פרק עשירי: חוקים צודקים ובלתי צודקים

מאז ומעולם הפרו אנשים את חוקיהם של אנשים אחרים, בעלי הסמכות בימיהם, וזאת בשמו של חוק גבוה יותר, סמכות עליונה יותר; יש דוגמאות רבות לאין-ספור למרי אזרחי נגד שלטון, מרי המבוסס על מצפון ועל תחושת אי-צדק.

ביוון העתיקה, אנטיגונה היא שתוארה כמי שהפרה צו של השליט, קריאון, שאסר את קבורתו של יווני. בעבורה, משמעו של הצו הזה היה עינוי מתמשך של הנשמה, ועל כן מתוך הכרה היא הפרה את החוק. ובמשך כל הדורות הרים את ראשו הרעיון של מרי אזרחי, שהוגדר "הפרה מכוונת של החוק בעבור מטרה חברתית חיונית" (הווארד זין, 'אי-ציות ודמוקרטיה'). 

לעיל הבהרנו באופן הברור ביותר את יחסה של היהדות לאי-ציות כלפי סמכות חילונית. סמכות אנושית שמתנגדת לחוקי האלוקים אינה בת תוקף. זה לא רק חוק בלתי מוצדק, זה אינו חוק כלל. 

הוגי דעות לא יהודים הסכימו עם עיקרון זה באופנים שונים. אקווינס1 אמר בפשטות כי "חוק בלתי-צודק אינו חוק כלל". הד לדבריו אפשר לשמוע בדברי מרתין לותר קינג2 ב'מכתב מכלא ברמינגהם': 

יש מקום לשאול, 'כיצד זה שאתם יכולים להטיף להפרת חוקים מסוימים ולציות לחוקים אחרים?' התשובה טמונה בעובדה שקיימים שני סוגים של חוקים – יש חוקים צודקים ויש חוקים בלתי צודקים. אני נוטה להסכים עם אוגוסטינוס הקדוש, שאמר כי 'חוק בלתי צודק איננו חוק כלל'".

בהחלט ברור הדבר, כי חוק בלתי צודק לא רק שאינו חוק, אלא ישנה זכות מוסרית, ואף חובה, לעמוד נגדו. ובלי ספק, אין בן אנוש הגון שאינו משבח את הגרמנים שקמו נגד הממשלה הנאצית שנבחרה באופן חוקי, ואת כל שאר האנשים שסירבו לסור למרותם של משטרים רודניים, ולא משנה עד כמה 'חוקיים' הם היו במונחים של תמיכה מצד רוב האוכלוסייה.

גם בחברה שהיא 'דמוקרטית' באופן רשמי, כלומר שיש בה מסגרת המאפשרת שינוי בדרכים חוקיות, מותר שלא לציית לחוקים בלתי צודקים, ואין חובה להמתין לשינוי החוקים בדרך ה'דמוקרטית'. הרי אין ספק, שלארצות הברית של המאה התשע-עשרה הייתה מערכת פוליטית שיכלה להוציא את העבדות אל מחוץ לחוק, ואף-על-פי כן, הסתערותו של ג'ון בראון3 על מחסן נשק ממשלתי ב'הרפרס פֶרִי', במטרה לשחרר עבדים שחורים מאדוניהם החוקיים, הראתה לעין כול כי לאמריקנים רבים אין סבלנות לחכות לאפשרות התאורטית לגרום שינוי פוליטי באופן חוקי ומסודר, בשעה שהעוולה המוסרית שוררת ברגע זה. 

