פרק מז
פסק הדין המיוחל תשרי-טבת תשל"ו / ספטמבר 1975-ינואר 1976
דמוקרטיה בארגוני היהודים
לאחר הצלחת ההפגנה בוושינגטון בסוף תשרי (אוקטובר) השקיע מאיר את מרצו בנושא נוסף: 'דמוקרטיה בחיים היהודיים' (דמ"ח),א תכנית לקיום בחירות דמוקרטיות בארגונים היהודיים באמריקה. מאיר טען שהמנהיגים בארגונים אלו אינם מייצגים את דעותיהם של רוב יהודי ארצות הברית, ולפיכך יש להחליפם בנציגים אמתיים.1
במאמרו "מי בחר בהם" הוא פירט את התכניות הראשוניות:
הרעיון שהעליתי בשבוע שעבר [בטור הזה] לשינוי מהפכני הנחוץ מאוד בשלטונם העריץ של המנהיגים היהודים הנוכחיים זכה לתמיכה נלהבת... מיד לאחר החגים יתקיים כנס הכנה. רבנים ומנהיגים יהודים אחרים המבקשים מידע נוסף על הכנס מתבקשים להתקשר למשרד של 'דמוקרטיה בחיים היהודיים'... תוכלו גם להזמין דובר שיסביר את התכנית לארגונכם.2
מאיר סיפר על דמ"ח במכתב אליי:
אני עסוק ב'דמוקרטיה בחיים היהודיים', רעיון שיכול להיות המפתח לקידום התכנית שלנו. בתי הכנסת ישמשו קלפיות, וחודשיים לפני הבחירות יירשמו כל היהודים בבית כנסת באזורם ויקבלו את מצעי הארגונים המשתתפים בבחירות. אחר כך הם יצביעו בעד הארגון שהם בוחרים בו. אנחנו משוכנעים שבעזרת מסע בחירות במשך שלושה חודשים תוכל ועידת האקטיביסטים לזכות בקולות רבים.3
בחוברת ששמה 'דמוקרטיה בחיים היהודיים', שנשלחה ליותר משלושת אלפים רבנים ומנהיגים יהודים, פירט מאיר את השיטות הלא דמוקרטיות שבהן נבחרו מנהיגי הארגונים הממסדיים, וציין שאפילו בארגוני הגג היהודיים אין שוויון בין הארגונים המרכיבים אותם: יש מהם גדולים ויש מהם קטנים; יש מהם חשובים ויוקרתיים ויש מהם שוליים.
זה היה נכון במיוחד בארגון הגג 'ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים באמריקה', שנחשב בעולם הלא יהודי לארגון המייצג את היהדות האמריקנית. מאיר כתב: "בכל נושא רגיש הקשור לישראל או ליהודי ברית המועצות או ליהודי סוריה... ועידת הנשיאים היא הארגון שמוזמן להעיד לפני ועדות הקונגרס... יושב ראש ועידת הנשיאים הרב ישראל מילר ואנשיו נפגשים עם קיסינג'ר לדיונים בנושאים חיוניים... הארגון אינו מורכב מאנשים שנבחרו, אלא מארגונים שונים... סידור כזה אינו מייצג מיליוני יהודים, רובה של יהדות ארצות הברית, שאינם שייכים לארגונים אלו".4
קביעותיו של מאיר זכו לאישוריהם של אחרים: נשיא הקונגרס היהודי-אמריקני ארתור הרצברג הודה שקולו של הרוב אינו מיוצג דיו: "רוב יהודי אמריקה נוקטים עמדה תקיפה יותר מזו של הממסד היהודי". יתר על כן, מחקר שנערך בעבור הקונגרס היהודי העולמי גילה שקבוצה קטנה של יהודים אמידים היא הקובעת את מדיניותו של הממסד היהודי.5
מאיר פרסם את דמ"ח באלול (אוגוסט) במודעה ב'ג'ואיש פרס':
בשנת המאתיים לעצמאות ארצות הברית מן הראוי שתהיה לנו דמוקרטיה בחיים היהודיים.
מי בוחר באנשים הקובעים את מדיניותה של הקהילה היהודית?
האם אתה יכול לבחור בהם? האם אתה יכול לדחות אותם?
למעשה עובדה היא שהן ברמה הארצית הן ברמה המקומית אין לך מילה בעניין. כמה עשירים מהווים אוליגרכיה פֵאוֹדַלית המנציחה את עצמה ומונעת דמוקרטיה, ואחראית לאסון אחרי אסון...
אנחנו מארגנים ועדות לדמוקרטיה בכל קהילה יהודית. הצטרפו ופעלו למען "פרלמנט" דמוקרטי של יהדות אמריקה שייבחר בבחירות ישירות, פתוחות על בסיס "קול אחד לכל יהודי".6
מאיר עדכן אותי במכתב שכתב בתשרי (אוקטובר):
נפרסם מודעה ב'טיימס' (5,000 דולר) כדי להסביר את הרעיון ולהודיע על 'כנס ההכנה'. הזמנו כל רב, כל נשיא בית כנסת, כל נשיאה של ארגון הנשים של בית כנסת, כל עורך ומו"ל של עיתון יהודי, סופרים, אינטלקטואלים וכו'. ועדות מקומיות תוקמנה כדי להפיץ את הרעיון ולבחור בית כנסת אחד בכל אזור שישמש קלפי. אם נצליח בזה, יהיה ניצחון גדול לכל הנושא. אם ניכשל — יהיה גרוע.7
במכתבו הבא פירט מאיר את תכניותיו לגיוס כספים:
ביום חמישי בערב יש לי פגישה עם מועמדים לראשות הוועדות המקומיות של דמ"ח. שלחתי 2,500 מכתבים שבהם ביקשתי תרומה של מאה דולר, ואנו מכינים מודעה של חצי עמוד ב'ניו יורק טיימס'.8
במודעה ב'ניו יורק טיימס' שהתפרסה על פני חצי עמוד פורסמה התכנית החדשה בכותרת שהזכירה את סיסמת מלחמת העצמאות של אמריקה, "מיסוי בלי ייצוג הוא עריצות".
