פרק שביעי: המהרסים מבפנים

יש גורם נוסף שמביא עוד ועוד יהודים בישראל לידי תסכול, כעס וחשש לעתידם: סכנתם של המהרסים מבפנים.

תקוותם הגדולה ביותר של הערבים, החולמים על השמדתה של מדינת ישראל, לממש את חלומם, מונחת במחנה השמאל הליברלי שבתוך ישראל. ובדיוק אלו האנשים המניפים אל-על את האזהרה מפני 'מלחמת אחים' ומפני הרס שלטון החוק, הסדר הציבורי והדמוקרטיה. ואולם האמת לאמיתה היא שהם הם אשר בשל סיבות פסיכולוגיות רבות מספור שואפים – יותר מכך, זקוקים – למלחמת אחים. אלו המדברים על שלטון החוק, שלעולם לא יקבלו עליהם את החוק, ואלו שברגע זה ממש עוברים בריש גלי על החוק בה בשעה שהם מתעטפים באצטלה של 'מוסריות' ו'אנושיות'. הם הם המעניקים עזרה שלא ניתנת לשיעור לאויבי ישראל במסעם לרצוח ולהשמיד את היהודים ואת מדינתם. 

כאשר צוין יום השנה הראשון לפרוץ האינתיפאדה, נערכה בתל אביב הפגנה גדולה של אנשים אלו, שנועדה להביע תמיכה ב'פלסטינאים' ולגנות את מדיניות ישראל כלפיהם. אחד הדוברים באירוע זה, של המהרסים מבפנים, היה דן אלמגור, משורר ואיש בידור. הוא עלה לדוכן, השווה את ישראל לגרמניה הנאצית, בהעלותו את זיכרונו של אייכמן, וקרא "להכין לעצמנו את כלובי הזכוכית שבהם נשב אנחנו כאשר יעמידו אותנו לדין על מה שעוללנו לעם הפלסטיני". 

קשה לנתח מילים חולניות אלו, הבאות ממוח חולני באמת. אולם חולניות אינה סותרת מסוכנות, ואלמגור הוא אדם מסוכן ביותר, וביתר שאת לנוכח העובדה שישנם רבים כל כך כמותו. אלפים רבים של יהודים בישראל מסכימים איתו ומזדהים עם מילותיו של שיר שקרא באוזני הקהל: 

אתם, החיילים בכל חיל, בכל יחידה,

הביטו למפקדים שלכם ישר בעיניים

ואמרו – 'לא!'

לא נירה בילדים!

לא נירה בילדים!

הילדים האלו רוצים לחיות בכבוד,

כעם חופשי בארצם.

מה יאמרו אז,

הקולונלים, ראשי הגדודים, הטוראים,

על ההכאות הנוראיות, על היחס הנוראי,

על הריסת הבתים,

ומעל הכל

על ההשפלה, ההשפלה..."

יש כאן דבר מעבר לנעיצת סכין בגבה של ישראל ובגבו של צה"ל; מעבר לתמיכה באויבי ישראל, שתביא עלינו אסון לאומי נוסף – יש כאן קריאה בריש גלי להפרת החוק, בידי אדם שבדרך קבע מזהיר מפני 'הימין הקיצוני', השואף כביכול למלחמת אחים. וכאן לא מדובר על הפרת החוק בעקבות מציאות של יהודים נרצחים ונפצעים עקב מדיניותה של ממשלה שתפקידה אמור להיות מניעת אותה מציאות – אלא זוהי קריאה לחתירה תחת אושיות החוק, המבוססת על תחושה אישית של 'מוסריות', שבסופו של דבר מוכחת כחוסר מוסריות מהסוג הגרוע ביותר. ומדובר באחד בלבד מתוך מספר גדל והולך של אנשים בשמאל, שבעת שהם מתכננים מתקפה על החוק והסדר, הם מניחים את היסודות לאותה הפרת חוק, באמצעות האשמות בלתי פוסקות נגד 'הימין הקיצוני' על שהוא מתכנן לעשות את אותו הדבר עצמו.

הסכנה לקיומה של ישראל מגיעה מהשמאל, שמדי יום ביומו עושה מעשי בגידה, בתומכו באויביה המושבעים של ישראל ובהרס תחושת הצדק של היהודי במדינתו – ושל היהודי הצעיר במיוחד.

