פרק חמישי: ערביי ישראל

"מוכרחים להקים תחנת משטרה בכל כפר ערבי בישראל אם רצוננו להתמודד ביעילות עם הלאומנות הערבית".

אין אלו מילותיו של גזען שונא ערבים כזה או אחר, אלא של מפכ"ל המשטרה דוד קראוס בעדותו בוועדת הפנים של הכנסת בכ"ט בתמוז תשמ"ט (1 באוגוסט 1989). ויו"ר ועדת הפנים, ח"כ יהושע מצא,1 הוסיף: "יש להתריע בפני ערביי ישראל, שאם ימשיכו בהתנהגותם המיליטנטית, הם יביאו על עצמם טרגדיה נוספת כפי שחוו ב-1948". מילים משונות מפי אישיות ישראלית, אחרי שהורגלנו להתפארות החוזרת ונשנית בדו-קיום יהודי-ערבי. 

ושערו בנפשכם את אשר אירע במסיבת פרדה לאלוף פיקוד הדרום היוצא, יצחק מרדכי, בכ"ז בתמוז תשמ"ט (30 ביולי 1989). בנוכחות שר הביטחון יצחק רבין, הרמטכ"ל דן שומרון וקצינים בכירים נוספים, הוזמנה חיה סמיר לשיר בפני הנוכחים. סמיר, החיילת הערבייה היחידה ששירתה אי פעם בצבא, והייתה הזמרת של להקת פיקוד דרום, היא הזמרת האהובה על האלוף מרדכי. וכך, גנרלים וקצינים וסתם יהודים ישראלים יושבים להם כדי ליהנות מהערבייה האהובה עליהם, בשעה שהיא פורצת במה שיכונה אחר כך בעיתונים 'שיר האינתיפאדה'. בשיר הזה היא מדברת על 'אנשים מוכי-גורל', על 'אסירים המוצאים להורג' ועל 'רעב לצדק ושנאה יוקדת'. 

כמה קצינים יצאו החוצה במחאה, ולאחר מכן אמר קצין בכיר – "אני מזועזע..." 

מזועזע. גם אני מזועזע, אלא שאני מזועזע מכך שהקצין הישראלי מזועזע. משום שהדבר מעיד כאלף עדים על העיוורון מרצון ועל הסירוב להבין משהו בעניין ערביי ישראל. הדבר מסמל את הצבר הישראלי האדון, המחייך בסלחנות לעבר הערבים 'שלו' ומצהיר על היותם שמחים, מרוצים ונאמנים. אפשר להביע רק תימהון לנוכח הסירוב להבין שערביי ישראל שונאים יהודים, שלפי אמונתם גזלו מהם את אדמתם. אדם עומד מוכה תדהמה לנוכח חוסר היכולת וחוסר הרצון להבין את התהום העמוקה והבלתי ניתנת לגישור שבין עצם המושג מדינה יהודית ובין מתן זכויות פוליטיות שוות לערבים שבתוכה. 

מאותו מיתוס, שלפיו מדינה יהודית יכולה להיות גם מדינה מערבית דמוקרטית, המעניקה ללא-יהודים זכויות זהוֹת לאלו של יהודים – מאותו מיתוס נובעת האשליה של 'דו-קיום בין יהודים לערבים'. וכחלק מובנה מאותה תמונה של יהודים וערבים מחזיקים ידיים יחדיו ומחייכים אנו מוצאים את הפיקציה של נאמנות ערבית למדינת ישראל, הגוברת על זהותם הערבית. קשקוש! 

מי שבסופו של דבר מאיים על קיומה של ישראל אינם ערביי השטחים המשוחררים של יהודה, שומרון ועזה. לא הם מהות הבעיה. הרי אלו שקוראים לעצמם 'פלסטינאים' אינם מצויים רק בשטחים. יותר משבע מאות וחמישים אלף מהם חיים בתוך מדינת ישראל עצמה, בתוך המדינה היהודית. אלו הם 'ערביי ישראל', הרואים את עצמם 'פלסטינאים', המזדהים עם העם ה'פלסטינאי', השונאים את ישראל והרואים בה מדינת שודדים מנוכרת היושבת על חלק גדול ממה שבעבורם נחשב באמת ל'פלסטין'. 

