ישראל הולכת ומתקרבת לפי תהום של התפרצות אלימה מצד יהודים החשים מרירות, כעס ופחד עמוק. מדובר ביהודים טובים שאינם חפצים בהתפתחות שכזו, אולם רואים מצב שבו:
1) הממשלה אינה מעוניינת או אינה רוצה להגן על חיי יהודים ורכושם, ובאותה העת היא מחוקקת חוקים נגד כוחות הביטחון ואזרחים כאחד, ואלו עושים לבלתי אפשרית את יכולתם להגן על עצמם כראוי.
2) כאשר לאחר סבל רב וסובלנות מרובה היהודים 'מפירים' את החוקים הבלתי שפויים ויורים בחזרה כדי להגן על עצמם, הם נעצרים, כלי הנשק שלהם מוחרמים, ולעיתים הם אף מועמדים למשפט.
3) דבר זה רק מגביר את הכעס והתסכול, בעוד הערבים, בהבינם את המצב, נעשים נועזים יותר ותוקפים והורגים יהודים רבים יותר.
4) התפתחות זו גורמת בתורה שיותר ויותר יהודים מחליטים לפעול בעצמם; לעיתים מדובר במתיישבים שמחליטים לתקוף אזור ערבי שממנו בוצעה פעילות עוינת, ולעיתים מדובר בקהל עירוני בעקבות פיגוע או הלוויה של יהודי שנרצח בידי ערבי.
5) הדבר מביא לידי גינויים חריפים, הן מטעם הממשלה הן מטעם השמאל הליברלי, ולהקשחת המשטרה ומערכת המשפט – לרבות גזרי דין חמורים נגד יהודים שהגיבו על האלימות וחוסר האונים של הממשלה באמצעות אלימות משלהם.
6) דבר זה מביא לצמיחתם של ארגוני מחתרת, ואלו מעלים את רמת האלימות בכמות ובאיכות.
7) דבר זה מוביל לאיומים מהשמאל על נקיטת אמצעי נגד מצידם ועל מלחמת אזרחים.
לא מדובר בתסריט עתידי. זהו תיאור של מה שהתרחש בשנים האחרונות ושל מה שמתרחש בישראל ברגע זה ממש. שערו בנפשכם:
הכותרת ב'ידיעות אחרונות' (י"ב בטבת תשמ"ט – 20 בדצמבר 1988) זעקה: "כל אחד שואל את עצמו: מתי תפגע בי האבן?" זה היה מאמר על אודות היישוב 'גינות שומרון', יישוב נינוח, אמיד יחסית, שמשך אליו יהודים רבים לאחר שפורסם כי הוא שוכן "חמש דקות מכפר סבא", כלומר מהקו הירוק של ישראל. ואולם בשנה האחרונה הפכו החיים ביישוב לסיוט. חמישה תושבים נפצעו קשות מאבנים, והנסיעה בסביבות היישוב הפכה לחוויה קשה עקב הטרור הערבי היוצא מהכפרים והמטעים הערביים שבסביבה.
לדברי מזכיר היישוב משה באסה: "מי שיאמר שהתושבים אינם חיים באווירה של פחד יחטא לאמת. שגרת החיים שלנו השתבשה. מדובר באזרחים שהקימו התיישבות על פי החלטת ממשלת ישראל... מדובר ביישוב עם חמש מאות משפחות".
גם ביישוב 'אלפי מנשה', שתושביו אף הם הפכו למטרה קבועה, קיימת תחושת מרירות. נצטט שוב מ'ידיעות אחרונות' (א' בכסלו תשמ"ט – 10 בנובמבר 1988):
ראש המועצה המקומית שלמה קטן הפנה אצבע מאשימה כלפי שר הביטחון יצחק רבין ושר המשטרה חיים בר-לב, שלדבריו אינם קוראים נכון את המפה ואת המציאות העגומה של יום יום, שעה שעה, בשטח.
נוצר מצב חדש, שבו האינתיפאדה מעמיקה לתוכנו", אמר קטן. "אני מאמין, כי חוסר ההבנה של השלטונות לגבי מה שקורה סביב היא תוצאה ישירה של נתק מנטאלי מהאזור שלנו".
בהתחלה המתיישבים היו יוצאים להפגין בתסכולם לאחר כל התקפה על יהודי, אלא שהם היו פוגשים מחסומי צבא ואיומי מעצר. הם היו שבים לבתיהם מתוסכלים יותר, כועסים יותר, מרירים ומפוחדים. וכך, בי"ח בכסלו תשמ"ט (27 בנובמבר 1988) (ע.), אנו מוצאים ב'הארץ' דיווח על פציעתה בראשה של תושבת 'גינות שומרון':
כשלושים תושבי גינות שומרון יצאו שלשום בלילה לצומת קלקיליה, כדי להביע את מחאתם על פציעתה של סימי קרסון.