יהדות בלי ייצוג היא עריצות
לקהילה היהודית-אמריקנית:
...מה שברור ואינו נתון לוויכוח הוא העובדה שאלו המדברים בשם יהודי אמריקה הם אנשים שמעולם לא נבחרו לכך... הקהילה היהודית באמריקה אינה נהנית מהזכות הדמוקרטית הבסיסית של בחירות ישירות לנציגיה—זכות שיהודי אמריקה דורשים למען כל קרבנות הקולוניאליזם בעולם השלישי.
...אנו מאמינים שהצדק וההגינות וכן עצם קיומה של הקהילה היהודית-אמריקנית דורשים שינוי היסטורי.
...אנו מארגנים ועדות ל'דמוקרטיה בחיים יהודיים' בכל קהילה יהודית.
...כל ועדה תפעל בשכונה שלה בלבד... ותארגן דוברים כדי להסביר את התכנית בבתי כנסת ובמרכזים המקומיים ויימצא בית כנסת אחד בכל שכונה שישמש מרכז רישום וקלפי.
...אנו פונים אליך להתקשר אלינו מיד ולעזור בהקמת ועדה מקומית באזורך.9
ביום שפורסמה המודעה, ט' במרחשוון (14 באוקטובר), קיים מאיר מסיבת עיתונאים כדי שיהיה לתכנית פרסום מרבי. הוא אמר לכתבים שארגוני הגג היהודיים "הם רודנים החוסמים דעות מיעוט ומונעים מההמון היהודי כל הזדמנות להחליט על נושאים חיוניים הנוגעים לעתידם ולעצם קיומם". הוא פירט את תהליך הבחירות והודיע על קיום 'כנס ההכנה' בכ' בכסלו (24 בנובמבר).10
מאיר דיבר על התכנית בשיחותיו לפני קבוצות שונות בשעות הארוחות שלו. אופטימי כתמיד, הוא כתב לי: "זהו רעיון מלהיב, ואולי הוא יצליח במקום שכל השאר נכשל".11
רעיון הדמוקרטיה מצא חן בעיני רבים, אך אחרים דחו אותו, משום שסברו שהוא אינו מעשי. הרב עמנואל רקמן, דיקן ישיבה יוניברסיטי, שיבח את הרעיון ב'ג'ואיש ויק', אך כינה אותו נאיבי ולא מעשי. כנגד דבריו של מאיר הוא טען שמנהיגי הממסד "חשים את הדופק של הרוב הגדול של היהודים, והללו מאשרים את פועלם".12
תגובתו של מאיר צוטטה בידיעה ב'ג'ואיש ויק': "אם הרב רקמן וארגוני הממסד סבורים שהם מייצגים את רוב היהודים, עליהם להעמיד זאת במבחן ולעמוד לבחירה".
נוסף על כך פורסם מכתב ששלח מאיר למערכת ה'ג'ואיש ויק', ובו תיאר את תהליך הבחירות:
...ההרשמה תהיה פתוחה במשך חודשיים שלמים כדי לתת לכל יהודי הזדמנות להירשם. כל יהודי יקבל בשעת ההרשמה את מצעי הארגונים היהודיים הגדולים ואת המצע של כל ארגון המעוניין להשתתף בבחירות (כל אחד יכול ליצור ארגון על ידי החתמת חמש מאות איש)... כל הארגונים היהודיים הגדולים יוצגו בקלפי גם אם לא יבקשו זאת, כדי ליצור נציגות אמתית. אנחנו לא רוצים לתת לממסד תואנה לפסול את הבחירות בטענה שארגוניהם לא יוצגו... הבחירות תתקיימנה בפיקוח גוף ניטרלי לא יהודי.13
מרווין שיק כתב ב'ג'ואיש פרס' שאם תתקיימנה בחירות כאלה, ינצחו האקטיביסטים, והתנגדותו של הממסד לבחירות נעוצה בחשש זה. נשיא הסתדרות ציוני אמריקה, ד"ר יוסף שטרנשטיין, תמך ברעיון של מאיר. הוא קרא לביטול ועידת הנשיאים ואמר שהיא נתונה למגבלות שמטילה עליה ממשלת ישראל. הוא אמר שהיה על ועידת הנשיאים לעורר את יהודי אמריקה להתנגד להסכם סיני, וכינה אותו "הסכם חד-צדדי ומפלה". פיליפ קלוצניק, ממייסדי ועידת הנשיאים, הסכים עם האשמותיו של שטרנשטיין והציע להקים במקום ועידת הנשיאים ארגון חדש "שישקף יותר את הלך הרוח של יהדות אמריקה".14
מאיר הכריז על עצרות רחוב בשכונות שונות בעיר ניו יורק כדי לפרסם את 'כנס ההכנה' של דמ"ח, ותכנן את העצרות לשעת ארוחת הצהריים שלו. הוא גם פרסם את 'כנס ההכנה' במודעות בעיתונים יהודיים ואף קיים מסיבת עיתונאים בו' בכסלו (10 בנובמבר) במשרד של דמ"ח בשעת ארוחת הבוקר שלו.15
הכנס התקיים כמתוכנן במלון 'הילטון' במנהטן בכ' בכסלו (24 בנובמבר). צ'רלי כהן סיפר: "כמאתיים איש הגיעו, ומישהו מ'בני ברית' ישב מאחור ורשם את כל מה שנאמר. הממסד באמת חשש מדמ"ח!"16
במכתב שכתב מאיר לציפי באותו ערב הוא לא הזכיר דבר על הכנס:
היום היה יום נפלא. בבוקר נתקעתי במעלית יחד עם שבעה אנשים. היינו צריכים לטפס דרך פתח החירום למעלה, וזה היה יותר כיף מאוגרים.17