ערביי ישראל מהווים את המציאות של הסיוט הנורא ביותר שניתן להעלות על דעתם של היהודים הליברלים בישראל (ובעולם כולו). הם מייצגים את הסתירה הבלתי ניתנת ליישוב שבין ציונות ומדינה יהודית מצד אחד ובין דמוקרטיה מערבית ושוויון פוליטי מצד שני. ערביי ישראל מייצגים את האיום הנורא ביותר על יציבותו האינטלקטואלית של היהודי המודרני המערבי, שבייאושו יצר את המיתוס שבו הוא שאף כל כך להאמין, המיתוס שיהדות ודמוקרטיה, זהות יהודית וערכים מערביים, הם מושגים זהים, משלימים, שיכולים לדור בכפיפה אחת. מובן שמדובר בהבל גמור, והיהדות, ואף עצם המושג מדינה יהודית, שונים באופן קיצוני ומוחלט מהמושג של התרבות המערבית על אודות דמוקרטיה, המעניקה שוויון זכויות פוליטי לכל אדם, בלא הבדלי דת או מוצא לאומי. שכן אם אמת היא שמונחת כאן סתירה, אזי עליו לבחור – וזה כבר בלתי נסבל יותר מדי. אם כן הוא הדבר, אזי כל חייו הם שקר אינטלקטואלי אחד גדול – ואלו ייסורים נוראים מכדי להפנים. 

עצוב הדבר. אך אין זה משנה מאומה. האמת בעינה עומדת. בין היהדות ובין התרבות המערבית קיימת סתירה בסיסית, מהותית, בסדרה שלמה של מושגי יסוד רעיוניים. וביתר פירוט, קיימת סתירה בלתי ניתנת לגישור, תהום פעורה, בין הציונות בהגדרה, תהא היא מהסוג החילוני והשמאלני ביותר, ובין דמוקרטיה מערבית. 

הציונות בת ימינו קמה במטרה ליצור מדינה יהודית. והקמתה של מדינה יהודית הייתה החלום של עם שסבל מזוועות שאי אפשר לתאר ומרדיפות כמיעוט בכל ארץ שאליו הגיע2, וכעת שאף להשליך מעליו את הגורל הזה. היהודי חדל מלבטוח בגוי וחדל מלשאוף ליחס סובלני כלפיו כמיעוט. הוא שאף לחיות כרוב בארצו. זוהי ציונות, זהו המושג 'מדינה יהודית' – מדינה שבה היהודי לעולם ישלוט בגורלו, לעולם ינהיג את ספינתו. דבר זה יכול להתקיים אך ורק כאשר היהודי הוא הרוב, ועל כן הציונות מחייבת רוב יהודי קבוע. 

אין זו דמוקרטיה מערבית. הדמוקרטיה המערבית מבוססת על שוויון בין כל בני האנושות, על זכותו של כל אדם לקול אחד – בלי קשר למוצאו האתני, הלאומי או הדתי. לפי הדמוקרטיה המערבית, לו יצויר שהערבי ישב בשקט ובשלווה ובדרכי שלום יהיה לרוב, תהא זכותו המוחלטת להצביע ולעצב את המדינה באופן הראוי בעיניו, בדיוק כפי שעשו היהודים בהיותם רוב. הוא רשאי להצביע בעד שינוי אופייה של מדינת ישראל ממדינה יהודית למדינה פלסטינאית, בדיוק כפי שהיהודים בהתחלה נתנו לה את האופי שהם ראו לנכון. לפי הציונות, כמובן, דבר זה פסול מעיקרו. לעולם לא ייתכן שינוי במעמדה של ישראל כמדינה יהודית, יהא אשר יהא. לעולם היא לא תהיה שייכת לערבים; היא שייכת לבני העם היהודי, כולל אלו שבבוסטון. 

האם קיימת סתירה בין ציונות, יהדות ומדינה יהודית ובין דמוקרטיה מערבית ושוויון לכל בני האדם? כמובן. ואותה סתירה נוראית שאינה ניתנת לפתרון – היא אשר מביאה את היהודי החולה בפיצול אישיות לידי כאב נפש ועינוי שכל. 