המתיישבים, שהגיעו במכוניותיהם לצומת קלקיליה, התכוונו להיכנס אל תוך העיר. הם נחסמו בצומת קלקיליה על ידי חיילי צה"ל ובמשך שעות ארוכות התגודדו במקום. לפנות בוקר התפזרו לבתיהם.ו
וכדאי לקרוא את הדיווח הבא מהשבועון 'יום הששי' (ט"ו בטבת תשמ"ט – 23 בדצמבר 1988):
ביום שני, יצאו 15 מנהיגי התישבות לקלקיליה לציון מחאה בשאלות הבטחון. הם דרשו להפגש עם הרמטכ"ל לשיחה. הרמטכ"ל לא הגיע אך קצין צבא בכיר הגיע וביקש מן המתיישבים לצאת מכיון שהשטח הוכרז כצבאי סגור. לאחר ויכוח ואיום מצד הקצין בפינוי בכוח, עזבו המתיישבים.ז
המציאות היא שהצבא והרשויות מתעלמים מבקשות, מתעלמים מאזהרות שהערבים מתכננים תקיפות, ומתעלמים מדיווחים על תקיפת יהודים אלא אם מדובר באובדן חיי אדם או בפציעה קשה.
הכותרת ב'מעריב' (י' באלול תשמ"ח – 23 באוגוסט 1988) בישרה: "ירינו באוויר כדי לברוח מתוקפינו בביר זית, והצבא לא התערב".
לאחר עימות בין יהודים לערבים ביישוב היהודי אמציה, דיברו התושבים מלאי המרירות עם ה'ג'רוזלם פוסט' (כ"ג בתמוז תשמ"ט – 26 ביולי 1989). היישוב, שנמצא על גבול תחומה של ישראל, בתוך הקו הירוק, סובל הצקות מערבים מאז מלחמת ששת הימים. וכך מדווח הפוסט:
אחד התושבים, שביקש שלא להזדהות, סיפר כי שלושים המשפחות של היישוב סובלות מהצקות של ערבים כבר מלפני מלחמת ששת הימים. כל שדות היישוב מוקפים גדר תיל, כך אמר, ורועים ערבים לא רק ששוברים את הגדר ומאפשרים לצאנם לרעות ולאכול את היבול, כפי שעשו ביום שני, אלא אף גונבים רשתות תיל מהגדר...
...המושב 'אמציה' נוסד בשנת 1957 (תשי"ז) בידי תנועת הנוער בית"ר, אידיאליסטים שחלמו על הגנת הגבולות. כעת רוב התושבים הצעירים יותר חושבים על עזיבה. "התרענו בפני המשטרה פעמים רבות מאז פרוץ האינתיפאדה שערבים עושים לנו צרות, אולם אף אחד לא הגיב. אילולא האירועים של אתמול, הציבור לא היה יודע אפילו היכן ממוקם המושב אמציה", אמר תושב המקום.
קשה להתעלם מהעובדה שתושב שדיבר עם העיתונות ביקש שלא להזדהות. זוהי תגובה מותנית כמעט בארץ שבה אנשים חיים בפחד מפני תגובת השלטונות.
העיוות הנלעג ביותר הוא קשירת ידיהם של המתיישבים מחד גיסא, ומאידך גיסא – נקיטת פעולות נגדם כאשר הם מתגוננים באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הפקודות המטופשות והמטורפות של הרשויות. דוגמה מעניינת לכך, ודוגמה מעניינת בכלל לפחדו של היהודי להשתמש בכוח אף לאחר שהותקף, אפשר ללמוד מסיפורו של רפי לוי מאריאל.
