פרק אחד-עשר: סמכות יהודית

שאלת הפרת הסמכות הרשמית של היהודים בארץ ישראל רחוקה מלהיות שאלה חדשה. תחת שלטון המנדט הבריטי הייתה הקהילה היהודית בארץ ישראל, שכונתה 'היישוב', מאורגנת בישות משותפת, כנסת ישראל, ולה שני מוסדות נבחרים – אספת הנבחרים והוועד הלאומי, שנבחר על ידי האספה. כך, אף שלא הייתה מדינה יהודית רשמית, היה מבנה מאורגן רשמי שטען לייצוג היהודים החיים בארץ ישראל ומילא תפקידים כעין ממשלתיים, פרט לכך שייצג את היהודים למול הכובשים הבריטיים. קיצורו של דבר, הייתה גם הייתה סמכות יהודית רשמית בארץ.

בכ"ז בניסן תרצ"ו (19 באפריל 1936) פתחו ערביי יפו בפוגרום, כשהם תוקפים יהודים בכל מקום שבו יכלו להשיגם. שבעה-עשר יהודים נרצחו באותו יום בסכינים ובגרזינים. זו הייתה תחילתה של האינתיפאדה הערבית, שלמעט הפוגה קצרה יחסית, נמשכה עד האביב של שנת תרצ"ט (1939). יותר מחמש מאות ועשרה יהודים נטבחו אז; נשים נאנסו וגופן חולל באכזריות; היהודים ספגו נזק לרכוש בסך מאות מיליוני דולרים, ובתיהם, שדותיהם ויערותיהם נשרפו ונהרסו. 

והמאפיין המדהים ביותר של תקופה נוראית זו הוא מדיניותה הרשמית של הסמכות היהודית הרשמית. בתגובה לטרור, לרצח, לאונס, לאימה – היה הקו הרשמי של ההנהגה היהודית קו של הבלגה ואיפוק. תוך עיוות מטורף וחסר היגיון של המוסר, שהדיו מצלצלים עד ימינו, הושווה מושג הנקמה כאמצעי להפחדת הערבי והטלת אימה עליו כדי שיחדל מרצח יהודים, לטרור הערבי נגד יהודים חפים מפשע. אותו הלך רוח מעוות מהגטו של עם שעזב את הגלות, אך לא הצליח להשתחרר מהגלות שבתוכו. אותו חוסר שפיות שאוחז ביהודים המתגויים והמסורסים מוסרית כיום, שלט ברמה כבר בימי האינתיפאדה של שנות השלושים. 

"אנחנו טובים מהם". אכן – מתים יותר, אך 'טובים יותר'. "הבה לא נרד לרמה שלהם". אכן – ירדנו שני מטרים מתחת. תוך דחייה בלתי יהודית של המושכל ההלכתי היסודי – "הבא להרגך, השכם להרגו", הנהיגה ההנהגה היהודית – הסמכות הנבחרת – מדיניות של התאבדות ושיגעון. 

אפשר לשמוע הד מדהים בדמיונו לקולות הנשמעים בזמננו כשמתבוננים במאמר שפורסם בביטאון הרשמי של תנועת השמאל 'השומר הצעיר' (כ"ה באלול תרצ"ז – 1 בספטמבר 1937): 

מיד פרצו לקדמת הבמה אותם נאצים ופשיסטים המתרבים בקרבנו (צללים של ימינו – מ"כ) על מנת להעניק בסיס רעיוני להסתה חסרת האחריות, המבקשת להוכיח כי נכון יהיה אם גם אנו נשמש כגורם 'פעיל' במחול הדמים המזעזע את המוסדות בקרבנו.

אותן השמצות והכפשות; אותם 'ערכים' בלתי מוסריים ומגונים שעליהם דיברו רבותינו באומרם: "כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן"1. אותה 'מוסריות' בלתי תקינה ומעוותת שממנה הזהיר הרמב"ן, כאשר הכריז: "ברחמנות הטפשים יאבד כל משפט"2.

אפילו חברים בממסד היהודי החלו להיות מוטרדים יותר ויותר. חברים ב'הגנה', ארגון ההגנה הרשמי של היישוב היהודי הרשמי והמאורגן, החלו לרטון. בי"ד במרחשוון תרצ"ז (30 באוקטובר 1936) כתב "חבר השורה" בביטאון הרשמי 'במחנה': 

...אך לו השכלנו לענות, למחוץ ולרטש ברגע הנכון, ודאי שחומם המזרחי [של הערבים] היה פוחת והולך. ובודאי שהתחצפותם וגבורתם של מלאכת הסכין בגב לא היתה מביאה לנו קרבנות שוא! עלינו להסתגל לתנאים כהסתגל חיה בג'ונגל. חוק עברי קדום במוחי: "הקם להרגך השכם להרגו!"

תנו לנו אות! שיברו את הקו המחפיר! כי בנפשנו הוא!

המדיניות לא רק לא נשברה, היא התחזקה. יהודים המשיכו להירצח, נשים נאנסו, רכוש נהרס. ומדיניות ההבלגה המבישה והמטורפת עמדה בעינה. עד שנשברה. נשברה לרסיסים. על ידי נקמה. 

הדחף בתוך ה'הגנה' למען מדיניות פעילה יותר, כבר הביא לידי פילוגים והמרת סמכות. כעת צמח מתוך שורותיה הארגון הצבאי הלאומי, שקיבל עליו את מנהיגותו הרוחנית והרעיונית של המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי הוגלה מהארץ בידי הבריטים ולא יכול להיכנס אליה. פרט לכך, הוא היה למטרה של תעמולה חסרת תקדים (עד ימינו) של השמצה והשחרת שמו בידי רודני השמאל. כל זאת לא הצליח למנוע מהאצ"ל, בהנהגתו החדשה של דוד רזיאל, לשבור בשאט נפש את ההבלגה, ומתוך אהבת היהודים שעד כה נטבחו, להרים אל על את הזרוע היהודית הנטויה של התקפה ונקמה. 

רזיאל, חניך בית"ר ומנהיגה ז'בוטינסקי, היה יהודי דתי מירושלים. אביו היה תלמיד חכם, ודוד עצמו למד בישיבת 'מרכז הרב' מיסודו של הרב קוק זצ"ל. הוא צפה במרירות ובתסכול, שעה שמתקפות הערבים גברו, ובאותו הקצב גבר חוסר המעש בקרב היהודים. בכ"ט באייר תרצ"ז (10 במאי 1937) הותקפו חברי היישוב 'בית יוסף' שבעמק יזרעאל בדרכם לעבודה. שדה השעורים בתל עמל הוצת באש בידי כנופיות ערביות. ואז, בט' בסיוון (19 במאי), ברחוב שטראוס, בליבה של ירושלים, נורה יהודי למוות. יהודי העיר זעמו, אולם ההנהגה הרשמית התמידה במדיניותה תוך דרישה נוקשה "לשמור על משמעת מוסרית". ואולם הפעם, הגורל כבר נחרץ. 

