"להיות עם חופשי בארצנו..."
(מתוך ההמנון הלאומי של מדינת ישראל, 'התקווה')
החלום? נכון יותר לומר, חלום שנהפך לסיוט. אכן, כיום ישנה מדינה יהודית. בחסדי שמיים ובזכות מסירות נפשם של יהודים קיימת כיום מדינה יהודית ריבונית. החלום.
החלום? האם לא שורר פחד במדינת ישראל? האם אין השפלה? האם לא חשים אימה? האם אין תחושה מכרסמת של ציפייה לרעות?
חודשים על גבי חודשים; שנה; שנה וחצי; יותר מכך, של התקוממות ערבית. והצבא הישראלי, שבשנת תשכ"ז (1967) היה מסוגל לרוצץ צבאות שלמים של מדינות ערב, להכריע עמים, לנצח במלחמה בשישה ימים – כיום לכאורה אינו מסוגל לשים קץ להתפרעות של נשים וילדים ערבים המתקיפים את החיילים באבנים ובנפצים – בלא פחד, בעודם לועגים, מקללים, שונאים. וחיילים ישראליים עומדים בתסכול, ידיהם כפותות בהוראות מטורפות, לאחר שגויסו למשימה בידי פוליטיקאים, שהם עצמם מבולבלים אידיאולוגית ואכולי רגשות אשם, נטולי אמונה בצדקת הדרך ומפוחדים מתגובת דעת הקהל הבין-לאומית. ידי החיילים קשורות במגבלות על חירותם להגן על עצמם (הוראות מטכ"ל קובעות כי חייל שהותקף בידי ערבים מיידי אבנים רשאי רק לירות באוויר ולהזהיר את האספסוף שיתרחק; לאחר זאת, אם הוא עדיין חי וכל עוד לא נפצע קשות, הוא רשאי לירות על אחד ממיידי האבנים, ורק לאחר זאת – בהנחה שהאלוקים היטיב עימו – לירות בקהל). מה הפלא שרבים החיילים שפשוט לא נכנסים לאזורי סכנה? וגרוע מכך, הם נסוגים ממגע עם האויב, בידיעה שאם לא יירו הם עלולים להיפצע קשות או גרוע מכך, ואם כן יירו, הם עלולים לעמוד למשפט, כפי שכבר קרה לרבים מטובי החיילים של ישראל.
ובראות הערבים את החיילים נסוגים; ובראותם את מדיניות הצבא המאפשרת להם יותר ויותר לעשות ככל העולה על רוחם בתוך כפריהם – מדוע שנתפלא על שככל שחולף הזמן גוברת נועזותם וגובר ביטחונם העצמי, בתוקפם חיילים וכלי רכב בלי שייענשו כמעט?! מה הפלא ש'מדינות' פלסטינאיות קטנות ועצמאיות הולכות וצומחות להן מדי יום ביומו בלא מעט כפרים ערביים, שבהם ניתן לראות דגלי אש"ף מתנוססים בגאון מצריחי המסגדים, שעה שיחידות צבא פרטיות המורכבות מבני נוער מתאמנות בגלוי כשבידיהם גרזינים וחרבות?!
מספר היהודים המותקפים הולך וגדל. הם מותקפים בעת נסיעתם בכבישים הראשיים ברחבי השטחים המשוחררים, כמו גם ברחובות שבתוך מדינת ישראל. זהו האסון הגדול מכולם! מדינה יהודית קמה במטרה לשחרר את היהודי מתחושות האימה והפחד. וכיום, במדינה היהודית שאכן קמה, חשים אימה; חשים פחד. יהודים מפחדים בארצם שלהם.
בירושלים, בירתה של ישראל, עיר הקודש של העם היהודי, מותקפים יהודים באבנים ובבקבוקי תבערה. יהודים נרצחים בדם קר בידי ערבים חסרי פחד. מכוניות ואוטובוסים של יהודים מותקפים דבר יום ביומו. יהודים מפחדים לעבור בעיר העתיקה בירושלים באזורים הערביים. נדיר לראות יהודים שנכנסים לעיר העתיקה דרך שער שכם. ביפו נרגמים אוטובוסים בקביעות. יפו אינה נמצאת ב'שטחים הכבושים'. היא משמשת בית לערבים ישראלים דווקא – הערבים הנאמנים.
בעיר הצפונית עכו יהודים מותקפים פיזית, ומספר המעיזים להיכנס שם לעיר העתיקה הולך ופוחת. עכו היא חלק ממדינת ישראל. אוטובוסים שעוברים בכביש ואדי ערה משמשים מטרות לאבנים ולבקבוקי תבערה. מספר כלי הרכב היהודיים שנוסעים בכביש פחת בשיעור של חמישים אחוז. ואדי ערה אינו נמצא ב'שטחים הכבושים'. הוא נמצא בליבה של מדינת ישראל ומחבר את הערים חדרה ועפולה. בגליל, ערבים ישראלים תוקפים יהודים, רימון נזרק על מכונית משטרה, והמשטרה עוצרת ערבים ישראלים בחשד להשתייכות לארגוני טרור.