בי"ד בטבת תשמ"ט (22 בדצמבר 1988) יצא לוי מהיישוב אריאל, שבו הוא מתגורר, באוטובוס הנהוג בידי אבנר מוצפי. תפקידו של לוי היה להגן על האוטובוס במקרה של תקיפה. בכניסה לכפר הערבי מרדה הם הותקפו בידי נערים מיידי אבנים. הם יצאו בריצה ותפסו ארבעה מהם, בעוד מתוך הכפר פורצים פתאום עשרות ערבים צורחים, מקללים ומיידים אבנים. כעת הקשיבו לסיפורו של לוי, בלי לשכוח שהוא היה חמוש ושתפקידו היה להגן על האוטובוס:
ערבי אחד שאחז בידו אבן ניסה להכות בראשי. בלמתי בשתי ידי את ידו, אך חטפתי בראשי מכה קלה מהאבן, ואז נער ערבי אחר, שהגיח מאחורי, אחז בשתי ידיו בצווארי. בכל כוחי הצלחתי באמצעות קת העוזי שבידי להכות בבטנו ולהשתחרר מאחיזתו. הוא התקפל ונפל ארצה, הערבי עם האבן קפץ לעברי, בלמתי שוב את ידו, והוא נגח במצחי מעל העין השמאלית ופצע אותי. בידו השנייה הוא אחז ברצועת הנשק שלמולי, היא הייתה מוצלבת, והחל למשוך. הרגשתי שהחיים שלי בסכנה, וראיתי שלא אוכל לגבור עליו. דרכתי את הנשק ועמדתי לירות בו. אז שמעתי את חברי הנהג קורא שהוא בא לעזור לי, ומיד נצרתי את הנשק ('מעריב', ט"ו בטבת תשמ"ט – 23 בדצמבר 1988).
קשה לדעת מה עוד יש לומר. נותנים לאדם רובה ותפקיד להגן על אוטובוס, והשכל הישר מורה שלפני הכול הוא חייב להגן על חיי היהודים שבאחריותו. ולפני לפני הכול – על חייו שלו. כיצד הוא נותן לערבים להגיע אליו ולפצוע אותו בלי שהוא יורה? כיצד, בשעה שהוא מרגיש שחייו בסכנה מיידית, הוא נוצר את רובהו משום שחברו 'מגיע לעזור לו'?
התשובה היא שרפי לוי פחד לירות בערבי משום שהוא חשש שייעצר, יישפט וישב בכלא. טירוף? גרוע מכך, זה מזכיר את אותו אירוע במערת המכפלה שבחברון, שבו אישה ערבייה תקפה בפתע חייל מאחור. בהחזיקה סכין היא התקדמה במטרה לחתוך את גרונו. חייל אחר שעמד סמוך ירה שתי יריות. הראשונה נורתה באוויר. מדוע חייל שרואה את חברו החייל כשגרונו עומד להיחתך יורה קודם כול באוויר? אלו הפקודות.
השיגעון וחוסר האונים של השלטונות הובילו למשבר אמון, משבר אמון מובן בהחלט, כלפי הממשלה מצד יהודים רבים יותר ויותר. ורבים יותר ויותר מהם החליטו להתעלם מההוראות הבלתי שפויות ולהשתמש בכוח נגד ערבים כדי להגן על חייהם שלהם, ובסופו של דבר – כדי להציל את המדינה היהודית. כמובן, תגובת הרשויות על כך היא הענשת היהודים.
בכ"ח באב (11 באוגוסט) הועמד פינחס ולרשטיין, יו"ר המועצה האזורית בנימין, למשפט בעוון הריגה. ולרשטיין נהג ליד הכפר הערבי בייתין שבשומרון. מכוניתו נעצרה מול צמיג בוער, שיטה שנועדה להכריח את היהודים לעצור כדי להורגם באבנים. ולרשטיין זינק אל מחוץ למכוניתו, וכשרובהו דרוך, רדף אחר שני נערים. הוא ירה בשניהם והרג אחד מהם. הרשויות החליטו להעמידו לדין.
בי"ט בתשרי תשמ"ט (30 בספטמבר 1988) נסע הרב משה לוינגר, ממנהיגי 'גוש אמונים' והאיש שעמד בחוד החנית של מפעל ההתנחלות בקריית ארבע, עם משפחתו במתחם 'אברהם אבינו' שבחברון, שבו הוא מתגורר. פתאום ניפצה אבן את חלון המכונית, והחטיאה בקושי את אחד הנכדים. במחסום צבאי ברחוב פייסל ביקש לוינגר מהחיילים לקרוא לסיור. הם עמדו וחיכו, ואז החלו אבנים להתעופף סביבם. לוינגר רץ לכיוון השוק הערבי, ירה ופגע בערבי, והלה מת מפצעיו לאחר מכן.
בכ"ו באדר ב' תשמ"ט (2 באפריל 1989) הועמד לוינגר לדין בשל מותו של הערבי.
בו' בניסן תשמ"ט (11 באפריל 1989), בעקבות המתקפה הקטלנית על יהודים בכותל המערבי מידי אלפי ערבים מיידי אבנים, נורו ארבעה ערבים מחוץ לשער יפו של העיר העתיקה. אחד נהרג.