לא צירוף מקרים בלבד הוא העובדה שבקרב החתרנים ותומכי 'פלסטין' אפשר למצוא קבוצות גדולות של מה שקרוי 'אנשי רוח'. בערמת הזבל הזאת נמצאים שחקנים, זמרים, משוררים – אכן, ערמה מגוונת של אישים מתוסכלים ומופרעים נפשית, שכמו בכל מדינה במערב, מוצאים לעצמם 'מטרה' שתעניק משמעות לחייהם התשושים מלאי השעמום והריקנות, שסופם דיכאון עמוק. כך מכריזה הזמרת חוה אלברשטיין בשנת תשמ"ח (1988), כי תגיע לחיפה כדי לקדם בברכה ספינה מטעם אש"ף שעליה ראשי האינתיפאדה שגורשו בידי הממשלה. באופן מדהים, היא נבחרה להיות מאלו המדליקים משואות בכותל המערבי בפתיחת טקס יום העצמאות בשנת תשמ"ט (1989). קשה לומר שהיא בודדה בקרב כנופיית ה'אמנים' הזוכים לסיפוק כאשר הם תומכים ב'פלסטינאים המדוכאים'. מן הזמרים המפורסמים ביותר בארץ אפשר למנות שמות כמו שלמה ארצי, שלום חנוך, נורית גלרון, אסתר שמיר וסי היימן, שהופיעו בכל מיני עצרות כדי למחות על מדיניותה של ישראל ב'שטחים הכבושים'. 

אכן, קיימת ועדה של אמנים ואנשי אקדמיה ישראלים ופלסטינים. אחד מחבריה, הסופר יורם קניוק, מוטרד עקב גורלם של הערבים הכלואים בכלא קציעות שבנגב, שאליו נשלחו בשל התקפותיהם נגד 'הכיבוש הישראלי'. "אינני מסוגל לישון בלילה בגלל זה", הוא אומר, ומוסיף שמעולם לא היה יכול להאמין ש"חברה מוסרית כמו ישראל" מסוגלת להפנות גב ולגלות חוסר אכפתיות לגורלם של 'הפלסטינאים'. 

הבעיה היא שהאנשים הללו אוחזים בשליטה על הנשק העוצמתי ביותר שקיים – תעשיית התקשורת והבידור. הם מגיעים למספר עצום של אנשים ומשפיעים עליהם. בין שמדובר במבול של סרטים מלאי שנאה עצמית שמגנים את הצבא ומהללים את הערבי המסכן והמדוכא ומניפים אל-על את רעיון נישואי התערובת בין יהודים לערבים, ובין שמדובר ברדיו ובטלוויזיה הממלכתיים, הנמצאים לחלוטין בידי השמאל – הישראלי הממוצע הוא כחומר ביד היוצר. 

וכך אנו למדים, כי בכ"ז בסיוון תשמ"ח (12 ביוני 1988) החליטה רשות השידור הישראלית להוריד מעל גלי האתר את תוכניתה בשידור חי של השדרנית שמירה אימבר, לאחר שהשמיעה שיר המביע ביקורת על הצבא ועודדה את כל הישראלים לשמוע אותו. דובר רשמי אמר כי התוכנית השבועית 'דברים טובים' של שמירה אימבר בוטלה, לאחר שהשמיעה את השיר העברי השנוי במחלוקת 'יורים ובוכים'1 ולאחר שהעירה כי שיר זה צריך להישמע "בכל בית בישראל". 

השיר מביע מחאה על מעשי ההרג של הצבא בשטחים במהלך ההתקוממות. אימבר השמיעה את השיר בתחנת הרדיו 'קול ישראל' בערבו של יום הזיכרון לשואה. כמה מאזינים, בהם ניצולי שואה, התלוננו על הערותיה, כך אמר הדובר (ג'רוזלם פוסט, כ"ז בסיוון תשמ"ח – 12 ביוני 1988). 

אך כמובן, מדובר לא רק באמנים ובאנשי רוח. מדובר בפעילים מהקיבוצים ומהחוגים החילוניים ממעמד הביניים ומהמעמד הגבוה בערים. הם חותרים תחת אושיות המדינה והצבא, וכבר כעת הוכו היסודות קשות והוחלשו במידה רבה. 

קבוצות שמאל, לעיתים קרובות מלוות בחברי כנסת, מבקרות בכפרים ערביים ביהודה ובשומרון כדי להביע את תמיכתן בהתקוממויות הערבים ואת תנחומיהן על פעולות שנקט הצבא נגד ערבים אלו. כך, בי' בטבת תשמ"ט (18 בדצמבר 1988) ביקרו כחמישים פעילים מתנועת 'שלום עכשיו' וישראלים נוספים בכפר בית סחור שעל יד בית לחם, מקום הידוע לשמצה בשל המתקפות היוצאות ממנו על כלי רכב יהודיים. זה לא משנה להם. מלווים בח"כ רן כהן2, הם הגיעו להביע 'ידידות'. העיתון 'חדשות' (י"א בטבת תשמ"ט – 19 בדצמבר 1988) מתאר חלק מאלף מהביקור: "לפני תחילת הנאומים באולם נעמדו מאות המארחים הערבים על רגליהם ופרצו בשירת 'בילאדי, בילאדי'3 (המנון אש"ף), דבר שגרם מבוכה מסוימת לאורחים שישבו על הבמה". 