מן הסתם הגיע מאיר לכנס עם מלוויו הצמודים מרווין וג'ימי. בנאומו הוא הביע את אכזבתו מהנוכחות הדלילה. הוא אמר: "העובדה שחדר זה אינו מלא היא כתב אישום לא נגד המנהיגים היהודים אלא נגד הכבשים המוּבלים לטבח ונותנים לעצמם להיות מובלים". הוא ביקש מהקהל לאסוף לפחות מאתיים וחמישים אלף חתימות בעד דמ"ח, משום ש"אם תהיינה פחות מרבע מיליון חתימות לא תתקבלנה הבחירות על ידי הממסד היהודי". הוא גם הציע שדמ"ח לא תנוהל על ידי הליגה, שיזמה את הרעיון, אלא על ידי אנשים "מכובדים", כדי שהיא תתקבל בציבור. בין האנשים ה"מכובדים" שנאמו בכנס היה הרב דוד הולנדר, נשיא 'הסתדרות הרבנים דאמריקה', שהדגיש את העיקרון ש"לשום איש אין זכות לדבר בשם הקהילה היהודית בלי להיבחר לכך".18
הכנס הסתיים במינוי ועדה, אך הוועדה לא הצליחה להוציא לפועל את התכנית של דמ"ח. ייתכן שהסיבה לכך הייתה העובדה שמאיר הועבר לכלא אַלֶנווּד שלושה ימים לאחר הכנס, אך ייתכן שמלכתחילה לא היה לתכנית סיכוי להצליח. במחקר שערך פרופסור מלווין יורופסקי הוא ציין: "...הרוב הוא אדיש: אמנם האמידים שולטים בארגונים, אך הם גם משלמים את חלק הארי של העלויות. כל עוד הם משלמים, יהיו קולות המחאה מעטים... לא רבים מעוניינים באמת בשינוי המצב הקיים..."19
העברה לכלא אַלֶנוו.ד
בכ"ב בכסלו (26 בנובמבר), יומיים לאחר הכנס, הוציא בית המשפט הפדרלי לערעורים את פסק הדין ההיסטורי שאסירים יהודים זכאים לקבל מזון כשר בכלא מכוח החוקה האמריקנית. זה היה ניצחון למאיר, אולם הניצחון סלל את הדרך להעברתו לכלא אַלֶנווּד שבפנסילבניה.
כבר בתשרי (ספטמבר) חזה עורך דינו של מאיר ברי סלוטניק שהשופטים יפסקו לזכותו של מאיר לקבלת מזון כשר. האופטימיות שלו התבססה על העובדה שחודש קודם לכן, כשביקש התובע דייוויד טרייגר להעביר את מאיר לאַלֶנווּד מיד בגלל התעלמותו מכללי מרכז השיקום, החזירו שופטי בית המשפט לערעורים לשופט ויינשטיין את ההכרעה.20
הערעור של שירות בתי הסוהר נדון בבית המשפט לערעורים בד' במרחשוון (9 באוקטובר), חמישה חודשים לאחר הכרעתו של השופט ויינשטיין שמאיר זכאי לקבל מזון כשר בכלא. הטיעון העיקרי של שירות בתי הסוהר היה שאין לשופט ויינשטיין סמכות לקבוע תפריטים מיוחדים בבתי הסוהר. שופטי בית המשפט לערעורים דחו טיעון זה, אך הם שינו מעט את הוראותיו של ויינשטיין בהחלטתם:
השימוש בארוחות קפואות מוכנות, על אף התועלת שבו, אינו נדרש לפי החוקה, אם אספקת מזון כשר יכולה להתבצע באופן אחר. על כן אנו משנים את ההוראה ודורשים אספקת תפריט שיהיה בריא ושלא יפר את מצוות הכשרות, בלי לדרוש פריטי אוכל אלה או אחרים.21
שני הצדדים ראו בהחלטת השופטים ניצחון: מאיר ניצח במאבקו למען כלל האסירים היהודים בארצות הברית, ושירות בתי הסוהר היה מרוצה מהעובדה שלא נדרש ממנו לספק אוכל מיוחד אלא הוא רשאי להסתפק בהגשת מזון שנמצא במטבח הכלא, כגון ביצים, פרות וירקות, גבינה, דגים משומרים וכו'. השופטים קבעו במפורש שאין חובה לספק למאיר בשר טרי או ארוחות קפואות מוכנות כפי שנקבע בהוראתו המקורית של ויינשטיין.
הם הורו להעביר את מאיר לאַלֶנווּד מיד. על פי "רשימת הרכוש הפרטי" של מאיר, הוא לקח אתו מעיל, מכונת כתיבה, מכונת גילוח, שש קופסאות נרות, קופסת בשמים, פמוט, שני דולרים ושני סֶנטים.22
עם הגיעו לאַלֶנווּד נדהם מאיר לגלות שלא נעשו ההסדרים הדרושים לספק לו מזון כשר. סגן מפקד הכלא קרול שייד טען שהוא לא קיבל שום צו מבית המשפט לתפריט מיוחד. כנראה, אנשי שירות בתי הסוהר חשבו שברגע שמאיר יהיה תחת ידם, הוא ייכנע, אך הם לא הכירו את מאיר. הוא דרש לדבר עם עורך דינו ברי סלוטניק.23
אותו יום היה 'יום ההודיה' (חג לאומי בארצות הברית), וכאשר התקשר מאיר לסלוטניק, היה סלוטניק בעיצומה של הסעודה המשפחתית המסורתית של 'יום ההודיה'. מאיר אמר לו שהוא יפתח בשביתת רעב וימשיך בה עד שיקבל אוכל כשר. הוא ביקש מסלוטניק לפתוח מיד בהליכי ביזיון בית המשפט נגד שירות בתי הסוהר בגלל התעלמותו הבוטה מהוראת בית המשפט לערעורים. מאחר שחג ההודיה הוא יום שבתון, לא הייתה לסלוטניק ברֵרה אלא להתקשר לשופט ויינשטיין בביתו ולהפריע גם לו בסעודתו החגיגית. מאיר התקשר גם לאנשי הליגה וביקש להודיע לכלי התקשורת שהוא פתח בשביתת רעב. סוכנות הידיעות 'אסושיאייטד פרס' הפיצה ידיעה על כך בכותרת "רב באַלֶנווּד בשביתת רעב", והיא הופיעה בעיתונים רבים ברחבי ארצות הברית.24