דוד רזיאל, איש הספר, בעל ההכרה הדתית והמוח הצבאי המבריק, מפקד האצ"ל, צפה בעת שבני האספסוף הערבי לעגו ליהודי וראו בו 'ולד-אל-מוות', ילוד למוות, בצפותם ליום הגדול שבו ישחטו את היהודים, ליום של 'אטבח אל-יאהוד'. ורזיאל חשב בנפשו: אם הערבים רוצחים יהודים, האם עלינו להגביל את עצמנו לניסיונות להודפם? אם אנו מגבילים את עצמנו להדיפתם, מדוע שלא ימשיכו לנסות לתקוף ולרצוח יהודים? איזו הרתעה יש בפעולותינו, שתשכנע אותם כי טובתם היא לחדול מלרצוח יהודים? 

וכך, בבוקר אחד, כשבאוזניו מצלצלות הקריאות והבכיות של אנשים, נשים וילדים יהודים שנרצחו ושנפצעו, הכריז דוד רזיאל – "כאשר עשו לי, כן עשיתי להם"3. מילותיו של שמשון, הלקח של היהדות. 

בחדר קטן ששימש מטה צנוע לאצ"ל בירושלים, ישב דוד רזיאל עם חבר בארגונו הקטנטן. בזהירות, שרטט את תוכניתו. האיש הנהן בראשו בהבנה. רזיאל שלח את ידו אל מתחת לחולצתו והוציא משם אקדח – אקדחו האישי. בלא אומר ודברים, הושיט אותו לחבר האצ"ל. זה בתורו קם ממקומו, לחץ את ידו של רזיאל, ויצא לדרכו. 

באותו הבוקר, בשעה חמש ושלושים, נורה למוות ערבי שהלך ליד מועדון 'מנורה' ברחוב בצלאל. האצ"ל שבר את ההבלגה; הוא גמר בדעתו לנקום את דמו של היהודי באמצעות זה של הערבי. 

הממסד היהודי, מונהג בידי אנשי תנועת העבודה, הגיב בזעם שטרם נראה כמותו. ביטאון ההסתדרות, 'דבר', הביע את רתיחתו במאמר העורך שנפרס על העמוד הראשון: "מחובתו של הישוב להכריז בגלוי את גינויו כלפי אותה פעולה מגונה. רק כנופיה חסרת אחריות שאין לה שום אחריות ציבורית או מוסרית מסוגלת לבצע מעשה כזה". 

לא חלפו עשרים וארבע שעות, והכנופיות הערביות, שלמדו ככל הנראה מתוך התגובה היהודית הרשמית כי הן יכולות להיות סמוכות ובטוחות שמדובר במקרה חד-פעמי, רצחו יהודי נוסף. זה היה אברהם זינדני, והוא נורה למוות בדם קר ליד לוד. בכ"ד בסיוון (3 ביוני) זרקו הערבים פצצה על אוטובוס יהודי שנסע ממאה שערים לגבעת שאול. באורח נס היא לא התפוצצה. בתוך כך אירעו ברחבי הארץ רציחות, מקרי אונס ושרפת שדות של יהודים, והם התרבו ביחס ישר למדיניות היהודית הרשמית, מדיניות האיפוק. דוד רזיאל, ביודעו זאת, התכונן לשבירתה הרשמית של המדיניות הזאת. 

היום ההוא הגיע בב' בכסלו תרצ"ח (6 בנובמבר 1937). הערבים והמופתי ציינו אותו כ'יום ראשון השחור'. קבוצת יהודים הותקפה בעיר העתיקה, וכעת, לאחר חודשים של אימונים והכנות, יצאו אנשיו של רזיאל לפעולה. באותו היום נורו שני ערבים שהילכו ברחוב עזה שבשכונת רחביה. אחד מת והשני נפצע. כעבור חצי שעה נורו שני ערבים בשכונה החדשה 'בית ישראל', ובאותו הבוקר, בשכונת רוממה, הותקף אוטובוס ערבי בנשק אוטומטי, ושני ערבים נהרגו. 

בכך לא תם העניין. כדי להראות שהאצ"ל מסוגל לתקוף בכל רחבי הארץ, נזרקה פצצה באותו היום בחיפה לתוך בית קפה ערבי ליד אולם הקולנוע 'ארמון', ושני ערבים נורו באזור ואדי ניסנס. היהודים הרשמיים העלו קצף על פיהם, שעה שלראשונה החלו הערבים להלך ברחובות בחשש. 

האצ"ל, ארגון קטן וחסר פרוטה, שנרדף בידי השלטונות הבריטיים ובידי עמיתיהם היהודים, בנה אט אט את כוחו, ככל שהטרור הערבי התפשט. אילו יישמו ה'הגנה' והמנהיגות היהודית הרשמית את המדיניות שרצה בה האצ"ל, היו הערבים מוכים אימה באופן חסר תקדים, עד שהיו מקפלים את הזנב בין רגליהם ויושבים בשקט. אולם כל עוד נתפס האצ"ל כארגון קטן, המשיכו הערבים להתעלם ממנו ורצחו יהודים באופן הולך וגובר. תחת עידודם של המופתי ושל בית הדין המוסלמי העליון והמועצה העליונה, החלו הכנופיות להפוך את ארץ ישראל לארץ הפוגרומים שהציונים התיימרו לשים להם קץ. רזיאל, תוך שהוא עובר מבית לבית כדי להינצל ממעצר ומתגובת אחיו היהודים, בנה אט אט את המכונה שלו למלחמה בטרור. כעת היא הכתה, תוך שהיא מולידה אימה בקרב הערבים וזעם בקרב היהודים. 

בז' בתמוז תרצ"ח (6 ביולי 1938) הוטמנו פצצות זמן בכדי חלב והונחו בשוק הערבי בחיפה בידי חבר אצ"ל שהתחפש לסבל ערבי. בפיצוץ שאירע לאחר מכן, נהרגו עשרים ואחד ערבים, וחמישים ושניים נפצעו. האימה התפשטה בקרב ערביי חיפה, שנמנו עם אויביה האכזריים ביותר של הציונות. 

התקפה זו הגיעה בתגובה לרציחתם של שני יהודים יום קודם לכן בירושלים, וערביי ירושלים לא נשכחו. פצצה שנזרקה לתוך קבוצת ערבים ברחוב דוד בעיר העתיקה הרגה שני ערבים ופצעה ארבעה. כעבור יומיים זרק האצ"ל פצצה לתוך קבוצה של ערבים שחיכו ליד תחנת אוטובוס סמוך לשער יפו. שלושה נהרגו ותשעה-עשר נפצעו. כעבור שבוע, ביום שישי, כאשר ערבים יצאו ממסגדם לרגלי רחוב דוד בעיר העתיקה, הופעל מטען נפץ חשמלי וגבה את חייהם של עשרה ערבים ופצע שלושים. 