הכתבה ב'חדשות' על אודות ביקורם של אנשי השמאל בכפר הערבי הופיעה ליד כתבה המתארת מתקפה על מכונית ישראלית, שבה נפגע בראשו ובעינו יונה אסף, תינוק יהודי בן עשרים חודשים. 

כשפרץ המרד הערבי הנוכחי, ואיתו התעוררו בקרב מאות אלפי יהודים פחד וחשש לחייהם ולחיי יקיריהם, יצאו רבים מהם לרחובות למחות על מדיניותה חסרת האונים ופושטת הרגל של הממשלה שמעלה במחויבותה להגן על חיי יהודים, וכן כדי לטפל בעצמם באיום הערבי. זו הייתה שאלתם הקיומית של יהודים המתמודדים עם איום על עצם קיומם והחליטו כי לא יאפשרו לחייהם ולחיי יקיריהם להיות בסכנה. 

על אף זאת נתקף השמאל באובססיה של השמצות ושנאה כלפי יהודים ש"עברו על החוק וערערו את יסודות הדמוקרטיה". 

לאחר האירוע בכיפל חארס ולאחר חודשים של מתקפות מסכנות חיים של ערבים על יהודים, לאחר חודשים ויותר של איפוק וריסון על-אנושיים, כאשר סוף סוף החלו היהודים לנקוט הגנה עצמית – הופיעה ב'ידיעות אחרונות' (כ"ו באייר תשמ"ט – 31 במאי 1989) כתבה היסטרית מאת רוני שקד, שכותרתה – "נשברה מסגרת שלטון החוק". לפתע פתאום, לאחר יותר משנה שבה אין חוק וסדר, שבה יהודים מותקפים, לפתע פתאום גילו אנשי השמאל את 'מסגרת שלטון החוק'.יט 

ולאחר השפל שהגענו אליו עם רציחתם של שישה-עשר יהודים באוטובוס, כאשר התסכול בקרב היהודים עלה על גדותיו והביא לידי מעשים מובנים בהחלט של אלימות נגד אנשים החולמים על השמדתם, העפילו המהרסים מבפנים לפסגה חדשה של שנאה והשמצה. כך מתאר ה'ג'רוזלם פוסט' (ו' בתמוז תשמ"ט – 9 ביולי 1989): 

היהודים, שהיו טרף לאפליה גזענית במשך הדורות, עושים כעת בעצמם מעשים גזעניים מהסוג הגרוע ביותר ומוציאים לפועל ענישה קבוצתית. רוח השנאה מרחפת על-פני הארץ כולה, בעוד צופים פסיביים מן הצד מאפשרים לזוועות להתרחש. במקרה שאירע אתמול, שבו הותקף מתרחץ ערבי בחוף ימה של קיסריה, אפילו המשטרה סירבה להתערב.

למאיר כהנא, מנהיגה הידוע לשמצה של תנועת 'כך', מתאפשר לקרוא בליבה של ירושלים לגירוש המוני של ערבים, ויהודים קיצוניים תוקפים מנהיגים פוליטיים שאינם שותפים לדעותיהם הקיצוניות.

ראוי לציון ראש הממשלה שמיר על גינויו החריף אתמול כלפי אותן מתקפות השנואות עליו כל כך. אל קולו השפוי חייב להצטרף כל מי שבאמת חרד לעתידה של ישראל.

ואלו דברי 'חדשות' של אותו יום: "המשטרה, השב"כ, צה"ל ובתי המשפט יטפלו בטרוריסטים על-פי חוק", ובמאמר המערכת של אותו גיליון: "אין דבר שיגרום לטרוריסטים שמחה גדולה יותר מהפיכתה של ישראל ממדינה של שלטון החוק ללבנון שניה המונהגת בידי אספסוף חמוש ומצייתת לחוקי הג'ונגל".כ

ו'הארץ' באותו יום, במאמר מערכת שכותרתו "הכסדום היינו?" כתב: "אם לא יוקם סכר מול אנשי היצרים, ילכו לאיבוד השאריות של מה שהכרנו כמוסר יהודי..."כא 

מאיר עמור, המשמש סגן בצבא, מסרב לשרת ב'שטחים הכבושים'. חבריו ועמיתיו מהמחלקה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב מגיעים למשרד הביטחון כדי למחות למענו. במאמר ארוך ואוהד במיוחד בעיתון 'על המשמר' (ביטאונה של תנועת מפ"ם המרקסיסטית) אומר ד"ר משה וייצמן מהמחלקה: "מדובר בתגובה של גועל כנגד מדיניות של הכאות, ותחושה של מיאוס כלפי היחס לשכנינו (כך נכתב). אנחנו מריעים לו..." 