השופט ויינשטיין פעל במהירות. למחרת בבוקר התייצב התובע הפדרלי דייוויד טרייגר לדיון באולם המשפטים שלו. סלוטניק אמר לשופט: "אני מבקש מבית המשפט לפעול ככל יכולתו כדי לוודא שהאיש הזה, שלא אכל במשך יותר מעשרים וארבע שעות, יקבל אוכל דרך מערכת בתי הסוהר — ולא תפוחים ותפוזים". אף שהעניין כבר לא היה בסמכותו של ויינשטיין אלא בסמכות בית משפט פדרלי בפנסילבניה, הציע ויינשטיין שטרייגר יודיע למפקד כלא אַלֶנווּד על צו בית המשפט, כדי למנוע נקיטת הליכי ביזיון בית המשפט נגד שירות בתי הסוהר. טרייגר עשה כעצתו ושלח מברק לאַלֶנווּד:
יש לצייד את הרב כהנא בכלי אוכל חדשים (אפשר חד-פעמיים, פלסטיק או נייר) וסיר ומחבת חדשים, ויש להתיר לו להכין בעצמו את ארוחותיו, שיכולות לכלול את הפריטים הבאים: פרות וירקות חיים, ביצים, דגים משומרים, גבינה, חלב, מיץ. אם הרב כהנא מבקש מזון ממותג מסוים, יש לעשות כל מאמץ לספק לו זאת כל עוד זה במסגרת ההגבלה התקציבית. יתר על כן, אם הרב כהנא מוצא שמזון אחר במטבח הכלא מתאים לצרכיו, הוא, כמובן, חופשי לקחתו.25
כשהתקבל המברק בכלא אַלֶנווּד, נעשו הסידורים הדרושים לכלי אוכל נפרדים ולפינה כשרה במטבח הכלא, ומאיר הפסיק את שביתת הרעב.26
במכתביו הראשונים אליי מאַלֶנווּד תיאר מאיר את הכלא, שהיה כלא בעל רמת אבטחה מינימלית:
...הכלא ממוקם בלבה של פנסילבניה והנוף יפהפה — אם אתה צבי. אין חומות או גדרות, וכל אחד יכול לצאת בכל שעה שירצה. שטח הכלא הוא 16,000 דונם, אבל יש בו מבנים אחדים בלבד, שבהם בערך 430 אסירים. לפנימיות אין סורגים, והדלתות אינן נעולות. הפנימיות גדולות; בכל אחת ישנים חמישים אסירים. יש לי מיטה, שולחן כתיבה, שני ארונות ומכונת כתיבה (על פי צו בית משפט), מכונת גילוח (על פי צו בית משפט), ספרים וכל השאר.27
אמנם הכלא לא היה גדור, אך החיים בו הוגבלו בכללים נוקשים. האסירים חויבו לעבוד בעבודות שונות, והיו הגבלות על השימוש בטלפונים הציבוריים ועל קבלת מבקרים. האסירים נדרשו לשמור על כללי "ניקיון אישי", שכללו מדים נקיים ופנים מגולחות. ניתן היה למסור בגדים לכביסה ולקבל בגדים נקיים בימי שני עד חמישי ומצעים רק בימי חמישי. כיבוי אורות היה בשעה עשר וחצי בערב, אך מותר היה לשהות בחדר הטלוויזיה או בחדר הקריאה לאחר שעה זו. שש פעמים ביום התקיים מפקד אסירים: ב-12:30 בצהריים במקום עבודתם ובשעות 16:00, 20:00 ו-24:15 ואף בשעות 3:15 ו-5:15 לפנות בוקר בפנימיות. בכל מפקד נדרשו האסירים להיות נוכחים במקום מסוים. אסיר שהפר את הכללים עלול היה להישלח לכלא סגור.28
מאיר תיאר את האסירים באַלֶנווּד: "כמעט כל האסירים כאן הורשעו בעברות לא אלימות, כגון מעילות, הונאה במניות, העלמות מס ועברות על חוקי המשכנתאות. העברות ה'יהודיות' האלה הן העילה להרשעתם של רוב האסירים היהודים המבוגרים יותר, ואילו האסירים היהודים הצעירים יותר מורשעים בדרך כלל בהימורים ובעברות סמים".29
מאיר סיפר על "קבלת הפנים" שזכה לה ביום שהגיע לאַלֶנווּד:
...כל האסירים חיכו לי, והאסירים היהודים (יש 38 כאלה) קיבלו אותי בכבוד מלכים (עוד על זה בהמשך). כמובן, הסוהרים כאן הם הפחותים שבפחותים, ולמחרת נאמר לי שאינם יודעים דבר על צו בית משפט ואין אוכל כשר. מיד התקשרתי לניו יורק [לאנשי הליגה] ואמרתי להם להתקשר לעיתונות ולומר שאני פותח בשביתת רעב. באותה שעה התקשרתי לעורך הדין שלי ואמרתי לו לפתוח בהליכים של ביזיון בית המשפט נגד הממשלה ונגד מפקדי הכלא. למחרת, ביום שישי, התקשרו עיתונאים כל הזמן, ומפקדי הכלא נלחצו.
לבסוף התקשר אליהם התובע הפדרלי ואמר שויינשטיין מתכונן לנקוט הליכי ביזיון בית המשפט נגד כולם, והם נכנעו. הם קנו לי סירים מיוחדים, סכו"ם, פלטה חשמלית ואוכל. יש לי ירקות טריים, ביצים, דגים, מַצות, משקאות, ובשבוע הבא אנחנו אמורים לקבל בשר. כמובן, היהודים נהנו מאוד, אבל יותר מזה — כל האסירים נהנים כשמפקדי הכלא מובסים, ואני נעשיתי גיבור הכלא.30
אולם התפריט של מאיר היה מוגבל. מלבד העובדה שלא היה לו בשר, הוא גם לא אכל גבינה, מרק משומר ולחם כי הם לא נשאו חותמות כשרות. מפקד הכלא אֶלדון גֶ'נסן סירב לקנות מותגים שעליהם הֶכשרים בגלל "מגבלות תקציב". הוא גם לא הרשה להכניס לכלא תרומות של ארוחות כשרות מוכנות מארגונים יהודיים.31
בתגובה עתר עורך הדין סלוטניק לבית המשפט הפדרלי בלואיסבורג שבפנסילבניה לנקוט הליכי ביזיון בית המשפט נגד נורמן קרלסון, נציב שירות בתי הסוהר, משום שהתעלם מהוראת בית המשפט לספק למאיר תפריט בריא.
