה מהשופט ויינשטיין, כנראה מכתב אחיד שנשלח לכל מי שכתב לו בעניינו של מאיר. המכתב כלל מידע לגבי הדיון: "...תודה שטרחת לכתוב. ב-21 בפברואר בעשר בבוקר באולם 10 של בית המשפט יהיה דיון..."41
בידיעה חדשותית ב'ג'ואיש פרס' פורסמה קריאה לאנשים לבוא לבית המשפט ביום הדיון:
לחץ מסיבי של משרד החוץ, המנסה לעצור את פעילות הליגה נגד המדיניות האמריקנית במזרח התיכון, הוא כנראה הרקע לצעד הממשלתי הפתאומי לביטול תקופת המבחן של הרב מאיר כהנא ולשליחתו לכלא.
...התארגן בחופזה 'הוועד למען כהנא', ויהודים נתבקשו לכתוב בדחיפות לשופט [כתובת בית המשפט] ולבקש חמלה בעבור האיש שהקריב רבות למען עמו. הוועד קרא למאות אנשים להגיע לדיון ביום שישי 21 בפברואר, ב-9:30 בדיוק...42
עדויות אופי
כמאתיים וחמישים איש גדשו את אולם בית המשפט. הובאו יותר מחמישה עשר אנשי משמר בית המשפט לאבטח את האולם, וכאמצעי זהירות יוצא דופן נדרשו כל הנכנסים לעבור דרך מערכת גילוי מתכות. בראיות שהגיש התובע תומס פטיסון היו המסמכים המשפטיים של שתי ההרשעות של מאיר בישראל (מתורגמים לאנגלית), תצלומים של הנשק שנתפס בפרשת משלוח הנשק והעתקים של ארבעת המכתבים והמברק שכתב מאיר כדי למנוע את ביקורו של ברז'נייב באמריקה. את המסמכים האלה סיפקה ממשלת ישראל לבקשת משרד החוץ האמריקני.43
עדי אופי רבים העידו לטובת מאיר. בהם היו הרב פביאן שונפלד, נשיא 'הסתדרות הרבנים דאמריקה'; הרב בנימין בלֶך, נשיא מועצת רבני 'ישראל הצעיר'; הרב משה טנדלר, פוסק ידוע ופרופסור לתלמוד ולביולוגיה בישיבה יוניברסיטי; הרב נחמן בולמן, רב בית הכנסת 'ישראל הצעיר של פַר רוקַווי'; הרב אבי וייס, רב בית הכנסת 'היברו אינסטטוט' בשכונת ריברדייל; ד"ר שמואל קורמן, סגן הנשיא של ועידת ניו יורק רבתי למען יהדות ברית המועצות; ולאה סלובין, פעילה למען היהדות הסובייטית בלטביה ובישראל.44
מאיר כתב לי:
בית המשפט היה מלא, ובעדים שבאו להעיד לטובתי הייתה לאה סלובין, שבאה מישראל במיוחד לשם כך. היא אמרה שאני המתופף בתזמורת למען יהודי ברית המועצות, ושמאסרי יהיה מכה ליהדות הסובייטית.45
בעדותו בבית המשפט הרחיב הרב אבי וייס את המשל של סלובין:
...אכן, יש תזמורת, וקולו של המתון נשמע טוב יותר לאחר שמישהו תוקע בחצוצרה... מדובר באדם שבאמת תקע בחצוצרה, אדם שאמר שצריך לעשות משהו...
הרב וייס טען שבמכתבים שכתב מאיר הוא לא התכוון לחומרי נפץ ולנשק אמתיים:
תחושתי היא, וזו תחושה אישית מאוד, שכשמאיר כהנא כותב לשלוח נשק לפה ונשק לשם, זהו בעצם ניסיון לצייר ציור דרמטי, להמחיש את הדברים ולעורר את הציבור לפעולה.
עורך הדין בַרי סלוטניק ניסה לשכנע את השופט שמאיר ידע מראש שמכתביו ייתפסו על ידי הצנזורה ולא יגיעו ליעדם, ולכן בעצם לא התכוון שהצעותיו תתבצענה. הוא גם ביקש מהשופט להתחשב בכוונותיו החיוביות של מאיר.46
לבסוף הגיע תורו של מאיר להעיד לטובת עצמו. דבריו הובאו ב'ג'ואיש פרס' מילה במילה כפי שנכתבו בפרוטוקול של בית המשפט. זהו חלק מדבריו:
כבוד השופט, אני חושב שקשה מאוד מאוד להסתכל בפשטות על המכתבים ועל המסמכים האלה בלי לחזור אחורה ולראות מה בדיוק היה הֶקשר הדברים בזמנם. הייתי רוצה לחלוק עמך את התחושות של הימים ההם הן בפרשת משלוח הנשק הן בפרשת המכתבים.