התגובה היהודית הרשמית גבלה בהיסטריה. 'האיחוד', גוף שהורכב מאינטלקטואלים כמו ד"ר יהודה מגנס מהאוניברסיטה העברית, מרתין בובר4 ואחרים, גינו את ה'טרוריסטים' היהודים בלשון שמעולם לא נשמעה מפיהם ביחס לכנופיות הערביות. בן-גוריון, וייצמן ומנהיגים יהודים נוספים קראו לציבור היהודי "לכרות את הסרטן מקרבנו". לאנשי האצ"ל הודבקה התווית של "רוצחים, פשיסטים וקיצוניים הפועלים בניגוד לרוב הנבחר בקרב היהודים". מעתה כונו בתואר 'פורשים', כמי שפרשו מהקהל. 

לכל זאת לא הייתה השפעה מרובה במיוחד על דוד רזיאל. בכ"ו בתמוז תרצ"ח (25 ביולי 1938) הופעלה פצצה במשקל שלושים קילוגרם בשוק הערבי בחיפה. היא הוטמנה בחבית מלפפונים חמוצים וגרמה למותם של שלושים וחמישה ערבים לפחות ולפציעתם של כשבעים נוספים. הערבים הוכו באימה; היהודים נהיו היסטריים. רזיאל היה מרוצה. 

חודש לאחר מכן עבר האצ"ל לפעול ביפו, קן צרעות שבו הכנופיות הערביות האכזריות ביותר ברחבי הארץ. חבר אצ"ל, שוב מחופש לסבל ערבי, הניח פצצה בשוק הערבי של דיר-אל-סאלח. לפי הגרסה הרשמית, עשרים ואחד ערבים נהרגו ושלושים וחמישה נפצעו. בפועל, הרבה יותר מהם הלכו לעולמם. 

ח' באדר תרצ"ט (27 בפברואר 1939) היה ל'יום שחור' נוסף בעבור הערבים, כאשר האצ"ל, שכבר חש את התמוטטותו של הטרור הערבי לנוכח נקמה יהודית, תקף בשלוש ערים. בחיפה אירעו שני פיצוצים עזים, אחד בדלפק הכרטיסים של תחנת הרכבת במזרח חיפה, והשני בשוק הערבי. עשרים ושבעה ערבים לפחות נהרגו. כעבור חצי שעה, בירושלים, שלושה ערבים נהרגו ושישה נפצעו בפיצוץ מטעם האצ"ל ברחוב דוד, ועוד אחד נהרג כשנסע באוטובוס ערבי שהותקף כאשר עבר את מחנה יהודה. 

לסיומו של יום, מתקפות על ערבים בתל אביב ליד תחנת הכוח בצפון ובשכונת סלמה בדרום גרמו למותם של שלושה נוספים. 

אין אדם שהיה לסמל של שבירת ההבלגה, כמו יהודי בן שמונה-עשרה ששמו שלמה בן-יוסף. 

בחול המועד פסח של שנת תרצ"ח (1938) גבר המתח במושבה היהודית ראש פינה שליד צפת. דווח על תנועה מוזרה של ערבים באזור, שדות הוצתו, ולא היה כל ספק שערביי הכפר דג'ני, המשקיף על המושבה היהודית, מתכננים טבח נוסף. 

שלושה ציונים צעירים, שלמה בן-יוסף, אברהם שיין ושלום ז'ורבין, חברי ארגון הנוער הציוני בית"ר, היו נחושים לשים קץ לנוכחותם של ערבים מעוררי חשדות העוברים בראש פינה. בצוהרי יום כ' בניסן תרצ"ח (21 באפריל 1938) הם עמדו וצפו על הרחוב המחבר את צפת עם ראש פינה וראו שמתקרב אוטובוס המוביל ערבים אל מחוץ לאזור. הם ירו בו, החטיאו, והאוטובוס סב על עקבותיו וברח במהירות. הבריטים, שהיו עקרים כל כך כשהיו אמורים ללכוד טרוריסטים ערבים, גילו עתה מהירות ותעוזה, כאשר מצאו את 'הטרוריסט היהודי...' 

לעיניהם הנדהמות של אנשי היישוב היהודי בארץ, שפטו הבריטים את בן-יוסף למוות בתלייה. יהודים מהיישוב צעדו במחאה, התכנסו בבתי הכנסת, התחננו על חייו של מי שאהב את ציון. אולם בן-יוסף עצמו לא התחנן. הוא סירב לבקש רחמים מממשלה בריטית אימפריאליסטית, שלא הייתה לה כל זכות קיום בארץ ישראל. השמש זרחה ביומו של ל' בסיוון תרצ"ח (29 ביוני 1938), ושלמה בן-יוסף, בן שמונה-עשרה, נלקח לגרדום של כלא עכו להיתלות. אמו המבוגרת שלחה מפולין מברק בהול לנציב העליון והתחננה שהתלייה תידחה, כדי שתוכל לראות את בנה בפעם האחרונה. שונאי הציונות דחו את בקשתה. 

האסירים היהודים בתאיהם הביטו בשעה שאדם צעיר פסע במסדרון המוביל לחצר. פתאום שמעו את קולו. הוא שר – "כל עוד בלבב פנימה... עוד לא אבדה תקוותנו". 'התקווה', ההמנון הלאומי הציוני. ואחר זאת דממה. הציוני הראשון שזכה להיתלות בארץ ישראל מאז ימי מלכות רומי לא היה עוד בין החיים. אולם שמו ייזכר לעד הן בקרב הציונים הן בקרב האנטי ציונים. כי במותו הרים אל-על את נס המרד וסלל את הדרך לתקומתה מחדש של ציון. 

הוא שבר את ההבלגה; הוא המרה את הסמכות היהודית המקובלת, כדי להציל יהודים. 

יש עוד חומר מהסוג הזה, אולם דומני שהמסר ברור. 

דוד רזיאל היה קרוי 'טרוריסט', 'רוצח', שמעשיו נוגדים כל ערך יהודי כפי שהורגלנו לחשוב. כיום אפשר לקנות בול ממלכתי של מדינת ישראל המוקיר את זכרו. ואפשר לבקר ביישוב השוכן ממערב לירושלים ושמו 'רמת רזיאל'. ואפשר לגור ברחוב רזיאל שבשכונת תלפיות-מזרח בירושלים. ואפשר לשמוע נאומים המהללים את רזיאל ולראות אנדרטה שהוקמה לזכרו ב'מצודת זאב', המטה הראשי של תנועת הליכוד ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב. ואפשר לשמוע שירי הלל לרזיאל בנאומיהם של יצחק שמיר, מנחם בגין ומשה ארנס5, בה בשעה שהם מגנים מתקפות של יהודים נגד ערבים. כיום, בימי האינתיפאדה הנוכחית. 

צביעות? בוודאי, אך יותר מכך. 

ליבו של הסיפור על דוד רזיאל הוא העובדה שרצח וטרור נגד יהודים, מהסוג שהתרחש בעת שהבריטים שלטו בארץ, חזרו להתרחש כיום במדינה העצמאית המנוהלת בידי יהודים. וזה עושה את המצב למגונה הרבה יותר. חדלונה של הממשלה היהודית מלהגן על חיי יהודים בכל האמצעים העומדים לרשותה, בנקיטת כל צעד אפשרי נגד הערבים – חדלונה זה הוא יותר מפלילי. והזעקה הנשמעת מפי אותה ממשלה (כמובן, עם אנשי השמאל) נגד כל תגובה יהודית, ולו הקלה ביותר, נגד הערבים – מגוחכת להחריד. 