הדיון בבית המשפט בפנסילבניה התקיים בח' בטבת (12 בדצמבר). מעדותו של מפקד הכלא אלדון ג'נסן היה ברור שהוא אינו רוצה לפעול על פי צו בית המשפט לערעורים. אולם נורמה ג'ייקובסון, התזונאית הראשית של שירות בתי הסוהר, הודתה שתפריטו הנוכחי של מאיר אינו מְסַפק מבחינה תזונתית.
לבסוף הודיעו נציגי שירות בית הסוהר, שחששו מהליכי ביזיון בית המשפט, שמיד ייערך מחקר בוושינגטון כדי לספק תפריט כשר מגוון ומלא לאסירים יהודים אורתודוכסים.32
לאחר הדיון המשפטי שלח מאיר הודעה לעיתונות שבה גינה את מפקדי הכלא ודרש שוויון זכויות לקיום מצוות היהדות:
...העניין כאן הוא יותר מתפריט עלוב. זהו עניין של רודן עלוב וחסר כישרון (וג'נסן הוא רק אחד מני רבים במערכת)... הוא לא רק מנסה להתחמק ממילוי הוראת בית המשפט בנושא המזון הכשר — דבר המלווה במידה של אנטישמיות פרימיטיבית — אלא גם נהנה למנוע זכויות מאסירים באופן כללי נגד מדיניות שירות בתי הסוהר. התוצאה היא כישלון בשיקום האסירים, כי ג'נסן וכל הג'נסנים למיניהם יוצרים אסירים ממורמרים, מתוסכלים וכועסים.
...אני מתכונן להיאבק נגד ג'נסן בכלל ובנושא הכשרות בפרט דרך כל הערוצים המנהליים והמשפטיים. אני מתכונן לדרוש שינויים לטובת כל האסירים כאן וכן זכויות שוות לקיום מצוות היהדות: חדר שישמש בית כנסת (יש כאן כנסייה שלמה); מדפים לספרים יהודיים ולתשמישי קדושה; ספר תורה וזוגות תפילין; שיעורי ערב (לנוצרים יש) וזכויות דת בסיסיות.
מאיר הבין שפרסום תקשורתי הוא הדרך היעילה ביותר להשגת הדברים האלה. בסוף ההודעה לעיתונות הוא כתב:
העיתונאים מוזמנים לבוא לאַלֶנווּד לראיונות אישיים, ואני מזכיר להם שזו זכותם.33
שיעורים בכלא
באופן טבעי החל מאיר ללמד שיעורים לאסירים היהודים בכלא. הוא כתב אליי:
לאסירים היהודים יש תפילת ליל שבת (רפורמית) המנוהלת יפה (כביכול) על ידי אחד האסירים. אני מלמד שיעורים קבועים, והם מאוד אוהבים אותם וכל הזמן מבקשים עוד. כמה פרוטסטנטים [נוצרים] רוצים לבוא לשיעור תנ"ך שלי ואחד כבר התעניין בגיור. אני מקדיש את זמני ללימוד, להוראה ולכתיבה, ואני עובד שעתיים ביום במטבח.34
במכתב אחר הוא תיאר בהומור את עבודתו במטבח ופירט את סדר היום שלו:
סדר היום שלי (בדרך כלל) הוא כלהלן: מתעורר ב-5:30 ללמוד תנ"ך וחומש; ב-7:00, תפילה ואוכל; 8:15-8:00, מנקה את חלונות המטבח; 11:30-8:15, לומד וכותב; 12:15-11:30, אוכל; 12:30-12:15, מנקה את חלונות המטבח; 3:30-12:30, לומד וכותב; 3:30, חלוקת דואר; 5:00-4:00, אוכל; 5:15-5:00, מנקה את חלונות המטבח (כבר הבנתם שיש לנו החלונות הנקיים ביותר במערכת). בערב: שיעורים או עזרה לאסירים בכתיבת בקשות משפטיות, תלונות וכו'.35
במכתב אחר על עבודת המטבח התבדח מאיר:
היה לי תפקיד נעים במטבח, ניקוי חלונות, שארך אולי רבע שעה ביום. השבוע נצפה אסון: ביקשו ממני לנקות את הטוסטר. מפחיד! מה עוד יבקשו ממני? אבל ה' הוא טוב. כשהובלתי את הטוסטר בעגלה, פתאום התהפכה העגלה והטוסטר נפל ונשבר. הם החליטו שכדאי להשאיר אותי בעבודה הקודמת שלי.36
כדי שהוריו לא ידאגו שהוא אינו אוכל טוב, פירט מאיר במכתב אליהם את תפריטו היומי:
אני אוכל טוב. התפריט שלי הוא בדרך כלל כלהלן: ארוחת בוקר: תפוז, דייסה חמה, דגנים, לחם וחמאה או ריבה או חמאת בוטנים, חלב. ארוחת צהריים: כמה אפשרויות: לדוגמה: שלוש ביצים, פירה תפוחי אדמה, מרק, לחם וכו', חלב. ארוחת ערב: דוגמה: קסרול טונה (עם אטריות ואפונה), מרק, לחם וכו', אשכולית, חלב. יש לי כניסה חופשית למחסני המזון.37
בטורו ב'ג'ואיש פרס' ביקש מאיר תרומות של סידורים ותשמישי קדושה אחרים:
...יש יותר מארבעים אסירים יהודים בכלא הזה... למרבה הבושה, הארגונים היהודיים מעדיפים להתעלם מקיומם של אסירים יהודים.
דווקא כאן יש יהודים שיש להם הזדמנות לחזור ליהדות. יש להם הרבה זמן פנוי, המבוזבז, למרבה הצער, במשחקי קלפים או בהבלים אחרים או פשוט בשעמום.