במשך שנים הוא ניסה לרמות את העולם, את אחיו היהודים, את עצמו, שיאמינו שהדמוקרטיה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הציונות. כל עוד היו ערביי ישראל מועטים במספרם ומפגרים בהתפתחותם, הוא הצליח. אולם כל זאת כבר מזמן מאחורינו. קצב הגידול הערבי הוא עצום. היהודי המטורף משלם ביטוח לאומי בעבור כל תינוק ערבי שנולד (עד גיל שמונה-עשרה, וקשה להחליט אם לצחוק או לבכות כאשר קוראים על אותו ערבי בדואי ישראלי, אביהם של ארבעים ושמונה ילדים – משש נשים – שמדי חודש אוסף ארבעים ושמונה צ'קים מיהודים בעלי נטיות התאבדותיות). 

באותו הזמן, בקרב היהודים מתרחשות שלושים אלף הפלות מדי שנה בשנה, ובאופן כללי, מספר הילדים של היהודים החילונים נמוך מן הנצרך כדי לשמר את רמת האוכלוסייה, כאשר הממוצע בצפון תל אביב, שבו מתגוררים אשכנזים ליברלים, הוא 1.5 כלבים על כל ילד. לכך יש לצרף את העובדה, שהעלייה לישראל היא כישלון אחד גדול, מיתוס, שכן מעט מאוד יהודים מגיעים לארץ והרבה יותר עוזבים אותה3. (אכן, הנשק האחרון שנותר בידי הציונות הוא מכסת ההגירה של ארצות הברית. אילו היו שערי אמריקה פתוחים בפני כל הרוצה להיכנס, מאות אלפי ישראלים היו נדחפים בכוח כדי להיכנס לארץ הזהב. עד כאן ביחס להצלחתה של הציונות החילונית.) 

השאלה העומדת בעינה היא: מה יקרה בעוד חמש שנים? עשר שנים? עשרים שנה? כמה ערבים יחיו אז בתוך המדינה היהודית, בתוך מדינת ישראל? למשך כמה זמן היא עדיין תהיה המדינה היהודית, ישראל? יש לדעת, כי כבר היום יש רוב ערבי בגליל. כאשר מטיילים בגליל המערבי נמצאים באזור שיותר משבעים אחוזים ממנו ערבי. כשנוסעים בכביש עכו-צפת, למעט כרמיאל, לא נראה אף יישוב יהודי אחד בגודל משמעותי. הגליל המערבי הוא 'פלסטין'. אכן, בצפונה של ישראל, הנושק ללבנון ולסוריה, נובטים זרעיה של צפון אירלנד4 בישראל. 

ומה לגבי המשולש? ממש מאחורי מישור החוף של ישראל, שבו מתגוררים כמעט שני שלישים מיהודי ישראל, שוכן לו המשולש. במרחק עשרה קילומטרים בלבד מהחוף, מאחורי ערים יהודיות כמו פתח תקווה, כפר סבא, רעננה, נתניה והרצליה, שוכן המון ערבי עצום. מדובר בערים ובכפרים כגון באקה אל-גרביה, טייבה, טירה, כפר קאסם, אזור ואדי ערה ובתוכו העיר אום-אל-פאחם (בשליטת התנועות האסלאמיות הפונדמנטליסטיות). למעלה ממאתיים אלף ערבים ישראלים שולטים על עורפו של קו החוף הישראלי. 

וכך עולה הטיעון המזויף של הציר השמאלני-ליברלי אחוז התזזית – "ותרו על השטחים כדי שישראל תהיה מדינה יהודית". מלבד השאלה העולה מאליה כלפי טיעון 'גזעני' זה מבית מדרשם של השמאלנים הליברלים, כלומר – "בעיניו של דמוקרט הומניסט, מה משנה אם הרוב יהיה יהודי או ערבי?" – מלבד זאת, יש כאן שקר בוטה. נניח שנוותר על יהודה, שומרון ועזה – מה נרוויח מכך? עשרים שנה? הרי עד אז הגליל והמשולש יציבו בפנינו את אותו איום דמוקרטי שהשטחים מציבים בפנינו כיום. מה נעשה אז? נוותר על הגליל? על המשולש? שמא ניוותר עם מדינה יהודית משתי גדות הירקון שבתל אביב? ערביי ישראל ממתינים, מולידים ושונאים. 