בכ"ז בשבט תשמ"ח (15 בפברואר 1988) הודיעה תנועת 'יש גבול', הידועה לשמצה בשל הסתתה נגד השירות ב'שטחים הכבושים', כי ידוע לה על מאתיים ושישים חיילים שהכריזו כי לא ישרתו (לאמיתו של דבר, הצבא מאפשר בשקט לרוב הסרבנים לשרת בתוך תחומי 'הקו הירוק'). 

במאמר מגיליון חודש מאי 1988 (אייר-סיוון תשמ"ח) של מגזין השמאל הקיצוני 'ניו אאוטלוק'5 כותב פרץ קדרון, פרילנסר, על תנועת 'יש גבול': 

"תנועת 'יש גבול' מצידה נערכת לאתגר באמצעות עליית מדרגה במסע המחאה שלה. כאשר ניסו השלטונות להרעיב עד כניעה את מחנות הפליטים בעזה באמצעות עוצרים ממושכים, ערכו כשלוש מאות חברים ואוהדים משמרת בקרבת האזור כהזדהות עם עופר כסיף, שנשא את עונשו עקב סירובו לשרת שם". מתנדבים מטעם 'יש גבול' חילקו לחיילים עותק של הספרון הצבאי הסטנדרטי – 'הספרון הכחול' – עם עצות על זכותם – וחובתם – לסרב להשתתף בפעולות בלתי חוקיות. כעת נערך ספרון חדש עם עצות של 'עזרה ראשונה' לסרבנים המיועדים. 

"בדיוק כפי שעשו במלחמת לבנון לפני שנים אחדות, כך גם כעת מצביעים ב'יש גבול' לעבר השטחים הכבושים וקוראים – יש גבול!" 

כותרת המאמר הייתה – "גבול הציות"... 

כבר זמן רב לפני שפרץ המרד האחרון עסקו ב'יש גבול' בהפרת החוק. כך, בכ"ד בכסלו תשמ"ז (26 בדצמבר 1986) הגישו חברי הארגון כרוזים לחיילים בבית לחם, ברמאללה, בחברון וביריחו, ובהם 'הוזהרו' החיילים מפני "תוצאות הרסניות והשפעת הכיבוש על האוכלוסייה הפלסטינית, על חיילי צה"ל ועל החברה הישראלית". 

אנשי 'יש גבול' עומדים בקביעות מחוץ לכלא שש, ליד עתלית, שבו כלואים חיילים שמסרבים לשרת, ומעודדים את הפרת החוק מצידם של חיילים אלו. 

אודי אדיב, בוגד שהורשע, הוזמן בחודש שבט תשמ"ט (ינואר 1989) לדבר לפני התלמידים בבית הספר הניסויי בירושלים. 

אדיב נעצר בשנת תשל"ב (1972) ונשפט לשבע-עשרה שנות מאסר (שחלק ממנו הומר לאחר מכן), בעוון הצטרפות לארגון טרור סורי אנטי ישראלי וריגול למען סוריה נגד ישראל. הוא היה חבר קיבוץ גן שמואל, ובשנת תשמ"ח (1988) נעצר גם אחיו באשמת השתייכות לארגון טרור ערבי. 

בל' באדר א' תשמ"ט (7 במרץ 1989) קרא הפרופסור ישעיהו לייבוביץ' ל'תנועה המונית של סירוב לשרת בשטחים'. בדברו בתל אביב בכנס של ארגון 'עד כאן' (קבוצת אקדמאיים המתנגדים למה שהם קוראים 'הכיבוש'), אמר כי תנועה כזו "תעמיד את המשטר בפני מצב בלתי אפשרי, מכיוון שלא יוכלו להעמיד לדין מאות סרבנים, מחשש לערעור היציבות של צה"ל". 

מובן, שלייבוביץ', שטבע את המונח 'יודאו-נאצים' ובכך ירק על קבריהם של ששת המיליונים, מעולם לא נעצר בעוון הסתה, חתרנות וכדומה, ואף לא גונה במאמר מערכת כלשהו. 

מטרתם העיקרית של המהרסים מבפנים היא בני הנוער. בכ"ט בסיוון תשמ"ט (2 ביולי 1989) הופיעו עשרות תלמידי כיתה י"ב מבתי ספר אמידים וחילוניים בצפון תל אביב לפני משרד הביטחון ובידיהם כדורי משחק עשויים מפלסטיק, ודרשו שהצבא ישתמש באלו תחת כדורי הפלסטיק שבהם הוא משתמש נגד הערבים. הם אף גינו את השירות הצבאי ב'שטחים הכבושים'. 

