פרק מה
מכתבים מהכלא תשל"ה-תשל"ו / פברואר-דצמבר 1975
מכתבים לילדים
הילדים היו תמיד בראש מעייניו של מאיר, ובשנת מאסרו הוא כתב להם מכתבים רבים, גדושים מסרים חינוכיים. הוא כתב להם דברי תורה, סיפר על אירועים בתולדות ישראל והסביר עקרונות ביהדות.
דרכו החינוכית של מאיר התבטאה במיוחד במכתביו לבנימין, שהיה אז בן תשע. את רוב מכתביו הביתה כתב מאיר באנגלית, אך לבנימין הוא כתב בעברית, מפני שבנימין עדיין לא קרא אנגלית אז.
באחד ממכתביו לבנימין הוא כתב:
נהניתי מאוד לשמוע שאתה לומד טוב ואומר תהילים כל שבת. תדע שאמירת תהילים בכוונה ובאמונה יכולה להחיש את ביאת המשיח. ביחד עם זה עליך לתת צדקה בכל יום בבוקר כאשר אתה קם, כי בני ישראל ייגאלו בכוח הצדקה.
...אני עובד פה כדי למנוע נסיגה מאדמות ארץ ישראל, כי אסור להפקיר שטחי ארץ הקודש לגויים, וכן דבר זה הוא חילול השם. עכשיו אני רוצה לשאול כמה שאלות [מסֵפֶר שמואל] ונראה אם תוכל להשיב עליהם:
1) מה היה שמו של הכהן הגדול כאשר שמואל היה צעיר?
2) מה היו הבגדים של הכהן הגדול?
3) איך מת הכהן הגדול?
4) מה היה השם של המלך הראשון ומאיזה שבט היה?
5) מה קרה עם היהודים ביבש גלעד?
מאיר סיים: "תהיה ילד טוב ותשמע בקולה של אמא".1
במכתבו הבא לבנימין שיבח אותו מאיר על התשובות המדויקות שענה על השאלות שבמכתב הקודם, וביקש ממנו לכתוב חיבור בנושא הצדקה: "כאשר אני אקבל אותו, אבדוק אותו ואתן לך ציון. ככה החיבורים האלה יהיו כעין 'בית ספר', כשאתה התלמיד ואני המורה. ובכן, החיבור השני יהיה על הנושא 'למה אני צריך לאהוב את ה'?'" הוא עודד את בנימין ללמוד פסוקים בעל פה:
אני מקווה שאתה מנסה ללמוד פסוקים בעל פה, כי ילד בגיל צעיר יכול ללמוד בעל פה דברים בקלות, ומה שאתה לומד בעל פה בגיל צעיר לא תשכח לעולם...
והמשיך:
רציתי לספר לך סיפור כדי שתיקח מזה מוסר השכל.
פעם אחת בא עני לביתו של רב העיר. העני בכה ואמר לרב: "חורף עכשיו והקור חודר לתוך העצמות, ולי ולביתי אין אפילו כסף לקנות עצים לתנור כדי לחמם את הבית". (בימים ההם לא הייתה הסקה כגון שלנו.) הרב נזדעזע והחליט ללכת לאדם עשיר לבקש ממנו כסף עבור העני המסכן הזה. הבעיה הייתה שהעשיר הזה היה גם קמצן גדול, שלא רצה לתת צדקה על אף עושרו הגדול. בכל זאת החליט הרב לנסות.
הוא יצא מביתו ללכת לביתו של העשיר. הקור היה נורא, וסופת שלג ירדה על העיירה. השלג היה כל כך חזק וכבד שהרב לא היה מסוגל לראות שתי אמות לפניו את הדרך. כמה פעמים הוא נפל בתוך השלג העמוק. סוף סוף הוא הגיע לביתו של העשיר כשהוא ממש קפוא מקור ומכוסה שלג מכף רגל ועד ראש.
הוא דפק על הדלת, והעשיר פתח אותה. כמה התפלא לראות שרבה של העיירה יצא ביום נורא כזה. "תיכנס, כבוד הרב", הוא אמר, "תיכנס מתוך השלג והקור הנורא הזה". אבל הרב לא נכנס. הוא עמד בחוץ והתחיל לדבר:
"שלום, ר' אשר (זה היה שמו של העשיר). באתי לביתך לבקש ממך נדבה עבור יהודי עני שאין לו כסף לקנות עצים להסקה".
"טוב, טוב", אמר ר' אשר, כששיניו רועדות מהקור שמילא את הבית, "אבל נוכל לדבר על זה בבית. כבוד הרב, תיכנס בבקשה".
אבל הרב לא זז. הוא המשיך לעמוד בחוץ בתוך השלג והרוח והקור ואמר: "העני הזה כל כך מסכן. ביתו כל כך קר, וילדיו הקטנים רועדים מקור".
"כבוד הרב", התחנן העשיר הקמצן, "אני מבין. אבל למה לך לספר לי כל זה בחוץ, כששנינו קפואים? נא להיכנס. אני מת מהקור הזה!"
"לא", אמר הרב, "דווקא ככה, כאשר אתה רועד מקור, תוכל להבין את הבעיה של היהודי העני. כאשר נשב יחד בביתך לפני אש חמה, לא תוכל להרגיש את הכאב של העני".
ובכן, מכיוון שאתה ילד חכם ופיקח, אתה יכול להבין את הלקח וכוונת הסיפור הזה. כל יהודי חייב להרגיש את הכאב של אחיו היהודי, אפילו אם הוא בעצמו לא נתון בצרה. אני מקווה שתקיים תמיד את המצווה של "ואהבת לרע כמוך" ותרגיש תמיד את הכאב של כל יהודי במצוקה.2
במכתב אחר לבנימין כתב מאיר סיפור בעל מסר דומה, שיש בו ממד נוסף:
פעם אחת הפליגו כמה בני אדם בספינה. פתאום הם הבחינו באחד מהחבורה שישב לבדו והכה בפטיש בספינה. "מה אתה עושה?" הם צעקו. "אני עושה חור בספינה", הייתה התשובה.
"מה?! אתה רוצה להטביע את כולנו?" השיבו יתר הנוסעים.
"מה אכפת לכם?" קרא האדם, "אני עושה חור בצד הספינה שלי ולא בצדכם".