אין ספק שארצות הברית הכילה מסגרת פוליטית שאפשרה שינוי פוליטי באמצעות בחירות בתקופת המרי האזרחי, שהיה נקודת השיא הן של התנועה לזכויות האזרח הן של תנועת ההתנגדות למלחמת וייטנאם, ואכן, הועלו טיעונים ששינוי יכול וצריך לבוא באמצעות הליך בחירות דווקא. על אף זאת, דוגלי המרי האזרחי הראו שלא רק שהשיטה הפוליטית נותנת לממסד יתרון בלתי הוגן בעליל במאבק נגד השואפים לשינוי; לא רק שלא מוצדק לגרום לאנשים להמשיך לסבול עד שטחנות הפוליטיקאים תתחלנה להסתובב, אלא מונח כאן דבר יסודי הרבה יותר – 

חוקים בלתי צודקים לא רק היו מטרה לשינוי באמצעות ההליך הפוליטי. בעבור אלו שהפרו אותם, הם לא היו קיימים כלל. בהגדרה, הם לא היו חוקים, כך שמי שהתנגד אליהם לא עבר על שום חוק. 

בלי ספק, ההיגיון מחייב כי התנגדות לאי-צדק ולאיומים על זכויות יסוד ועל החיים עצמם עשויה ללבוש כמה צורות, אולי אף כל צורה שתהא. במובן זה, המונח 'מרי אזרחי' הוא מונח רחב, וכך הוגדר גם בפועל. "בצורות שלבש המרי האזרחי אפשר למצוא מהפכה, הריגת המלך, התנגדות מחתרתית, התפרעויות, שביתות, הפגנות, סירוב לפקודה, חרם על מוצרים, שביתות רעב, מסעות חופש, צעדות, חסימות כבישים, עצרות עם ופשוט חוסר שיתוף פעולה עם השלטון" (מתוך מאמרו של מרק ר' מקגוויגן, 'מרי אזרחי והחוק הטבעי' בירחון הפרקליט הקתולי 11 (1965): 120). 

היו אחרים, כמו מהטמה גנדי4 ומרטין לות'ר קינג, שהגבילו את המושג להפרה פומבית בלתי אלימה של החוק. ניכר לעיניים כי הגישה הזאת פרקטית יותר משהיא עקרונית בהגדרתם של אלו האחרונים. הרי בלי ספק, כאשר קיים חוסר צדק ואנשים סובלים בגללו, מדוע שנגביל את המרי האזרחי להפרה בלתי אלימה של החוק? אכן, עצם הפרת החוק לעצמה היא פעולה רצינית ביותר, בהיותה איום על יציבות הסדר הפוליטי, מה שמעלה תהייה: מדוע כאשר מוסיפים על כך את המושג 'אלימות' הדבר נהיה אסור? 

מובן לכול, כי אלו שהגבילו ואלו שמגבילים כיום את המרי האזרחי לעימות בלתי אלים ולחוסר ציות הבינו כי מצד אחד יהיה למדינה קשה לאין ערוך לנקוט אמצעי דיכוי קשים וברוטליים (שבהם הייתה רוצה כל כך להשתמש) כדי לרסק את ההתנגדות, ומצד אחר, הסיכוי לזכות באהדה ממספר גדול יותר של אזרחים גדול הרבה יותר כאשר ההתנגדות נושאת אופי בלתי אלים. וזה מה שעולה מדבריו של גנדי, בכותבו: "עלינו אפוא לשים דגש חזק ומוגבר יותר על התואר 'אזרחי' מעל ה'מרי'. חוסר ציות שלא ילווה באדיבות, במשמעת ובחוסר אלימות בלא יוצא מן הכלל פירושו הרס מובטח". 

המעשיות, הרבה יותר מן המוסריות או ההיגיון, היא בלי ספק מה שעמד בבסיס הדרישה של אלו שתבעו פעילות בלתי אלימה כיסוד להפרת החוק. ועם זאת, עד כמה שמנסים להתחמק מההשלכות הבלתי נעימות, מרי אזרחי משמעו הפרת הסמכות, הפרת החוק וערעור הסדר הציבורי, אף כאשר מדובר בדרך התנגדות למעשיה ולמדיניותה הבלתי חוקיים של המדינה. האלימות בסך הכול מעלה את אותה פעולה למישור אחר, אולם בין שהדבר מלווה באלימות ובין שלא, הפרת הסמכות והחוק, מכל סוג שהיא, טומנת בחובה את ערעור יסודות החברה. השאלה הנשאלת עתה היא זו: האם החברה חשובה יותר מהצדק? האם הסמכות לעצמה עומדת במקום גבוה יותר מן החוקים והמדיניות שהיא מיישמת כלפי העם? 