הקיבוצים, שהם מוקדי שמאלנות, חוסר זהות יהודית ובלבול מוסרי, הפכו גם הם זה מכבר למוקדי דיון וויכוח בנושא השירות ב'שטחים הכבושים'. קיבוצים אלו, שכבר מזמן אכלו את פירות הבוסר של חינוך אנטי דתי, אנטי לאומי ומתייוון – אל להם להיות מופתעים בשעה ששיני הבנים שלהם קהות. וכך, בשעה שלוש לפנות בוקר באדר א' תשמ"ט (פברואר 1989), הבחין תושב שיכון א' בבאר שבע בקבוצת בני נוער הצובעים קיר בצבעי אדום ושחור. על הקיר צוירו כמה סיסמאות, ובהן – "אני סרבן שירות, ואתה?" "תחי פלסטין החופשית", ו"יועמד רבין7 לדין בפני הוועדות העממיות". הם ציירו גם צלב קרס שחור. 

כשקראו להם כמה תושבים להפסיק, הם נמלטו במכונית, ומספרה נקלט בעינו של אחד התושבים והועבר למשטרה. 

בדיקה מהירה העלתה כי המכונית שייכת לקיבוץ כרמים, המשתייך לארגון השמאל הקיצוני 'השומר הצעיר'. המשטרה הגיעה ועצרה חמישה מחברי הקיבוץ, חיילים המשרתים בנח"ל. פירותיהם של זרעי הרעל... 

בב' בשבט תשמ"ט (8 בינואר 1989) התפרסמה בעיתון 'מעריב' כתבה בכותרת "קריאה למרי אזרחי מופצת באחרונה בקיבוצים ובחוגי השמאל" ובה נאמר: 

"הקריאה מופנית למתנגדים למדיניות ישראל בשטחים ומבקשת מהם לנקוט כל דרך סמלית של מחאה לא אלימה. 

"דוד פלמה, מקיבוץ כפר הנשיא, מראשוני החותמים על הקריאה, השתחרר זה עתה מהכלא על שסירב לשרת בשטחים. פלמה... פרסם מאמר ב'בקיבוץ', בו הוא קורא למרי אזרחי. בין השאר הוא כותב – 'במילים אחרות, אני קורא למרי אזרחי בלתי-אלים'".כב 

ככל שגוברת והולכת תחושת העוצמה, הגאווה, הניצחון, ומעל הכול – צדקת הדרך – בקרב הערבים, כך קמים להם, כמין עשבים מורעלים, מספר גובר והולך של יהודים ישראלים המוכים במחלת נפש שאין לה הגדרה אחרת מ'איידס רוחני/פסיכולוגי'. אנשים בעלי מופרעות נפשית עמוקה, אכולי רגשות אשם. מחלה יהודית עתיקה זו – הורתה בהלך הנפש שנוצר במאות שנות גלות, ולידתה בשנאה העצמית המייסרת יהודים רבים כל כך, לרבות כאלו המתגוררים בישראל. 

יהודים בישראל – היהודים הנורמליים והיהודיים – מתבוננים בתופעה זו, רואים את הרס מדינתם ואת שואת הסכינים והגרזינים ההולכת ומתקרבת אליהם ואל יקיריהם. האם פלא הוא שהם מגיבים בזעם? יהודים – היהודים הנורמליים והיהודיים – רואים כיצד השמאל מסייע לערבים במסעם להשמיד את ישראל. האם דרישתם להציל את המדינה מידיהם אמורה להפתיע מישהו? יהודים בישראל – היהודים הנורמליים והיהודיים – רואים כיצד המהרסים מבפנים מצדיקים את הפרת החוק, הסדר וההליך הדמוקרטי בשל השקפתם האישית, הסובייקטיבית (השקפה שכל היהודים הנורמליים רואים כחולנית, מעוותת ועקומה). האם מישהו אמור להיות מופתע כאשר הם, היהודים הנורמליים, לומדים מכך, ומכריזים בעקבות זאת כי הזכות להפר את הסמכות מוצדקת אף יותר במקרה שלהם, בבואם להפר את הסמכות שעיקר ההצדקה לקיומה הוא המחויבות שלה להגן עליהם, כאשר בפועל היא אינה מעוניינת או אינה מסוגלת לקיים את אותה מחויבות? 

אבל יש כאן עוד דבר. המהרסים מבפנים – בשל צורך פתולוגי עמוק – מובילים לעבר מלחמת אחים בין יהודים ליהודים. 

ניסיונותיהם הבלתי פוסקים של אנשי השמאל המהרסים מבפנים לשכנע אנשים שבקרב הימין הקיצוני קיימת כביכול שאיפה ליזום מלחמת אחים, ושזו הסיבה שבגינה על ה'הומניסטים' להנחית את המכה הראשונה – יש בהם שקר מכוון וסילוף של המציאות. גרוע מכך – זוהי עלילת דם בזויה לא פחות מכל עלילות הדם שהעלילו עלינו הגויים. 