בכ"ח בניסן תשמ"ט (3 במאי 1989) נפגשו כמה תושבים מקריית ארבע וחברון, לאחר שנים של מתקפות ערביות על כלי רכב ואנשים, והחליטו שמכאן ואילך הם יירו בכל ערבי שיזרוק עליהם אבנים. התושבים הכריזו שמכיוון שהאבנים הן נשק קטלני, מוצדק לירות בתגובה עליהן. בתגובה לדבריהם אמר האלוף עמרם מצנע בריאיון לרדיו: "כל דבר שהוא אסור, בלתי חוקי ומפריע לכוחות הביטחון בפעולתם – אנו נצטרך לטפל בו. ראשי היישובים יודעים היטב מה מותר ומה אסור".
בכ"ט בניסן (4 במאי) נהרו לרחובות חברון יהודים זועמים מקריית ארבע, בעקבות מתקפה נוספת של ערבים, וניפצו מכוניות ובתים של ערבים. העיתון 'ידיעות אחרונות' (5 במאי) מתאר תגובות יהודיות נוספות ואת תגובת הממשלה שבעקבותיהן:
במשטרה מתכוונים להחמיר עם תושבים יהודים ביהודה ושומרון, הנוטלים את החוק לידיהם ומבצעים פעולות נקמה נגד ערבים.
לאור זאת הוחלט לבקש את הארכת מעצרם של שלושה חשודים בידוי אבנים על בתי ערבים בליל רביעי בכפר מסחה...
שלושת החשודים הגיעו לכפר מסחה, השכן ליד כביש חוצה שומרון, בעקבות התקרית בה ניסה ערבי בן הכפר לרצוח את לוי משומר, תושב עץ אפרים בשומרון...
עשרות מתיישבים נזעמים מגוש קטיף חסמו אחר הצהרים את הציר הכניסה הצפוני לרצועת עזה, השליכו אבנים לעבר מקומיים וכילו את זעמם על מספר מכוניות של תושבי הרצועה. זאת, אחר שבשעות הבוקר תקפו ערבים מכונית הסעות של הגוש באבנים, הבריחו את שני נוסעיה והציתו אותה.ח
בכ"ה באייר (30 במאי) עלתה קבוצת יהודים דתיים להתפלל במקום שבו שוכנים לפי המסורת קברי יהושע בן נון, נון אביו וכלב בן יפונה. הקברים נמצאים בכפר הערבי כיפל חארס, והיהודים שהגיעו להתפלל הותקפו בידי ערבים מיידי אבנים. היהודים השיבו אש לתוקפיהם, ואחת מהם, ילדה, נורתה ונהרגה.
באותו היום הותקף רבה של ישיבת 'עוד יוסף חי' שבשכם בשעה שטייל באזור עם שלושים יהודים נוספים. בכפר סנג'יל נפגע הרב בראשו מאבן.
לא ההתקפה על הרב, אף לא שאר ההתקפות הרבות מספור נגד יהודים הצליחו להוציא את השמאל הישראלי מכליו. גם לא העובדה שבאותו היום דווח כי כשנים-עשר אלף מקרים של הפרות חוק בידי ערבים כבר נידונו בבתי המשפט בשמונה-עשר חודשי האינתיפאדה.
בתגובה על הריגתה של הילדה בידי יהודים שפעלו מתוך הגנה עצמית ומתוך מטרה ללמד את הערבים שלא יעלה בידם לסלק את היהודים מהארץ, הובאו דברים אלו בכתבה בעיתון 'חדשות' בכ"ו באייר תשמ"ט (31 במאי 1989):
"פעולות המתנחלים עוררו תגובות קשות נגד ישראל בדעת הקהל העולמית. דובר מחלקת המדינה בארה"ב, ריצ'רד בוצ'ר, גינה את פעולותיהם האלימות, הלא-חוקיות של אזרחים בשטחים"ט.
ובמאמר מערכת, כתב העיתון – "טרוף. אין מילה אחרת הולמת יותר למסע הנקמה, לפעולת הגמול החד-צדדית בכפר הערבי 'כפל חארת'..."י
המשטרה עצרה שמונה יהודים, וראש המנהל האזרחי ביהודה ושומרון האלוף שייקה ארז, הלך לכפר הערבי כדי "להרגיע את האווירה". הוא הבטיח להם שהצבא ימנע כל הפרה של החוק ובכלל זה תקיפות "אוכלוסייה שוחרת שלום" ('חדשות', כ"ו באייר תשמ"ט – 31 במאי 1989).