הנרי דייויד ת'ורו נעשה לסמל המרי האזרחי בארצות הברית במאה התשע-עשרה כאשר התנגד הן למלחמת מקסיקו הן לעבדות. הוא סירב לשלם את מס הבחירות למדינת מסצ'וסטס ועקב כך בילה לילה בבית הסוהר. ייתכן שלא מדובר בסבל בל יתואר או במסירות נפש מיוחדת במינה, אולם את הרעיון הוא הצליח להביע. ת'ורו הפר במתכוון את סמכותה של הממשלה. 

זה היה חלק מהפרת סמכות רחבה הרבה יותר נגד ממשלת ארצות הברית. בפגישת פעילים נגד העבדות בפרמינגהם בח' בתמוז תרי"ד (4 ביולי 1854), שרף ויליאם לויד גריסון, מו"ל העיתון האנטי עבדותי 'המשחרר', את החוקה האמריקאית וכינה אותה "ברית עם מוות וגיהינום". כאשר חייב חוק העבדים הנמלטים שנחקק בתר"י (1850) את בני מדינות הצפון ללכוד עבדים, כתב רלף ולדו אמרסון: "בשם הא-ל, לא אציית לחוק הזה!" ואכן, לא רק שאזרחים אמריקנים סירבו לציית לחוק שנחקק והתיר לתפוס עבדים נמלטים, יותר מכך – הוקם 'קו רכבת מחתרתי' כדי לעזור לעבדים להימלט לקנדה. מגזר שלם באוכלוסייה האמריקנית הפר ביודעין ובמתכוון את סמכות החוק. 

בשנת תרי"ט (1859) תפס מתנגד העבדות ג'ון בראון נשק של הצבא האמריקאי במעברת הרפר בורג'יניה, בניסיון לחמש את העבדים ולשחררם. הוא נתפס ונידון למוות, אולם בעבור מתנגדי העבדות, אדם זה ופעולתו המלחמתית היו בדיוק החומר שממנו יצוקים מסירות הנפש, האומץ וההתקוממות נגד חוסר הצדק השורר במדינה. 

ת'ורו הוא שהניח את היסודות הפילוסופיים לאי-ציות לממשלה בזמנו, בכותבו: "האם חוקים צריכים להיאכף אך ורק משום שנחקקו? או משום שמספר כלשהו של אנשים הכריזו שהם טובים, בעוד הם אינם טובים?" ושוב: "על כל נתין של המדינה להתיר את קשר הנאמנות כלפיה כל עוד היא מתעכבת מלמלא את חובותיה".

בחיבורו הקלסי 'על אודות חובת המרי האזרחי', כתב ת'ורו: 

"הממשלה במקרה הטוב היא גוף שהולם את המציאות הנתונה. אולם רוב הממשלות בדרך כלל וכל הממשלות לעיתים אינן יודעות להלום את המציאות". 

בשאלו את השאלה: "האם על האזרח, ולו לרגע, לכל הפחות לבטל את מצפונו כלפי המחוקק?" השיב: "אם כן, מדוע יש לכל אדם מצפון?" לאחר זאת הוא עובר לתאר בבוז ובשאט נפש את אזרחי הארץ בכותבו: 

"רוב מוחלט של האנשים משרתים את המדינה בעיקר שלא כאנשים, כי אם כמכונות באמצעות הגוף שלהם... באנשים הללו אין לנהוג בכבוד יותר מבאנשים העשויים קש או בגבשושית של לכלוך. הערך שלהם שווה לזה של סוסים או כלבים. אולם אנשים כאלה הם הנחשבים בדרך כלל לאזרחים טובים. מעטים ספורים... משרתים את המדינה אף באמצעות מצפונם, ועל כן הם לעיתים קרובות אף מתנגדים לה; ובהם נוהגת המדינה בדרך כלל כבאויבים." 

