כבר מזמן חצתה האינתיפאדה את מה שקרוי 'הקו הירוק', המציין את השטח של ישראל מלפני תשכ"ז (1967), השטח שנחשב לשטחה ה"רשמי" של ישראל, וזאת עקב בגידתם של מנחם בגין והליכוד ונסיגתם מהבטחתם משכבר הימים לספח את שטחי יהודה, שומרון ועזה. האינתיפאדה כבר מזמן חצתה את 'הקו הירוק', שכן בעבור ערביי ישראל, שלא לדבר על ערביי השטחים העובדים בישראל, מטיילים בה ונכנסים אליה בחופשיות, אין שום 'קו ירוק'. אם תשאל לדעתם, יאמרו לך שהארץ כולה היא 'פלסטין'.
בכ"ב בסיוון תשמ"ט (25 ביוני 1989) דווח בעיתון 'דבר' על מעשה שבכל קנה מידה סביר היה נחשב למעשה שלא יעלה על הדעת. על פי העיתון, במשך זמן רב שימש בית החולים רמב"ם שבחיפה זירה קבועה למעשי חבלה מכוונים, מהותיים ומתמשכים. המשטרה הייתה משוכנעת שמבצעי המעשים הם ערבים שעובדים במקום. לדברי הרשויות, ממעשי החבלה שנעשו הם הטלת שתן לבקבוקי הזרקה תוך-ורידית, חיתוך כבל מחשב במחלקת הילדים שבמחלקת אופתלמולוגיה, חיתוך כבל נחושת במחלקת הילדים, שגרם דליפת גז, שחרור ברגים שגרם הצפה של צינור ביוב בחדר הרנטגן, דחיסת אסלות באופן שגורם להצפת הקומות, ניקוב צמיגי מכוניות של יהודים בחניון וריסוס סיסמאות אנטי יהודיות בחדרי ההמתנה. כעבור שבוע (ב-2 ביולי) דיווח העיתון שכל המכשירים החשמליים במעבדת הסטריליזציה של בית החולים הופעלו בו-זמנית, במטרה לגרום קצר חשמלי.
בית החולים רמב"ם הוא המקום שאליו מגיעים במסוקים חיילים שנפצעו קשה בלבנון, ועובדים בו כ-450(!) ערבים. מה שהופך את העניין לנלעג במיוחד הוא טענת המשטרה שבמשך חודשים ניסתה הנהלת בית החולים לחפות על האירועים, ואף לאחר שנחשפה הפרשה הכריז מנהל בית החולים צבי בן-ישי כי בית החולים לא ישנה את גישתו להעסקת ערבים, שכן "אין כל סיבה לחשוב שהם מעורבים" במקרים אלו.
עם גילויָם של האירועים בבית החולים רמב"ם, הכריז בית חולים נוסף בחיפה, בית החולים 'כרמל', כי הגיש תלונה במשטרה על חבלה מכוונת במחלקת נשים. ואולם אין ספק שהסיפור המוזר ביותר שקשור לעניין התרחש בבית חולים נוסף, 'הדסה' שבירושלים, שכבר זמן רב נעשה מטרה לחבלה, שאף היא הודחקה ככל האפשר. כך לדוגמה, בשנת תשמ"ח (1988), שרפה שפרצה בחדר הכביסה הביאה לפינויים של מאתיים חולים, והיה צורך בחמש משאיות כיבוי וכעשרים כבאים לכיבוי השרפה, שהפסיקה את זרם החשמל בבניין. ב'ג'רוזלם פוסט' התפרסמה הידיעה (י"ח באב תשמ"ט – 21 ביולי 1989):
פקידים בבית החולים 'שערי צדק' ביקשו מרב בית החולים שזה עתה נכנס לתפקידו פסק הלכה שיורה כיצד להתמודד עם אפשרות של מעשה חבלה של העובדים הערבים ביום השבת.
רבים מאנשי הסגל בסופי שבוע בבית החולים המתנהל על פי ההלכה הם ערבים. כמה וכמה מקרים של חבלה והרס כבר דווחו בבתי חולים ברחבי הארץ מאז פרוץ האינתיפאדה.
לא ברור מהידיעה המובאת מה אמורים לעשות בעניין העובדה שמאות עובדים ערבים עובדים בבית החולים גם בימי ראשון, שני ושלישי.