בי' בסיוון תשמ"ט (13 ביוני 1989) פורסם כי המשטרה ערכה חיפושים בשלושים וארבעה בתים של מתיישבים ביישובים 'יצהר', 'תל חיים' ו'מעלה לבונה', במטרה למצוא את נשקם של החשודים מכיפל חארס ולעצור אותם. היא אף עצרה שני בחורי ישיבה מישיבת שכם, שהודו בריאיון ברדיו כי היו בכפר והותקפו בידי ערבים.
בכ"ו באייר תשמ"ט (31 במאי 1989), יומיים לפני יום ירושלים, שבו מציינים את שחרור העיר העתיקה בשנת תשכ"ז (1967), הודיעה משטרת ירושלים כי לא תיערך בעיר העתיקה שום עצרת, ששום קבוצה המכילה למעלה מחמישים איש לא תורשה להיכנס ושום דגל ישראלי לא יונף. טירוף מערכות זה אותגר מיד בידי תנועת 'כך', שהכריזה כי תפגין בעיר העתיקה ביום ירושלים.
באותו היום (כ"ו באייר – 31 במאי) שלח הרמטכ"ל דן שומרון אזהרה למתיישבים: "יש ציבור קטן בין המתיישבים שעושה דין לעצמו ופוגע גם ללא צורך בתושבים ערביים. סוג זה של פעולה הוא בעצם בומרנג, שיחזור קודם כל אל המתיישבים היהודים בשומרון, יהודה ועזה".יא
בינתיים, לעובדה שתסכולם של היהודים הגיע לשיא חדש, נמצאו סימוכין בדמות כרוז החתום בידי ארגון ששמו 'דב'. הכרוז מיועד לחיילים, ואלו דבריו:
"אל תהיו ברגים במכבש השמאלני הבוגדני שנמצא בפיקוד צה"ל. עליכם לסרב לכל פקודה שמשפילה אתכם כחיילים ומשפילה את צה"ל".
הקלחת הישראלית החלה להתחמם ולהתלהט בדרמטיות, בשעה שהחוק הטבעי של ממשל מול אזרחים נכנס לתוקפו – ממשלה אינה יכולה לשחק בחייהם ובביטחונם של אזרחיה ולצפות מהם שישבו לעד בשקט.
ואז, הגיעה הלווייתו של פרדריק רוזנפלד מאריאל. כך היא תוארה ב'ג'רוזלם פוסט' (י"ח בסיוון תשמ"ט – 21 ביוני 1989):
הישוב ברקן שבשומרון – מאות מתנחלים מהגדה המערבית שהתאספו סביב קברו הפתוח של פרדריק רוזנפלד, חברם שנרצח, קראו קריאות בוז לעבר ראש הממשלה יצחק שמיר וכינו אותו "בוגד". לאחר מכן נסעו עשרות מהם לצומת מורשה שעל יד פתח תקווה וחסמו את התנועה במחלף ראשי זה...
"הבטחת למגר את האינתיפאדה", צעק מתנחל אחד. מתנחל נוסף החזיק בידו תמונה של רמי חבה, שנרצח ליד אלון מורה עוד לפני פרוץ האינתיפאדה. "תסתכל עליו, עליו", צעק המפגין לעבר שמיר. אדם נוסף, שמילא בעפר את קברו של רוזנפלד, נעמד פתאום והציע לשמיר את המעדר. על פי הדיווחים, הוא הציע ששמיר ימלא בעצמו את הקבר כדי ש"אולי יחוש קצת חמלה".
יו"ר המועצה האזורית אריאל רון נחמן, ביקש מהמפגינים לחלוק למת את הכבוד הראוי, אולם אף הוא זכה בקריאות בוז...
אמש אמר שמיר כי ההפגנה בעת ההלוויה הייתה "חוויה קשה" בעבורו. בדברו בפני קבוצת פעילי ליכוד במשרדו שבירושלים, האשים שמיר את תנועת 'כך' של מאיר כהנא בארגון המהומות.
"כמה אנשים התנהגו באופן מביש, אולם אני מחוסן נגד דברים שכאלו", העיר. "מצער לראות שעם ישראל סובל מחולי של מחלוקת פנימית ושנאה חסרת היגיון". הוא טען כי אירוע כזה רק משרת את הערבים במטרתם.
שומרי ראשו של ראש הממשלה, קציני משטרה ויחידת משטרה שאומנה במיוחד לטיפול בהתפרעויות הקיפו את שמיר במעגל בעת טקס הקבורה ולאחר מכן דחפו את הקהל הצידה, שעה שהובילו את שמיר למכוניתו. הם הוקפו במפגינים זועמים, שקראו כאחד – "בוגד! בוגד!"