ואז נוגע ת'ורו בנקודה היסטורית בעלת חשיבות עליונה, שלעיתים קרובות פוסחים עליה בלי להבין. מהפכות אדירות רבות, לרבות המהפכה האמריקאית, הגיחו לעולם בעבור זכויות רכוש. ולאור זאת, שואל ת'ורו, אם זוהי סיבה מוצדקת למרידה, האם לא סיבה מוצדקת אף יותר למרוד בעבור סוגיות מוסריות כגון העבדות בארצות הברית ומה שהוא ראה כמלחמה אימפריאליסטית נגד מקסיקו: 

הכול מודים בזכותם של אנשים לחולל מהפכה; כלומר בזכות לסרב לציית ולעמוד נגד ממשלה, כאשר הרודנות וחוסר היעילות שבה נעשים עצומים ובלתי נסבלים. אולם כמעט כולם טוענים, כי לא זה המקרה המדובר כעת. כזה היה המקרה לפי דעתם במהפכה של שנת 75 (תרל"ה). אילו מישהו היה אומר לי כי ממשלה זו גרועה משום שהטילה מיסים על מוצרים זרים מסוימים שהובאו לחופי הארץ, ככל הנראה לא הייתי עושה מזה מהומה, שכן ביכולתי להסתדר בלעדיהם. לכל מכונה ישנו מקדם חיכוך; וייתכן שדבר זה יוצר טוב ברמה מספקת שתאזן את הרע. על כל פנים רשעות גדולה תהא לעורר מהומה על כך. ואולם כאשר מקדם החיכוך מגיע למצב שיש לו מכונה משלו, והדיכוי והשוד נעשים למאורגנים, אזי אני אומר כי מוטב ששוב לא תהיה בידינו מכונה כזו. במילים אחרות, כאשר שישית מאוכלוסיית האומה שקיבלה עליה להיות מקום מקלט של חירות היא – עבדים, ומדינה שלמה נרמסת שלא בצדק ונכבשת בידי צבא זר, ונתונה למשטר צבאי, אזי לדעתי לא מוקדם מדי לאדם הגון לצאת למרד ולמהפכה.

ת'ורו עובר מכאן לדון בשאלה אם לא מוטב להיאזר בסבלנות ולהשתמש בשיטה הקיימת כדי לשנות ולתקן את הרוע, מלפנות לאפיקי המרד והמרי האזרחי:

בנוגע לאימוץ הדרכים שהועידה המדינה לריפוי הרוע, אני אינני מכיר דרכים כאלו. הן אורכות זמן רב מדי, וחייו של אדם עלולים לעבור עד שיחול השינוי. לי יש עניינים אחרים לטפל בהם. לא באתי לעולם בעיקר כדי לעשות אותו למקום טוב לחיות בו, כי אם לחיות בו, יהא הדבר טוב או רע. לא הכול מוטל על האדם לעשות, אלא חלק מהדברים; ומכיוון שאין ביכולתו לעשות הכול, אין הכרח שיעשה ולו משהו רע. לא אמור להיות מענייני להגיש עצומה למושל או למחוקק יותר מכפי שהם אמורים להגיש את עצומתם לפניי; ואם לא יקבלו את עצומתי, מה אני אמור לעשות אז? ואולם במקרה דנן לא הותירה המדינה כל אפשרות אחרת – עצם החוקה שלה היא הרוע בהתגלמותו. הדברים אולי נשמעים קשים ועיקשים ובלתי מפויסים; אולם רק דרך זו מבטיחה תשומת לב אכפתית בדרגות העליונות ביותר כלפי הרוח היחידה שמסוגלת להעריך יחס כזה ולהיות זכאית לו. כך גם כל שינוי הוא לטובה, כגון לידה ומיתה, המזעזעות את הגוף.