הבה נשים קץ לקשקוש הגלום במיתוס 'הערבי הטוב'. הבה נשים קץ לבוז הקיים בקרב היהודים כלפי הערבים, בוז המונח בעצם השאלה – "אבל האם אין ערבים טובים?" כמה בוז ורדידות מונחים בשאלה המגוחכת הזאת! "האם אין ערבים טובים?" כמובן, יש ערבים טובים. כל הערבים הם ערבים טובים. הבעיה של היהודים השמאלנים הליברלים היא שאין להם צל של מושג מהו ערבי 'טוב'. ערבי טוב הוא בדיוק כמו יהודי טוב. יהודי טוב הוא יהודי שמאמין שישראל שייכת לעם היהודי. עכשיו תדע מהו ערבי טוב – אכן, מדובר במי שמאמין שהיא שייכת לעם הערבי. מדוע היהודי הליברלי אטום כל כך? אין ספק, הוא מפוחד מכדי לראות את האמת. 

במשך שנים רימינו את עצמנו. במשך שנים גייסו היהודים כסף בארוחות בוקר, צהריים, ערב ולילה, בעודם מאזינים לפקיד כלשהו מהמגבית היהודית המאוחדת או מהקרן הלאומית היהודית (לעיתים אף שר ישראלי) באומרו – "באנו לארץ, מצאנו מדבר והפכנו אותו לגן עדן". והיהודים הריעו ורשמו צ'קים לכבוד החלוצים וכל אלו שייבשו את הביצות והפריחו את השממה. אולם אילו היה מישהו מנסה לומר זאת לערבי, בלי ספק הוא היה עונה: "נכון. אבל זה היה המדבר שלי. כעת זה גן העדן שלך". 

כמה לא נעים, כמה מביך, כמה מכאיב אפילו לאנשים שחושבים למחצה! אולם זו האמת. היהודים השמאלנים והליברלים בָּזוּ לערבים במשך שנים בוז עמוק להפליא, כאילו שיוותרו על שאיפותיהם הלאומיות תמורת שיפור ברמת החיים. זהו המיתוס המתאר את הערבי הישראלי השמח, שגורלו שפר עליו הרבה יותר משל עמיתיו הערבים מעיראק או ממצרים. 

הענקנו להם חשמל ואסלות ביתיות, וכעת הם יושבים ושמחים. אסירי תודה. אוהבים אותנו. איזה בוז! האם קיים אדם אחד בעל קמצוץ של כבוד עצמי שמאמין שהערבים ימירו את גאוותם הלאומית בחשמל ובאסלות ביתיות? לא על הלחם לבדו יחיה הערבי. הוא גאה; יש לו זהות לאומית; והוא מאמין כי היהודים גזלנים – שגזלו את ארצו. האם ישנו יהודי אחד שפוי שמאמין כי ישנו ערבי ישראלי אחד ששמח לחיות במדינה הקוראת לעצמה 'המדינה היהודית'? מספר הערבים ששמחים בכך זהה למספר היהודים שיהיו שמחים לחיות באמריקה לו זו תגדיר את עצמה מדינה נוצרית. 

והאם ישנו ולו ערבי אחד ששמח לשיר את ההמנון הלאומי שלו, 'התקווה', שבו המילים 'נפש יהודי הומייה'? כמה שזה מדבר אליו! וכאשר הוא מסיים אותו ב'התקווה בת שנות אלפיים', האם פורץ הערבי בגיל בזוכרו כיצד חיכו אבותיו אלפיים שנה שהיהודים ישובו לביתם? או שמא 'התקווה' פירושו החלום, ואכן זה היה חלום של היהודים. אולם לערבי זה היה סיוט. וביום העצמאות בישראל, האם ערבים נוהרים בשמחה אל הרחובות כדי לחגוג את תבוסתם? 

ועל אף זאת, היהודי המפוחד והרדוד התעקש במשך כל השנים האלה לרצות להאמין בהבלים הללו – או מפני שהיה רדוד מכדי לראות את האמת, או מפני שהיה מפוחד מכדי לרצות להתמודד עימה. 