לשום ממשלה, לרבות ממשלת ישראל, אין זכות למחות כאשר בשל חדלונה מלמלא את חובתה הבסיסית להגן על אזרחיה, קמים יהודים יחידים, החוששים לחייהם ולעתידם, ונוקטים פעולות להגנה עצמית. הזכות היחידה בעלת התוקף של כל ממשלה, לרבות ממשלת ישראל, לשלוט על העם, בנויה על חובתה להעניק הגנה לאותו עם. כאשר היא מפרה חיוב זה, רשאים האזרחים להעלות את השאלה אם הם חייבים בנאמנות כלפי מה שמבחינתם נעשה לסמכות חסרת תוקף. 

האמת היא, שרבים הם הישראלים שבתסכולם, במרירותם ובחששם לקיומם, היו שמחים לו קם כיום דוד רזיאל חדש, שידבר אל הישמעאלים – צאצאיו של מי שעליו נאמר "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו" – בשפה היחידה שאותה הם מבינים. טרוריסטים וברברים אכזריים מבינים שני דברים – טרור ואכזריות. על כך עמדו רבותינו באומרם – "כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן". רבים היו רוצים שיקום רזיאל נוסף, שילמד את הערבי את הלקח של עוצמה יהודית, שיגונה בפי כל המתייוונים של הממסד, ושבסופו של דבר יזכה בכבוד של גיבור לאומי. 

ברגע שעומדים מול השיגעון וקוראים עליו תיגר, הוא עשוי להתגבר, אולם המצב לעולם לא יהיה כפי שהיה. האצ"ל, כעת תחת מנהיג חדש, מנחם בגין (רזיאל נהרג בעיראק כאשר שירת תחת הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, לאחר שהאצ"ל הכריז על הפסקת אש זמנית8), שוב שבר את קו ההבלגה של היישוב. הפעם זו הייתה מלחמה נגד הבריטים. אלביון הבוגד והרמאי, באמצעות 'הספר הלבן' שמנע מיהודים להיכנס לארץ, למעט קומץ מועט, היה הסיבה העיקרית לעובדה שיהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית לא יכלו למצוא חוף מבטחים בארץ היחידה שהיא שלהם. מאות אלפי יהודים שיכלו להינצל נספו בגלל הבריטים. 

כעת הכריז האצ"ל על מלחמה בבריטים, והדבר עורר את כעסו ואת צערו של הממסד היהודי הרשמי. ואולם העובדה היסודית עמדה בעינה – הבריטים, בזמן התרחשות מאורעות השואה, דחו מן החוף אוניות יהודיות מלאות ביהודים נואשים שנמלטו מהיטלר. 

אונייה אחת, שעליה שמונה מאות יהודים מרומניה, שאך בקושי הצליחו לברוח משלטון הכיבוש הגרמני במדינה, קיבלה הוראה לשוב לכיוון הים. היא טבעה בים התיכון, ואיתה כל היהודים שעליה. האיש שהיה ממונה על ביצוע המדיניות הבריטית כולל הוצאת יהודים להורג9 הוא הלורד מוין, אדם ממוצא אירי שבגד בארצו שלו כאשר שימש איש מפתח בדיכוי המהפכנים האירים ששאפו לעצמאות בעבור אירלנד החופשית. כאשר התחננו בפניו היהודים לאפשר למיליונים מאחיהם שנזדמנה להם האפשרות לברוח מהשואה, להיכנס לארץ ישראל, נבח מוין – "מה אני אמור לעשות במיליון יהודים?" אויב נוסף של הציונות הצטרף לשורות, אולם הפעם התגובה היהודית הייתה שונה בתכלית. 

בכ' במרחשוון תש"ה (6 בנובמבר 1944), בשעת אחר הצהריים חמה בקהיר, חזר הלורד מוין ברכב צבאי קטן ממשרדו לביתו המרווח שבשכונת זמלק האמידה. שני אנשים ניגשו לעבר המכונית. שני כדורים קרעו את האיש ששקד בדבקות על משימתו למנוע מיליון יהודים מלחיות. המשטרה דלקה אחר השניים והם נתפסו, אולם בעבור הלורד מוין זה כבר לא שינה דבר. הוא מת, וההלם שאחז באימפריה הבריטית התעצם כאשר נתגלה כי שני האנשים הצעירים הם חיילים יהודים, חברי תנועת השחרור הלאומי הידועים בשם 'לוחמי חירות ישראל', מיסודו של אברהם (יאיר) שטרן. 

הלח"י הייתה קבוצה קטנה שנוסדה בידי אנשים שפרשו מהאצ"ל, כאשר מנהיגם, אברהם שטרן, סירב לחדול מהמלחמה בבריטים אף לאחר שהחלה מלחמת העולם השנייה. שטרן היה אדם מזן נדיר. בעל הכרה דתית עמוקה10, כותב ומשורר בחסד עליון. הוא חיבר את המנון הלח"י 'חיילים אלמונים': 

"חיילים אלמונים הננו בלי מדים וסביבנו אימה וצלמוות,

הבריטים ראו מטרה עליונה בחיסול פעילותו. בפברואר תש"ב (1942) הם מצאו אותו בבית בתל-אביב וירו בגבו כאשר הובילו אותו במורד המדרגות. אולם תלמידיו המשיכו במאבק כששרו בלחש את ההמנון: 

רצוננו: להיות לעולם בני חורין, חלומנו: למות בעד ארצנו.

מהחומר הזה קורצו שני המתנקשים הצעירים בלורד מוין, אליהו חכים ואליהו בית-צורי. הבריטים היו נחושים שהשניים ימותו, ומכיוון שהם שלטו במצרים, הם קבעו שהנאשמים יישפטו בבית משפט צבאי. התוצאה הייתה צפויה מראש, ובשעה שמונה בבוקרו של יום חמישי ח' בניסן תש"ה (22 במרץ 1945) עלו שני הגיבורים הצעירים לגרדום. לשום יהודי לא הותר להיות נוכח במעמד, אולם ככל שהבריטים האמינו שרציחתם של שני הציונים תדכא את המרד, הם טעו, ובגדול. בתוך שלוש שנים, שלטונם בארץ ישראל היה עתיד להסתיים, לאחר שרוסק בידי יהודים מסוג זה, שנקמו את מות אחיהם ואחיותיהם. 

ואולם הממסד היהודי הרשמי היה עסוק בעניינים אחרים. מתוך זעם ושנאה שגבלו בשיגעון החלו מנהיגי היישוב היהודי בפעולות שנועדו לרסק פיזית את ה'פורשים'. מה שהניע אותם היה נושא אחד – האיום על סמכותם. כבר בתשרי תרצ"ח (ספטמבר 1937) שלח האיש שעמד בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית (ואשר היה עתיד להיות שר החוץ הראשון של מדינת ישראל11), משה שרתוק (שרת), מברק לפרופסור ז' ברודצקי ממועצת המנהלים של הסוכנות היהודית בלונדון. במברק זה הכריז כי הוא "מוטרד מאוד בשל המשך מעשי התגובה של יהודים". הוא הצהיר שהציע לנציב העליון הבריטי(!) "לגייס כמה מאות כוחות משטרה מיוחדים מירושלים, מתל אביב ומחיפה כדי לשמור את הסדר הציבורי". מזעזע. אולם טיפוסי כל כך. מוכר כל כך. 