יש כאן מאבק רעיוני בין אותם יהודים שהם יהודיים ושמאמינים באופן מוחלט בערכים יהודיים, בעם ישראל, בארץ ישראל ובתורת ישראל, ובין אלו שחייהם המושתתים על אדני ההתגויות וההתייוונות הותירו אותם עם כל הספקות שאי אפשר למצוא בקרב יהודים יהודיים וגם לא בקרב ערבים. אותה ספקנות נוראה, וגרוע מכך, אותם רגשות אשם נוראיים והשנאה העצמית הבלתי נמנעת שבהכרח תיוולד מהם, הם המובילים לצורך הנפשע בהתאבדות לאומית, במלחמת אחים שתוביל לסילוף מעוות, כפרודיה על דברי שמשון – "תמות נפשי עם היהודים היהודיים". 

גיליון ט"ו בסיוון תשמ"ז (12 ביוני 1987) של 'ישראל שלנו', עיתון עברי היוצא לאור בניו יורק, הכיל כתבת שער כדלקמן: 

"בפגישה שנערכה בתחילת השבוע בלשכתו של שר החוץ שמעון פרס, הציע השר עזר וייצמן 'להכין את התשתיות הנצרכות להפעלתו של 'התותח הקדוש' נגד המתנחלים, באופן שיובהר לציבור על ידי משרד הביטחון, כי הם [המתנחלים] מסוגלים לתקוף את צה"ל וחייליו'". 

לפי העיתון נכחו בפגישה פרס, שר הביטחון רבין ופקידים בכירים במשרד הביטחון: 

"בישיבה שהתקיימה בראשית השבוע בלשכת שר החוץ שמעון פרס, הציע השר עזר וייצמן להכשיר את הקרקע להפעלת 'התותח הקדוש' נגד המתנחלים". 

"וייצמן העלה את ההצעה, בעלת ההשלכות ההיסטוריות, בנוכחות שר החוץ שמעון פרס, שר הבטחון יצחק רבין ואישים בכירים מצמרת משרד הבטחון. 

"השר וייצמן ביקש מהנוכחים לדון בהצעתו 'להכשיר את הקרקע להפעלת "התותח הקדוש" נגד המתנחלים באופן שמשרד הבטחון ידאג לעדכן את הציבור שהמתנחלים פוגעים בחיילי צה"ל'". 

כזכור, 'התותח הקדוש' הוא המונח שבו השתמש ראש הממשלה מטעם מפלגת העבודה דוד בן-גוריון כדי לשבח את הפגזת אניית האצ"ל 'אלטלנה' ורציחתם של שישה-עשר יהודים בשנת ה'תש"ח (1948), אפשר להעריך את מידת הגנות שבהצעה. אולם היא הועלתה בכל הרצינות בפיו של שר בכיר מהשמאל. 

בה' באב תשמ"ז (31 ביולי 1987), גם זה לפני פרוץ האינתיפאדה – ערך השבועון התל אביבי 'העיר' ריאיון עם אלכסנדר (אולק) נצר, איש שמאל החבר בתנועת 'השומר הצעיר' המרקסיסטית וחבר קיבוץ מזרע. במאמר מובא, בין השאר: 

"נצר טוען שהמחלוקת בין ימין לשמאל בישראל אינה ויכוח פוליטי, שבו צד אחד יכול לשכנע את השני בדרכים המקובלות. נער בן 16 שמצטרף לכהנא אינו הוגה דעות פוליטי. יש לנו עסק עם פנאטיזם, ולצערי הרב, אדם עם מנטליות של פנאט מבין רק כוח. ולכן הסיכוי היחיד להתמודד על נפשו של העם הזה הוא בכוח, אבל בלתי אלים".

כמה שהזיוף וסילוף האמת המונחים בדבריו של נצר מאפיינים את השמאל. מדובר בשקרנים שיוצרים עלילות דם כדי להצדיק את חוסר יכולתם להתעמת ברמה הרעיונית. הם יוצרים 'גולם בן שש-עשרה', אולם לעולם אינם עונים על השאלה – ומה לגבי בן השישים שמצטרף לכהנא? מולו אתה מוכן להתעמת? ומה לגבי כהנא עצמו? מולו אתה מוכן להתעמת? מובן שלא, משום שהם אינם מסוגלים, והם בוחרים תחת זאת להרוג את היהודים שהאידיאולוגיה שלהם נהירה כל כך, עד שהיא חושפת את ערוותו של השמאל החילוני פושט הרגל. 