הישיבה בכלא גורמת לאנשים רבים כאלה לערוך חשבון נפש, לחשוב מחדש על מערכת הערכים שלהם. הם זקוקים להדרכה ולהכוונה, שהיו יכולים לקבל אילו רק היו יהודים, ארגונים, רבנים שאכפת להם.
...הרבנים? מה, למען השם, עשתה מועצת בתי הכנסת של אמריקה למען אסירים יהודים? האם הם נאבקו להשיג להם אוכל כשר? האם ניסו להקים מערכת ספרייתית שבאמצעותה ספרי יהדות ותרבות יהודית מגוונים ושונים יהיו זמינים לאסירים היהודים? האם דרשו שלכל כלא יהיה רב הכלא?
כשהגעתי לאַלֶנווּד, מצאתי בית סוהר בלי אוכל כשר; בלי תפילת שחרית בשבת; בלי ספרייה; בלי שיעורים קבועים. רק ב"מזל" הייתה שם תפילת ליל שבת ו'עונג שבת', משום שאחד האסירים יזם זאת וניהל את הטקס.
ולאותם מדושנים שיזדרזו לענות שהם ניסו והדברים האלה בלתי אפשריים, אני רוצה לומר שבתוך שבוע השגנו: תפילת שחרית בשבת, שיעורים קבועים ורשות להכניס תפילין.
אנו צריכים תפילין, סידורים (באנגלית ובעברית), חומשים של הרב הרץ [שיש בהם תרגום לאנגלית], תנ"כים באנגלית וספרים אחרים בנושאי יהדות. נא שלחו את הספרים לידי רברנד הרולד וַשבוּרן [הכומר הפרוטסטנטי בכלא; לא היה רב כלא במשרה מלאה]... בעזרת ה', אני אשתחרר עוד מעט, אך האחרים נשארים, ויבואו עוד. מי יודע? אולי זה יהיה מישהו שאתם מכירים או אוהבים. או אולי סתם יהודי.38
לואיס גולדברג, קורא שהתרגש מאוד מבקשתו של מאיר, כתב לו מיד:
כסטודנט בישיבה יוניברסיטי אעשה כל מה שבכוחי כדי שתקבלו את הדברים שאתם צריכים, אפילו קבוצת בחורים שתהיה שם בשבת עם האסירים, אם תרצה.39
יוליוס ברילר, נציג מועצת בתי הכנסת של אמריקה, כתב:
אני רוצה שתדע שבתגובה לבקשתו של חבר הליגה שמואל קנופפלר שלחנו עשרים וחמישה תנ"כים (עברי-אנגלי) ומספר זהה של ספרי 'שולחן ערוך' באנגלית.40
בהודעה לעיתונות שכתב מאיר כמה ימים לאחר מכן הוא הודיע שהם הוצפו בספרים אך אין להם מדפים או מקום אחר לשים אותם. הסידורים שנתרמו זכו מיד לשימוש בתפילות השבת, ומאיר אפילו הכין דפי הוראות לאסירים שלא ידעו להתפלל. הוא הקליד את ההוראות במכונת הכתיבה שלו, וחילק העתקי פחם לאסירים. הדפים כללו הוראות כמו "עמוד 238 — הקהל אומר יחד פרק צ"ה בתהילים, החזן קורא את המשפט האחרון בעברית"; "עמודים 266-274: הקהל קם לתפילת העמידה הנאמרת חרישית".41
מאיר סייע לאסירים בבעיותיהם בעזרת הידע המשפטי שלו, כפי שכתב לי: "אני כותב כל הזמן בקשות משפטיות ותלונות בשביל האסירים, שבאמת אינם זוכים ליחס הוגן". למשל, הוא עזר לרוברט אוון, אסיר מווסט וירג'יניה, לכתוב בקשת חמלה בזה הלשון: "הורשעתי בבית המשפט שלך בגנבת רכב. לא ביצעתי עבֵרה כזאת... הודיתי באשמה על פי הצעת עורך דין". טענתו של אוון הייתה שאישה שהייתה מטופלת אצלו במרכז לגמילה מאלכוהוליזם השאילה לו את מכוניתה ואחר כך אמרה שהוא גנב אותה.42
האסירים התייעצו עם מאיר בכל מיני נושאים:
המוסלמים השחורים באו אליי בעניין הדרישות שלהם למזון כשר [הם אינם אוכלים חזיר] ושאלו אותי על שביתת רעב אפשרית. גם האסירים האיטלקים (מה'מַפיה'), המכונים "פושעים מיוחדים" ונושאים בכך תווית מפלה שאינה חוקית, ביקשו ממני עזרה.43
מאיר, שתמיד היה מוכן לעזור, ביקש גם ממני לעזור:
יש אסירים שהמאסר קשה להם במיוחד. אחד מהם, עורך דין לשעבר, ממש נשבר כשקיבל תשובה שלילית על בקשתו לשחרור מוקדם. הוא אלמן, ובנו בן ה-17 מתחבר לחברה רעה.