אכן, בנאום שנשא לקהל בגן רינה בתל אביב (כ"ז באלול תרצ"ז – 3 בספטמבר 1937) איים שרתוק (שרת) במלחמת אחים נגד היהודים חברי האצ"ל – "הבה נאמר ברורות, כי אם לא נגיע לאחדות ממושמעת ולאחריות משותפת בתגובה לרציחות המתועבות – תתרחש מלחמה (מלחמת אזרחים) בתוך היישוב". בהעירו על הנאום ועל האיום להילחם באחים יהודים, כתב אחד הכותבים בעיתון 'דבר', ביטאונה של ההסתדרות מטעם תנועת העבודה, י' בן-דור, מילים אלו: 

"שרתוק הכריז בפומבי כי הישוב לא יאפשר למשחק דמים להתחולל בקרבו... הישוב ילחם כנגד זה, והרוויזיוניסטים (מפלגתו של ז'בוטינסקי)12 יודעים זאת אף הם, והישוב לא יקבל על עצמו את עולם של חוליגנים, שודדים וסיקריקים לאומיים (הקבוצה האנרכיסטית מסוף ימי בית שני)..." 

ואחד ממנהיגי ה'הגנה', אליהו גולומב, הכריז באספה מיוחדת של מנהיגי היישוב היהודי (כ"ט באלול תרצ"ז – 5 בספטמבר 1937): "אין כל מקום לתגובה רפה; עלינו לנקוט יד ברזל נגד הטרור (היהודי)". ושרתוק (שרת) קבע באותה אספה: "כולנו יודעים כי אלו האחראים לפעולות האחרונות הם ארגון נפרד... ארגון קטן, שאינו ירא כלל מכוחות היישוב המאורגנים, ואינו מקבל את מרותם; לעולם תהיה סכנה קבועה בהקשר לארגון הזה". 

איך שום דבר אינו משתנה עם השנים. אפילו כאשר הממסד המדכא של היום מורכב מאותם אנשים שהשלטונות של אתמול ניסו לרסק. אולם לעניין זה נחזור בהמשך. 

כעת, בשנת תש"ה (1944), לאחר שהלורד מוין חוסל בידי 'הפורשים', עלה קצפו של מנהיג היישוב דוד בן-גוריון. בדבריו בפני ועידת ההסתדרות (ו' בכסלו תש"ה – 22 בנובמבר 1944), נאום שמשום מה הושמט מאוסף כתביו, הכריז בן-גוריון מלחמה על יהודים. בדבריו הכריז כי חברים ואוהדים של 'הפורשים' יסולקו ממקומות עבודה ואף מבתי הספר. יותר מכך, יש לתפוס אותם ולהעבירם לידי הבריטים. שכן ליהודים בארץ ישראל, כך אמר מנהיג היישוב היהודי, יש "אינטרס משותף עם הבריטים". מגונה? נראה שאין במילה זו די חוזק לבטא את התחושה העולה מהדברים. 

להלן קטעים נבחרים מהנאום: 

"הגיע הזמן של פעולות", אמר בן-גוריון. "גם אם נוקיע ונכתים אותם כפאשיסטים, עוכרי ישראל ועוד ועוד – אני אראה בזה רק יריה ריקה וחסרת ערך... נתבענו על ידי המוסדות העליונים, ההנהלה הציונית והועד הלאומי להקיא אותם מתוכנו, ואני רוצה לתרגם תביעה זו לשפת המציאות והמעשה... אני בטוח שהם יושבים עכשיו ומחכים מה יצא מהועידה הזאת... התביעה להקיא אותם מתוכנו צריכה להיות מתורגמת לשפת מעשים ע"י כל אחד ואחד מאתנו... ונכלא בלבנו כל רגש פרטי... אל יטיפו לנו על רחמנות... יודרכו כל נער ונערה ע"י אירגוני הנוער וע"י ביה"ס שהם לומדים בו, שאם יבואו מהכנופיות לאביו ולאמו לדרוש כסף – ימסור מיד את הדבר למי שצריך; ואם אין הוא יודע שום כתובת אחרת – ילך למשטרה [הבריטית]".

הנאום נמשך –

"במידה שהשלטון והמשטרה הבריטיים מעונינים בביעור הטרור – במידה זו אנו משתפים אתם פעולה... בלי עזרה לשלטונות – ובלי עזרת השלטונות לנו – לא נצליח לעקור את הנגע. אני שולל את ה'חסידות' שהיתה מוצדקת בתנאים אחרים, בזמנים אחרים, ובתקופות אחרות. במסיבותינו אנו זוהי חסידות של שוטים, זוהי חסידות מסולפת... לא תיתכן שום נייטראליות בינינו ובין הטרוריזם... או כנופיות טרוריסטיות או ישוב מאורגן. אין מנוס משתי ברירות אלו".ל

את נאומו התקיף גיבה בן-גוריון במעשים בשולחו יחידות מיוחדות של ה'הגנה' לחטוף אנשי אצ"ל. פלוגות המחץ המיוחדות של ה'הגנה', ובראשי תיבות: הפלמ"ח, חטפו, היכו ועינו יהודים. ה'הגנה' דלתה מידע באמצעות כוח שהופעל נגד חלק משבוייה היהודים, ואילו את השאר היא העבירה ישירות לידי הבריטים. אנשיו של בן-גוריון אף סיפקו לבריטים שמות של מאות מלוחמי האצ"ל, ואף גילו לבריטים את מקומות המסתור של הנשק, שרכש האצ"ל במאמץ רב. לפעולות אלו קראו ב'הגנה' 'הסזון'13, עונת הציד. מגונה? לא, גרוע מכך, גרוע בהרבה.

אכן כן, ליהודים בארץ ישראל היסטוריה ארוכה של הפרת הסמכות של המנהיגות הרשמית כאשר על הפרק עומדים חייהם וביטחונם של יהודים. ולמנהיגי הציבור היהודי בארץ ישראל, הסמכות הרשמית, כבר מימי הבריטים ובהמשך – בימים שאחרי קום המדינה, יש היסטוריה ארוכה של שבירת יהודים ששאפו להילחם באויב למרות ההנהגה היהודית. הם רצחו יהודים בכוונה תחילה. 

דמוקרטיה בישראל? חירות פוליטית? אף לא במקצת. מילת המפתח כאן היא כוח. והיותם אחוזים בנפשם בטירוף באותו כוח; נחישותם להחזיק את הכוח בידם שלהם – בכל מחיר. ומשום כך הם לעולם לא יאפשרו שינוי אמיתי, יסודי, שיאיים על מקור הכוח שלהם. הם לעולם לא יאפשרו שינוי יסודי באותה שיטה המאפשרת להם לשלוט במוקדי הכוח, בעושר, במדינה. הם ירסקו כל אופוזיציה משמעותית ששונה מהם, ושתאיים לסלק את זכויות היתר הַמּוּבְנוֹת שלהם, שמזכירות את האחוזות הפיאודליות מימי הביניים. 

