"בוגד!" "ראש ממשלת האינתיפאדה!" "תתפטר!"
קריאות אלו הן קולות הכעס והמרירות של מאות מתיישבים שהתאספו ללוות למנוחת עולמים חלל נוסף של הטרור הערבי. הפעם – עולה חדש מארצות הברית, יהודי בגיל העמידה שהגיע ארצה והתיישב בהתנחלות אריאל שבשומרון. המתיישבים מלאי המרירות העומדים בפתח קברו הפעור של החלל הכירו את פרדריק רוזנפלד כאדם שקט ומיושב, שאהב את הארץ ואהב לטייל במרחביה, במקומות העתיקים המוזכרים בתנ"ך, ובכלל זה בשומרון. רוזנפלד נהג לטעון כי יש לו מכרים ערבים לא מעטים. צירופם של נתונים אלו הוא אשר הוביל למותו, להירצחו.
פרדריק רוזנפלד יצא כהרגלו לטיול באזור הכפרי שסביב אריאל, ושם פגש שני רועי צאן ערבים. הם ניגשו אליו בידידותיות ושוחחו עימו, כפי שאפשר להיווכח בבירור מהתמונות שנמצאו במצלמתו. פרדריק רוזנפלד צילם את הערבים והצטלם איתם. כל זאת, כמובן, בטרם נשחט באכזריות בידיהם.
כעת, ביום המחרת, המתיישבים היהודים, כולם בעלי דעות לאומיות שהצביעו למפלגות הימין בבחירות האחרונות, מפריעים להספדו של ראש ממשלת ישראל על קברו הפתוח של היהודי שנרצח, כשהם צועקים: "בוגד! תתפטר!" וכאשר ראש הממשלה אינו מצליח לסיים את הספדו ומורחק במהירות מהאזור בידי כוח משטרה גדול ומאבטחי השב"כ, מתגודד הקהל סביב מכוניתו, מכה על גגה וממשיך לצעוק: "בוגד! תתפטר!"
ראש הממשלה המדובר אינו איש שמאל. הוא לא שמעון פרס, ממפלגת העבודה. הוא יצחק שמיר, שנחשב למנהיג הקשוח של תנועת החירות, מיסודו של מנחם בגין, ושל מפלגת הליכוד, מפקדה בעבר של מחתרת הלח"י, ארגון הטרור (כך הוא נקרא) שלחם בשלטון הבריטי בארץ ישראל. עם כל זאת, הקהל הזועם אינו מסתפק בצעקת הכינויים הנ"ל, אלא אף מכה במכונית, עד כדי איום בפגיעה פיזית.
תופעה חדשה וחמורה החלה להתרחש בישראל.
כרוז הנושא את החותמת "חרב גדעון" מעודד יהודים "להנחית מכה קשה וקטלנית" על הערבים. כרוז נוסף, החתום בידי "דב"1, מכיל הוראות מפורטות בדבר כלי הנשק והתחמושת היעילים ביותר לשימוש נגד האויב, וכן הנחיות להתפטרות מכלי הנשק האלה לאחר השימוש בהם, כדי שהמשטרה לא תצליח לעלות על עקבות המבצעים. המשטרה מודיעה כי תחקור את העניין ומקור בכיר במשרד המשפטים מתאר את ההתפתחות כ"חמורה ביותר; זהו עניין שמחובתנו לטפל בו".
ח"כ דדי צוקר מר"צ2 אומר כי אף אם יצויר שהכרוזים יזכו להתעניינות רצינית אצל אנשים מעטים, הם "עלולים להמיט פורענות על כולנו".
תופעה חדשה ומהפכנית החלה להתרחש בישראל.
בוקרו של יום חם בחודש אייר בעיר הבירה של ישראל. ברחוב יפו, הרחוב הראשי של ירושלים, מתרוצצים מאות יהודים. מעברו האחד של בניין הדואר עומדים כמה יהודים ומחכים לקו 19, ומעבר לפינה נמצא מגרש הרוסים, ובו המטה המרכזי של המשטרה. ערבי ניגש בזריזות למקום שבו יושבים היהודים, שולף סכין ודוקר במהירות חמישה אנשים. שניים מתים, שלושה נפצעים. הנרצחים הם בני 91 ו-76. יהודים רודפים אחר הערבי שמנסה לברוח. הוא נתפס, ובשלב זה מגיעים שוטרים ובידיהם אלות מתנופפות. הם מצילים את הערבי.
היהודים הנזעמים, ובראשם מנהיג 'כך' מאיר כהנא, מנסים לצעוד לעבר העיר העתיקה, בקריאות "נקמה! נקמה!" הם מתעמתים עם השוטרים הפורצים אל הקהל כשהם רכובים על סוסים ומתיזים לעברו גז מדמיע. בשידור ששודר כעבור ימים מספר, הודה השדרן צ'רלס וייס מרשת 'קול אמריקה', מתנגד מוצהר לכהנא, שבקרב הקהל שצעד לעבר הערבים והתעמת עם המשטרה נצפו גם בעלי תיקי ג'יימס בונד, ואף נשים זקנות.
תופעה חדשה ומהפכנית החלה להתרחש בישראל.