"טיפש!" צווחו האנשים, "האם אינך מבין שכאשר אתה עושה חור בצד אחד של ספינה, כל הספינה תטבע?"
מאיר סיכם את הנמשל:
מזה לומדים שכל אחד מהעם היהודי כאילו יושב בספינה, ואם, חס ושלום, יהודי אחד יהיה בצרה, ויהיה כעין "חור" בצד הספינה שלו, אז לא יוכלו שאר היהודים להינצל, כי אז כל הספינה תטבע. וכן, אם יהודי אחד חוטא, עלינו להוכיח אותו, כי אולי ה' יעניש את כולנו.3
סיפורים אלו ביטאו את העיקרון שהנחה את מאיר כל חייו — "כל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות לט, א). הוא תמיד השתדל ככל יכולתו לעזור ליהודים במצוקה, ועם זאת בשעת הצורך לא חסך את שבט לשונו מבני עמו.
במכתב לבנימין ביום הולדתו התשיעי הסביר לו מאיר מדוע הוא בכלא:
...בקשר לשאלתך מתי אני חוזר הביתה אני רק יכול להשיב שקשה לדעת. אני מקווה שאגיע בעוד זמן מועט, אבל אתה חייב להבין שהדבר לא פשוט. אני נמצא בבית הסוהר, ומכיוון שאתה כבר ילד גדול, אני אסביר לך למה, ואני בטוח שתבין.
בבתי סוהר יכולים למצוא שני סוגים. יש אסיר שהוא באמת פושע, כגון גנב, גזלן וכו'. מאידך, תמצא בבתי הסוהר אנשים שעברו על החוק הלא יהודי משום שרצו לקיים מצוות. ובכן, אני רציתי לעזור לאחינו בני ישראל שנמצאים ברוסיה ושמדכאים אותם הגויים שם, והדרך היחידה הייתה לעשות שפטים ברוסים. ובאמת הצלחנו ללחוץ על הרוסים ולהכריח אותם לשחרר אלפי יהודים. אך הממשלה בארצות הברית תפסה אותי וגזרה עליי גזר דין של מאסר. חשוב להבין שמאסר כזה הוא דווקא כבוד.
אם תחשוב קצת, תוכל למנות כמה יהודים גדולים שישבו בבית הסוהר או שניסו להרוג אותם הגויים, משום שהם עמדו על עקרונותיהם. לדוגמה: אברהם אבינו, שהושלך לתוך כבשן האש; ירמיהו הנביא, ששמו אותו לתוך הבור; רבי עקיבא, שישב בבית הסוהר על שלמד תורה ועוד ועוד.
עם קצת סבלנות תראה שהזמן יעבור מהר מהר, ואני אחזור הביתה ונשחק ביחד...4
הוא שיבח את בנימין על תעודתו המצוינת ששלח לו ("איזו תעודה יפה! קיבלת טוב מאוד בכל המקצועות ואני יודע שתמשיך ככה"), ושוב הדגיש את חשיבותו של תלמוד תורה:
...ידוע לך שהחשמונאים לחמו נגד היוונים משום שאנטיוכוס הרשע זמם לבטל את התורה. ומכל המצוות שרצה לבטל הוא הבין שהחשובה בכולם היא — תלמוד תורה. הוא הבין שאם היהודים לא ילמדו תורה, פשוט שלא ידעו איך להנהיג את עצמם, איך לקיים את מצוות התורה. הלקח הוא ברור: על כל יהודי מוטלת חובה ללמוד וללמוד וללמוד עד שהוא ממלא את כל נשמתו בדברי תורה...5
ההתמסרות לתלמוד תורה הייתה הנושא העיקרי במכתביו של מאיר לברוך. ביום הולדתו השישה עשר כתב לו מאיר:
...ה' העניק לך שכל וכישרונות, ואסור לך להימלט מהתפקיד המוטל עליך. תפקידך בחיים הוא להיות תלמיד חכם ברמה הגבוהה ביותר, כדי שתוכל להשמיע את הדברים שאני מנסה להעביר אליך, דברים שעם ישראל מוכרח לשמוע כדי להינצל מאסון. אינני מסוגל לעשות את מה שאתה יכול לעשות, מפני שאינני תלמיד חכם ברמה שאתה יכול ומוכרח להיות.
לכן חשוב כל כך שתקדיש את חייך לתפקיד זה, ולכן אני משקיע זמן רב כל כך בבירור האמצעים הטובים ביותר לשפר את לימודיך באיכות ובכמות. הדרך היחידה להתקדם היא עם "רֶבֶּה" (מורה פרטי) מעולה. זכור, חייך אינם שלך בלבד, אלא של עם ישראל כולו.6
ובמכתב אחר לברוך:
המשך ללמוד... בכל יום שאתה "מפקיד" לימוד תורה מתווספת לך "ריבית". ואולי ריבית כזאת מותרת. ומצאנו רמז לכך: "אלו דברים שאין להם שיעור... ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה א, א).7
ושוב:
ככל שאני מרבה לכתוב ולדבר, כך גדֵלה החרטה שלי על כל רגע שבזבזתי בביטול תורה. חיוני שתמלא את עצמך בתורה כדי שתדע מה לומר ומה לכתוב.8
במכתב אחר הגיב מאיר על תגובתו של ברוך על הצעתו לשכור לו "רֶבֶּה", והביע את דעתו על סדר יומו:
אני חושב שאתה צודק — נדחה את ההחלטה בעניין ה"רֶבֶּה" עד שאשוב. סדר היום שלך טוב, אבל אל תיקח על עצמך יותר מדי. אני חושב שבמקום רק לחזור על השיעור, תתקדם בכל יום בעצמך, ובסדר השלישי תחזור על השיעור. בצורה כזאת 1) אתה משתמש בראש שלך להבין את הגמרא. 2) אתה חוזר על מה שלמדת. 3) אינך מעמיס על עצמך גמרא שלישית. עוד דבר: חשוב מאוד שתנוח בצהריים, כדי שלא לפגוע בלימודיך ובבריאותך.9
לכבוד חג החנוכה טלפן מאיר הביתה, אך ברוך לא היה בבית, משום שהלך להשתתף בניסיון התנחלות בסבסטיה (בשומרון). במכתב אליו הזכיר לו מאיר מה צריך להיות סדר עדיפויותיו:
כשהתקשרתי אמש, שמעתי שהיית בסבסטיה. אני גאה מאוד במה שאתה עושה, אבל אל תיתן לזה להפריע ללימוד שלך. אתה מסוגל לעשות בשביל עם ישראל יותר מלהתיישב בסבסטיה — אתה תוכל לעזור להם להבין מה זה סבסטיה.