חיילים מותקפים כאשר הם תופסים טרמפים – מותקפים, נחטפים ונרצחים. על חיילות נאסר באופן גורף לעצור טרמפים, ואילו על החיילים מוטלות מגבלות חמורות בעניין. כזו היא המדינה היהודית החופשית, שעליה מכריז ההמנון הלאומי, 'התקווה' – "להיות עם חופשי בארצנו..."
האמת המרה היא, שכיום היהודי פוחד להיות במדינתו שלו באזורים רבים יותר ויותר. והאמת המרה ביותר היא שהערבי אינו פוחד. אין שום אזור בארץ, שום חלק ממדינת ישראל, שערבים נמנעים מלהתהלך בו. הם אינם פוחדים לעבור בשום מקום – בכל עת, בבוקר או בלילה. אפשר לראות חנויות ודוכנים של ערבים בכל שוק יהודי, אך לא תמצא ולו דוכן יהודי אחד בעזה, ולא בשום עיר או כפר בשטחים המשוחררים, ולצורך העניין – בשום כפר ערבי במדינת ישראל. הערבים לעולם לא ירשו דבר שכזה.
חובתה היסודית ביותר של הממשלה – אבן היסוד של זכותה להתקיים ולמשול על העם – היא אחריותה לערוב לחייהם ולביטחונם של אזרחיה. אם היא אינה יכולה או אינה מוכנה למלא מחויבות זו, היא מאבדת את סמכותה המוסרית והמשפטית.
לנוכח זאת, ראוי להרהר במציאות החיים בישראל בשנתיים האחרונות (1989-1988) –
"זו לא הייתה משימת התאבדות. זו הייתה פעולה שנועדה לקדש את שמו של אללה... כל אחד מאיתנו יכול לבצע פעולה כזו – מגיל שש עד גיל חמישים..."
אלו דבריה של אשתו של עבדל חאדי סוליימן גאנם, שרצח שישה-עשר יהודים באוטובוס שנסע בכביש הראשי של ישראל, כביש ירושלים–תל אביב. היא צודקת. כל אחד יכול לבצע פעולה כזו. זו הייתה פעולה פשוטה כל כך בנוראותה. הערבי, תושב עזה, נכנס לישראל בחופשיות, כמו כל ערביי יהודה, שומרון ועזה.
אחרי מלחמת ששת הימים, במטרה לזכות בשלום ובתודה מהערבים, החליטה ישראל להעניק להם חופש מוחלט להיכנס לישראל ולמצוא בה עבודה, ועל ידי כך להעלות את רמת חייהם. דבר זה, היו שהאמינו, יבטיח לנו שלום בשטחים.
ובכן, הערבי פשוט עלה לאוטובוס בתל אביב (אחרי שקודם לכן בדק את המסלול כדי לתכנן את פרטי התוכנית), ואז, בשלב שעליו כבר החליט שהוא הטוב ביותר להצלחת המשימה, הוא קם ממקומו, הלך לעבר הנהג, ובפתאומיות תפס את ההגה, אחז בו בחוזקה כשהוא מפנה אותו בחדות ימינה, עד שהאוטובוס דהר אל מעבר לצוק ואל תוך הוואדי העמוק. ארבעה-עשר יהודים מתו מיד, ושניים נוספים נפטרו מאוחר יותר בבית החולים.
ערבים נוסעים בחופשיות באוטובוסים ישראליים מדי יום ביומו. "כל אחד מאיתנו יכול לבצע פעולה כזו..." אכן.
מעשה רצחני זה אירע בג' בתמוז תשמ"ט (6 ביולי 1989) בליבה של מדינת ישראל, החלום. הוא היה בסך הכול פעולת הרצח האחרונה (באותה נקודת זמן) מתוך סדרת רציחות של יהודים החיים במדינה שקמה במטרה שיהודים לעולם לא יירצחו עוד בשל יהדותם.
שבועיים קודם לכן, בבוקרו של י"ט בסיוון (22 ביוני), הלך לעבודתו פרופסור מנחם שטרן, היסטוריון בעל שם בין-לאומי מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הוא צעד בדרכו הרגילה, דרך עמק המצלבה, אולם לא זכה להגיע לאוניברסיטה. את גופתו מצאו מורה ותלמידותיה מכיתה א' שעברו שם בטיול מטעם בית הספר. פרופסור שטרן נדקר חמש פעמים בחזהו. המשטרה הסכימה לומר כי הרצח נעשה "על רקע לאומני", המונח המגונה המשמש כיום את הרשויות בישראל, תחת הביטוי הנורמלי 'בטרור הערבי'. פרופסור שטרן התמחה בקורות ימי הבית השני, שחורבנו הוביל לנוראות הגלות. הוא נרצח במדינה היהודית השלישית. בחלום.
בי"ד בסיוון תשמ"ט (17 ביוני 1989) נמצאה ליד הכפר בורקין גופתו של יהודי אמריקני שהגיע להתיישב באריאל שבשומרון. פרדריק רוזנפלד, כך אמרו חבריו, נהנה לטייל באזור והתנגד לאלו ששאפו לסלק את הערבים מהארץ. הערבים שרצחוהו ונתפסו ידעו לספר כי פגש אותם, פטפט איתם והראה להם את מצלמתו. הם הצטלמו יחדיו, אכלו ביחד פירות, ואחר זאת הם דקרוהו למוות בגבו. רוזנפלד לא מת במקום. הוא דימם למוות כל אותו היום, באזור שעוברים בו ערבים רבים. אף אחד מהם לא בא לעזרתו. היהודי האמריקני עזב את ארץ מולדתו כדי לבוא הביתה לישראל; לחלום.