פחות משבוע עבר מאז הירצחם של שני היהודים בירושלים. הרשויות מודיעות על מציאת גופתו של חייל שנעדר זה חודשיים כמעט. החייל נורה בראשו, וגופתו עברה התעללות קשה. הוא עלה לטרמפ במקום סמוך ובטוח בתוך מה שנקרא 'הקו הירוק', המציין את גבולותיה של ישראל מלפני שנת תשכ"ז (1967).
מהומות פורצות בעיר הנמל אשדוד, שבה התגורר החייל, אבי סספורטס. המשטרה, מתוך לחץ, שועטת לתוך העיר, בקוראה לערבים להגיע מיד לתחנת המשטרה הקרובה, למען ביטחונם האישי. מחוץ לתחנות המשטרה מתקהלים אנשים ורוגמים בניינים ומכוניות משטרה. למחרת, לאחר ההלוויה רוויית הרגשות של הילד בן העשרים, מאות מיהודי אשדוד רוגמים כלי רכב ערביים הנוסעים בכביש בואכה עזה, העובר ליד העיר. שוב מתעמת הקהל עם המשטרה.
תופעה חדשה ומהפכנית החלה להתרחש בישראל.
כעת אנו נמצאים למחרת היום שבו ערבי שנסע באוטובוס מתל אביב לירושלים בכביש הראשי של המדינה, השתלט על ההגה והסיט את האוטובוס לעבר מורד תלול. האוטובוס התפוצץ ועלה בלהבות. ארבעה-עשר נוסעים נהרגו, אולם המחבל נותר חי, ולמשך זמן מה הוחזק באותה מחלקה בבית החולים 'הדסה' שבה אושפזו היהודים שהוא ניסה לרצוח. גל חסר תקדים של מהומות נגד ערבים שוטף את ישראל. זה מתחיל בירושלים. מכוניות ערביות נרגמות באבנים ונשרפות בה, בעוד הקהל קורא – "מוות לערבים!" אחר כן מתפשטות המהומות לשאר חלקי הארץ. ערבי הנוהג במכוניתו ליד מושב שיבולים שבנגב נרגם באבנים. מכוניתו מתרסקת והוא נהרג. ערבי נוסף נפצע קשה מסלע שנזרק לעברו ליד אשקלון. המשטרה ברחבי הארץ מופתעת ומזדרזת לנסות לגונן על הערבים, תוך שימוש בגז מדמיע ובאלות נגד יהודים. לראשונה, קהל יהודי גדול משיב מלחמה נגד המשטרה ורוגם שוטרים. עשרות נעצרים, אך המהומות נמשכות שלושה ימים רצופים.
שמעון פרס, בהגיעו להלוויה של אחד היהודים הנרצחים, נתקל בגל קשה כל כך של שנאה וזעם, עד שהוא נאלץ לעזוב את המקום תחת משמר כבד של המשטרה. ראש הממשלה יצחק שמיר מגנה את המתקפות ומכנה אותן "איבוד שליטה וייאוש". הקבינט מגנה "מעשים בלתי אחראיים הנעשים בידי יהודים מלאי מרירות כלפי ערבים".
זו בדיוק הנקודה. היהודים אכן חשים מרירות, ולראשונה הם מרירים מספיק כדי לתקוף ערבים בריש גלי, ואף את המשטרה, כשזו מגיעה כדי להפסיק את המהומות. לא שמיר, לא הממשלה, לא הנשיא הרצוג ולא אף אחד אחר עושה רושם מיוחד על היהודים המתוסכלים, המרירים ומלאי החרדה – חרדה לחיי משפחתם וילדיהם.
תופעה חדשה ומהפכנית החלה להתרחש בישראל.
התפרצות הכעס האדיר, הזעם והמרירות של מאות מתיישבים יהודים הנוהרים אל מחוץ ליישוביהם ביהודה, בשומרון ובעזה, הקהל העירוני הזועם המתפרע בהלוויותיהם של יהודים נרצחים וברחובות הערים, וצמיחתם של ארגוני מחתרת יהודיים – כל אלו הם חלק משינוי ברור, מוחלט ומשמעותי ביותר המתרחש בתוך מדינת ישראל, ותופעה זו – אם לא תיבלם על ידי ירידה לשורש הסיבה של השנאה והזעם – תוביל בהכרח למתקפות המוניות על ערבים, וגרוע מכך – לאיום ממשי של מהפכה ומלחמת אזרחים נגד ממשלה יהודית במדינה היהודית, כשהיא בקושי בת ארבעים שנה.
החובה הבסיסית ביותר של ממשלה – מקור הסמכות והזכות שלה למשול על העם – היא אחריותה לערוב לחייהם ולביטחונם של אזרחיה. אם היא אינה יכולה או אינה חפצה למלא מחויבות זו, היא מאבדת את סמכותה המוסרית והחוקתית.
המצב הזה אינו יכול להימשך. תהליך שבו חלום מופלא – שמימי! – בן אלף ותשע מאות שנה נהפך יום-יום לסיוט הולך וגובר, אינו יכול להימשך, שכן אם נתמיד לילך בדרך שאנו הולכים בה כעת, תעמוד המדינה היהודית בפני אימה נוראית – אסון לאומי בממדי ענק. אסור שזה יימשך וזה לא יימשך. השאלה היחידה היא – האם תהליך ההתפרקות וההתמוטטות ייבלם באמצעות מהפכה או באמצעות משאל עם?
© כל הזכויות שמורות