הוא שיתף את ברוך בדאגותיו לעם ישראל:
חבל שהיהודים אינם מבינים באמת מה קורה. ארצות הברית מוכנה להכיר באש"ף, יש לחץ על ישראל להכיר בפלסטינאים "נחמדים", הכלכלה בשפל, ועדיין מדברים על "ריאל פוליטיק"א. דברי ישעיהו נכונים יותר מתמיד: "מי עיוור כי אם עבדי וחירש כמלאכי אשלח... מי בכם יאזין זאת, יקשיב וישמע לאחור. מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים, הלוא ה'..." (ישעיהו מב, יט-כד).
ובאמריקה היהודים יושבים על הר געש שכבר עשן ואינם רואים מאומה. כאן בכלא יש לי הזדמנות לראות את ה"טיפוס" של הגוי. הסוהרים כאן [בכלא אַלֶנווּד] הם בורים, אנשים קטנים וקטנוניים, שהתרבות הגבוהה ביותר שלהם היא ציד. הם אכזריים ומלאי שנאה, נוהגים באסירים בלי שום סימפטיה, ופורקים את תסכוליהם עליהם. המנטליות שיצרה את הנאציזם קיימת פה אצל עשרות מיליונים, והיהודים יושבים כאן רגועים, מחכים לנפילתם.
המשך ללמוד.10
מאיר כבר חשב על עתידו של ברוך:
אני חושב שעליך להקדיש מחשבה רצינית ללימוד מקצוע שיספק פרנסה וגם ישאיר פנאי לשבת ללמוד. חובתך לשבת וללמוד ולגדול להיות פוסק הלכה גדול היא ברורה... לדעתי עליך לחשוב על: 1) משהו שאתה אוהב לעשות. 2) האם יש בתחום הזה עבודה בהיקף מצומצם שהכנסותיה יספיקו לחיות חיים צנועים. 3) אם כן, כיצד אפשר להתחיל ללמוד זאת. כל עבודה שנעשית ביושר היא טובה.11
מאיר חי בתחושת אחריות מתמדת לחינוך הילדים. לפני ראש השנה, זמן של חשבון נפש, הוא כתב לברוך:
חודש נוסף עבר. אמנם זה מקצר בחודש את הזמן שנשאר לי עד שאגיע הביתה, אבל זה גם מאריך את הזמן שבו הייתי רחוק מכל אלה שאני אוהב. אני רוצה — בחודש אלול — לעשות מה שכל אבא צריך לעשות. פעם אחת הסבירה אשתו של רבּי חיים מבריסק את תפקיד הרבנית: "תפקיד הרב", היא אמרה, "הוא לתת מוסר לקהילה. אבל מי נותן לו מוסר? זהו תפקיד הרבנית..." ובכן, תפקידו של אבא הוא לתת לילדיו מוסר.
אין מי שזקוק למוסר יותר מהמתבגר, הנער שעוזב את ילדותו ומתחיל להיות לאיש. הילד הוא זך וטהור; אמונתו של הילד ברורה, בלי ספקות. אבל אחר כך הנער גדל, נעשה מתוחכם, ופתאום הדברים כבר אינם שחור-לבן. הוא, יותר מכולם, זקוק לחודש אלול לחשבון נפש ולהתמלאות מחודשת באמונה. חודש אלול מזכיר לו שהוא אינו חכם כל כך כפי שהוא חושב, שאמנם הוא קונה ידע וניסיון, אך אלו אינם חכמה ואמת. חודש אלול שוב הגיע — נצל אותו לחטוף מבט אל אמונת הילד הטהורה שהייתה פעם לכולנו.
אני מצטער שאינני יכול לתת לכם את מה שנותנים אבות אחרים — את הזמן שלי בכל עת. אני מקווה שאתה יודע שאין זה משום שאני אוהב אותך ואת המשפחה פחות, אלא דווקא משום שאני אוהב אתכם יותר. מישהו מוכרח לעשות את הדברים הללו [שאני עושה] והמחיר של זה הוא ההקרבה. הנחת שלי היא שגדלת להיות בן תורה וירא שמים. את זה אני זוקף בעיקר לזכותה של אמא.12
מאיר הביע אותם רעיונות ותחושות במכתביו לטובה ולציפי. לפעמים הוא שלח מכתבים כמעט זהים לכל אחד מהילדים במקום לשלוח מכתב אחד לארבעתם, כדי לתת לכל אחד תשומת לב אישית, אך היו גם מכתבים שהיו מיועדים לארבעתם:
מישהו נוסע לארץ מחר [וייקח את המכתב הזה], ולכן לא אספיק לכתוב לכל אחד באופן אישי. טובה, אני מקווה שסוף סוף גמרת את השיגעון שנקרא מבחני בגרות. אני מבין שעוד מעט תצאי לסמינריון הכנה לשירות לאומי. אני מאחל לך הצלחה ומצטער שלא אהיה שם לתת לך נשיקת פרדה. את עושה עבודת קודש...
ציפי — שלחת עבודה שנתית ותעודה נפלאות. הפסיקי להגיד שאת מופתעת שהצלחת ושאר שטויות כאלה. יש לך תכונות נפלאות, והעריכי את עצמך.
ברוך — כוון את הרובה בכיוון הנכון [ברוך התנדב בסיורי המשמר האזרחי]. אל תאמין למה שאתה קורא בעיתון.
לבנימין הוא כתב כמה שורות בעברית וסיים בחידה תנ"כית מספר שמואל: "למי היו שש אצבעות?"13
במכתב אחר לארבעתם, שנכתב כולו בעברית כדי שגם בנימין יוכל לקרוא אותו, הוא פתח:
לטובה, ברוך, צפורה ובנימין — ילדי משפחת המל"ך (מאיר וליבי כהנא),
לא זכיתי לקבל מכתב מכם כבר יותר משבועיים, ואני מקווה שכבר לא שכחתם את אביכם.