בספטמבר 1972 הייתי בישראל יחד עם שני מיליון ושמונה מאות אלף יהודים, וכולם התרגשו מהעובדה שהקבוצה הישראלית הייתה במינכן שבגרמניה [באולימפיאדה], ופתאום הגיעה הידיעה ברדיו על חטיפת הספורטאים הישראלים.
אינני יודע אם האנשים כאן מבינים איזה הלם זה היה... הרבה אנשים שתמיד אמרו "איך הלכו היהודים באושוויץ למותם בשקט?" פתאום ראו תמונה של הספורטאים הישראלים ההולכים, כביכול, בשקט לנמל התעופה.
...בשתיים בבוקר הגיעה הידיעה שכולם נרצחו. אני לא מסוגל — אין מילים — לתאר את הכאב ואת התסכול ואת הזעם והדמעות שאחזו באזרחי מדינת ישראל באותו יום. אני לא יכול לתאר את ההיסטריה שאחזה במדינה כשהגופות הובאו לישראל.
...אמרתי: "זה היה ניצחון גדול, אולי הניצחון הראשון מסוגו למחבלים הערבים, ונראה בימים הקרובים דברים רבים כאלה".
...הפתרון הוא לשכנע את המדינה הנותנת מחסה למחבלים שהאינטרס שלה הוא להוציא מתוכה את המחבלים. לכן בפרשה הזו לא הייתה החלטה לשלוח נשק לכאן [אמריקה], אלא לבלגיה, כדי לתקוף שם את השגרירות של המדינה [הערבית] שמימנה את המחבלים האלה, וזאת במטרה לשכנע את היד שנתנה את הכסף והתמיכה למחבלים שהיא תִכָּרֵת.
במובן מסוים נוצר ערפאת באותו יום. ומאחר שאיש לא עשה את מה שרצינו לעשות, הגיעו ההתקפות במעלות ובקריית שמונה וכל היתר שעוד יהיו.
המכתבים, כל האלימות שהליגה ואנשים אחרים נקטו נגד ברית המועצות — אמרתי פעמים רבות מאוד וכתבתי רבות — לא הייתה אלימות חסרת אחריות ושיקול דעת. האלימות הייתה שיעור בלוגיקה פוליטית. ידענו שאם ברית המועצות תשיג דֶטַנט בלתי הפיך, ייחרץ דינם של היהודים הסובייטים.
הקלף היחיד שהיה לנו נגד הסובייטים היה למנוע מהם את הדֶטַנט. ב-1973 [תשל"ג], כשהשגת הדֶטַנט הייתה קרובה, והסנטור ג'קסון (שהבין כל זאת) לא הצליח למנוע דֶטַנט שלא ידרוש מחיר מהסובייטים — כשכל זה היה תלוי על לשון המאזניים וברז'נייב היה בדרך לכאן — ידענו שברז'נייב ישכנע את העם האמריקני להסכים לדֶטַנט ושדינה של היהדות הסובייטית ייחרץ. ואנחנו מתחילים לראות זאת עכשיו.
...כשחזרתי עכשיו, והייתה הפגנה סוערת על יד בניין המשלחת הסובייטית, והלכתי ממקום למקום להפעיל את היהודים נגד קיסינג'ר ונגד מדיניות החוץ האמריקנית, זה היה הרגע. זה היה הרגע שהוחלט להביא אותי לכאן [לבית המשפט].
משפטי בישראל בעניין מכתבי ברז'נייב היה כבר ביוני שעבר, ולממשל האמריקני היה די זמן, והם לא עשו דבר. זהו משפט פוליטי במובן הזה.
לא הייתי מוכרח לחזור לאמריקה. עורכי דין כתבו לי: "אל תחזור. אתה מסתכן. הממשל ינסה להכניס אותך לכלא". יש לי אישה ויש לי ילדים, ואני אוהב אותם כמו כל בעל, כמו כל אבא.
חזרתי לכאן מפני שאני מאמין שאני אומר דברים שאחרים לא אומרים ושצריכים להיאמר. הסתכנתי בביקורי באוגוסט וגם הפעם.
...אוכל רק לומר לסיום שאינני מקנא בך, כבוד השופט. עשיתי מה שהממשלה טוענת שעשיתי — הפרתי את תנאי המבחן. עליך לעשות את המוטל עליך, ועשה זאת במצפון נקי. ודע שאני עשיתי במצפון נקי את מה שעשיתי.47
השופט ויינשטיין מסר את החלטתו:
כפי שידוע לך, הרב כהנא, החוק מאלץ את בית המשפט לעשות עכשיו את שעליו לעשות. אם בית המשפט לא יעניש אותך, לא ימשיך מנגנון "תנאי מבחן" להיות יעיל.