לאחר ההלוויה יצאו כשמונים מתנחלים ותומכיהם לעבר צומת מורשה שליד פתח תקווה. שמשותיהם של שני כלי רכב לפחות נופצו בעת מסעם. נהג אחד נפצע במצחו, בחזהו ובידיו. נהג נוסף, יעקוב אשור מבידיה, סיפר ל'ג'רוזלם פוסט', כי אבן הושלכה לעבר מכוניתו ממכונית חולפת. "כמעט נהרגנו", אמר. האבן פגעה בבטנו של אחד הנוסעים.
המתפרעים חסמו את צומת מורשה כולו, ישבו על הכביש, צעקו "מוות לערבים" ורגמו מכונית שלישית, פוצעים שני נוסעים נוספים.
המשטרה דחפה את המתפרעים אל מחוץ לכביש. כאשר ניסו השוטרים לעצור את אחד המתפרעים, חטפו אותו מתנחלים אחרים מידיהם.
בתיאור הנ"ל אפשר למצוא את כל רכיבי ההשלכות של כישלון הרשויות בישראל. חוסר היכולת שלהן, או שמא סירובן המכוון, לנקוט את הצעדים הנדרשים כדי להגן על חיי יהודים, מוביל למתקפות מוצדקות כלפי הממשלה ולפעילות של יהודים נזעמים על אפה ועל חמתה של הממשלה, עד כדי אפשרות נוראית של מהפכה, שהאשמה בגינה תוטל אך ורק על הממשלה.
בכ"ו בסיוון תשמ"ט (29 ביוני 1989) ביקשה המשטרה את המשך מעצרם של שני יהודים שהואשמו בהריגת ערבי לאחר שהותקפו באבנים ליד הכפר קרוות בני זייאד. השניים, מאיר ברג ואוריאל ביגון, יואשמו בהריגה, דווח מהמשטרה.
ואז הגיעה רציחתם של שישה-עשר יהודים באוטובוס מתל אביב לירושלים. הזעם והחרדה בקרב הציבור היהודי עלו על גדותיהם.
שמעון פרס, שניסה להשתתף בהלווייתה של אחת הנרצחות, מרים צרפי, ספג בהגיעו קללות וקריאות בוז. המשטרה הוכרחה ליצור סביבו מעגל כדי להגן עליו מפני מלווי המת הזועמים שניסו לפגוע בו.
ראש הממשלה שמיר גינה אמש את הפגיעות בערבים ואמר שמעשים אלו אינם מועילים לאף אחד, מכניסים תוהו ובוהו לארץ ומחלישים את כוחנו. הוא הגדיר תופעה זו "שלילית ומסוכנת ביותר". בעניין המתקפה על סגן ראש הממשלה פרס בעת טקס ההלוויה של אחת מהרוגות האוטובוס, אמר שמיר כי הדבר מעיד על "אובדן מדאיג של שליטה עצמית ויכולת עמידה".יב
שמיר הוכיח בדבריו כי הרשויות בישראל לא למדו דבר. דבריו, יותר ממה שהיו מטופשים, הסגירו את חוסר רגישותו כלפי אותם אנשים שהוא אמור להגן עליהם. ואם אכן האמין כי ההמון היהודי, שכלפיו הוא חש בוז עמוק, לעולם יישאר חסר תגובה וחסר אכפתיות לגורלו שלו, אזי הוא היה טיפש אפילו יותר מהמילים שהביע.
האלימות בירושלים נמשכה זה היום השלישי, אמנם ברמה נמוכה מזו שהייתה בסוף השבוע. המשטרה עצרה אחד-עשר איש בהפגנה אחת בבירה סמוך לבית ההלוויות בסנהדריה. כעת שהו כבר עשרים וארבעה אנשים במעצר בגלל ההתפרעויות בעיר. מאוחר יותר באותו מקום השתמשה המשטרה בגז מדמיע כדי לפזר זורקי אבנים יהודים.
צומת פת-גילה בירושלים, בכביש המהיר שעליו נוסעים מאות כלי רכב ערביים מדי יום ביומו, נעשה למוקד קבוע של יהודים זורקי אבנים, השואפים לנקמה. כך, לדוגמה, בי"ז בסיוון תשמ"ט (20 ביוני 1989) נפגעו שלושה כלי רכב ערביים, ושלושה ערבים נפצעו.