אינני חושש לומר כי על אלו המכנים את עצמם 'מתנגדי העבדות' מוטלת בזאת החובה למעשה לבטל מממשלת מסצ'וסטס את תמיכתם, הן בגוף הן ברכוש, ולא לחכות עד שיהיו לרוב של אחד, וזאת בטרם יאבדו את הזכות להתגבר עליהם. אני חושב כי די בכך שהא-להים נמצא בצידם, כך שאין הם צריכים עוד לחכות לרוב של אחד נוסף. יותר מכך, כל אדם שהצדק איתו יותר משהוא עם שכנו, הרי הוא כבר רוב של אחד.

צחוק הגורל הוא, כמובן, שת'ורו תמך בהצעה לעזיבת מסצ'וסטס את ארצות הברית בשל קיומה של העבדות, בעוד שמדינות הדרום כולן אכן פרשו בשל הניסיון להגביל ולאסור את העבדות. אלו ואלו השתמשו בטיעון שמדינה רודנית ובלתי צודקת אינה רשאית לכפות את רצונה על מצפונם של אזרחיה. אלו ואלו טענו כי לפרט יש זכויות בלתי ניתנות לערעור, שלא ניתן להפר אותן. ת'ורו דיבר על קדושת החירות. אנשי הדרום דיברו על קדושת הרכוש.

ת'ורו נעשה לדמות רוחנית נערצת בעבור מורדים בעלי מטרות מכל הסוגים בארצות הברית, ותמיכתו הברורה במרד ובמרי אזרחי הייתה לעניין ממשי ביותר בשנים הסוערות של המאבק על זכויות האזרח ועל מלחמת וייטנאם, שהחל במחצית השנייה של שנות החמישים של המאה העשרים ונמשך עד אחרי שנת תש"ל (1970). סמכות הממשל בארצות הברית עורערה כפי שלא קרה מעולם מאז מלחמת האזרחים. מרי אזרחי, הן כאשר לבש צורה בלתי אלימה בהשראת מרתין לותר קינג, הן בעת הפרעות האלימות ביותר בשיקגו, הביא להפרת החוק, להפרת הסמכות השלטונית, ולאתגורן של המדינה ושל חוקיה ומדיניותה הבלתי מוסריים לדעת המורדים. 

מרתין לותר קינג, כומר שחור ממשפחה כפרית באטלנטה, היה למבשרו של המרי האזרחי הבלתי אלים בעת שפרץ המאבק על זכויות האדם בארצות הברית של שנות החמישים. שוב, בעוד מעריציו העיוורים מדגישים את המאפיין הבלתי אלים בחייו, אל לנו לשכוח כי מה שהיה חשוב יותר מבחינת ההישגים שזכה להם הוא המרי האזרחי, הפרת חוקים שהיו בעיניו בלתי מוסריים או בלתי צודקים. קינג עצמו הבהיר היטב את דבריו בנידון, באומרו: 

לא היה דבר שהביע מרי אזרחי המוני יותר ממסיבת התה של בוסטון, ועם זאת אנו מעניקים מורשת זו לדור הצעיר ולתלמידים כחלק מהמסורת המפוארת של עמנו. על כן חושבני, שאנו נמצאים בחברה טובה כאשר אנו מפרים חוקים בלתי צודקים, ואני סבור כי אלו המוכנים לעשות זאת ולשלם את המחיר על כך הם אלו השותפים בהצלת האומה.

המושג מרי אזרחי המוני היה, בעבור קינג, הדרך היעילה ביותר להכריח את הממשלה לחולל שינוי. על כן כתב:

מרי אזרחי המוני כשלב חדש במאבק עשוי לתעל את הזעם העמוק של הגטו וליצור כוח מובנה ויצירתי. השבתת פעילותה של עיר בלא הריסתה עשויה להיות פעולה יעילה יותר מהתפרעות, משום שהיא עשויה לארוך זמן רב יותר ועשויה לתבוע מחיר גבוה יותר מהחברה הכללית, אך אין זו דרך הרסנית של הפקרות. ולסיום, מדובר בדרך פעילות חברתית שקשה יותר לממשלה לדכא באמצעות עליונות כוחנית.