בתחילת חודש אב תשמ"ט (אוגוסט 1989) פרסם המקומון הבאר-שבעי 'כל-בי' מאמר המאשים עובדים ערבים בדרום בחבלה מכוונת בבתי חרושת, בבתי מלון ובמוסדות תעשייה קטנים. בית חרושת המייצר מגבות בדימונה חשד שנעשים בו מעשי חבלה והעדיף לפנות לחוקר פרטי מלפנות למשטרה (עובדה זו כשלעצמה מעידה כאלף עדים על ההנחה הרווחת בקרב רוב היהודים בישראל, שהשלטונות אינם מסוגלים או אינם מעוניינים לפעול). חקירה מקיפה, הכוללת הצבת מצלמות נסתרות, גילתה את התמונה הזאת:
• ערבים בבית החרושת בדימונה ובמפעלי הטקסטיל שבאזור קורעים את החוטים ומכניסים עצמים זרים לצבענים ולמכונות. החוקרים אף תפסו את הערבים מטילים שתן לתוך הצבענים ומכניסים חול למכונות (אגב, ראוי להעיר, כי בכמה מקרים דווח שערבים משתינים לתוך אוכל, לרבות מקרה אחד שאירע במסעדת יוקרה בתל אביב).
• בבתי מלון, למשל בבית המלון שבעין בוקק, סתמו עובדים ערבים צינורות ואסלות באמצעות נייר ומגבות וגרמו להצפות קשות ולנזקים של עשרות אלפי דולרים.
• בבתי מלון אחרים נצפו ערבים המניחים בתוך אוכל עצמים זרים שונים ומשונים, כגון גפרורים ושערות (כולל שערות של עכברים). זיהום דומה של מזון התרחש במפעל בבאר שבע המייצר מזון תינוקות.
המעשה דווח בעיתון 'הארץ' (ז' באב תשמ"ט – 8 באוגוסט 1989), אולם לא היה בו כדי להפתיע מאן דהו. בסוף כסלו תשמ"ט (תחילת דצמבר 1988) הופץ במזרח ירושלים ובערים נוספות בשטחים כרוז הקורא לעובדים לחבל במכונות ובציוד בבתי חרושת ובמפעלים יהודיים. הכרוז, כפי שדווח בשבועון 'ירושלים' (א' בטבת תשמ"ט – 9 בדצמבר 1988), הכיל רשימה מפורטת ומדויקת של דרכים שבהן אפשר לבצע חבלה. ואולם זמן רב קודם לכן דיווחו בתי חרושת באזור קריית גת שנזקים שאינם ניתנים לאומדן נעשו לדבר שבשגרה בידי פועלים ערבים. העובדה שדבר זה לא הוביל מיד לפיטורין של הערבים ולשכירת יהודים במקומם תמורת שכר הוגן, מדברת בעד עצמה על תאוות הבצע של המעסיקים.
האינתיפאדה כבר מזמן חדרה לתוך שטחה של מדינת ישראל. העיתון 'מעריב' (ט"ו באב תשמ"ח – 29 ביולי 1988), בכתבה המתפרסת על פני עמוד שלם תחת הכותרת "אינתיפאדה בתל אביב", פרסם כי במשך חודש אחד בלבד (בין ט' בתמוז ל-י' באב תשמ"ח – 12 ביוני ל-24 ביולי 1988) התרחשו לא פחות משלושים ושניים פשעים ממניע לאומני ערבי בתל אביב, לב ליבה העסקי והתרבותי של ישראל. הפשע הדרמטי ביותר היה, כמובן, זריקת ארבעה בקבוקי תבערה מגגו של דיזנגוף סנטר, מרכז חיי הלילה והקניות של תל אביב. באירועים אחרים נפצעו כמה יהודים מאבנים כאשר היו בדרכם לחתונה ברחוב המסגר, וכן נרגמה רכבת בעוברה על יד הלונה פארק בצפון תל אביב היוקרתי.
האינתיפאדה פועלת בתוך-תוכי המדינה היהודית, והנה לפניכם רשימה חלקית, חלקית מאוד, של אירועים:
• א' באב תשמ"ט (2 באוגוסט 1989) – בקבוק תבערה נזרק על כלי רכב שנוסע בעמק יזרעאל, עמוק בתוך ליבה של ישראל. בו בזמן מגלים מכבי האש שלושה בקבוקי תבערה מוכנים לשימוש, בעודם מנסים לכבות שרפה שהרסה עשרה דונם של חורש ליד מגדל העמק.
• כ' בתמוז תשמ"ט (23 ביולי 1989) – יוסי חאקיאשווילי, נהג מונית בן שלושים וארבע, נדקר שלוש פעמים בצווארו ובגבו בידי שני ערבים שעלו למוניתו בבאר שבע.