ההערכה על פועלך הטוב, על תפקידך כאב, כבעל וכמורה, עמדה מאחורי ההקלה בדינך בשני הדיונים הקודמים.48
גם הפעם הקל השופט ויינשטיין בדינו, ולא פסק את מלוא העונש, חמש שנות מאסר. הוא אמר:
לאור מה שנאמר פה היום ולאור העובדה שעברו כבר כמעט ארבע שנים, אני גוזר עליך שנה אחת של מאסר להשלמת תקופת המבחן.49
מאיר שוחרר בערבות עצמית עד ראשית החלת העונש. הוא הפקיד את דרכונו אצל עורך דינו כעירבון שלא יעזוב את אמריקה. ניתנו לו חמישה ימים לסדר את ענייניו לפני כניסתו לכלא, אך לבקשת עורך הדין סלוטניק העניק לו השופט ויינשטיין שלושה שבועות נוספים כדי שיוכל לדבר בהרצאות שכבר נקבעו לו.
הצהרתו המרגשת של מאיר בבית המשפט רוממה את רוחם של תומכיו שישבו באולם. בתמונה שצולמה מחוץ לבית המשפט מיד לאחר קריאת גזר הדין נראה מאיר נישא על כתפיו של אחד התומכים, אגרופו מונף אל על וחיוך רחב על פניו.50
באותו יום הוא כתב מכתב לילדים:
ילדיי היקרים, היה נפלא לשמוע את קולותיכם השבוע [הוא דיבר אתם בטלפון, דבר יקר ולכן נדיר באותם ימים]. אני מצטער מאוד על שלא אוכל לראות אתכם בקרוב. אבל הזמן יעבור מהר, ובעזרת ה' נהיה שוב יחד עוד לפני שתרגישו בזמן החולף.
אני יודע שכל אחד מכם ילמד מזה את מה שאני מנסה ללמד אתכם תמיד, שבלי מסירות נפש היהודי אינו יהודי שלם ואינו יכול להגיע לקידוש השם באמת. לא קשה לדבר על הקרָבָה, אך אנשים רבים כל כך אינם מוכנים לפעול על פי הצהרותיהם.
...הממשל האמריקני עשה אותי קדוש מעונה, וחברי הליגה יוכלו לעזור ליהודים אם ינצלו את ההזדמנות הזו.
איני צריך להוסיף שאני יודע שתשמעו בקולה של אמא בחודשים הקרובים ותאהבו ותכבדו זה את זה. אין אושר גדול יותר בחיים מלהיות חזק ולעשות את מה שנכון.
עד שניפגש שוב אני שולח לכם את כל אהבתי.51
לי הוא כתב:
ליבי יקירתי, היה נפלא לשמוע את קולך אמש. אני יודע שאת תמשיכי להיות האישה הנהדרת שתמיד היית בזמן שאנו מחכים שהבעיה הפעוטה הזו תחלוף.
...אני מצרף העתק של הנאום שנשאתי [בבית המשפט]. בסך הכול, היה כמעט כדאי! אני אוהב אותך מאוד, ושוב, אני יודע שאת מבינה בדיוק מה צריך להיעשות. כנראה אתחיל לשאת את העונש ב-16 או 17 במרץ. עד שניפגש שוב — בקרוב מאוד, באהבה, מאיר.52
בהתחלה עלתה מחשבה לערער על החלטתו של השופט ויינשטיין, אך מאיר הבין שתהליך כזה עלול להאריך את הזמן שהוא יהיה מעוכב באמריקה. הוא כתב לי:
אני בהחלט לא אסכים להשתחרר בערבות בלי רשות לנסוע לישראל, משום שפירוש הדבר יהיה המתנה ארוכה כאן ואחר כך נשיאת עונש המאסר. כך אגמור את זה מהר, אהיה "קדוש מעונה"... וגם יהיו לי סיכויים רבים יותר לקיצור העונש על ידי ויינשטיין.53
במכתב אחר הוא ניסה להרגיע אותי:
זה לא נורא כל כך, מפני שהכלא הוא בסדר, ויש לי תנאים טובים, ותהיה מערכה גדולה לקצר את העונש.54
מסע נוסף של כתיבת מכתבים יצא לדרך. המטרה הייתה לבקש מהשופט ויינשטיין לקצר את תקופת המאסר. כך נכתב במאמר מערכת ב'ג'ואיש פרס':
...הניסיון הגלוי של הממשלה להשתיק את האיש שהיה קוץ בעיניה הצליח, לצערנו... אנו מבקשים מקוראינו להצטרף למסע של כתיבת מכתבים לשופט ויינשטיין. לפי החוק הוא יכול לשנות את גזר הדין בתוך 120 יום ממסירתו...55