כמעט אף אחד ממנהיגי הציונות לא הגיע ממדינה דמוקרטית. הם היו באופן גורף תוצרים של מדינות מזרח אירופה, בעלות התרבות והמושגים הרודניים. הם היו ברובם הניכר סוציאליסטים או יהודים בעלי מוח ביורוקרטי ורודני. הם יכולים לדקלם שירי הלל על אודות 'העם', אולם במקרה הטוב הם שיקבעו מה 'הטוב ביותר' בעבור אותו עם. החל מהימים הראשונים, המפתח להבנת כל הסיפור היה נושא הכוח. 

מסיבה זו, הבחירות בישראל היו מראשיתן נגועות בתופעות של זיופים ורמאויות. יהודים במושבים, ספרדים שומרי מסורת בדרך כלל, הגיעו לארץ כעולים חדשים חסרי כל רקע פוליטי, והוזהרו כי 'ההטבות' שהם זכאים להן מהמדינה תלויות בתוצאות ההצבעה שבכל מושב. ערבים נוצלו בציניות, בשעה ששוחד הגיע לידי המוכתרים ולראשי החמולות, על מנת שיביאו את כל הכפר להצביע למפלגות ה'נכונות'. השימוש המכוון בקלפיות עם מעטפות נייר עשה את האפשרות לרמות לקלה ביותר. ואכן, מבקרת המדינה תקפה בחריפות את הליך הבחירות באייר תשמ"ט (מאי 1989), והכריזה כי הבחירות לכנסת השתים-עשרה, שנערכו במרחשוון תשמ"ט (נובמבר 1988), "אינן משקפות את התוצאות בפועל". 

ואלו דברי העיתון העברי היוצא לאור בארצות הברית, 'ישראל שלנו': "מבחינה מעשית הורתה מבקרת המדינה שהבחירות לכנסת היו מזויפות. היא ציינה שורה ארוכה של אי-סדרים בהליך ההצבעה, המטילים צל כבד על חוקיותן של הבחירות האחרונות שנערכו בישראל". 

כוח. זה מה שאחז אותם אז, וזה מה שאוחז אותם כיום, הן את הליכוד הן את מפלגת העבודה. לא 'דמוקרטיה' ולא 'שלטון החוק' ולא 'צדק', כי אם כוח. כוחם שלהם. וכדי לשמר את הכוח הזה, הם לא יימנעו אף מלרצוח יהודים. 

הם רצחו יהודי דתי, פרופ' יעקב דה-האן, בשנת תרצ"ד (1934), משום שהיה אנטי ציוני. אכן, ראשי הקבוצה שהיו אחראים לרצח הם יצחק בן-צבי, לימים נשיא מדינת ישראל, ואשתו, משוררת נודעת14 – שניהם מראשי תנועת העבודה. הם רצחו נער בן שבע-עשרה ששמו ידידיה סגל, בשל חשד שהשתייך לאצ"ל. הוא עונה בידי כנופיית חוטפים של ה'הגנה' ומת בידיהם. ראש עיריית ירושלים טדי קולק היה דמות מפתח בחטיפתם ובעינויָם של חברי ואוהדי האצ"ל. 

גרוע מכך, הדוגמה המחרידה ביותר היא הפצצתה המכוונת של אוניית האצ"ל, 'אלטלנה', מול חוף ימה של תל אביב בסיוון תש"ח (יוני 1948), ורציחתם של שישה-עשר יהודים שהיו על סיפונה. 

זה היה זמן קשה ביותר בעבור המדינה היהודית בצעדיה הראשונים, לאחר שנוסדה בקושי חודש קודם לכן. צבאות מצרים, ירדן, סוריה, לבנון ועיראק פלשו לתוך הארץ. הצבא הישראלי החדש ספג תבוסה קשה, ועימה חללים רבים, בלטרון שבמרכז הארץ. כוחות מצריים עמדו כעת במרחק שלושים קילומטרים בלבד מאשדוד, בדרך לתל אביב. גוש עציון נפל בידי כוחות ירדניים, וגדודים ערביים עמדו בגבול הדרומי של ירושלים, כשהעיר העתיקה כבר בידיהם. הבעיה הרצינית ביותר הייתה עליונותם המכרעת של הערבים באמצעים חומריים. היה להם יתרון עצום על פני היהודים בתחמושת, בנשק ובמטוסים. גרוע מכך, בן-גוריון הסביר את התבוסה הנוראה בלטרון בכך שגילה כי לכוח היהודי כולו היו שם רק אלף ושלוש מאות רובים (לאחר מכן נודע כי מאות עולים חדשים שזה עתה הגיעו לארץ הורדו מהאוניות בחיפה ונשלחו היישר לחזית בלטרון, כשהם מצוידים רק במקלות ככלי נשק. הם נטבחו למוות). עצם קיומה של המדינה היהודית עמד על קו המאזניים, ומנהיגים יהודים תרו נואשות אחר דרכים להשיג נשק ותחמושת. 

ולפתע פתאום היה נראה שנבקעו השמיים – הנה זה הגיע. כמות נדירה בגודלה של נשק ותחמושת הוטענה על האונייה, על ה'אלטלנה'. זו הייתה תוצאה של שנות מאמצים רבות לגיוס כספים, של אוהדי האצ"ל בארצות הברית. האונייה הכילה חמשת אלפים רובים מסוג 'לי-אנפילד', מיליון כדורים, אלף רימונים, שלוש מאות אקדחים מסוג 'ברן', חמישים תותחים, ארבע מאות פצצות אוויריות, כמויות גדולות של ציוד רפואי, כמו גם תשע מאות ועשרים חיילים מאומנים לקרב. ממשלת צרפת אפשרה לאונייה להיטען ולהפליג מנמל מרסיי לכיוון ישראל. דיונים קדחתניים שנערכו עם ממשלת ישראל החדשה הובילו להסכם עם בן-גוריון, שיותר לאונייה לעגון בישראל. הוסכם כי מקום עגינתה יהיה כפר ויתקין, יישוב של תנועת העבודה על חוף הים. ואולם בהגיע האונייה הודיעו השלטונות לאצ"ל בפתאומיות, כי לא יותר לאונייה לעגון, ונורו עליה יריות מהחוף ומשתי ספינות קרב של הצבא הישראלי. כשמנחם בגין על הסיפון פנתה 'אלטלנה' לכיוון תל-אביב. שם היא נעצרה מול רחוב פרישמן, ושם שוב הותקפה בירי כבד מהחוף. התיאור הטוב ביותר של מה שהתרחש אז ניתן מאת קברניט ה'אלטלנה', בוגר הצבא האמריקני, מונרו פיין: 

האונייה המשיכה לספוג ירי כבד מהחוף במשך כשעה וחצי. חלק ממכונות הירייה הכבדות שעל החוף השתמשו בתחמושת חודרת שריון, וזו חדרה היישר דרך מחיצות הפלדה של האונייה. עובדה זו החלה לגבות כמה נפגעים. לא היה לנו רופא על הסיפון, וחלק מהנפגעים שלנו נפצעו באורח קשה ביותר. ארגנו את הדברים באופן שנשתמש בסירה הקטנה שלנו לצורך עניין זה. הוסכם כמעט מיד על הפסקת אש, וכל היריות, הן מהחוף הן מהאונייה, נפסקו בתוך דקות ספורות. מנקודה זו והלאה לא נורתה עוד ירייה אחת מהאונייה במשך כל שארית אותו אחר צהריים.