• י"ד בתמוז תשמ"ט (17 ביולי 1989) – קצין במילואים ומנהל חברה מעורב בתאונת דרכים בפינת הרחובות ביאליק והחלוץ בחיפה. המכונית השנייה נהוגה בידי ערבי מחיפה, שדוהר כדי להשיג את בני משפחתו. ארבעה ערבים תוקפים את היהודי לאור השמש. המותקף, דורון שטרן בן העשרים ותשע, מספר לסוכנות הידיעות עתי"ם: "נלחמתי כדי לבלום את האינתיפאדה במשך תקופה ארוכה משירותי הצבאי ביהודה ושומרון. אולם את האינתיפאדה האמיתית הרגשתי כאן, בלב חיפה". מה עוד אפשר לומר?
• ט"ו בסיוון תשמ"ט (18 ביוני 1989) – חמישה ערבים מואשמים בשרפת בית כנסת בעיר התחתית בחיפה ומשוחררים בערבות של אלפיים שקלים. הערבים כולם אזרחים ישראלים מג'אסר א-זרקה. זו הפעם השנייה שבית הכנסת הזה מוצת. ראוי לציין, כי בית הכנסת שוכן בשכונת חליסה שבחיפה, מקום שבו יהודים חיים בפחד מתמיד ורובם אינם יוצאים מבתיהם בלילות. בשנת תשמ"ח (1987) רגמו ערבים את בית הכנסת ביום הכיפורים.
• א' בסיוון תשמ"ט (4 ביוני 1989) – חיילת ששמה סמדר בן-לולו מצליחה להימלט מניסיון של שני ערבים לדחוף אותה אל תוך מכונית ליד מושב 'פעמי תש"ז' שבנגב. המשטרה יוצאת בהודעה המשבחת את "תושייתה ואומץ ליבה..."
• א' בסיוון תשמ"ט (4 ביוני 1989) – דיקן הטכניון בחיפה מבטל החלטה לסלק ארבעה סטודנטים ערבים שערכו מסיבה פראית במעונות הסטודנטים בליל יום הזיכרון לחללי צה"ל. הסטודנטים שרו שירים לאומניים ערביים והפרו בקולניות את אווירת העצב המאפיינת את היום. החלטתו של הדיקן זוכה לקיתונות של ביקורת מאת הסטודנטים היהודים.
• ט' באייר תשמ"ט (14 במאי 1989) – יום מעניין בעמק יזרעאל. ליד הקיבוץ בית אלפא מתבקש ערבי להגיש תעודת זהות. הוא פותח באש לעבר שני שוטרים, והם נפצעים אך יורים בו בחזרה. קודם לכן, נהג טרקטור נשדד על יד מושב שדה אילן, וערבי אונס אישה מקיבוץ הזורע.
באותו היום המשטרה עוצרת שמונה ערבים ישראלים מהכפר ג'ת שבוואדי ערה באשמת הדפסת חומר תעמולה אנטי ישראלי, הנפת דגלי אש"ף וריסוס סיסמאות אנטי ישראליות על גבי קירות.
• כ"ז בניסן תשמ"ט (2 במאי 1989) – בקבוק תבערה מושלך לעבר חצר של משפחה יהודית בדימונה.
• כ"ה בניסן תשמ"ט (30 באפריל 1989) – פצצה מתפוצצת ברחוב ז'בוטינסקי שברמת גן ליד תחנת אוטובוס.
• י"א בניסן תשמ"ט (16 באפריל 1989) – פצצה מתפוצצת באזור פרדס כץ שליד בני ברק. באותו היום נפגע בית מרזח ברחוב אלנבי בתל אביב מבלון גז שנפתח בידי ערבים שהציתו אש סמוך אליו. על קירות בית המרזח שנפגע נמצאה הכתובת "נקמה על אבו-ג'יהאד" (מראשי אש"ף, חוסל בידי ישראל ב-1988).
• י' בניסן תשמ"ט (15 באפריל 1989) – פצצה נתגלתה בתוך תחנת שאיבה ליד מושב רמון שבאזור עפולה. אילו התפוצצה הפצצה, שהכילה שישה-עשר ק"ג חומר נפץ, היא הייתה גורמת להצפה של אלפי דונמים. וכך אמר אברהם יריב, ראש המועצה האזורית גלבוע: "המנוולים שעשו זאת ידעו היטב מה הם עושים. מה שמדאיג אותי הוא שהם יושבים להם בג'נין ובוחרים לעצמם מטרות. אתמול זו הייתה משאבת מים; מחר הם עלולים להחליט לפוצץ בית באחד המושבים".
אמת ויציב. שאלה: מדוע מאפשרים להם לשבת בג'נין?
באותו יום נעקרו שמונים עצי זית השייכים למושב מי עמי. הערבים אף ניסו לשרוף ולכלות יער אורנים סמוך. מי עמי, היישוב היהודי הבודד באזור ואדי ערה, סבל רבות ממעשי טרור וחבלה לאורך השנים.