משה ברודצקי, נשיא מועצת הקהילות האורתודוכסיות של וושינגטון, כתב לשופט: "...אנו בטוחים שתמצא את הכוח ואת התבונה להפחית את העונש במידה ניכרת..."56
גם בישראל נפתח מסע כתיבת מכתבים. נחמן, אחיו של מאיר, יזם מבצע "פדיון שבויים". הוא הסביר לכתב 'ידיעות אחרונות' שבמבצע "יציפו מכריו ומוקיריו של הרב את בית המשפט הפדרלי בניו יורק במכתבים שבהם בקשה לשחרורו של הרב". במכתב למערכת 'הצופה' הוא מסר את כתובתו של השופט ויינשטיין וביקש מהקוראים לכתוב לשופט "כדי לקיים מצוות פדיון שבויים". נוסף על כך פנה נחמן לדמויות ציבוריות כדי לרתום אותן לעניין. למשל, הרב צבי יהודה קוק פרסם קריאה זו, שתורגמה לאנגלית ונשלחה לשופט:
מתוך אמיתת כל מעמקי לבבי הנני מביע בזה הזדעזעותי ושאט נפשי על הידיעה המכאיבה ממעצרו של הרב מאיר כהנא. כל אדם ישר יכיר וירגיש סילוף הצדק והיושר אשר בפעולה מגונה זאת ביחס אל אדם נעלה ודגול כזה אשר כל חייו, כוחותיו, כישרונותיו ופעולותיו נתונים נתונים המה למאבק הקודש של הצדק והיושר ותוקף חייו וכבודו של עמו ישראל. לפיכך הקריאה הגדולה מופנית ממרום עיר הקודש ירושלים אל כל מי ששייך לזה להחיש תכף ומיד את ביטולו של חילול השם הזה ולהזדרז לשחרורו השלם של הרב מאיר כהנא. בכל היקר ובציפיית הישועה השלמה. [חתום] צביהודה הכהן קוק57
עורך הדין דוד רוטלוי, בן דודו של מאיר וראש לשכת עורכי הדין בתל אביב, ועורך הדין מקס זליגמן, ראש לשכת המסחר והתעשייה בתל אביב, כתבו לשופט ויינשטיין:
הרב כהנא הוא פטריוט ישראלי אמתי, ובכל פעילותו הציבורית הוא חדור רצון בוער לקדם את האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל... למרות המעשים החריגים שעשה הוא אינו ראוי לעונש הקשה של מאסר.58
השופט ויינשטיין ענה על כל מכתב. מאיר כתב לי: "השופט ויינשטיין אמר שהוא מקבל ארבעים עד חמישים מכתבים ביום בממוצע".59
אף אני כתבתי לשופט ויינשטיין, והוא ענה לי:
...אני יודע כמה קשה תקופת המאסר לבני משפחתו של האסיר. לצערי, אינני יכול לעשות עוד במקרה שלכם.
אני מצרף העתק של החלטתי בעניינו של בעלך.60
לא נראה כל סימן לקיצור תקופת המאסר או לשינוי כלשהו למרות המכתבים הרבים שנשלחו לשופט, ומאיר התכונן להיאסר בו' בניסן (18 במרץ). רציתי להיות אתו בזמן הקשה הזה, אך הוא לא רצה שאבוא לאמריקה. הוא כתב לי:
ליבי היקרה, אני מקווה שאת מבינה למה איני רוצה שתבואי לאמריקה. חוץ מזה שאין טעם לכך, הילדים צריכים אותך שם, וחשוב ליישם בפועל את העיקרון שליהודי אין מקום בגלות ושאין סיבה לצאת מארץ ישראל, אלא בנסיבות הקשות ביותר, שאין במקרה הזה.
הוא הסביר בהיגיון: "אני מתגעגע אלייך מאוד, אך לא אתגעגע אלייך פחות אם תהיי כאן במשך שבוע". כמו תמיד, הילדים היו בראש מעייניו:
קיבלתי מכתב יפה מאוד מאביך. הוא כתב שנחמן שאל את ברוך מה הוא חושב על כל העניין הזה, וברוך אמר: "אבא שלי חייל. הוא אינו פוחד". אם כן, הכול היה כדאי.
אני כותב לביני שילמד בכל יום פסוק בחומש בעל פה, ואחר כך ילמד משנה אחת בכל שבוע. אני רוצה שברוך יִלמד אִתו את המשנה בכל שבת. וַדְאִי שהם יעשו זאת ושציפי תבחן את ביני.61
לאחר החלטת השופט ויינשטיין להעניק לו ארכה של שלושה שבועות פתח מאיר במרוץ קדחתני של הרצאות והפגנות בניסיון להספיק כמה שיותר בזמן שנותר עד כניסתו לכלא.
© כל הזכויות שמורות