נצר קורא להקמת כוח בן שלוש מאות איש, שפשוט ימרה את סמכותה של הממשלה במפגן של מרי אזרחי. "בקרוב", מביא העיתון, "הם יתחילו להתעלם מפקודות הצבא. אנחנו הולכים על מהלך של מרי אזרחי. מרי אזרחי הוא דבר מכאיב, שאנשים אינם רגילים אליו, אולם אנו רואים את הממשלה כממשלה זרה. מובן שאסון לא ללכת לצבא, ועד לפני שנים ספורות לא העליתי על דעת שזה יבוא לידי כך". מובן שלא, משום שעד אז הפשיסטים מהשמאל היו משוכנעים כי לעולם לא ייטול איש את השלטון מידיהם... 

באדר תשמ"ח (מרץ 1988) הזהיר עוזרו של שר החקלאות, ח"כ אברהם כץ-עוז, בדברו בפני פורום המכונה 'מחנה היונים' של התנועה הקיבוצית בקיבוץ מעיין צבי, מפני "איומים מצד תנועת החרות ואנשיה, ולפיהם נסיגה מהשטחים תוביל למלחמת אזרחים, והדבר מחייב את התנועה הקיבוצית להתארגן ולהכין מראש תגובה ראויה לאיומים מימין". 

מובן שלא היה שום 'איום מימין', וקריאתו של כץ-עוז לא הייתה אלא ניסיון נוסף ליצור עלילת דם ולהכין את הקרקע למלחמת אזרחים יזומה של השמאל. 

בח' באדר תשמ"ח (26 לפברואר 1988) הבהיר איש השמאל חיים ברעם, בנו של ראש סניף ירושלים של מפלגת העבודה לשעבר ואחיו של מזכ"ל מפלגת העבודה לשעבר ח"כ עוזי ברעם, כי הוא מוכן למלחמת אחים לא בשל איום כלשהו מהימין אלא על רקע אידאולוגי טהור. 

בדונו באפשרות של החלטת ממשלה להוציא את הערבים מהארץ, כתב ברעם ב'כל העיר' בח' באדר תשמ"ח (26 בפברואר 1988): "אני אלחם אישית, גם בנשק, נגד אנשים שינקטו כאן צעדים נגד אוכלוסיה שלמה, שיזכירו לי (ולשאר העולם) את פשעי הנאצים. אני בטוח שבדרך זו ילכו מאות אלפים, ולא רק אנשי שמאל מובהקים..."כה 

ברעם העלה את אותה נקודה בטור ב'ג'רוזלם פוסט' (כ"א באב תשמ"ח – 4 באוגוסט 1988), וכך כתב: "הדרך היחידה לעצור את הגזענים, למנוע ניצחון סוחף מנושאיה של מגפת הטרנספר, היא לטפל בהם בקשיחות ולדחוף אותם אחורה אל מחוזות החוסר לגיטימיות. זאבי8 וחבריו חייבים לשמוע, לא רק מאנשי שמאל מזוהים, כי כל ניסיון מצידם לגרש ערבים בצורה המונית יוביל למלחמת אחים עקובה מדם בארצנו". 

בכ"ח בניסן תשמ"ח (15 באפריל 1988), בריאיון לעיתון 'דבר', עמד על נקודות אלו פרופסור זאב שטרנהל, איש רוח ידוע מהשמאל ו'מומחה' מטעם עצמו ל'פשיזם': 

"כהנא הוא נאצי בגרסה יהודית. 'גוש אמונים' היא גרסה יהודית-ישראלית של פאשיזם... הבעיה איננה גוש אמונים, לא כהנא ולא התחיה9. הסכנה היותר הגדולה היא ברוב הקונפורמיסטי שהולך שבי אחרי סיסמאות כמו בטחון ואחדות ואינו מסוגל לעמוד נגד הלהט המהפכני של הימין". 

יהירותו של שטרנהל והבוז שהוא חש כלפי 'הרוב' הם סימן ההיכר האמיתי של הפשיסט, והפרופסור הלז מגלם היטב כל כך את הפשיזם השמאלני בישראל. הוא פרופסור; הוא איש רוח; הוא מבין; לו ולשמאל מוקנית הזכות למרוד משום שההמונים זקוקים שינהיגו אותם. הוא ממשיך: 

"אי אפשר לעצור את הפשיזם בנימוקים רציונליים ולא בוויכוחים, את זה עוצרים רק בכוח ורק כאשר מול הלחץ והאלימות הפשיסטיים מוכנים להעמיד לחץ ואלימות נגדיים וכאשר קיימת נכונות להסתכן במלחמת אזרחים בשעת ההכרעה. נצטרך להתמודד בכוח עם המתנחלים בעפרה או באלון מורה. רק מי שמוכן לעלות עם טנקים על עפרה יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית... 