במרווח זמן של שבוע אחד, מכ"ח בניסן ועד ג' באייר, אירעו אירועים אלו במדינת ישראל, התגשמותו של החלום:
זה קרה דקות ספורות לפני השעה אחת-עשרה בבוקר, ברחובה הראשי של ירושלים, רחוב יפו. מאות יהודים התהלכו ברחוב, עסוקים איש איש בענייניו. מעברה של תחנת האוטובוס של קו 19 עמד משרד הדואר הראשי, ומעבר לפינה הייתה תחנת המשטרה המרכזית של ירושלים, בירת ישראל, לב החלום.
זה קרה דקות ספורות לפני השעה אחת-עשרה בבוקר. לעבר תחנת האוטובוס צעד ערבי, שלף סכין, ובעודו צועק 'אללה אכבר' דקר חמישה יהודים, שניים מהם למוות. הנרצחים היו בני 91 ו-76. הערבי, נידאל זאלום, החל לרוץ עד שנתפס. הקהל הזועם שאף לעשות לו את מה שעשה לטרפו. שוטרים שעטו פנימה, רכובים על סוסים, והתיזו גז מדמיע לעבר היהודים. הערבי ניצל, ובסופו של דבר נשפט למאסר עולם בכלא רמלה. שם הוא אוכל ושותה על חשבון היהודים, זוכה לביקורים שבועיים של הצלב האדום (אני יודע זאת משום שאף אני ישבתי בכלא רמלה, אמנם בלי שאי-פעם אזכה לביקורים של ארגוני חסד בין-לאומיים). אין להתפלא אפוא שבשעת כתיבת שורות אלו, המחבלים המוסלמים של החיזבאללה דורשים שכחלק מעסקה כלשהי לשחרור בני ערובה ישראלים ומערביים המוחזקים בידם תחויב ישראל לשחרר את רוצחם של שני היהודים המבוגרים בירושלים ואת רוצחם של שישה-עשר היהודים באוטובוס מתל אביב לירושלים. ראוי לזכור כי בשנת תשמ"ה (1985) שחררה ישראל תמורת שישה חיילים לא פחות מאלף מאה וחמישים מחבלים ערבים, בהם לא מעט רוצחי יהודים. טירוף מוליד טירוף.
הערבי, נידאל זלום, הודה בקלות ברצח, באומרו: "בלילה הקודם ישנתי במסגד אל-אקצה, ואחרי שהתפללתי תפילת אל-קדר, תכננתי את המעשה. מטרתי הייתה להרוג יהודים".
מיד אחר שהצילו את חיי הערבי כדי שיוכל לשאת עונש מאסר עד זמן כלשהו שבו ישוחרר, החלה המשטרה לנקוט פעילות משמעותית שבה הובאו לירושלים שלושת אלפים וחמש מאות שוטרים שמשימתם למנוע פעולות נקמה בערבים. העלות, כמובן, תושת על היהודים. בינתיים פיזרה הממשלה באמצעות גז מדמיע ופרשים צעדת מחאה של חברי תנועת 'כך'. אחד-עשר פעילים, ואני בתוכם, נעצרו והוחזקו באותו בית מעצר שבו הוחזק הערבי שזה עתה רצח שני יהודים. החלום החל לעלות על פסים של אי-שפיות.
באותו יום עצמו גם הגיעה לסיומה פרשת אורן בהרמי. אורן היה ילד בן שלוש-עשרה מבת-ים. בת-ים אינה נמצאת ב'שטחים הכבושים'. בת-ים אינה נמצאת מעבר לקו הירוק, דהיינו מחוץ לגבולות תשכ"ז (1967). אם כבר, אפשר לומר שבת-ים נמצאת על 'הקו הכחול', על שפת הים, בהיותה פרבר של תל אביב. אורן נעלם בי"ט בניסן (24 באפריל), ובזמן שחלף העלתה המשטרה, כדרכה הנלוזה במקרים שכאלו, את כל האפשרויות לסיבת היעלמותו פרט לסיבה הטבעית וההגיונית ביותר – ערבים. כעת, הוא נמצא. ביפו, אותה עיר ערבית לשעבר שסופחה לתל אביב בעקבות מלחמת תש"ח (1948), ואשר עדיין משמשת מוקד לאלפי ערבים שונאי יהודים.
אורן בהרמי נמצא ביפו. הוא נשחט באכזריות, אחרי שנאנס והושחתו אבריו. לפי דיווח המשטרה, הגופה הושחתה כל כך, עד שבשלב הראשוני לא יכלו הפתולוגים לקבוע את מינה. שני ערבים מעזה נתפסו והודו במעשה. הוריו של אורן בהרמי הם יהודים ממוצא פרסי, שמשפחותיהם הגיעו לארץ כדי לממש את החלום.