בתגובה על אלימות היהודים כלפי ערבים גינתה הממשלה בפגישתה בו' בתמוז (9 ביולי) את "המעשים חסרי האחריות שבוצעו בידי יהודים מלאי מרירות". שמיר, בהופיעו בטלוויזיה בערבית, אמר כי המתקפות על ערבים "מביאות אותנו לידי אנרכיה ומחלישות את כוחנו". בדבריו הוסיף כי המתקפות "שליליות ומסוכנות ביותר".יג
בביקורו של פרס בכפרים הערביים קלנסואה וטייבה (ט"ז בתמוז תשמ"ט – 19 ביולי 1989), שבהם לא הותקף אלא התקבל בברכה ובחמימות, הוא אמר: "אני מתבייש בכל פעם שמישהו מנסה לפגוע באדם בגלל שהוא ערבי. כל האנשים ראויים לחיות בשלום ובביטחון".יד
העובדה שאיש לא תקף ערבים משום שהם ערבים אלא משום שהם ייצגו אויב השואף להשמיד את ישראל לא הוזכרה. העובדה שהערבים הם שאינם מעוניינים לאפשר ליהודים לחיות את חייהם 'בשלום ובביטחון' אף היא לא הוזכרה בדבריו של פרס בביקורו אצל הערבים.
באופן כללי, יחסן של הרשויות בישראל כלפי התסכול והמרירות בקרב היהודים מלמד אותנו רבות.
שר המשטרה בר-לב פרסם אתמול קריאה אישית לאזרחי מדינת ישראל (9 ביולי – ו' בתמוז תשמ"ט):
דווקא, בימים קשים אלה חייבים לדבוק בשלטון החוק ולתת לכוחות הביטחון לבצע את מלאכתם".
קודם לכן, בריאיון ברדיו, תקף השר את המתפרעים וכינה אותם "חמומי-מוח, רבים מהם פרימיטיביים".טו
המילה 'פרימיטיביים', שבמשך השנים שימשה קוד ליהודים מזרחיים, לא נפלה על אוזניים ערלות של אנשים, שהיו טרף ל'דמוקרטיה' ישראלית שקרעה מהם את מורשתם ולימדה אותם לחיות חיי פשע והתנהגות חברתית נלוזה, שאותם מעולם לא הכירו בהיותם בגלות.
אנשי הרשויות בישראל היו מפוחדים. פחדם לא נבע מדאגתם לחוק, לסדר ולדמוקרטיה, שהם עצמם ידעו לרסק בעבר בציניות. הוא היה פחד מפני אובדן הכוח שלהם.
סגן ראש הממשלה, דוד לוי, ממנהיגיה של תנועת הליכוד, קרא אתמול בערב (ו' בתמוז תשמ"ט – 9 ביולי 1989) לציבור לשמור על החוק ולא להכות ערבים: "אנחנו נמצאים בתקופה קשה מאוד, אך אסור לאבד תקווה. על הממשלה לעשות הכל כדי לתת לציבור תחושה שיש התמודדות עם הבעיות".טז
דן מרידור, שר המשפטים מטעם הליכוד, שאביו היה חבר בכיר ב'משפחה הלוחמת', בארגון האצ"ל, אמר: "באחרונה שמענו קולות, ראינו מחזות המעוררים זעזוע ודאגה. קריאות מוות לערבים באשר הם ערבים, צלילים נוראים הם. אין זה מעשה גבורה. זה מעשה של פחדנים. מה שעשו לנו אסור לעשות לאחרים. זהו בעצם המבחן הגדול. המבחן האמיתי הוא בהיותך חזק. היום, כאשר הכוח והרוב בידינו, ניבחן על ידי ההתנהגות שלנו כלפי המיעוט שבתוכנו".
ובאותו יום, בעת טקס למינוי שבעה שופטים חדשים במשכן הנשיא, אמר הנשיא הרצוג בנאומו: "כל גורם הרואה לעצמו זכות להחליף את גורמי השלטון והחוק, מסכן את עצם קיומה של החברה שלנו. כי אם הדבר מותר לאחד הרי שהוא מותר לכולם, והתוצאה: תהיה אנרכיה ותוהו ובוהו".
נשיא המדינה הדגיש בנאומו כי "זאת השעה בה מצווים כולנו לצאת למאבק להגנה על שלטון החוק ואכיפת החוק והמשפט כי בנפשנו הדבר". הנשיא הזכיר כי בימים אלה נמצא הציבור תחת לחץ האירועים. "בשל כך יש נטייה לשכוח את הצדק שהם מורשתנו".יז
מה שהיה מגוחך כל כך בכל הסיפור הזה, של הזכרת 'ערכים יהודיים', הוא העובדה שכל אחד ואחד מאותם מנהיגים ישראלים שהביא אותם היה אדם שדוחה את תוקפה האלוקי של היהדות, ומתוך בורות או בכוונה, מסלף את ערכי היהדות האמיתיים. אין ביהדות דבר וחצי דבר שממנו משתמע שיהודים לא יפעלו בכל דרך אפשרית נגד אויב – אויב לאומי – השואף להשמיד את היהודים ואת מדינתם.