אני מנסה לקשר בינו ובין >ENG<NCSY<HEB> בבולטימור, אבל אני גם רוצה שיירשם לאוניברסיטה העברית או לאוניברסיטה אחרת בארץ. הוא מסיים את בית הספר התיכון במאי. בבקשה שלחי מיד מידע על תכניות לסטודנטים מחו"ל.44
מאיר לא סיפר במכתביו כמה קשה לו המשטר הקפדני בכלא. הוא שיתף אותנו רק בדברים הטובים. למשל, הוא כתב לנו בסיפוק רב שמאמרו על החלטת האו"ם נגד הציונות פורסם בשני שבועונים יהודיים:
בעקבות ציטוטים מתוך מאמרי על הציונות ב'בני ברית מסנג'ר' (ששלחתי לך), פרסם אותו במלואו ה'ג'ואיש פוסט אנד אופיניון' (אשלח לך).45
פרסום המאמר עודד את מאיר לכתוב מאמר נוסף: תגובה על מאמר אנטי-ישראלי מאת ג'וזף אלסופ, עיתונאי ידוע, שפורסם באותם ימים ב'ניו יורק טיימס'. אלסופ גינה בחריפות את "חוסר הפשרנות" של ישראל וטען שחוסר פשרנות זה הוא הסיבה למתח בין ישראל לוושינגטון. בתגובתו ניתח מאיר באריכות את טיב היחסים בין אמריקה לישראל. הוא ציין שמאז ומעולם הייתה מדיניותה של וושינגטון מבוססת על תכנית רוג'רס, שדרשה נסיגה ישראלית מלאה מהשטחים ששוחררו בתשכ"ז (1967), וששום דבר פחות מזה לא יספק את וושינגטון. הוא כתב שמאחר שהאינטרס הפוליטי-כלכלי של וושינגטון מנוגד לזה של ישראל, תמיד תהיה מדיניותה של ארצות הברית אנטי ישראלית, ולא משנה איזו ממשלה תעמוד בראשה. הוא קבע שעל ישראל לאמץ כבר עתה מדיניות תקיפה של אמירת "לא" לאמריקה, לספח את כל השטחים המשוחררים וליישבם מיד, ולהתחיל לייצר נשק בלתי קונבנציונלי כדי להפחית את תלותה בארצות הברית. הוא שוב הזכיר שיש להסביר לאמריקני הנוצרי שהאינטרס שלו ב"יום הדין", שהוא האינטרס האמתי שלו, הוא לעמוד לצדו של העם הנבחר.46
כשנודע למאיר שתגובתו תפורסם בירחון היוקרתי 'אמריקן זיוניסט', הוא כתב לי בגאווה:
ה'אמריקן זיוניסט' יפרסם את הטקסט המלא של תגובתי לאלסופ. רציתי שהיא תפורסם ב'ניו יורק טיימס', אך העורך כתב לי שהמאמר של אלסופ [שפתח במילים "לכבוד עמוס"] הופנה למישהו ששמו עמוס באמת, והוא [עמוס עירן, מנכ"ל משרד ראש הממשלה] רוצה להשיב. אנחנו נפרסם את המאמר שלי גם בחוברת מיוחדת.47
מאמרו של מאיר היה מופנה, בעצם, לממשלת ישראל, כפי שהסביר במכתב לפעיל הליגה בארץ, שמעון רחמים: "אני כתבתי ל'ניו יורק טיימס' תשובה על המאמר הארסי של ג'וזף אלסופ... כמובן, אני לא מסתפק בתשובה לאלסופ, אלא הכנסתי שם את העיקר — תשובה לאשליות ממשלת ישראל".48
בכ"ו בכסלו (30 בנובמבר) גילה מאיר שיש לו סיכויים רבים להשתחרר מוקדם. הוא כתב לי:
...מפקדי הכלא רוצים להיפטר ממני — לשלוח אותי חזרה לניו יורק — משום שהם פוחדים מההשפעה שלי על האסירים... ייתכן שאשתחרר מוקדם מהמצופה בגלל רצונם להיפטר ממני. אולי יתנו לי את כל הימים [של "התנהגות טובה"] שהפסדתי. את רואה, הפשע משתלם...49
אכן, ניתנו למאיר שלושים וחמישה ימי "התנהגות טובה" ושחרורו הוקדם. במקום י"ג באדר ב' תשל"ו (15 במרץ 1976) נקבע שחרורו לח' באדר א' (9 בפברואר). באמצע שבט כתב לי מאיר בשמחה שהוא קיבל ימי "התנהגות טובה" נוספים והוא ישוחרר מוקדם עוד יותר, בכ"ח בשבט (30 בינואר).50
מאיר זכה למבקרים רבים באַלֶנווּד. אמנם הנסיעה ארכה יותר משלוש שעות, אך עובדה זו לא הרתיעה את תומכיו. אנשים רבים כל כך רצו לבקרו, עד שהיה צורך לערוך רשימה ולקבוע תורים. שפרה הופמן סיפרה שהיא חיכתה כמה שבועות עד שהגיע תורה. בג' בטבת (7 בדצמבר) כתב מאיר: "שרגא ושֶלי [אחי וגיסתי] יבואו לבקר אצלי בשבוע הבא". רבים מאורחיו של מאיר העבירו בעבורו את מאמריו ל'ג'ואיש פרס'. שילה לידז כתבה לי לאחר הביקור שלה ושל בעלה מיקי אצל מאיר:
מאיר נראה טוב. הוא מחכה כבר להיות בבית, אבל הוא חש שהוא מביא תועלת רבה במה שהוא עושה באַלֶנווּד.51
בסוף טבת (דצמבר) כתב מאיר לילדים על הצלחתו להחזיר יהודים בתשובה:
יש התקדמות נוספת פה. שני אסירים מתכוונים לבקש אוכל כשר. הבוקר התחילו שלושה נוספים להניח תפילין, ואחד הפסיק לעשן בשבת.52
הכנסת ספר תורה בכלא
הישגו המרשים ביותר של מאיר בכלא אַלֶנווּד היה טקס הכנסת ספר תורה ברוב עם. הוא כתב בהזמנתו לחבר הקונגרס מריו ביאג'י: "אחד הרגעים החשובים ביותר בכל קהילה הוא הכנסת ספר תורה לבית הכנסת בשמחה עצומה".53
מאיר התחיל לפעול בעניין טקס הכנסת ספר תורה זמן קצר לאחר הגיעו לאַלֶנווּד. את ספר התורה תרם בית הכנסת 'ישראל הצעיר של קוני איילנד' שבברוקלין בתיווכו של סטנלי שומסקי, נשיא בית הכנסת. אוטובוס הועמד לרשות המשתתפים שהגיעו מניו יורק.54
מאיר כתב לי:
...ביקשתי מהנגרייה כאן לבנות ארון קודש, והשגנו ספר תורה. נקיים טקס גדול ב-11 בינואר [ט' בשבט] — שירה, ריקודים, תזמורת — בהשתתפות רבנים, אנשי ציבור ואורחים. האסירים היהודים מתרגשים מאוד, והם מרגישים יותר יהודיים.55
בהתחלה התנגד מפקד הכלא גֶ'נסן לעריכת הטקס, אך לבסוף הסכים. בהוראותיו המפורטות לעריכת הטקס הוא הזכיר את הרב אברהם יֶרֶט, ששימש אז רב הכלא במשרה חלקית:
הטקס יתקיים בחדר האוכל המרכזי מ-1:00 עד 3:00 בצהריים. האסירים היהודים יארחו כמאה אורחים שיבואו להשתתף בטקס.