מיד אחרי שנכנסה לתוקף הפסקת האש ניסינו ליצור קשר עם הסירה הקטנה שנותרה על החוף מצפון לאונייה, אולם גילינו כי אין באפשרותנו לתקשר עימהם, משום שככל הנראה מכשיר הקשר שלהם שבק חיים. ג'ק ברון, קצין בכיר, התנדב לשחות אל עבר הסירה כדי להודיע לצוות על ההסכם שנעשה. ברגע שנכנס למים נורו עליו יריות רבות מהחוף. הוא הצליח להגיע לחוף, אולם נתפס שם בידי אנשי הצבא. הוא לא הורשה לעלות אל הסירה. כאשר ראינו כי אין כל אפשרות לתקשר עם הסירה שלנו, הודענו זאת מיד למפקד הפלמ"ח וביקשנו שסירה מטעם הממשלה תישלח מהנמל כדי לקחת את הפצועים. דבר זה הובטח לנו מיד. אז התיישבנו וחיכינו להופעת הסירה, בעודנו מנסים לטפל בפצועים ככל יכולתנו.

במהלך אותו הזמן נפטר אחד מהם. שעה וחצי לאחר מכן, ולמרות בקשות חוזרות ונשנות, טרם נראה סימן לסירה כלשהי. ניסינו גם לסמן לשתי ספינות הקרב שיבקשו את אותה בקשה, אולם הם אף לא הראו סימן שראו את הסימן שלנו. בתוך כך נורתה לעברנו פתאום אש מתותח גדול שהוצב בחוף מצפון לעיר. תותח זה ירה שלוש יריות, שכולן עברו מעל האונייה והתפוצצו אל תוך המים שמעבר לה. מיד עלינו למכשיר הקשר ושאלנו אם הפסקת האש עדיין בתוקף, ואם כן, מה הסיבה להתחדשות הירי. הגיעה תשובה שפקודת הפסקת האש עודנה בתוקף, ושהתותח יושתק מיד. לאחר זאת חלפו כחמש-עשרה דקות בלי יריות. בזמן זה התייעצתי עם המפקד העליון של האצ"ל ואמרתי לו, שאם אש היריות תפגע באונייה, אזי האונייה, המטען, וייתכן שגם חיי אדם רבים עלולים להיאבד, ושבכל מחיר עלינו לשמר את הפסקת האש עד שנוכל להמשיך במשא ומתן. הוא הסכים לעשות זאת, אולם כשעלה לדבר ממכשיר הקשר שעל החוף למטה, שוב החל התותח הכבד לירות.

מיד כשהתחיל התותח לירות בפעם השנייה הנפתי את הדגל כסימן כניעה. שוב שאלנו את מפקד הפלמ"ח אם הפסקת האש עודנה בתוקף, והגיעה תשובה שהיא עדיין בתוקף אך "לא הצליחו ליצור קשר עם כל החזיתות". בתוך שניות מספר מהגעת הודעה זו אירעה פגיעה ישירה באונייה וגרמה להתלקחות אש גדולה באזור המטען. צוות הספינה עשה מאמצים אמיצים ומידיים לכבות את האש, אולם בשל אופי המטען זה היה מעבר לגבולות היכולת שלנו, ופקדתי על כל האנשים שעל הסיפון להתכונן לנטישת האונייה.

המחשבה הראשונה של כולנו הייתה על הדרך שבה אפשר להעביר את הפצועים. לא הייתה פניקה. כולם התנהגו ברגיעה רבה ובגבורה עילאית. כשהחלו האנשים לקפוץ מהאונייה ולשחות לעבר החוף, אלו שעדיין היו על הסיפון צפו כיצד השוחים נורים בלי הרף מן הרובים ומכונות הירייה שעל החוף. רצתי לעבר הגשר והתחלתי לנופף דגל לבן ולצעוק שינצרו את האש כלפי האנשים השוחים, למען הצלת חייהם. באותו זמן הניף אדם נוסף חתיכה גדולה של קנבס לבן על החבל של תורן הספינה, אולם כל הניסיונות הללו לא הועילו, והיריות נמשכו.

שישה-עשר יהודים לפחות מתו בימה של תל אביב ביום ההוא. יהודים אלו נרצחו בידי יהודים אחרים, תחת פקודות השלטון היהודי, שראה באצ"ל איום על שלטונו. מפקד הכוחות שרצחו את היהודים היה יצחק רבין, לימים ראש ממשלת ישראל, ולאחר מכן שר הביטחון בזמן האינתיפאדה. בתפקידו זה הראה אכפתיות גדולה הרבה יותר ל'מוסריות' כלפי הערבים מזו שהראה כלפי היהודים שרצח בשנת תש"ח (1948).

והאיש שנתן את הפקודה, ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון, בעת דיון על רציחתם של יהודים בידי יהודים בארץ ישראל, אמר למועצת המדינה הזמנית (הכנסת בפועל) בט"ז בסיוון תש"ח (23 ביוני 1948): 

"אשרי התותח הקדוש שפוצץ את האונייה. הוא יוצג בבית המקדש השלישי של היהודים". 

כמה שהמילים הללו מתאימות וראויות לבן-גוריון ולאלו שהחזיקו אז בשלטון במדינת ישראל. רודנים קשוחים ואכזריים, שעשו שימוש ב'עם' בעבור צורכיהם הפוליטיים. כאשר, לדוגמה, נתבקש בן-גוריון לאפשר את הבאת עצמותיו של ז'בוטינסקי לקבורה בישראל (לאחר שמת בניו יורק בשנת ת"ש (1940)), קבע: 

"אין צורך בישראל ליהודים מתים, אלא ליהודים חיים, ואיני רואה כל ברכה בריבוי קברים בישראל" (מתוך מכתב לשופט יוסף לם, בית המשפט המחוזי בתל אביב, סגן נשיא בני ברית בישראל, י"ז באייר תשי"ח – 7 במאי 1958).לא 

מתאים ואופייני לשלטונות בישראל, שיצאו במכוון למסע הרס רוחני של מאות אלפי עולים חדשים ספרדים, שהגיעו לישראל מארצות ערב. 