בכל דרך שתסתכלו על זה, מרתין לותר קינג דיבר על מרד נגד חוקים בלתי צודקים של הממשלה. על כך הוא זכה בפרס נובל לשלום והיה לאדם השני בלבד בהיסטוריה של אמריקה, שיום הולדתו נקבע לחג לאומי. שמו נישא בחרדת קודש בהיכלי המחנה הליברלי וההומניסטי. ובעבור מה? בעבור שבשם החופש הפר את סמכות השלטון במדינה.

הפרת הסמכות של הממשל האמריקאי, שהובילה בסופו של דבר לשינויים מרחיקי לכת בחברה האמריקנית, החלה בט"ז בכסלו תשט"ז (1 בדצמבר 1955), עם הפרת החוק של הגברת רוזה פרקס, תופרת פשוטה שחורת עור. על פי כללי חברת האוטובוסים של מונטגומרי באלבמה, היה על השחורים לשבת ולעמוד בחלק האחורי של האוטובוסים אף כאשר מלפנים היו מושבים ריקים, השמורים ללבנים. פרקס, שישבה בשורה הראשונה מאחורי החלק המיועד ללבנים, נצטוותה לעמוד ולוותר על כיסאה לטובת אדם לבן. היא סירבה ונעצרה. באותו הרגע עמדה ההיסטוריה להשתנות, בשעה שחוק בלתי צודק הופר ונרמס.

קינג, ששימש כומר בכנסייה הבפטיסטית של דקסטר אבניו במונטגומרי, הציע לערוך בכנסייתו פגישה של ראשי קהילת השחורים. שם נתקבלה החלטה להפר חוק נוסף. הוחלט להחרים את קו האוטובוס עד שישנה את מדיניות ההפרדה שלו. בספר החוקים של מדינת אלבמה היה, כמובן, חוק נגד החרמה, אולם שוב – המאבק למען הצדק קדם לחוקי סמכות בלתי צודקת. קינג נאסר, נשפט ונמצא אשם בהפרת החוק. מ"ל קינג בתיק מספר 7399 קבע, כי הפרת סמכות בלתי צודקת היא מעשה מוסרי. 

בח' במרחשוון תשכ"א (29 באוקטובר 1960) ערכו סטודנטים שחורים את מה שהם כינו "הקרב השני של אטלנטה", תוך שהם פורצים לחנויות מצרכים ומזון מופרדות. קינג נעצר בעוון הפרת החוק. 

בשנת תשכ"א (1961) החל הקונגרס לשוויון בין-גזעי (CORE) במה שכינה "נסיעות חירות" לאורך הדרום במטרה לאתגר את חוקי ההפרדה. מאות נעצרו על שקראו תיגר על הסמכות המקומית והממשלתית. 

באלבני שבג'ורג'יה, בברמינגהם ובסלמה שבאלבמה, בג'קסון שבמיסיסיפי, הפרו את החוק שוב ושוב פעילי זכויות אדם שחורים ולבנים, ונעצרו. קינג נשפט לחמישה ימים בכלא בשל ביזיון בית המשפט. תשע מאות ילדים שחורים, חלק מהם בני שבע או שמונה, צעדו בברמינגהם בלי אישור ונעצרו. למחרת הותקפה צעדה גדולה יותר בידי שוטרים עם זרנוקי מים. השחורים בכעסם זרקו לבנים ובקבוקים על המשטרה, שפרצה אל תוך הקהל, תוך שהיא משחררת כלבים אימתניים. 