הכלל התלמודי "הבא להרגך – השכם להרגו!"1 ברור, והמשמעות שלו היא שיש לעשות הכול כדי להציל חיים של יהודי. התורה וחז"ל מלאים במקורות המנוגדים לערכים המערביים ולהתייוונות שאנשים כמו מרידור והרצוג מחשיבים כל כך.
וההשוואה בין יהודים חפים מפשע שנטבחו במשך הדורות ובין אויב ערבי השואף להשמיד את ישראל היא חרפה בפני עצמה.
ומעל הכול, אותן מילים צדקניות של הומניזם ציני בשעה שהיהודים משמשים מטרה לשנאה ולמתקפה מצד הערבים לא הביאו שום תועלת.
בי"ז בתמוז (20 ביולי) עצרה המשטרה את הרב משה פרץ מקריית ארבע בחשד לפגיעה ברכוש ערבי בעיירה הידועה לשמצה חלחול, שליד חברון. עשרה מתיישבים, בהם הרב פרץ, היו בדרכם לקבר נתן הנביא, ושם הותקפו מכל העברים. הרב פרץ ירה בתוקפים. הוא נעצר.
בכ"ז בתמוז (30 ביולי) הותקפו ערבים בראשון לציון ובירושלים, ובאותו ערב הותקפה מכונית שבה נהג דוד שטיבי, מתיישב יהודי מגוש קטיף, ליד בית חנון. שטיבי היה במכונית עם שני אחיינים, והשניים סבלו מטראומה קשה בשל העובדה שכבר כמה פעמים בעבר הם נרגמו באבנים. שטיבי יצא מהמכונית וירה בערבים, ואחד מהם נהרג. הוא נעצר.
בקרב מתנחלים בגוש קטיף שורר זעם רב על המעצר. ראש המועצה האזורית צבי הנדל, שמפעיל לחצים רבים כדי להביא לשחרורו של שטיבי, אמר ל'הארץ': "מעצרו של שטיבי הוא חוצפה מדרגה ראשונה. לא ייתכן שיזרקו עליו מטר אבנים, יסכנו אותו ואת ילדיו והוא לא ישיב אש. אנו רואים במעצרו חוסר רגישות".יח
אולם הרשויות בישראל, בעיוורונן ובחדלונן, המשיכו בניסיונותיהן העיקשים להביא את היהודים לידי מהפכה. באב תשמ"ט (אוגוסט 1989), בהחלטה שעוולתה זועקת לשמיים, פסק שופט בית המשפט העליון גבריאל בך בעניין עתירתו של ירון בן-יונה, בן שלושים ושלוש מירושלים. בד' בתמוז (7 ביולי), לאחר רציחתם של יהודים באוטובוס מתל אביב לירושלים, רגם בן-יונה בתסכולו ובכעסו משאית ערבית בשכונת שמואל הנביא בירושלים. הוא נעצר עד תום ההליכים. בעקבות כך עתר לבג"ץ. אותו בג"ץ פסק בעבר, שעל מנת להחזיק אדם במעצר ללא משפט עד תום ההליכים, יש להוכיח שהוא מסכן את שלום הציבור. כעת רמס השופט בך ברגל גסה את אותו עיקרון, הרחיב את סמכויות המשטרה במדינה שבה בין כך ובין כך היא מחזיקה סמכויות רבות מדי, וסמך את ידיו על החלטתה של הערכאה התחתונה יותר. הוא הכריז – "מי שמנסה בזדון לזרוק אבנים או בקבוקי תבערה על כלי רכב ומסכן בכך את התנועה – יהיו מניעיו אשר יהיו ותהא זהותו הלאומית אשר תהא – עליו לדעת שהסיכוי שלו להשתחרר בערבות מוטל בספק".
מה שבך אמר בעצם הוא שאין כל הבדל בין ערבי שזורק אבנים על כלי רכב יהודיים כחלק ממאבקו להשמיד את ישראל, ובין יהודי שעושה את אותו מעשה בתגובה.
זה המסר היוצא מהרשויות בישראל. האם לא פלא אפוא שאנשים מרגישים שדוחקים אותם אל סף תהום?
הרשויות הללו שותפות לרצח יהודים.
© כל הזכויות שמורות