באותו שבוע, בב' באייר (7 במאי), נמצאה סוף סוף גופתו של אבי סספורטס בן התשע-עשרה. בכך הגיעו לקיצם שבועות של חיפושים שבהם השתתפו אלפי חיילים ואזרחים. בפעם האחרונה הוא נצפה ממתין לטרמפ בצומת הודיה (ליד העיר אשקלון, עמוק בתוך 'הקו הירוק', עמוק בתוך 'החלום'), ועתה נמצאה גופתו בקבר רדוד. הוא נורה בראשו וגופתו נחתכה לחתיכות.
האבחנה ה'מעניינת' ביותר במעשה הנורא הזה היא עובדת היותו של אבי סספורטס חייל, צנחן. אכן, כשחייל נופל בקרב למען ארצו, קיימת נחמה מסוימת בכך שהגן על המולדת, אולם חייל שעומד בתוך גבולות מדינתו ומחכה לטרמפ ובעקבות כך נרצח, אינו מעניק למשפחתו ולו נחמה פורתא. רק אסון נורא. וכלימה. אין דבר שיכול להמחיש יותר מכך את הפיכתו של החלום לסיוט מבהיל.
ישיבת הקבינט שנערכה בעקבות מציאת הגופה רק הוסיפה להשפלה הלאומית בכך שקראה להגביל את אפשרותם של חיילים לעלות לטרמפים. "להיות עם חופשי בארצנו..."
מהומות קשות פרצו באשדוד. המשטרה האשימה את 'תומכיו של הרב מאיר כהנא'. כמובן... הלוואי שהדבר היה נכון. במציאות, מה שאירע בישראל היה התחלה, נביטת זרעיה של התקוממות עממית בלתי מאורגנת שעלולה להתרחש בידי יהודים נפחדים וזועמים מכל הסוגים והדעות.
בעוד אבי סספורטס מובא למנוחות, נמשך החיפוש של חייל נוסף בן תשע-עשרה, אילן סעדון מאשקלון, שנצפה לאחרונה בשלושה במאי. ניסיונות נואשים נעשו כדי למצוא את החייל שנראה לאחרונה מחכה לטרמפ בצומת מסמיה, עמוק בתוך מדינת ישראל. הוא היה הילד הצעיר במשפחה של שבעה ילדים בני מעמד הפועלים, וכך סיפרה עליו אחותו:
"השכל אומר לי שהוא עשוי להיות חי, אולם ליבי אומר שקרה לו דבר נורא. אם אכן נחטף, אמא תמות, אני בטוחה בכך. הוא היה... סליחה, הוא עודנו, בנה האהוב".
החלום.
בפורים נעשה החלום לצחוק מר במיוחד. בט"ו באדר ב' תשמ"ט (22 במרץ 1989), בעוד יהודי תל אביב חוגגים את יום הפורים ואת הצלתם של יהודי פרס מהצורר המן הרשע, רץ פתאום בטירוף עבד אל-רחמן מוחמד זקות בצפון תל אביב, אזור מגוריהם של אנשים אמידים ומבוססים, שרובם מתנגדים בתקיפות לכל רעיון של גירוש ערבים, ורצח את ד"ר קורת שלזינגר בן השבעים וארבע בפתח ביתו. במרדף שנערך אחריו הוא נקלע לגגו של בניין סמוך ודקר שוטר, והלה, למרבה הפלא, נמנע מלירות בו כאשר הותקף.
הערבי סיפר בחקירתו שראה יהודים חוגגים, והדבר עורר אותו לרצות להרוג כמה מהם. עדותו נמסרה ממיטת בית החולים בחדר שחלק עם יהודי שאותו דקר ופצע. החלום. אמור מעתה, ליתר דיוק, הטירוף...
בז' באדר ב' תשמ"ט (14 במרץ 1989), בעיר הצפונית נהרייה, שנוסדה בידי יהודים מוסריים ומתורבתים ממוצא גרמני, שנחרדים מכל מחשבה על סילוק הערבים, נמצאה גופתה של ברוריה רוטמן. המשטרה עצרה ערבים ישראלים ואמרה כי המניע לרצח היה 'לאומני'.
בי"ט באדר א' תשמ"ט (24 בפברואר 1989) סייר סמל ראשון בנימין מייסנר בקסבה של שכם שבשומרון. מהגג שמעליו התרסקה על ראשו לבנת בנייה. הוא מת במקום, על ידי אבן. אבנים לא הורגות... הסמל מייסנר, בן עשרים וחמש, התגורר במושבה האמידה קריית טבעון, פרבר של חיפה, והיה ספורטאי, חבר בנבחרת הלאומית לפולו-מים ובחברה להגנת הטבע – חוגים שמשתנקים מאימה כל אימת שמוזכרת הצעה לסלק את הערבים.
מאלף לציין את תגובת הצבא לתקרית זו; מאלף ומלמד בינה לאלו השואפים לעמוד על השאלה מה קרה לחלום. הרמטכ"ל דן שומרון (שבתקופה ההיא היה מועמד לחברות במועדון בעלי האמרות המטופשות בהצהירו קבל עם ועולם כי "איננו יכולים לחסל את האינתיפאדה"), הכריז בקשיחות כי תושבי הקסבה "ישלמו מחיר יקר. אנו נגיב, ללא ספק, ואחר התגובה שלנו, הם לא ישובו למעשיהם".