• ד' בניסן תשמ"ט (9 באפריל 1989) – מיניבוס המוביל ילדים נפגע מאבן על הכביש הראשי מחיפה לתל אביב. אכן, זהו מקרה חמור פחות מהשלכת בקבוק התבערה לעבר אוטובוס של ילדים בכביש ואדי ערה בשנה החולפת.
• א' בניסן תשמ"ט (6 באפריל 1989) – המשטרה מתירה לפרסם את שמותיהם של שני ערבים ישראלים מהגליל המערבי, שבשיתוף פעולה עם ערבי מג'נין עמדו מאחורי הצתת מסעדה בנהרייה שבצפון הארץ. השניים שאפו להתקבל כחברים בארגון 'האחים המוסלמים', וזה היה מבחן הקבלה שלהם. כל שלושת הערבים מתגוררים בעיר היהודית נהרייה.
שאלה – מדוע מאפשרות הרשויות לערבים להתגורר באזורים יהודיים, ובכך מעניקות להם יד חופשית ודלת פתוחה לתקוף יהודים?
• בט"ו באדר ב' תשמ"ט (22 במרץ 1989) נעקרו שמונים ושלושה עצים בקיבוץ לוטם שבגליל המערבי. הם ניטעו שבועות ספורים קודם לכן כדי להחליף עצים אחרים שנשרפו ב-1988 בידי ערבים. נטיעתם של העצים במקום אלו שזה עתה נשרפו הייתה חלק מהבטחה של המגבית היהודית הלאומית, כפי שביטא אותה נשיאה ג'וזף שטרנשטיין:
"המגבית היהודית הלאומית נחושה בדעתה שלא לאפשר למציתים, שמטרתם להביא הרס וחורבן על עצים חסרי אונים וחפים מפשע, לקבוע את סדר היום".
ב-1988 (רובה של תשמ"ח וקצת מתשמ"ט) הוצתו אלף ומאתיים דלקות בידי ערבים וגרמו נזק למיליון ומאתיים אלף עצים, והמגבית היהודית הלאומית הבטיחה לנטוע שלושה עצים חלף כל עץ שנהרס. ראוי להעמיק ולהתבונן במציאות שבה יהודים מוכנים לתרום מכספם כדי להחליף עצים שנהרסו בעצים אחרים שייהרסו אף הם.
שרֵפתם של יערות ושדות יהודיים היא אסון לאומי, והמגבית היהודית הלאומית אינה יכולה לעשות דבר מלבד לשכנע יהודים לשרוף עוד מכספם, פשוטו כמשמעו. הרי כל עוד הערבים נמצאים בארץ, הם ישרפו עצים של יהודים.
ובמילותיו של העיתונאי השמאלני דני צדקוני ('דבר', ה' באב תשמ"ט – 6 באוגוסט 1989):
"הערבים מעריכים את תרומת היער אבל ביודעם כמה היער יקר לנו, אויביהם, הם רואים בפגיעה בו יעד במאבקם נגדנו".ג
זו הסיבה שבגינה יער קנדי, הסמוך לשכונת קריית מנחם בירושלים, הופך לזירה שבה נשרפים שבעים עצי אורן בי"ג בניסן תשמ"ט (18 באפריל 1989), וכעבור שבוע אחד בלבד, היער כולו עולה בלהבות שהחלו לבעור בו-זמנית בכמה מוקדים בתוכו.
ומאותה סיבה עלו בלהבות בתחילת הקיץ של שנת תשמ"ט (1989) שטחים נרחבים של אדמות יער בגולן, בגליל, בהר תבור ובהרי יהודה.
השרפה המשתוללת, שהרסה יותר מחמש מאות דונם של שמורת הטבע נחל שורק בו' באב תשמ"ט (7 באוגוסט 1989), לא הייתה אלא חוליה טבעית נוספת באותה שרשרת של שנאה ערבית לישראל, והיא גרמה הרס לעשרים אלף דונם של יער ואדמת מרעה בעמק האלה הסמוך, בי' בסיוון תשמ"ח (26 למאי 1988). וכך העיד אז אחד מתושבי המקום: "הלהבות היו ענקיות, כלובי התרנגולים בערו כלפידים, עצים נהרסו; זה היה נורא". וזה לא ייפסק – כל עוד אלו ששורפים נשארים בארץ.
החובה הבסיסית ביותר של ממשלה – מקור הסמכות והזכות שלה למשול על העם – היא אחריותה לערוב לחייהם ולביטחונם של אזרחיה. אם היא אינה יכולה או אינה חפצה למלא מחויבות זו, היא מאבדת את סמכותה המוסרית והחוקתית
© כל הזכויות שמורות