להאמין ששני עמים שכל אחד מהם טוען לקניין, לבעלות ולריבונות על אותה ארץ יכולים לחיות יחדיו בלי אלימות ושפיכות דמים – פירושו לכפור במציאות. ברחבי העולם כולו מפרידים הבדלים לאומיים, אתניים, דתיים ואף לשוניים בין עמים ומובילים למלחמה ולשפיכות דמים. בצפון אירלנד, בסרי-לנקה, בהודו, בבולגריה, בעיראק, בפיליפינים, בסנגל, בטיבט, בספרד, בקורסיקה, בבלגיה, בעוד עשרות מקומות ברחבי העולם, עמים שנבדלים זה מזה אך במוצא אתני או בדת או בשפה נלחמים זה בזה עד זוב דם. אולם הליברלים והשמאלנים רוצים שנאמין כי יהודים וערבים, הנבדלים זה מזה בדת, ברקע לאומי, בשפה, בתרבות – בכל דבר – יכולים לחלוק את הארץ יחדיו. יהודים יכולים לחיות עם ערבים שאינם יכולים לחיות זה עם זה... טירוף! 

האמת היא שערביי ישראל מכנים את עצמם 'פלסטינאים', שונאים את ישראל ומחכים לרגע האמת. לא רק שקצב הריבוי שלהם אדיר (ערים שלמות, כמו עכו, יפו, לוד, רמלה וחיפה תחתית, הופכות לערביות), אלא שהודות ליהודי המטורף, הערבי כיום שונה לחלוטין באיכות מאביו ומזקנו. ממצב שבו היו כאן מאה ועשרה אלף ערבים, שרובם לא ידעו קרוא וכתוב, יש כעת שבע מאות וחמישים אלף ערבים מלומדים. אפשר לשמוע שרי ממשלה וחברי כנסת מתרברבים בעניין הקדמה החינוכית שהענקנו לערבים, ולדעת שאנו מצויים בידיהם של משוגעים. אנחנו גאים בכך שחינכנו אותם? אנחנו זוהרים מנחת על שארבעת אלפים ערבים לומדים באוניברסיטאות של ישראל? האם נעשינו מפגרים לגמרי? מי יהיו מנהיגי אש"ף מחר אם לא המלומדים האלה? האם לא מובן מאליו לכול מלבד לסתום שבסתומים, שמהפכה לעולם אינה נוצרת בקרב התם והפתי אלא דווקא בקרב המלומדים?! במו ידינו ובמו כספנו (הודות לידידים האמריקנים של האוניברסיטה העברית או של אוניברסיטת תל אביב או חיפה או באר שבע) אנחנו מייצרים את מנהיגיהם הפוליטיים והאינטלקטואליים של אלו שינסו להשמידנו. מבהיל! 

שערו בנפשכם מהי מידת 'נאמנותם' של ערביי ישראל ותחושת אחוותם כלפינו במשך הזמן הקצר שחלף מאז פרוץ האינתיפאדה. לפניכם דוגמאות ספורות, ספורות מאוד: 

כ"ח בתמוז תשמ"ט (31 ביולי 1989) – ח"כ עבד אל-והב דראושה מוחה על התנהגותם של חיילי צה"ל בעת שערבים ויהודים שמאלנים המתנגדים ל'כיבוש' ביקרו בכפר ערבי: כאשר הגיעה הקבוצה לכפר, ובעקבותיה – מצלמות הטלוויזיה, החלו נערים ערבים לרגום חיילים באבנים, והחיילים ירו כדורי גומי. דראושה מוחה על התנהגות החיילים. הוא אף מבקר פצועים ערבים שנפצעו מידי חיילי צה"ל ומאושפזים בבית החולים אל-מוקאסד שבמזרח ירושלים. 

מדובר באותו חבר כנסת ערבי שניסה בשנת תשמ"ה (1985) להשתתף בוועידת אש"ף בירדן, באמצעות נסיעה לקפריסין, כדי שלא להיעצר בידי כוחות הביטחון של ישראל. הוא תמך בגלוי באינתיפאדה, כפי שעשו כל יתר חברי הכנסת הערבים, לרבות חבר המפלגה הקומוניסטית תאופיק זיאד, שבמלחמת יום הכיפורים, בשנת תשל"ד (1973), לאחר שצלח הצבא המצרי את תעלת סואץ, כתב שיר המהלל את הטנקים המצריים שרמסו את גופותיהם של החיילים הישראלים. 