הוא שיתף את הילדים ב"כלל חשוב" שהוא למד בעניין חילול השם וקידוש השם:
עברתי אתמול על פרק כ' בספר יחזקאל והעליתי משם כלל חשוב בענייני דיומא:
...אפילו אחרי הישג וניצחון גדול שבו נתעלה ונתקדש שם ה', עדיין יש סיכון לחילול השם, אם יש נסיגה אחורה שמטשטשת את הניצחון ויוצרת את הרושם שהניצחון היה רק דבר ארעי וטבעי. ומכאן תוכחה גלויה לאלו שרוצים להחזיר שטחים משוחררים, שבזה יש נסיגה מהניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים, שבה נתעלה ונתגדל שם ה'.
תהיו בריאים, תלמדו בכל יום ובכל לילה, ותגמלו חסדים.14
המכתבים שקיבל מאיר מהילדים שימחו את לבו. הוא כתב לי:
קיבלתי מכתב ארוך ומעניין מאוד מטובה. יש לה כושר הבעה יפה.15
בפעם אחרת הוא כתב לי בהומור:
טובה כתבה לי שני מכתבים, וברוך ה', היא נהיית ישראלית: היא שכחה איך מאייתים מילים באנגלית.16
מאיר שמר על נימה אופטימית במכתביו. ציפי, שלא הבינה שכוונתו הייתה למנוע מאתנו דאגה, שאלה אותו באחד ממכתביה אם הוא מבלה בנעימים. בתשובתו הוא הסביר את מושג השמחה ביהדות:
לשאלתך — איני "מבלה בנעימים" כאן. פשוט יכול להיות גרוע יותר.
אני רוצה להדגיש לפנייך את החשיבות של להיות "שמח בחלקו". אדם יכול לאמלל את עצמו ובכך להפוך לאויב של עצמו. את, שיש לך הערכים הנכונים בחיים, ויודעת מה חשוב ומה הבל, לעולם לא תהיי עצובה, מפני שאת יודעת שלא כדאי להתעצב בגלל דברים חומריים.
הבעיה היא שרוב האנשים אוהבים את עצמם ואינם מחבבים את עצמם. ההבדל בין שני הדברים הוא שאדם שאוהב את עצמו עסוק כל הזמן בבעיותיו. הוא מרגיש שהוא מרכז העולם. זה גרוע, משום שאדם כזה לעולם אינו שמח. לעומת זאת, אדם שמחבב את עצמו יודע את חובותיו בעולם, וכשהוא חי בהתאם לכך — עם כל הקושי — הוא גאה בעצמו ומרוצה מעצמו. הוא מחבב את עצמו.
יש לך דברים רבים כל כך לשמוח בהם. יש לך בריאות. יש לך כל אברייך. יש לך שפיות. יש לך משפחה אוהבת. יש לך חינוך טוב ובית ספר טוב. יש לך מספיק לאכול. יש לך בגדים. יש לך דברים שאין למאות מיליוני בני אדם. דברים אלו בלבד אמורים להעלות חיוך על פנייך כל היום.
וכשאת מוסיפה לכל זה את העובדה שאת בת תורה ומבינה מהי קדושה, ויש לך הזדמנות לעשות מצוות, הרי עלייך לשיר כל היום מרוב שמחה. ולשאלה האם החיים יכולים להיות חופשיים מצרות, התשובה היא: יש לאדם צרות רק אם הוא מסתכל עליהן כצרות. למי שיש חיוך על פניו כל היום אין צרות. אני מתגעגע אלייך ואוהב אותך.
במכתב אחר הגיב מאיר על הערה של ציפי על לימודיה:
באמת שום דבר בתורה אינו אמור להיות "משעמם", מאחר שצריך ללמוד תורה "לשמה". אבל למעשה, יש, כמובן, דברים מעניינים יותר מאחרים. לכן אנו מבקשים מה' בכל יום "והערב נא השם אלוקינו את דברי תורתך בפינו". נהניתי מאוד מדבר התורה ששלחת, ואני שמח שאת נהנית מדברים "טובים".17
מאיר זכר את קשיי גיל ההתבגרות. הוא כתב לציפי:
לא שמעתי ממך זה זמן רב. אני מקווה שהכול בסדר. אני תמיד מצפה למכתבים שלך, אך מן הסתם את עסוקה מאוד. אני מתאר לעצמי שאת כבר נערה של ממש ואופתע כשאראה אותך. אני גם יודע שלא קל להיות בת 14 וגם לי לא היה טוב כל כך בגיל הזה. אבל הזמן אץ-רץ לו, ואני מניח שלוּ הייתה הבחירה בידי להיות עכשיו בן 14 או בן 43, הייתי חושב פעמיים.18
אכן, מאיר, בן 43, היה שקוע במערבולת לבטים. הוא היה קרוע בין שתי מגמות. הוא רצה להמשיך לפעול למען עם ישראל, אך הוא היה מודאג מהשפעתן של היעדרויותיו מהבית על הילדים. במכתב ארוך לילדים הוא הביע את המאבק הפנימי שהיה נתון בו:
השבוע החולף סימן את החודש הרביעי של מאסרי ואת החודש השישי של היעדרותי מהבית. אני מתגעגע אליכם עד מאוד. יתר על כן, אינני יודע מתי אוכל לבוא הביתה, מפני שאינני יודע אם אקבל שחרור מוקדם. כמובן, אינני "ילד טוב" — אני יוצא למשרד הליגה, מארגן עצרות, ומקדם ארגונים ('ועידת האקטיביסטים', 'יהודים אמריקנים נגד פורד', 'נוצרים למען ציון' ועוד), ואני אומר את הדברים שצריכים להיאמר. כל זה, כמובן, אינו מעלה את חני בעיני הרשויות, ויש בינינו עימותים דרך קבע.
כמו בכל דבר, אני קרוע בין שני מאוויים. האחד הוא להיות בבית עם אמכם הנהדרת, שהיא אשת חיל ורעיה מקסימה, ואתכם, ילדיי, המרווים אותי נחת רבה. מצד שני, צריך לפעול כדי למנוע אסון מעם ישראל... צריך ליישם את הרעיונות והתכניות שלי, ומי יעשה זאת?