וכך, בכ"א באדר א' (26 בפברואר) הגיעה התגובה. הצבא פוצץ את הקומה העליונה בבניין הקסבה שממנו זרקו התוקפים את הלבנה. חלונות הבתים המשקיפים למבוי נאטמו, והאזור כולו הותחם. הקומה שנהרסה לא הייתה מיושבת באיש, והבעלים, ראש עיריית שכם לשעבר חאפז תיוקאן, הפגין את חרטתו ואת חששו מפני הצבא באומרו כי הריסת הקומה הייתה "מעשה הרס של ציוויליזציה, היסטוריה ותרבות. הוא אינו מרתיע אותנו בכהוא זה". בעוד הדי הפיצוץ נשמעים, עלו קריאות 'אללה אכבר' מהבניינים הסמוכים. בחודש אדר ב' (מרץ) נעצר אברהים טקטוק בעוון רצח מייסנר. ביתו נהרס. למחרת הכריז גרפיטי טרי על הקירות: "אנו מצדיעים לגיבור אברהים טקטוק". ניכר לעיניים כי דן שומרון הצליח להטיל אימה על הערבים...
עוד הערה אחת בעניין הטירוף. כאשר נודע שנגרם נזק לגגו של בניין נוסף, הבטיח ראש המנהל האזרחי הישראלי לשלם בעבור הנזק. החלום...
ביום השבת י"ג באדר א' (18 בפברואר) יצא מביתו שלמה כהן, חייל בחופשה, בן עשרים ואחת, להתפלל בכותל המערבי בעיר העתיקה בירושלים. בעודו צועד עם חברו דרך סמטה צרה המובילה לשער ציון, התנפלו עליהם חמישה ערבים מהמארב ודקרו את שלמה כהן למוות.
שער ציון הוא אחד משערי העיר העתיקה. ככל ש"החלום" הולך ומתעמעם, עוד ועוד שערים נעשים ל"מסוכנים" ליהודים. כך יוצא, שעל שער שכם והשערים שלידו אפשר לומר שהם נטושים מיהודים כמעט, שכן הם מובילים אל הרובע המוסלמי. שער יפו, המוביל לרבעים הנוצרי והארמני, נחשב לשער "בטוח" יותר, ואילו השער "הבטוח ביותר" ליהודים הוא שער ציון. חילולו המבזה של החלום אינו משקף אפילו את המציאות. שלמה כהן נרצח סמוך לשער "הבטוח ביותר", והיהודים שמתגוררים בהר ציון מלאי סיפורים על התקפות יום-יומיות, על השפלות והפחדות שהם סובלים מידי ערביי ירושלים, בירת ישראל, בירת החלום.
בתגובה לרצח אמר ראש עיריית ירושלים טדי קולק, שושבינו הבלתי נלאה של רעיון הדו-קיום בין יהודים לערבים בירושלים – "סידורי הביטחון הקיימים מצוינים. אולם אפילו התכנון היעיל ביותר אינו מסוגל למנוע פשע של יחיד, כגון זה שנעשה".
אשר לאביו של שלמה כהן, כל שיכול לומר בעת שבנו הובא לקבורה הוא: "תכניסו אותי במקומו; אל תשאירו אותי כאן". החלום...
נעצור לרגע. בעודנו עוסקים בהירצחם של חיילים יהודים רבים כל כך שלא בשדה הקרב, ראוי לציין כי זמן רב לפני פרוץ המהומות הערביות הידועות בשם 'אינתיפאדה', נרצחו בישראל חיילים בעודם עומדים ומחכים לטרמפים במדינת החלום. הנה רשימה חלקית של חיילים שנרצחו:
כ"ו באלול תשמ"ז (20 בספטמבר 1987) – חנוך דנמן, גר צדק מהולנד, עמד בצומת חיפה-נהרייה בדרכו חזרה לבסיס. שני ערבים עצרו לו, וליד כפר מסריק רצחו אותו בגרזן.
ט"ו בניסן תשמ"ה (6 באפריל 1985) – עקיבא שאלתיאל מראש העין. במרחק קילומטרים ספורים מביתו, בעודו חוזר לחופשה, הוא נאסף, נחנק ונחתך למוות. גופתו נמצאה במרחק מאה וחמישים מטר מכביש פתח תקווה–ראש העין.
כסלו תשמ"ה (דצמבר 1984) – הדס קדמי, חיילת, עלתה לטרמפ בצומת הקאנטרי קלאב ליד הרצליה, והוצאה ממנו ליד חיפה. גופתה נמצאה כעבור שבועות ביערות הכרמל. היא עברה אונס קבוצתי בטרם נרצחה באכזריות.
טבת תשמ"ד (דצמבר 1983) – משה תמם. בשובו מטבריה עלה לטרמפ ליד צומת בית ליד שליד נתניה. גופתו נחתכה באכזריות ונמצאה ליד הכפר הערבי יבד1.