מרתין לותר קינג ופעילי זכויות האדם עברו על החוק, הפרו את החוק ואת הסדר, אתגרו את הממשלה ואת הסמכות, וקינג הפך לגיבור בין-לאומי. בתגובה לשאלה מדוע לא 'לחכות' ולשנות את החוק בדרכים חוקיות ובדרכי שלום, השיב: 

במשך שנים שמענו את המילה 'חכו!' היא מצלצלת באוזני שחום העור כצליל מוכר במיוחד. ייתכן שבעבור אלו שמעולם לא חשו על בשרם את דקירתם של חיצי ההפרדה, קל לומר 'חכו!' אולם אחרי שחזית בכנופיות האכזריות עושות לינץ' לאביך ולאמך כשמתחשק להן, ואחרי שחזית כיצד הן מטביעות את אחיך ואחיותיך בעבור גחמותיהם; אחרי שראית את השוטרים מלאי השנאה מקללים, בועטים ואפילו הורגים את אחיך ואחיותיך השחורים; אחרי שחזית ברוב מוחלט של כעשרים מיליון אחיך השחורים נחנקים בכלובים חסרי אוויר של עוני, וזאת בקרב חברה של שפע... אחרי שלעולם אתה נאלץ להיאבק בתחושה משפילה של היותך 'אפס' – אזי תבין מדוע אנו מתקשים לחכות.

את הטיעון למען מרי אזרחי והפרת חוקי השלטון והסמכות השלטונית הביע קינג במונחים של זכותם של האנשים לדרוש חירות וצדק לנוכח אי צדק וחוסר שוויון. בשלושה כתבים נפרדים הכריז:

הגיע הזמן שנפסיק לשלם מס שפתיים מחויך לערובות הניתנות לחיים, לחירות ולשאיפת השמחה. אותם הרגשים נעלים מעוגנים בהצהרת העצמאות, אולם מסמך זה מאז ומעולם היה הצהרת כוונות יותר משהוא היה תיאור מציאות... התסיסה בקרב השחורים דורשת מאמריקה לבחון מחדש את אותן אגדות מרגיעות, ועדיין עשויה להאיץ את השינויים האלה, שעשויים להציל אותנו מאסון חברתי.

יש זמן שבו לאנשים כבר נמאס להירמס בדיכוי. יש זמן שבו נמאס לאנשים להידחף אל תוך תהומות הניצול והאי-צדק המשווע. סיפורה של מונטגומרי הוא סיפורם של חמישים אלף שחורי עור מאותו הסוג שהיו מוכנים להמיר נפש עייפה ברגליים עייפות ולצעוד ברחובות מונטגומרי עד שחומות ההפרדה תרוסקנה סופית בידי כוחות הצדק.

חירותנו הושגה לא לפני מאה שנה, היא אף לא הושגה כיום; אולם חלק קטן ממנה כבר נמצא בידינו, ואיננו צועדים עוד כיחידים וכזוגות, אלא ביחידות של אלפים, המשוכנעים כעת כי שום כוח אנושי לא יצליח למנוע אותה מאיתנו.

כיום השאלה איננה אם נזכה לחירות כי אם באיזה אופן ננצח. בעבר הקרוב היו שני שלבים במאבקנו. השלב הראשון החל בשנות החמישים המוקדמות, כאשר השחורים נטשו את דרך הכניעה וההשלמה. תוך אימוץ דרך ההתנגדות הבלתי אלימה ביחס למצב בארצות הברית, נהרנו לעבר רחובות הדרום כדי לדרוש את אזרחותנו ואת ההכרה בנו כבני אנוש. בעבור הדרום, שבו שררו חוקים מסובכים של הפרדה אכזרית, היה במעשינו משום הכרזת מרד. חרם על אוטובוסים במונטגומרי; הפגנות בברמינגהם, מבצר ההפרדה; ועמידה בפני רובים, כלבים ואלות בסלמה, תוך שמירה ממושמעת על העיקרון של חוסר אלימות, הביך לחלוטין את השליטים בסלמה. אם יאפשרו לנו לצעוד, תהיה בכך הוכחה לשקר שלהם שהאדם השחור מרוצה ממצבו. אם יירו בנו, יודו בפני עולם ומלואו כי הם אכזרים ובלתי אנושיים.