אני מתנצל לפניכם על שלא נתתי לכם מה שאבות אחרים נותנים לילדים שלהם, ואני רק מקווה שתבינו הכול בזכות הערכים והחינוך שנתתי לכם. אני בטוח שאתם יודעים שכל מה שאני עושה הוא משום שאני אוהב אתכם, ושאילו לא הייתי עושה את הדברים האלה, לא הייתי אבא הראוי לכיבוד שלכם.19
מאיר היה נתון במלחמה הפנימית הזאת עד סוף חייו, אך היא הייתה חריפה במיוחד באותה שנה, כשלא ראה את המשפחה כמעט שלושה עשר חודשים.
סופר פורה
באותה שנה היה למאיר זמן רב לכתיבה, והוא התחיל כמה פרויקטים חדשים.
כפי שעשה בעבר, הוא ניסה לפרסם טור שבועי בכתבי עת יהודיים נוסף על ה'ג'ואיש פרס'. באדר (מרץ) הוא שלח למערכות עיתונים יהודיים בארצות הברית מכתבים החתומים בשמה של שילה לידז:
ב-18 במרץ אמור הרב מאיר כהנא להתחיל לשאת שנת מאסר בכלא הפדרלי. אך גם בכלא לא יידום קולו — הוא יכתוב סדרה קבועה של מאמרים שיעסקו בבעיות היהודים בימינו. אנו סבורים שהמסר שלו צריך להגיע גם לקוראיכם, וזה בוודאי יהיה הטור הדרמטי ביותר שעיתונכם פרסם אי פעם.
הטור ייקרא "מכתב מהכלא", והוא יגיע אליכם בכל שבוע מהכלא הפדרלי. הוא יכיל רעיונות והגיגים שמנהיגים יהודים אחרים אינם משמיעים.
...אין מחיר קבוע לטור. תוכלו לפרסם אותו חינם או, אם תרצו, לשלוח צ'ק בכל סכום שהוא למרכז לתודעה יהודית, מוסד ללא כוונת רווח המוכר לצורך פטור ממס ומיועד להכשרת מנהיגים יהודים צעירים שיפעלו בקמפוסים.
המאמרים יישלחו אליכם בכל שבוע, ואנו מקווים שתפרסמו אותם. אם תחליטו לפרסם אותם, נשמח אם תוסיפו אותנו לרשימת המנויים שלכם, כדי שנקבל עותקים.20
בתיקיות של מאיר לא נמצאה עדות להיענות כלשהי להצעתו לפרסם את טורו, אולם יש להניח שרוב המאמרים שכתב באותם חודשים ראשונים במרכז השיקום יועדו לטור כזה.
אחד המאמרים הבולטים שכתב מאיר בתקופה זו היה מאמר ארוך בנושא ההתבוללות ונישואי התערובת הגוברים באמריקה, נושא מרכזי בכתביו ובהרצאותיו. המאמר פורסם בחוברת בת שמונה עמודים ששמה "מה מריץ את בֶּרני?" קרוב לעשרת אלפים עותקים הופצו בקמפוסים ובבתי כנסת. מאיר ניתח את הסיבות ל"ריצה" של ברני (הצעיר היהודי) אחרי בריגֶ'ט (הצעירה הגויה) והציג את הפתרון:
...למה ברני רץ אחרי בריג'ט? מדוע ברני בורח מהיהדות ומנתק את שלשלת הדורות? מדוע ברני בורח מהיהדות שאבות אבותיו דבקו בה במחיר כבד כל כך, לפעמים אף במחיר חייהם ממש? מה מריץ את ברני?
זו השאלה המטרידה את הממסד היהודי האמריקני. מנהיגיו מקימים אין-ספור ועדות וקבוצות דיון כדי למצוא פתרון... התשובה על השאלה ברורה: מנהיגי הממסד היהודי צעדו במצעד האמריקניזציה, בידיהם סיר היתוך, והם מתופפים עליו שוב ושוב: הֶיֵה אמריקני כמו כולם. הם הוסיפו דיבר לעשרת הדיברות: התמוסס, השתלב, התמזג.
...הם דגלו בחינוך ילדים יהודיים בבתי ספר ציבוריים, ונאבקו בקנאות חריפה באמצעי היחיד שעשוי היה לתת לברני ידע על שורשיו וגאווה בהם — בית הספר היהודי. הם הכריזו מלחמת חורמה על בתי הספר היהודיים, אותם מוסדות מאיימים, "יהודיים" מדי. הרי מה יאמרו הגויים אם היהודים יהיו "יהודיים" מדי, אם היהודים יֵירָאו שונים, אם הם יבליטו את עצמם יותר מדי? איך הם ישתלבו במועדונים הלא-כשרים של הגויים אם לא ינטשו את המנהגים המביכים ואת הטקסים המיושנים?
...מנהיגי הממסד היהודי וארגוניו המירו את היהדות, שעיקרה ייחודיות ובדלנות, בגרסה אמריקנית [קונסרבטיבית ורפורמית] מחוקת ייחודיות, בניסיון להוכיח שאין הבדל בין יהודים לנוצרים ואין כל סיבה הגיונית או מוסרית לשמור על שוני. הם יצרו את ברני; הם הבריחו את ברני.
ומי עוד הבריח את ברני מחיק היהדות לזרועותיה הפתוחות של בריג'ט? ההורים, ההורים הטובים... שחינכוהו לעלות מעלה מעלה בעושר ובמעמד, שיצרו יהדות "נעימה" שתאמה לצורכיהם.
...אותם הורים שלחו את ברני ל"היברו סקול" [שיעורי יהדות], אותו מוסד של שְממה רוחנית. אם הוא אמר משהו בבית על שמירת השבת או נגד אכילת בייקון והַם [בשר חזיר], חייכו הוריו ואמרו לו: "לא בשביל זה שלחנו אותך ל'היברו סקול'..." הם רימו את עצמם... וחשבו שברני ילמד לחיות בשקר ולהיות צבוע וחומרני כמותם. אך לא כן.
הם חשבו שהיהדות היא כמו ברז שניתן לפתוח ולסגור. הם רצו להיפטר מהדברים הלא נוחים, אך לשמור על הדברים ה"חשובים", כמו לשאת אישה יהודייה. אבל ברני היה ישר. הוא ויתר על כל החבילה כולה... הוא נשא לאישה את בריג'ט לקול ייללת הוריו...
..."ביקשתם שאשא אישה יהודייה כמו אמא שלי... מה ההבדל? בריג'ט מחללת שבת כמו אמא שלי, אוכלת טרף כמו אמא שלי".