טבת תשמ"ד (דצמבר 1983) – דוד מנוס. נאסף במכונית של ערבים בכביש לוד-פתח תקווה ונלקח למערה. שם נחנק ואחר עונה באכזריות. מה שגרם למקרה זה להיות מכוער במיוחד הוא העובדה שבמשך כמה שבועות סירבה המשטרה להכריז שהמניע לרצח הוא טרור, ואף הפריחה שמועות שמנוס נצפה במועדון של שוכבי משכב זכור. האמת היא שהוא נרצח בו ביום שנחטף, אולם למעשה הוא נרצח פעמיים – פעם אחת בידי הערבים ופעם שנייה בידי הרשויות הישראליות.
סיוון תשמ"ג (מאי 1983) – דוד בוקרה. עלה לטרמפ בצומת השרון בדרכו לטבריה. גופתו המבותרת נמצאה ליד הכפר הערבי עטיל. הוא נורה בראשו.
כסלו תשמ"א (נובמבר 1980) – אבי בלומברג מזיכרון יעקב. עלה לטרמפ סמוך לבסיסו, מחנה שמונים. הוא נורה בגבו, אקדחו ומסמכיו נגנבו וגופתו הושלכה על פני הכביש.
טבת תשל"ט (ינואר 1979) – דוד שמיר. עלה לטרמפ בצומת כרם שלום, בדרכו למסיבה בתל אביב. לאחר מאבק נואש, שבו נדקר בכל חלקי גופו, הלך לעולמו.
כסלו תשל"ד (דצמבר 1973) – אלי לופו. עלה לטרמפ סמוך לצומת בית ליד שליד נתניה. הוא הותקף בגרזן בראשו, נדקר, וגופתו נקברה. היא נמצאה כעבור שנה.
חיילים יהודים במדינה היהודית במדי צבא יהודי נושאי נשק יהודי נרצחים בעקבות נסיעה בטרמפים. החלום. כל שנשאר לציין הוא שרבים מהרוצחים הערבים האלה שוחררו לאחר מכן באותה עסקה שבה שוחררו אלף מאה וחמישים מחבלים תמורת שישה חיילים ישראלים2.
נשוב לשנה של האינתיפאדה.
בכ"ח בטבת תשמ"ט (5 בינואר 1989) נמצאה ליד צומת יקיר שבשומרון גופתו של שמעון אדרי, נהג מונית מפתח תקווה. הוא נורה פעמיים בחזהו ולחם בגבורה עד מותו. אף הוא נרצח פעמיים, שכן המשטרה העלתה חשד שהוא היה טרף למעשה פלילי. את נסיבות המעשה סירבה המשטרה לפרט, אך את החשדות הובילה בבירור נגד הנרצח. משפחתו נשבעה שלא למחול לעולם על הכתם שדבק בכבודו.
בריאיון שהופיע ב'נקודה', ביטאון המתיישבים היהודים ביש"ע, צוטטו דבריו של יעקב פרג, מהיישוב הקטן הר ברכה. על שאלת המראיינת, "איך אתה עונה, אפילו בינך ובין עצמך, על השאלות שהמצב מעורר?" הוא ענה: "במישור היומיומי אנחנו, וגם עם ישראל, לא צריכים לראות באינתיפאדה הפרעה. אנחנו צריכים להמשיך לנסוע, לבנות ולחיות כרגיל..."
שבוע לאחר מכן, בה' בטבת (13 בדצמבר), שימש יעקב פרג בתפקיד שמירה בשדה שליד ההתנחלות. הוא הותקף בידי רועה מהכפר הערבי השכן בורין. זה רוצץ את גולגולתו באמצעות סלע ואז ירה פעמיים בראשו. הערבי, חמדן נג'ר, המשיך ופתח באש לעבר רכב פיקוד צבאי שעבר במקום, הרג חייל אחד ופצע שניים נוספים.
אלוף פיקוד המרכז עמרם מצנע3 הכריז כי אירוע זה היה "אירוע בודד שאינו מעיד כלל על מגמה". זה היה אותו מצנע, שבעקבות אירוע שבו הותקף אוטובוס יהודי ליד מחנה הפליטים דהיישה שבבית לחם ונפצעה אישה הרה, ובתגובה תקפו מתיישבים זועמים את מחנה הפליטים, הכריז: "מעולם לא ראיתי מעשה נבלה כזה". הוא התכוון, כמובן, לתגובת היהודים, לא להתקפה על האוטובוס.
המתיישבים מצידם לא ידעו את נפשם מזעם. בהצביעם על העובדה שפרג היה חמוש ושעל פי הנראה הוא היסס להשתמש בנשקו, הם גינו את המדיניות השערורייתית של מעצר מתיישבים שמגינים על עצמם. בעניין העובדה שהערבי תקף רכב פיקוד צבאי, העיר מזכיר היישוב ניצן ימיני: "דבר זה מוכיח שהערבים אינם מפחדים מהצבא". והוסיף בני קצובר, מראשי המתנחלים: "הצבא איבד את כושר ההרתעה שהיה לו".
בכ"ד במרחשוון תשמ"ט (4 בנובמבר 1988) נמצאה גופתו של בועז גיל, נהג משאית בן שלושים ושלוש מכפר סבא, לאחר שנורה למוות ליד צומת להבים שבנגב. משאיתו ננטשה ונמצאה לאחר מכן מצפון לעזה. ארבעה ערבים מעזה נעצרו.