לפני הטקס תישא קבוצה נבחרת של עשרים וחמישה איש, אסירים ואורחים, את ספר התורה בתהלוכה שתצא מחדר האוכל, תעבור דרך פנימיות 4-3, 6-5, 8-7, ותחזור לחדר האוכל. הקבוצה לא תיכנס לפנימיות.
לאחר הטקס יוגש כיבוד בחדר האוכל.
אורחי האסירים היהודים יורשו להשתתף בטקס.
ההסדרים נעשים בפיקוחו של הרב אברהם ירט.56
מאחר שרק מאה אורחים הורשו להשתתף בטקס הכנסת ספר התורה, הוא לא פורסם ב'ג'ואיש פרס'. הוזמנו רק חברי ליגה פעילים ואנשי ציבור, כגון חבר הקונגרס מריו ביאג'י, הרב הרצל קרנץ, הרב משה בליץ, העיתונאי ד"ר הלל זיידמן וסטנלי שליסל, נציג ארגון 'ישראל הצעיר'. באורחים היו רבים מניו יורק וכן מפילדלפיה, מבולטימור ומאזור וושינגטון. ברברה גינזברג כתבה: "באותו יום ראשון ירד שלג; למעשה הייתה סופת שלגים. כולנו הלכנו למרות זאת". פֵיי לויד שלחה עוגת דבש עם בעלה, וסיפרה שהיו שם "המון עוגות וכיבוד".57
הטקס נפתח בחדר האוכל בשירת ההמנון האמריקני ו"התקווה". את דברי הברכה נשאו אסיר יהודי, מפקד הכלא ג'נסן וכומר הכלא הפרוטסטנטי רברנד הרולד ושבורן. סטנלי שומסקי מסר את ספר התורה בטקסיות לרב אברהם ירט, רב הכלא.58
לאחר מכן יצאו הכול לתהלוכה בשבילי הכלא המכוסים שלג. ספר התורה נישא תחת חופה שהחזיקו ארבעה אנשים, וסביבם הלכו האורחים והאסירים כשהם שרים שירים בעברית. לאלה שלא הכירו את השירים חולקו דפים משוכפלים שבהם המילים העבריות באותיות לועזיות בכתב ידו של מאיר. בשירים היו "הושיעה את עמך", "ציון הלא תשאלי", "עוד יישמע". בתמונות מהאירוע נראים ריצ'רד רולניק, מחזיק את פינת החופה, ד"ר הלל זיידמן, נושא את ספר התורה ולַרי דיקטר, נושא את ספר התורה.59
כשחזרו לחדר האוכל, נשא הרב הרצל קרנץ דברים, ולאחר מכן שרו ורקדו עוד. מאיר נשא את הנאום החותם, ובו הדגיש שגם כשאסיר מאבד את החופש שלו, הוא אינו מאבד את זכויותיו החוקתיות. בתמונות מהאירוע נראה מאיר לבוש מדי אסיר בצבע חאקי. באחת התמונות הוא נראה רוקד עם אסיר שחור; בתמונה אחרת הוא נראה עומד בשעת קריאת התורה על יד השולחן שעליו ספר התורה; באחרת הוא צולם בשעה שהכניס את ספר התורה לארון שנבנה בנגריית האסירים; ובתמונה שצולמה בשעת נאומו נראה אגרופו מושט קדימה לשם הדגשה. תמונות אלו ואחרות מטקס הכנסת ספר התורה מופיעות בחוברת מיוחדת שפורסמה לאחר האירוע ביזמתו של ג'ין סינגר.60
סטנלי שומסקי סיפר:
הרב מאיר כהנא הנחה את התפילה באותו יום וכיבד אותי בעלייה... הייתה אווירה מרוממת מאוד... צעדנו עם ספר התורה בהתלהבות, בשירה, בשמחה. ובדמעות... לראות את הרב במדי אסיר היה עצוב והפריע לכולנו.61
"זו הייתה חוויה מרוממת", סיפר לי הרב הרצל קרנץ. "המפקד ישב בשקט בצד ולא אמר מילה. היו שם בערך ארבעים יהודים והרבה שחורים והיספניםב. האסירים השחורים התלהבו. הם קראו "קדימה, הרב!" ורקדו גם הם עם ספר התורה. מאיר נשא דברים על הזכויות החוקתיות של האסירים".62
ריצ'רד רולניק, שהיה אז סטודנט לרפואה, היה מארבעת מחזיקי החופה. הוא כתב: "זו הייתה חוויה מדהימה! אפילו בכלא לא ניתן היה להתעלם מהרב וממרצו השופע".63
מאיר דיווח לי על האירוע:
הייתה לנו הכנסת ספר תורה נהדרת ממש. ד"ר [הלל] זיידמן אמר שזהו האירוע הבלתי נשכח ביותר שהוא ראה אי פעם, והוא ראה דברים רבים בחייו. הגויים התרשמו עמוקות. בסוף, כשנאמתי, ציינתי את כל השינויים שצריכים להיעשות בכלא, מול פניו של המפקד, להנאתם הרבה של האסירים. הריקודים והשירה היו כמו בחתונה, והיה פשוט נפלא.64
שלושה שבועות לאחר מכן שוחרר מאיר מכלא אַלֶנווּד. האסירים היהודים הביעו את הערכתם אליו במכתב פרדה:
למאיר... היית אתנו זמן קצר בלבד, אך תרומתך הייתה מדהימה... השפעת על כולנו הן כקבוצה הן כיחידים... כולנו צמחנו על ידי נוכחותך, ונהיה, אנו מקווים, אנשים טובים יותר ויהודים טובים יותר בזכות ההיכרות אתך. כל טוב, נסיעה טובה לאהוביך ולארצנו ישראל.65
© כל הזכויות שמורות