"לדעתי יש אסונות יותר גדולים ממלחמת אזרחים, כמו הרס החברה הדמוקרטית. חברה יכולה לצאת טובה יותר ממלחמת אחים... כך ארה"ב וצרפת, שנכנסה למלחמת אזרחים על מנת להיחלץ מאלג'יריה והצילה את עצמה."

זהו פרצופו האמיתי של הפשיזם. זהו פרצופם האמיתי של היהודים שונאי היהודים. זהו פרצופם האמיתי של המתייוונים אחוזי האימה, היהודים המתגויים הרועדים מפני עימות ודיון שכלי, של אותם שקרנים, זייפנים ורוצחים. הם מוכנים להפעיל טנקים נגד יהודים, ובאותה עת הם סוללים את הדרך לכך על ידי הנפתה אל-על של עלילת הדם על אודות "הפשיזם של הימין הקיצוני השואף למלחמת אחים". 

ועמוס עוז, המשמש בפועל ככהן גדול של הספרות הבדיונית בישראל, כותב ב'ידיעות אחרונות' (ה' בסיוון תשמ"ט – 8 ביוני 1989): "אם לא תקום מדינת ישראל ותעצור עכשיו את הכת המשיחית [כך כתב!] האטומה והאכזרית, המאיימת להחריב את כל היקר והקדוש לנו – לא רחוק היום שהם יעצרו אותנו. שכם וחברון הם רק אמצעים, רק תחנות בדרכם של לווינגר וכהנא לפרוש את תפיסתם הפראית על תל-אביב, ירושלים ודימונה"כז. 

שוב. מדינת ישראל חייבת 'לעצור' את 'הכת'. בואו לא נעניק לאיש אפילו את הכבוד לדון בשאלה מה הופך את אלו ל'כת' יותר מהמרקסיזם והדמוקרטיה שאליהם סוגדים חברי הקיבוצים ואנשי השמאל מדי יום ביומו. ומדוע מוטל על מדינת ישראל לעצור זאת? האם 'הכת' אינה נוקטת את אותן שיטות דמוקרטיות שעוז מנופף בהן באופן ציני ומבולבל כל כך? כמובן, אולם עוז המבוהל אינו מסוגל להתווכח. הוא חייב להשמיץ ולקרוא למלחמת אחים. "לעצור את הכת..." 

ישראל אילת כותב בעיתון 'דבר' (י"ז בסיוון תשמ"ט – 20 ביוני 1989): "עלינו להבהיר זאת במילים שאינן משתמעות לשני פנים, שגם האיום במלחמת אזרחים לא ירתיע אותנו. עדיפה מלחמת אזרחים ממשטר גזעני".כח 

אנו מוכרחים להבין ולסכם בבירור מהי עמדתם של אנשי השמאל הפשיסטים, מה באמת אומרים ולמה באמת מתכוונים המהרסים מבפנים – 

1) הם אינם מוטרדים כלל מאיום זה או אחר ב'מלחמת אחים' מצד הימין. זהו תעלול, זיוף מכוון, עלילת דם, גולם שנוצר במטרה לסלול את הדרך למלחמת האחים שהם מעוניינים בה, משום שהם יודעים שלא יזכו בתמיכת רוב האוכלוסיה בישראל. 

2) הם אינם מתכוונים להכיר בשום ממשלה שנבחרת באופן דמוקרטי ומדיניותה בעיניהם היא 'גזענית', 'נאצית', 'פשיסטית'. והם מגדירים את כל המונחים הללו והם מדביקים תוויות ומשמיצים וקובעים את החוקים. 

3) הם מעמידים מדעתם שלהם את דעותיהם המוסריות והערכיות והם טוענים לזכות לעבור על החוק ולצאת למלחמת אחים כאשר דעות אלו אינן מתקבלות. 

4) הטיעון של השמאל, שמוקנית להם הזכות לעבור על החוק ולא לציית לממשלה, הוא טיעון המבוסס על דעותיהם האישיות, הסובייקטיביות. הם טוענים לזכות להעמיד את דעותיהם האישיות, המוגבלות, מעל דעתו של הרוב. 

5) השמאל החפץ במלחמת אחים מסכן לא רק את הזהות היהודית ואת המדינה היהודית, כי אם גם את אותה דמוקרטיה עצמה שבאופן ציני ומזויף כל כך הם מקרקרים כל העת על אודותיה. 

אני חוזר על הדברים שכתבתי קודם לכן – 

החובה הבסיסית ביותר של ממשלה – מקור הסמכות והזכות שלה למשול על העם – היא אחריותה לערוב לחייהם ולביטחונם של אזרחיה. אם היא אינה יכולה או אינה חפצה למלא מחויבות זו, היא מאבדת את סמכותה המוסרית והחוקתית.