ובי"ט במרחשוון (30 באוקטובר) נפתחו ארובות השמיים והורידו דמעות ביריחו. שם, בעיר שהייתה הראשונה להיכבש לפני בני ישראל בכניסתם לארץ לפני למעלה משלושת אלפים שנה, הותקף במפתיע אוטובוס של 'אגד' בשלושה בקבוקי תבערה. הם ניפצו את השמשות וחדרו פנימה. האוטובוס הפך לכבשן אש. נוסעיו של האוטובוס מנסים להימלט בצרחות אימה דרך החלונות והדלתות. רחל וייס, בת עשרים ושבע4, אישה חרדית מירושלים, רואה כיצד שלושת ילדיה נשרפים חיים. הנוסעים מתחננים בפניה שתברח מהאוטובוס, שכבשן האש שבו מתגבר מרגע לרגע. חייל ששמו דוד דלרוזה מנסה לעזור לה ולילדיה לברוח. העשן הופך למלכודת חנק, והחייל נמשך בידי אנשים לעבר מקום מבטחים. (מאוחר יותר הוא נפטר עקב הנזק שנגרם לריאותיו ולליבו.) רחל וייס ושלושת פעוטותיה נשארים באוטובוס.
הם נקברים למחרת בהר הזיתים, בקבר המחולק לארבעה חלקים. בשנים האחרונות מדירים יהודים את רגליהם מבית הקברות הזה ואינם עולים עוד לקברי יקיריהם, בגלל התקפות של ערבים. מצבות של יהודים מנופצות דבר יום-ביומו ומחוללות בידי ערבים. ואולם ביום ההוא היה בית הקברות מלא עד אפס מקום, שעה שהובאה רחל וייס למנוחת עולמים עם ילדיה – נתנאל בן השלוש; רפאל בן השנתיים; ואפרים בן עשרת החודשים.
יצחק שמיר ושמעון פרס הביעו את "זעזועם" ואת ביטחונם בכך שכוחות הביטחון יתפסו את הרוצחים5. כזה הוא החלום, כשהוא מוצא לפועל בידי שמיר, פרס ודומיהם.
ומה שתיארתי אינו אלא רציחות שאירעו. אולם מעבר לכך, חיי היום-יום של התושבים היהודים בשטחים המשוחררים של יהודה, שומרון ועזה הפכו לגיהינום מתמשך, שכן הצבא, תחת הפקודות המטורפות של הקו המדיני שהשלטונות הישראליים מכתיבים, ויתר למעשה על רוב השטח.
למעט הכבישים הראשיים, הערים הגדולות והעיירות החשובות, ולמעט מקרים של התפרעות רצינית מצד הערבים, מדיניות הצבא היא להעלים עין ממה שקורה.
וכך, בי"ז באדר א' תשמ"ט (22 בפברואר 1989) נחגג בגלוי בכפר מזרעה שרקייה שליד רמאללה יום השנה העשרים להקמת החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין. וכך תיאר את האירוע ה'ג'רוזלם פוסט' בי"ח באדר א' תשמ"ט (23 בפברואר 1989):
מזרעה שרקייה, כפר השוכן על גבעה ובו אוכלוסייה בת כשלושת אלפי איש, נראה אתמול ככפר עצמאי המצפה לביקור ממלכתי. שורות של דגלי פלסטין ודגלי החזית הדמוקרטית קישטו את כבלי החשמל, ובמסגד המקומי תלויים עשרות רבות של דגלים מפלסטיק, ועל גביהם שופע שלט ענק מצריח המסגד. על הבתים הודבקה תמונתו של מנהיג החזית הדמוקרטית נאיף חוואתמה, ושל מנהיגי הארגון שחוסלו מעבר לים וכאן, בשטחים. היו גם תמונות של יאסר ערפאת ושל סגנו שחוסל, אבו-ג'יהאד, וכן העתק של החוברת האחרונה שהוצאה לאור בידי המנהיגות המחתרתית של ההתקוממות.
הקירות כוסו בשכבה על גבי שכבה של כתובות לאומניות, לרבות דפוסי הסמל של פת"ח (רובים על גבי רימון), של הארגון המרקסיסטי החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין (כוכב אדום) ושל המפלגה הקומוניסטית (פטיש ומגל). אחת הכתובות ציינה בפרוזאיות את יום השנה העשרים להקמת החזית הדמוקרטית, באומרה: "עשרים כוכבים בשמי מולדתנו, עשרים שושנים על ערש מדינתנו הפלסטינית".
בשעה היעודה צעדה מכיוון הסמטאות קבוצת נערים לבושי חאקי כשמסכות על פניהם ומפקדם מקפיד על התזמון באמצעות משרוקית. לפניהם הלך נער בתלבושת והסריט את האירוע במצלמת וידאו. הנערים נשאו את דגלי פלסטין וצעדו מאחורי שלט של החזית הדמוקרטית ודגל פלסטיני גדול. על הדגל של החזית הדמוקרטית התנוסס כוכב אדום, והמילים – "מורשתם של השאהידים היא להמשיך את ההתקוממות. ניצחון לאינתיפאדה! ניצחון לחזית הדמוקרטית!" מסכותיהם של הנערים היו בצבעי אדום, ירוק, שחור ולבן – הצבעים הלאומיים הפלסטיניים.