באותו היום מותקף כוח סיור של משמר הגבול בידי בדווים ישראלים ליד כרמיאל שבגליל. המשטרה מנסה לעצור כמה בדווים בעוון ריסוס סיסמאות "פלסטין שייכת לערבים" והנפת דגל אש"ף. הבדווים, כמובן, וכפי שמתארים תמיד בפני יושבי הדינרים של המגבית היהודית המאוחדת, הם אזרחים נאמנים לישראל. 

בעיתון 'הארץ' (כ"ה בתמוז תשמ"ט – 28 ביולי 1989) מתפרסם מאמר ארוך שכותרתו – "רוח קיצונית נושבת באוהלים". הכתב, עוזי בנזימן, מצטט את ראש מפקדת הנגב, חיים בן-ציון, שטוען כי העתיד מבחינת יחסי יהודים-בדווים "אינו מלבב". הוא מעיר כי אותם בדווים נאמנים הפגינו תמיכה חזקה באינתיפאדה וכי לפחות מאה ושלושים מקרים של ביטויי לאומנות ערבית-בדווית כבר אירעו, לרבות זריקת אבנים, שרֵפת דגלי ישראל ותקיפת כלי רכב. 

כ"ב בתמוז תשמ"ט (25 ביולי 1989) – הותר לפרסום כי המשטרה חשפה תא של אש"ף המורכב מערבים ישראלים המתגוררים ביפו. 

י"ח בתמוז תשמ"ט (21 ביולי 1989) – דוד רוג' מה'ג'רוזלם פוסט' כותב על ילדים ערבים ישראלים המשחקים במשחקי מלחמה בין 'חיילים' ובין 'הגיבורים'. ואלו דבריו: 

זהו בסך הכול ביטוי חיצוני אחד מני רבים להשפעתה של ההתקוממות בשטחים על ילדים ובני נוער בקרב ערביי ישראל. ביטויים נוספים, חמורים יותר, אפשר למצוא ברישומי המשטרה, המורים על עלייה במספר העבירות בעלות הרקע הלאומני, בעיקר בצפון.

עבירות אלו נכללות בקשת רחבה של דרגות חומרה, החל ממריחת סיסמאות והנפת דגלי אש"ף ועד פגיעה ברכוש, חסימת כבישים, יידוי אבנים ואף חמור מכך – תקיפות באמצעות בקבוקי תבערה ורימוני יד.

לדברי המשטרה, קיימת עלייה של עשרה אחוזים בעבירות מסוג זה עד כה השנה במחוז הצפוני בהשוואה לשנה שעברה. נראה כי תושבי השטחים, במיוחד אלו שכפריהם סמוכים לקו הירוק, מעורבים ברבים מהמקרים. במקרים אחרים המבצעים הם ערבים ישראלים, ובעיקר צעירים.

"הצעירים מרגישים קשר לעמיתיהם שבשטחים, הלוא הם ה'טיפל אל-חיג'רה' ('ילדי האבנים'), הממלאים תפקיד מרכזי במאבק למען עצמאות פלסטינית", כך הסביר המרצה והסוציולוג מאוניברסיטת חיפה ד"ר מג'יד אל-חאג'.

"הילד בשטחים הפך לסמל של מרד האבנים. הוא הגיבור הפלסטיני החדש", אמר אל-חאג', יו"ר ועדת המעקב למערכת החינוך הערבית מטעם הוועד הארצי של הרשויות המקומיות הערביות.

כ' בתמוז תשמ"ט (23 ביולי 1989) – העיתון 'דבר' מדווח על עיתונים ושבועונים היוצאים מטעם אש"ף ומגיעים לידי מנהיגים ארציים ומקומיים של ערביי ישראל באמצעות הדואר, בלא כל התערבות מצד הממשלה. משרד הביטחון מצהיר כי "בשלב זה" לא ידוע לו על ספרות חתרנית המגיעה לידי ערביי הגליל. 

כ' בתמוז תשמ"ט (23 ביולי 1989) – המשטרה חושפת כמה מחנות קיץ לילדים ברוח האינתיפאדה בסביבות העיר הגלילית שפרעם. אחד המחנות מנוהל בידי ארגון 'בני הכפר' ואחד בידי המפלגה הקומוניסטית. ימים מספר קודם לכן נחשף מחנה דומה לילדי הדרוזים בגולן, ליד הכפר הדרוזי מג'דל שאמס. 