אות הקין היהודי כתוב לדיראון עולם על דפי ההיסטוריה. מאות אלפי יהודים מארצות ערב שנהרו לישראל לאחר הקמת המדינה בשנת תש"ח (1948), היו תוצאה של אלפיים שנות יהדות, הלכה ומסורת יהודית. הציונות שלהם לא הייתה תוצר של לאומיות חילונית גויית, פרי המצאתם של אישים לאומיים חילונים אירופיים כמו הרצל, וייצמן ובן-גוריון. הציונות של היהודים שבאו מארצות ערב לא הייתה ציונות שלילית, המבוססת על הפחד מהאנטישמיות. הציונות שלהם הייתה מהסוג המקורי, ציונות חיובית שאינה מבוססת על פחד מפני הגויים, כי אם על אהבת ישראל – ארצו ואלוקיו. הם לא ברחו משואה, אלא שאפו להגשים חלום של מאות שנים. הם לא באו לארץ חדשה. הם שבו לארץ ישראל, ארצו של העם היהודי, שבה יוכלו לחיות כיהודים, שבה יוכלו ליצור מדינה יהודית עם כל המנהגים והחוקים של היהדות שהכירו ושעליה שמרו במשך אלפיים שנה. בשל העובדה שהם הגיעו לארץ הנשלטת בידי חילונים ציניים, הדוחים כל דבר שקשור למסורת וליהדות, אנשים קשים וחסרי מורא ממזרח אירופה, בעלי תפיסות שיתופיות – הייתה התמימות שלהם מעציבה, וגרוע מכך. 

כשהחלו לנהור מאות אלפי יהודים מזרחיים לארץ, המנהיגים הפוליטיים השמאלנים אחוזי האימה ראו בהם איום פוליטי ישיר על שלטונם, שיסודותיו הונחו למעלה מעשרים שנה קודם לכן. היו כאן יהודים דתיים; יהודים לאומיים; יהודים בעלי הכרה אישית; יהודים שבהחלט לא היו מוכנים להצביע למפלגות חילוניות, ובמקרים מסוימים אף אתאיסטיות וסוציאליסטיות, ששלטו עד אז באגרוף ברזל על הקהילה היהודית. כל הסימנים ההגיוניים הראו כי אנשים אלו יצביעו למפלגות הדתיות או למפלגה הלאומית 'חירות' של מנחם בגין, שנולדה מהאצ"ל. היו חייבים לעשות משהו כדי לשמר את הכוח. וכראוי וכיאות לכל כנופיה פוליטית ולכל קבוצת מאפיה, משהו אכן נעשה. משהו בעל השלכות עצומות. משהו מביש. משהו מקומם. משהו שאין לו הגדרה אחרת מלבד 'שואה'. לא מדובר כאן בשואה פיזית, כי אם בשואה רוחנית. והיא לא נעשתה בידי גויים, כי אם בידי יהודים. 

השלטון בישראל היה נחוש לעשות כל מה שאפשר לא רק כדי לכפות על היהודים המזרחיים, להכריח אותם וללחוץ עליהם שיצביעו בעבורו, אלא חשוב מכך, כדי להרוס עד היסוד את חייהם הרוחניים. 

כשהגיעו ארצה העולים החדשים הם שוכנו במעברות שבעבור נציגים דתיים ולאומיים היו נעולות למעשה ומחוץ לתחום. לעולים שביקשו תעסוקה או דיור נאמר כי עליהם לרשום את ילדיהם לבתי ספר חילוניים, לא לדתיים. לילדים – שכולם היו דתיים – אמרו המורים ומדריכי הנוער במוסדות עליית הנוער החילוניים ובבתי הספר של הקיבוצים השמאלניים שאליהם הם נשלחו, כי "בגלות היה צורך לשמור על דת, אבל לא כאן", או גרוע מכך, שהוריהם היו "פרימיטיביים". ילדים תימנים שהובאו לארץ בעליית הנוער בלי הוריהם, הוכרחו באמצעי לחץ רגשיים ופיזיים לגזוז את פאותיהם, שבעבור היהודי התימני היו הסימן החיצוני הבולט של יהדותו. אכן, הפאות נקראות בלשונם 'סימנים' – סימנו של יהודי בתימן. 

לילדים ניתן אוכל לא כשר, והם הועמדו במצבים שבהם הוכרחו לחלל את השבת. הילדים הצעירים לא עמדו בלחץ, והם נשברו. אלפיים שנות יהדות שבהן ידעו לעמוד איתן אל מול הגוי בגלות לא היו מסוגלות לעמוד נגד מהרסי היהדות היהודים במדינת ישראל. 

העולים החדשים הועמסו על משאיות ונלקחו למושבים שנשלטו בידי השלטון. הבטחות בדבר אשראי, הזנה, מפעלים חדשים ושווקים הותנו בהצבעה 'נכונה' בבחירות. עולים שלא היו חברים בתמנון ההסתדרותי השמאלני (שהיה בעת ובעונה אחת האיגוד המקצועי, הבעלים של אין-ספור מפעלים, המשווק, ישות פוליטית ובכלל המנהל הכללי של כמעט כל מהלך החיים במדינה), פשוט לא זכו לעבודה. 

והשלטון האכזרי והיהיר הלך צעד נוסף – צעד שלא רק שהיה פלילי, אלא היה גם גזעני במידה מגונה. בשנים הראשונות של המדינה, מאות תינוקות תימנים נעלמו מיד לאחר לידתם. רופאים או אחיות היו מדווחים לאם כי התינוק 'נפטר'. הדרישה לראות את הגופה נענתה תמיד בתשובות מבולבלות ובלתי ניתנות להסבר. הדרישה לראות את הקבר אף היא נענתה בקיר אטום של סירוב. במשך כארבעים שנה, הקהילה התימנית בישראל דורשת ועדה על-מפלגתית שתחקור את שאלת ההיעלמויות ותרד לעומקה. היא מעולם לא זכתה לכך. הטענות שבפי התימנים, שהילדים מעולם לא נפטרו אלא נגנבו ונמסרו לאימוץ אצל משפחות מהאליטה השלטת במדינה שלא זכו לילדים – האשמות אלו מעולם לא הופרכו. ואכן, הסירוב העיקש להראות את הקברים ולהקים ועדת חקירה רק מוסיף אמינות לחשדות העמוקים18. 

ובימינו, בשעה שהדמגוגים של השלטון היהודי מדביקים לכל יריב פוליטי תדמית של 'גזען', השאלה הנשאלת היא – אילו אותן אמהות פשוטות שילדיהן נגנבו היו מארצות אירופיות, ולא מתימן, האם מישהו היה מעז לגנוב את תינוקותיהן? 

דמוקרטיה? שלטון החוק? הנפתן אל-על של הסיסמאות הללו בידי השלטון בישראל היא בדיחה גרועה. בעבורם, 'דמוקרטיה' היא מילה שיש לעשות בה 'שימוש', כפי שהם עושים שימוש בבני אדם. זה לא רק זיוף, זו הונאה, הונאה מתוחכמת. רק אלו שחיו בדמוקרטיות אמיתיות יכולים להעריך את הריקנות שב"דמוקרטיה" שמעניקים השלטונות בישראל. רק אלו שהסתבכו עם טינת השלטון בישראל יכולים להעריך במלואו את האופי הרודני של המשטר. 

ומסיבה זו, בבואנו לערער על השלטון, אל לאיש מאיתנו לחוש רגשות אשם, כאשר הרודנים זועקים שאנו מאיימים על ה"דמוקרטיה".