המאבק בארצות הברית סביב מלחמת וייטנאם הוביל לשורה ארוכה של מעשי מרי אזרחי, שכללו שרפת צווי גיוס, סירוב לשרת בצבא, חסימת רכבות צבא, השתלטות על בנייני קמפוסים (לעיתים תוך כליאת מרצים וראשי חוגים), וכמובן – התפרעויות של ממש ואלימות קשה בוועידה הדמוקרטית בשיקגו בשנת תשכ"ח (1968). התשיעייה של קטונסוויל השחיתה רשימות גיוס, כמו גם אלו שקראו לעצמם 'קשר החוף המזרחי להצלת חיים'. הם טענו כי שאפו "לשבש את תפקודה של מכונת המוות והדיכוי".

אחד ממנהיגי ההפגנות נגד מלחמת וייטנאם היה ויליאם סלואן קופין הבן, שכתב: 

חושבני, כי עלינו להכיר בכך שמרי אזרחי המוני נגד המלחמה עשוי לא רק להיות ניסיון לעורר ציבור מבולבל ואדיש, אלא יותר מכך – הוא עשוי באמת להיות צורה של ג'יו-ג'יטסו5, ניסיון מצד המיעוט לכפות על הרוב מוסריות לגלות הכרה מצפונית רבה יותר ביחס לסוגיות הנוגעות למלחמה.

אחת הנקודות המרכזיות בדבריו של קינג היא הטענה שהגישה המבקשת 'לחכות' אינה יעילה, משום שהממשלה השלטת אינה מעוניינת לפעול במהירות כדי לתקן את האי-צדק ולשנות מדיניות. על כן הכריז באב תשכ"ז (אוגוסט 1967): "בעייתנו האמיתית היא שאין כל נטייה בקרב הממשל או הקונגרס לתור אחר פתרונות יסודיים".

לנוכח זאת ולנוכח כל האמור לעיל, ליהודים במדינה היהודית ישנן כל הסיבות שבעולם לשאול: 

אם כל גדולי אנשי הרוח שהניחו את היסודות ליחסים שבין ממשל ליחיד הסכימו שלאדם יש זכות להתקומם נגד סמכות השודדת אותו מרכושו, שנרכש כדין; 

אם האנשים שהדמוקרטיות מכבדות כל כך – לוק ורוסו וג'פרסון ות'ורו וקינג – כולם זעקו את זכותם המוסרית והטבעית של אנשים להמרות את פי הממשל למען חירות, שוויון, מוסר ושמירת רכוש; 

אם הזכות לעמוד נגד, להמרות, לסרב ולהילחם נגד השלטון – אם זכות זו תקפה אפילו בסוגיות שאינן כרוכות בסיכון אמיתי לעצם החיים והקיום – 

האם לא יהיה צודק ובעל תוקף ומחויב המציאות להמרות את פיה של סמכות שמנהלת מדיניות המסכנת את עצם חייהם של האזרחים?! 

האם לא יהיה מוצדק לקרוא תיגר על סמכות שאינה מסוגלת או אינה מעוניינת לשים קץ לטרור, הגובה חיי אזרחים ומאיים על עצם קיומה של המדינה? 

האם הזכות הבסיסית ביותר אינה הזכות לחיים, והאם הביטוי המובהק ביותר לרכושו של אדם אינו החיים שרכש? 

האם ממשלה שמסכנת חיים בשל מדיניותה חסרת האונים ולאחר זאת עוד מונעת מהאזרח להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו כדי לשמור על אותם חיים – האם ממשלה כזו לא איבדה את זכות קיומה, והאם אין חובתם של האזרחים לערער עליה? 

ואם חוק או סדרת חוקים עשויים להיות סיבה להמרות את סמכותה של הממשלה, מה אמור להיות גורלה של סמכות שכל מדיניותה מההתחלה ועד הסוף מאיימת על חייהם של האזרחים? 

בלי ספק, אלו שאלות שמן הצדק לשאול, אולם במצב הנוכחי במדינת ישראל, הן יותר מעלולות להביא את השואל אותן לבית המעצר. מה שחשוב, אמנם, בנקודה זו, הוא לדעת שערעור על הסמכות הרשמית בארץ ישראל בהיסטוריה הקרובה לימינו אינו בגדר חידוש שטרם היה.