וכך מדווח ה'ג'רוזלם פוסט' (כ"א בתמוז תשמ"ט – 24 ביולי 1989): 

במקרה האחרון שנחשף אתמול, סמוך לשפרעם, גילתה המשטרה כרזה שעליה כתובה האמנה הפלסטינית בערבית, כך דיווח דובר מחוז הגליל במשטרה, רב-פקד שלמה מורד. כרזות נוספות הכילו קטעי עיתונות העוסקים באינתיפאדה ובהם תמונות של דגלי אש"ף המונפים בידי נערים עוטי כאפיות, הוסיף. היו גם סיסמאות בנוסח – "הדרך אל החופש עקובה מדם", "האינתיפאדה היא הכרעתו של העם עד לניצחון", ו"אם המאבק לכינון מדינה אינו פשע, אזי העולם יודע כי איננו פושעים".

מורד הודיע כי לפי מידע שהגיע לידי המשטרה, כל יום פעילות במחנה מסתיים בשירת ההמנון הפלסטיני "בילאדי, בילאדי" (מולדתי, מולדתי).

קצינים בכירים במשטרה אמרו כי הם רואים תופעה זו, שהתפתחה לאחרונה, ב"חומרה רבה". "ברמת הפוטנציאל, מדובר בדבר חמור יותר מאירועי יידוי אבנים, משום שיש בו השלכות ארוכות טווח", אמר רב-פקד גדעון ארבל, דובר המחוז הצפוני. "הדבר מצטרף ללימודי שנאה לילדים בגיל צעיר מאוד, בלא כל ניסיון להוביל פתרונות של שלום, וזה רק מגביר את המתיחות", לדברי ארבל.

"מטרתנו לחקור את כל המקרים של ההסתה למרד שמדווח עליהם ולהביא את המסיתים לדין. אמנם אין הדבר קל כפי שהוא ביחס למיידי אבנים, משום שאין קו ברור המבדיל בין מרד ובין מה שעשוי להתפרש כביטוי של דרך פוליטית", אמר.

א' בתמוז תשמ"ט (4 ביולי 1989) – במסיבה שנערכה לכבוד קבוצת כדורגל מקומית בעיירה הערבית-ישראלית סכנין, שרו האורחים שירי אש"ף, לרבות ה'המנון' – "בילאדי, בילאדי", שלכבודו נעמדו על רגליהם כל הנוכחים.

כ"ז בסיוון תשמ"ט (30 ביוני 1989) – ארבעה נערים מהעיר הערבית-ישראלית באקה אל-גרביה נעצרו בעוון חילול בית הקברות היהודי ליד חדרה. צלבי קרס, דגלי אש"ף וכתובות אנטי ישראליות נמצאו על המצבות. 

באותו יום אומר מפכ"ל המשטרה קראוס בשיחת תדרוך לקציני משטרה בכירים כי יש "סימנים" (כך על פי לשונו) שהשפעתה של האינתיפאדה כבר חוצה את 'הקו הירוק'. 

י"ח בסיוון תשמ"ט (21 ביוני 1989) – שני נערים מהכפר הערבי-ישראלי קאבול שבגליל המערבי נעצרים בעוון רגימת כלי רכב. באותו לילה, ערבי תושב חיפה רץ במרכז רובע 'הדר' שבעיר תוך קריאות 'מוות ליהודים!' ומנפץ שמשות כלי רכב. 

ט"ו בסיוון תשמ"ט (18 ביוני 1989) – כמה אימאמים, אנשי דת מוסלמים, בכמה וכמה כפרים ערביים-ישראליים, מסרבים לערוך טקס אשכבה לגשש בדואי שנהרג בידי מחבלים פלסטינאים שחדרו אל מעבר לגבול הצפון. אחד מהם הוא השיח' של הכפר הערבי שיבלי. למשפחת החייל נאמר כי הוא היה בוגד, ואינו ראוי לטקס אשכבה מוסלמי. 

יש להעיר כאן הערה חשובה. לצד העלייה העוצמתית בתמיכה באש"ף מתרחשת תופעה נוספת – עלייתו המדהימה של הפונדמנטליזם האסלאמי, שהוא ביטוי נוסף ללאומנות הערבית. 