כמובן, מה שברני אומר — בעצם זועק — הוא... למה חשוב להיות יהודי? מה זה משנה? למה לא להפיל את החומות בין הדתות ובין העמים פעם אחת ולתמיד?... למה להיות יהודי?
זוהי זעקת הנשמה, שזועקים עשרות אלפי יהודים צעירים המתבוללים ונעלמים מהיהדות... זוהי השאלה ששואלים יהודים צעירים שחוו את הריקנות ואת השטחיות של ה"יהדות" שהוצגה להם...
...יסוד היסודות של היהדות הוא שהאלוקים נגלה אלינו בהר סיני ונתן לנו את האמת, התורה, שאין לשום עם אחר. יסוד היסודות של היהדות הוא העובדה שהתורה, המשנה והתלמוד על כל מצוותיהם, הלכותיהם, ותקנותיהם ניתנו משמים, ושהדרך היחידה להגיע לקדושה ולטוב האמתי היא דרך קיום מצוות התורה...21
בסיוון (מאי) שלח מאיר את המאמר הזה ועשרים מאמרים נוספים לסוכנות הספרותית של ברטה קלאוזנר בתקווה שהיא תמצא מו"ל שיוציא אותם לאור. לאסופת המאמרים הוא בחר את השם 'מכתבים מהכלא', אותו שם שנתן לחוברת המאמרים שכתב בכלא הישראלי שנתיים קודם לכן. אולם לא נמצא לאסופה מו"ל, כנראה משום שככלל אין הצלחה במכירת אסופות.22
המאמרים באסופה הם מהמעולים ביותר שכתב מאיר. עם הזמן פורסמו כל המאמרים האלה חוץ מאחד. במשך שנת מאסרו כתב מאיר מאמרים רבים כל כך, עד שחלקם הופיעו ב'ג'ואיש פרס' רק בשנה שלאחר מכן. אפילו המאמר "מה מריץ את ברני?" שנכתב באייר תשל"ה (אפריל 1975), הופיע ב'ג'ואיש פרס' רק בקיץ תשל"ו (1976).23
המאמר היחיד באסופה שלא פורסם כלל היה תרחיש בדיוני ששמו "על חוף הים", תחזית קודרת של מה שעלול היה להיות תוצאתה של תכנית הנסיגה. הוא נכתב כדיווח עיתונאי שנמסר כביכול ב"23 ביוני 1976" (שנה אחת לאחר תאריך כתיבתו):
עם נפילתה של תל אביב לפני יומיים נמלטו פליטים היסטריים צפונה והגדילו את אוכלוסיית חיפה בכמעט חצי מיליון איש. כוחות סוריה-עיראק-פקיסטן כיתרו את חיפה משלושה עברים, ורק רצועה צרה מחברת את נמלה האחרון של ישראל עם החלק הקטן של מישור החוף שעדיין נשאר בידיה. מוקדם יותר היום, בתגובה האמריקנית הרשמית הראשונה על נפילתה של תל אביב, אמר שר החוץ אליוט ריצ'רדסון: "הנשיא ואני רואים בנפילתה של תל אביב אסון נורא. הֱיו בטוחים שארצות הברית תערוב לכך שתוגש עזרה הומניטרית לניצולים".24
אין ספק שהרב קלאס סירב לפרסם את הסַטירה העגומה הזו ב'ג'ואיש פרס'. כנראה, הוא הצליח לשכנע את מאיר בצדקתו, כי המאמר לא הופיע באספת המאמרים 'כתבים תשל"ד-תשל"ו' שמאיר הוציא לאור בשנת תשל"ז (1977).
בתקופת מאסרו המשיך מאיר לכתוב שני טורים ב'ג'ואיש פרס' בשם עט: "ישראל בצחוק ובדמע" (בשם מאיר הכהן) ו"חשיפת השונאים" (בשם דוד בורַכּ). הפרסומים של הארגונים הקיצוניים היו מקור חשוב לטורו "חשיפת השונאים", ותומכיו עזרו לו להשיג אותם. אייב לוין, למשל, רכש מינוי לכתב עת של ארגון פרו ערבי, לבקשתו של מאיר. בתקופה ההיא הרחיב מאיר את אוסף קטעי העיתונים שלו. הוא גזר ידיעות ומאמרים שעניינו אותו ומיין אותם על פי נושאים, כגון דעת הקהל האמריקני, היחס ליהדות בישראל ויחסי ברית המועצות-ארצות הברית. הוא נעזר בחומר זה במשך שנים רבות. מדי פעם הוא שלח הביתה עם אנשים שנסעו לישראל חבילות של גזירי עיתונים. באחד ממכתביו הוא הדגיש: "בבקשה שמרי את כל מה שאני שולח".25
מסיוון (מאי) החל להופיע ב'ג'ואיש פרס' טור חדש שמאיר כתב בשמו האמתי, "השבוע שהיה". לאחר חודשיים שינה מאיר את שם הטור ל"טור האקטיביסט", שרמז על ארגון חדש שהוא הקים באותה תקופה, "ועידת האקטיביסטים"ב. במאמר הראשון ב"טור האקטיביסט" הסביר מאיר את משמעות מעמדו של עם ישראל בעולם:
שם ה' קשור קשר בל ינותק לשמו של עם ישראל, ולפיכך חילול שמו קשור קשר בל ינותק לשפלותם של ישראל. כוחו של ה' נמדד בעיני הגויים על פי יכולתו להביא לניצחון ישראל על אויביו.26
שלוש חוברות באנגלית שמאיר הוציא לאור בתשל"ד (1974) הודפסו שוב בשנת מאסרו. בסיוון (מאי) שלח לי מאיר את המהדורה המוקטנת של החוברת 'במדבר כג:ט'.ג גם החוברות 'משוגעים ורוצחים'ד ו'הרעיון היהודי: תכנית יהודית לקיום יהודי'ה הודפסו מחדש. בעמוד האחורי של 'משוגעים ורוצחים' הוצג הסמל החדש של המרכז לתודעה יהודית, ציור פחם של לפיד המושט מיד ליד.27
חשוב מאוד היה למאיר להוציא לאור את ספרו 'הגיע הזמן לשוב הביתה' במהדורת כיס כדי שיוכל להפיץ עותקים רבים במחיר נמוך ובכך להעביר ליהודים רבים את המסר החשוב של עלייה. הוא קיבל הצעת מחיר מדפוס חברון: 2,550 דולר להדפסה ולכריכה של חמשת אלפים עותקים. מחיר זה היה נמוך יותר ממחיר ההדפסה באמריקה, בשל הטבות במכס ובשער החליפין שהעניקה ממשלת ישראל למפעלים שעסקו בייצוא. התברר שזול יותר להדפיס בישראל גם כשמביאים בחשבון את הוצאות ההובלה לאמריקה דרך הים. אפילו מוריס דרוקר, שהיה מוכן להדפיס בניו יורק במחיר עלות בלבד, לא יכול היה להציע מחיר נמוך יותר. הזמנה רשמית מחו"ל הייתה תנאי לקבלת ההטבות הממשלתיות, כפי שהודיע מנכ"ל דפוס חברון משה וייס במכתב למאיר: "כדי להתחיל אנו זקוקים להזמנה רשמית ממו"ל, מבית דפוס או מחנות ספרים בארצות הברית".28
באדר (מרץ) גייס מאיר חלק מהכסף הדרוש להדפסה וארגן הזמנה רשמית. הוא כתב לי:
בבקשה בדקי אם התקבל בדפוס חברון צ'ק בסך 1,500 דולר מאדם ששמו קרליץ מסן פרנסיסקו להוצאת הספר 'הגיע הזמן לשוב הביתה'. הודיעי לי בדואר בהקדם האפשרי. בקשי מהם לזרז את העבודה ולשלוח לנו עותקים לדוגמה.