כ"ד באדר א' תשמ"ט (1 במרץ 1989) – המוסלמים זוכים בניצחון גורף בעיר הערבית השנייה בגודלה בישראל, אום-אל-פאחם, כאשר הם זוכים באחד-עשר מתוך חמישה-עשר מושבים במועצה ובראש עיר מוסלמי פונדמנטליסט5, שזוכה בשבעים ושישה אחוזים מקולות המצביעים. 

המוסלמים הם אויבים מושבעים של ישראל ושל העם היהודי. הם משלבים לאומנות אנטי ציונית לוהטת עם אמונה אסלאמית לוהטת אף יותר. העובדה שהנוער הערבי בישראל עובר גל של התעוררות אסלאמית, ידועה ומאושרת בפי כול. 

כ"ח בכסלו תש"ן (26 בדצמבר 1989) – מחקר מראה עלייה חדה במספרם של נערים ערבים-ישראלים המודים בגלוי שהם יהיו מוכנים להשתמש בכוח כאמצעי 'מחאה'. 

ערבים ישראלים נעצרים כדבר שבשגרה בעוון חברות בארגוני טרור. לדוגמה:  מוסטפה ג'ברין מאום-אל-פאחם מואשם בחברות בפת"ח. 

מחמוד מאצוורה מבאקה אל-גרביה מואשם בריגול. 

קבוצת טרור הקשורה לאחמד ג'יבריל נחשפת, ובתוכה שבעה ערבים ישראלים. התא מונהג על ידי מחדומי בסאם, עיתונאי בן שלושים וחמש מנצרת. לפי החשדות גויס בסאם על ידי אחיו נביל, שהשתחרר מהכלא בשנת תשמ"ה (1985) במסגרת עסקת השבויים הזכורה לשמצה. 

חבר נוסף בתא הוא שיח' מוחמד אבו-טור, הידוע כמנהיג של האסלאם הפונדמנטליסטי בירושלים. על פי הנראה תכננה הקבוצה סדרה של מתקפות שהייתה אמורה להצית אינתיפאדה בתוך-תוכי ישראל. 

דבר ממה שהוזכר אינו אמור להדהים מישהו. אין כאן שום דבר חדש. כבר בטרם פרצה ה'אינתיפאדה' שנא הערבי הישראלי את ישראל ואת עצם המושג ציונות, מדינה יהודית. כבר זמן רב לפני ה'אינתיפאדה' הנוכחית הייתה אלימות מצד ערביי ישראל כלפי היהודים בישראל, והיו שנאה וקריאה להשמדתה של המדינה היהודית. העובדה שיהודים טיפשים סירבו לראות ולשמוע – עליה אנו משלמים כיום את המחיר. 

שום דבר לא השתנה. שוו בנפשכם: 

בכ"ח באייר תשל"ו (28 במאי 1976) מציג העיתון 'מעריב' דיון שנערך בקרב מורים ערבים בעיירה הערבית-ישראלית עראבה. בין הדברים שנאמרו שם: "אדמה זו שייכת לנו ולא לאיזה יהודי שמגיע מרוסיה. במלחמת יום הכיפורים היינו בעד האחים שלנו, תמכנו באחינו (הערבים) – כיצד לא?" 

והמשפט שאמר נאעמה סעוד: "עכשיו אני מיעוט. המדינה היא מדינה דמוקרטית. מי אומר שגם בשנת 2000 נהיה מיעוט? היום אני מקבל את העובדה שזו מדינה יהודית עם מיעוט ערבי. כשנהיה רוב לא אקבל שזו תהיה מדינה יהודית עם רוב ערבי". 

הגיוני? ברור? 

ט"ז באייר תשל"ז (4 במאי 1977) – העיתון 'ידיעות אחרונות' מדווח על חתונה בכפר הערבי-ישראלי רומנה שבגליל התחתון. השירים והפזמונים המסורתיים בשבח החתן והכלה מכילים בין השאר משפטים אלו: 

נשחט את ילדי הציונות.

נרמוס ברגלינו את תורתם.

כולנו לוחמי החופש והשחרור.

האורחים לאלפיהם הריעו בהתלהבות.

ח' בסיוון תשל"ט (3 ביוני 1979) – ששת אלפים ערבים ישראלים מפגינים מול הכנסת. הם הובאו במאות אוטובוסים מכל רחבי הארץ. הם צועקים: "הגליל שייך לערבים, יהודים החוצה! בדם ורוח נפדה אותך, הגליל". 

מישהו הטה אוזנו?