שאלי אותם גם אם הם קיבלו הזמנה רשמית מחנות הספרים רבינוביץ. נוסף על זה שלחנו הזמנה רשמית מהמרכז לתודעה יהודית. אם הם קיבלו את ההזמנה מרבינוביץ, אמרי להם להשתמש בה. אם לא קיבלו, אמרי להם להשתמש בהזמנה של המרכז. שלחי לי בבקשה את כל המידע כדי שיגיע אליי עד 17 במרץ [ה' בניסן, היום שלפני כניסתו לכלא].29
בו' בניסן (18 במרץ), היום הראשון של מאסרו, כתב לי מאיר מתאו:
אם וייס מוכן לחכות ולקבל את חמש מאות הדולר [שאנו חייבים לו] כמה שבועות לאחר משלוח הספרים, אמרי לו להדפיס את כל התוספות. אם הוא אינו מוכן, אמרי לו להדפיס רק את החלקים שאינם צריכים סְדָר חדש. הפצירי בו לסמוך על המילה שלי בעניין חמש מאות הדולר, אבל אנחנו חייבים לקבל את הספרים תחילה. הודיעי לי.30
ה"תוספות" שהזכיר מאיר כללו, כנראה, את אחד עשר העמודים שנוספו למהדורת הכיס וכותרתם "סוף דבר", קטע שהועתק מהחוברת 'במדבר, כג:ט'. תחילת הקטע הוא: "היום חיים אנו בתקופת אחרית הימים, בעקבתא דמשיחא..." סיום הקטע הוא: "...שהרי הגולה נידונה לחיסול ואילו הסכנה המרחפת על מדינת ישראל לעולם לא תוכל להביא להשמדתה, בשל הבטחת הקב"ה והייעוד היהודי".
מאיר ניסה לזרז ככל יכולתו את ההדפסה של מהדורת הכיס. כמעט בכל מכתב ששלח לי הוא ביקש ממני להתקשר לדפוס חברון. באייר (מאי) הוא כתב לי: "...שכנעי את וייס להדפיס הכול. הוא כבר קיבל 2,550 דולר; נשלם לו את השאר. אבל הוא צריך למהר".31
עשרה ימים אחר כך הוא כתב: "מה שמעת מדפוס חברון? האם וייס הכניס את התוספות ששלחתי לו לפני כמה חודשים?" בסיוון (סוף מאי) שלח לי מאיר 450 דולר וכתב: "זה בשביל דפוס חברון... אמרי לוייס להזדרז". ובמכתב אחר: "אמרי לדפוס חברון שחשוב מאוד שנקבל את הספרים בהקדם".32
כעבור חודש קיבל מאיר עותק לדוגמה. הוא כתב לי: "עכשיו את חייבת לדפוס חברון בערך חמישים דולר. אמרי לוייס לשלוח את הספרים במהירות ולא לדאוג בעניין התשלומים". ושוב: "אמרי לו לשלוח את הספרים דרך הים, אבל במהירות". בסופו של דבר, אף שהלוחות היו מוכנים בתשל"ה, הודפסו הספרים רק בתשל"ו (1976) בגלל מחסור בכסף.33
'סיפורה של הליגה' יוצא לאור
'סיפורה של הליגה להגנה יהודית' יצא לאור בסיוון תשל"ה (מאי 1975), כשמאיר היה במרכז השיקום. בנטון ארנוביץ שלח לו עותק של הספר החדש וכתב: "הנה העותק הראשון של ספרך החדש. אני מקווה שהסוהרים ירשו לך לקבל אותו. זה עתה התקשרו מהמוסף הספרותי של ה'ניו יורק טיימס' לבקש עותק".34
מאיר היה מרוצה. הוא כתב לי: "עכשיו קיבלתי את העותק הראשון של 'סיפורה של הליגה להגנה יהודית'. הוא נראה טוב, ואני חושב שמכירות הספר יצליחו". הוא שלח לי עותקים בעבור המשפחה המורחבת: "הנה עוד שני ספרים. שלחתי כבר שניים, וצ'ילטון היה אמור לשלוח לך חמישה. חלקי אותם כך: שניים לבית, אחד לכל ילד, אחד להורים שלי, אחד להורים שלך, אחד לנחמן". מאיר היה מרוצה ממאמר הביקורת על הספר שפורסם במוסף הספרותי של ה'ניו יורק טיימס' ומהעובדה ששבוע לאחר מכן פורסם מאמר שלו באותו עיתון בעמוד הדעות. הוא כתב לי:
השבוע זכיתי ליחס יוצא דופן מה'ניו יורק טיימס'. קודם פורסם מאמר ביקורת מעניין מאוד (לאחר הביקורת השלילית המחויבת, זה היה מאמר טוב מאוד). אחר כך הופיע מאמר שלי במרכז עמוד הדעות בצירוף תמונה לא צפויה.35
אכן, המאמר של מאיר, "קל כל כך לשכוח", הופיע באמצע עמוד הדעות תחת ציור גדול של יהודי נודד על יד עץ נובל דמוי מנורה. במאמרו תקף מאיר את תכנית הוויתורים לערבים, וכתב שמי שמוכן לוותר לערבים, שכח, כנראה, איך הם ניסו להשמיד את מדינת ישראל. מערכת ה'ניו יורק טיימס' שילמה למאיר מאה וחמישים דולר בעד המאמר, אך מאיר היה בוודאי מוכן לשלם למערכת בעד ההזדמנות להציג את דעותיו לפני קוראי ה'ניו יורק טיימס'!36
מחבר הסקירה במוסף הספרותי של ה'ניו יורק טיימס', הרברט גולד, פתח ב"ביקורת השלילית המחויבת", כדבריו של מאיר, אך בהמשך שיבח את הליגה:
בספרו החדש מציג הרב מאיר כהנא את המציאות של יהודי אמריקה, הנעלמת בדרך כלל מעיני לא יהודים ומעיניהם של יהודי הממסד... עדיין קיימת אפליה מהסוג הישן, ועכשיו יש גם סוג חדש: מכסות — מתן עדיפויות בעבודה ובחינוך למיעוטים שאינם לבנים — על חשבון היהודים...
...השכונות שאליהן מעבירות הרשויות מקרי סעד ונרקומנים הן בדרך כלל שכונות המיעוטים, לרוב איטלקים או יהודים. הליברלים המטיפים לאינטגרציה דורשים מאחרים לשלם את מחירן של עוולות העבר.
...לכהנא יש חוש הומור שנון המתבטא בגימיקים של יחסי ציבור. לדוגמה, הוא דרש שקבוצת הבייסבול 'מֶטס' תעסיק שחקנים יהודים לפי מכסות [רֶמֶז לדרישת השחורים לקבלה על פי מכסות באוניברסיטאות]... בשלטים של המפגינים נכתב "לא חשוב כישרון אתלטי, אני רוצה לשחק" ו-"אינני ספורטיבי, אבל יש לי מוטיבציה"... ברגעים כאלה כמעט אפשר לאהוב אותו.
הוא מדבר בשם היהודים במצוקה הכלואים בשכונות עוני... יש יהודים עניים ונרדפים, וידיעה זו מפרה את שלוותנו, כמו שמפרה הליגה להגנה יהודית את שלוותנו.
...אולי מגיע לרב כהנא מטַר הגינויים שהוא מקבל מהממסד היהודי. ואולי מגיע להם להתמודד עם הרב המוזר הזה הקורא למנהיגים יהודים ללמוד קרטה.37
את ספרו החדש פרסם מאיר ב'ג'ואיש פרס' במודעות וכן בטורו "ישראל בצחוק ובדמע" (שכתב בשם עט):
...השמועות אומרות שהבמאי הידוע ליאו פוּלד מנהל משא ומתן לעיבוד הספר לסרט. הוא רוצה שפיטר פאלק יהיה השחקן הראשי.38
מבקרי 'סיפורה של הליגה להגנה יהודית' ראו בו תרומה משמעותית להיסטוריוגרפיה היהודית-אמריקנית. הנה כמה ציטוטים מתוך מאמרי הביקורת:
ב'פילדלפיה אינקוויירר':
הבעיות שכהנא מעלה הן אמתיות. הן לא ייחודיות ליהודים, אלא משותפות גם לקבוצות לבנות אחרות... אין זה ספר נעים לקריאה, אך הוא חושף את הזעם המתחיל לבעבע מתוך המעמדות הנמוכים ועלול להרוס את הדמוקרטיה שלנו.
ב'מינסוטה דיילי':
כהנא מבין שכדי למקד את תשומת הלב הציבורית בנושא מסוים עליו לעשות מעשים מטורפים. בחברה שבה הטירופים גוברים זה על זה הוא מבין שהוא צריך להיות נועז... כך, למשל, הליגה ניצבת פנים אל פנים מול הפנתרים השחורים... הסובייטים נכנסים ללחץ... המערכת מגיבה, ואנשים מתחילים להקשיב למסר שלו.
ב'וויסקונסין ג'ואיש כרוניקל':
הוא מוקע כמעט פה אחד בקרב מנהיגים יהודים, אך רבים מהם, שאמנם עדיין מגנים את כהנא, מסכימים היום עם כמה מהעמדות שהוא נקט לפני חמש שנים... התיעוד שלו מדהים והכֵנות שלו משתקפת לאורך כל הספר.
ב'דטרויט ג'ואיש ניוז' נכתב: "בספרו הוא טוען שהפעולות של הליגה להגנה יהודית עשו מהפך בהיסטוריה". כדי להסביר את נחישותו העיקשת של מאיר ואת התעלמותו מהתנגדות ה"רוב" ציטט הכותב מתוך מאמרו האחרון של מאיר ב'ניו יורק טיימס': "אנשים חזקים ונחושים יודעים שייתכן שלעולם לא יסתיים מאבקם, אך הם מביטים סביב ורואים את אשר השיגו בזכות סירובם להיכנע".39
במרחשוון תשל"ו (אוקטובר 1975), כשהיה מאיר כלוא במרכז השיקום, היה לו רעיון לספר נוסף: ספר על מלחמת ששת הימים. הוא כתב לי:
ליבי היקרה... את זוכרת שלאחר מלחמת ששת הימים התחלתי לכתוב ב'ג'ואיש פרס' משהו שנקרא "כרונולוגיה של נס". לדעתי, זה יהיה ספר נפלא לכבוד יום השנה העשירי, ויזכיר ליהודים את נס מלחמת ששת הימים ואת מה שיכול היה להיות במלחמת יום הכיפורים והיום...40
הוא ביקש ממני לחפש בעבורו חומר בספרייה הלאומית (שבה עבדתי): עיתונים, תמלילים של שידורי רדיו מאותה תקופה ופרסומים של משרד החוץ. במודעה ב'ג'ואיש פרס' הוא ביקש מהקוראים לשלוח לו עלונים של בתי הכנסת שלהם או חומר אחר שפורסם בקהילות שלהם בשבועות שקדמו למלחמה.41
ואולם כתיבת הספר מעולם לא יצאה לפועל. נושאים דחופים יותר העסיקו את מאיר.
© כל הזכויות שמורות