קהל גדול של גברים צעירים הצועקים סיסמאות הלך אחרי הנערים הצועדים, ומאחוריהם נשים, אמהות עם ילדיהן ובנות, הצועקות את סיסמתן שלהן – "בדם ורוח נפדה אותך פלסטין".
בשריקה שעליה הוסכם מראש רצו הנערים מהמקום בטור אחד. האספה נתפזרה – הפגנה שנותרה שקטה משום שהצבא שמר מרחק.
"משום שהצבא שמר מרחק". מתוך ניסיון נואש למצוא דרך כלשהי להתמודד עם ההתקוממות הערבית, ולנוכח חוסר הנכונות לעשות את מה שצריך לעשות באמת, נוקט הצבא מצד אחד הצהרות לתקשורת על שהאינתיפאדה דועכת, ומצד שני מעניק חופש פעולה מוחלט כמעט ברוב השטח. מדינה פלסטינית דה פקטו הולכת וצומחת לה בקרב הכפרים והעיירות שעליהם החליט הצבא כי הם מחוץ לתחום בשבילו. ועם זאת צומחת תופעה של דור צעיר של ערבים שלעולם כבר לא תפעל עליהם ההרתעה הישראלית, בשעה שאותם אזורים נעשים יותר ויותר לאזורים שאין ליהודים כניסה אליהם, יותר ויותר מסוכנים ליהודים, יותר ויותר יודנריין.
האינתיפאדה הולכת ודועכת? הבל!
מה שבשנה שעברה נחשב לחדשות, מה שהניב כותרות ונחשב בלתי נסבל – יהודים ורכביהם נרגמים באבנים מדי יום ביומו – נעשה כעת לנורמה ולמצב נתון. לסטטוס קוו. מה שקורה איננו שיהודים מותקפים פחות, אלא שכיום הצבא והרשויות רואים זאת כדבר שבשגרה. הערבים לא נרגעו, אלא רוב האזורים נמסרו בהשקט לידם. וככל שהיהודים מותקפים, נעשים הערבים נועזים יותר, וככל שהערבים נעשים נועזים יותר, יהודים רבים יותר מותקפים, או שהם פשוט עוזבים את השטח ומשאירים אותו בידי הערבים.
וכך, בט' בטבת תשמ"ט (17 בדצמבר 1988) פרצה בשכם אלימות גלויה נגד הצבא ברמה שלא נראתה מאז תשכ"ז (1967). הצבא אולץ להביא מאות חיילים לעיר, ומלחמה זוטא פרצה, תוך יריות בכמות שלא נשמעה מאז מלחמת ששת הימים. הרשויות הישראליות אכלו בוסר, ושיני בניהם שבצבא הונחו על כף המאזניים. הפחד והמורא שהיה לתושבים מפני הצבא נמוג, אולם זו לא הייתה תוצאה של הרציחה הערבית, כי אם של ההתאבדות היהודית. הרשויות הישראליות חדלות המעש הרסו את כוח ההרתעה של הצבא, והערבים מיהרו להגיב.
כחלק מההחלטה המבולבלת לסגת מרוב האזורים (סיבה עיקרית לשקיעתה כביכול של האינתיפאדה), נסוג הצבא מעמדת שמירה במחנה הפליטים שאטי שליד עזה. מאות צעירים ערבים שעטו מהכפר לעבר עמדת השמירה כדי לקרוע אותה בידיהם. הבניין בן שש הקומות היה למטרה לערבים, והם קרעו אותו לגזרים, קומה אחר קומה, בקריאות "מוות ליהודים! הצבא לעולם לא ישוב לכאן, זהו ניצחוננו! סילקנו מכאן את הצבא!" בכל האזור לא נראה שום חייל, ולו אחד.
ובי"ג בשבט תשמ"ח (1 בפברואר 1988) הופיעה בעיתון 'הארץ' כתבה בכותרת "צעירים בקסבה בשכם מתגאים – היהודים כבר לא נכנסים לכאן".
הכתב, אורי ניר, דיווח על מה שסיפרו לו הצעירים הערבים: "הצלחנו להפחיד אותם ולגרש אותם מפה. כאן מתגשמת העצמאות הפלסטינית". וכפי שאמר ערבי מבוגר יותר: "זו מלחמה אמיתית של אזרחים וילדים חסרי כל פחד... זו ביירות שנייה".
בי"ב בניסן תשמ"ז (11 באפריל 1987) נזרק בקבוק תבערה לעבר מכונית שבה נסעה משפחת מוזס מאלפי מנשה. האם, עפרה, שהייתה בהיריון, נשרפה למוות, ואילו בנה, טל בן החמש, נאבק על חייו במשך שלושה חדשים בטרם הלך לעולמו (בכך הצטרף לרמי חבה בן השמונה מהיישוב הקרוב אלון מורה, שגופתו נמצאה ליד ביתו, כשפניו מנופצות בסלע).
בי"א באב תשמ"ז (6 באוגוסט 1987) נזרק בקבוק תבערה לעבר מכוניתה של משפחת רגב מאותו יישוב, וגרם כוויות חמורות לאישה ולבעלה. עשרות מתקפות, פשוטו כמשמעו, מתרחשות מדי חודש נגד כלי רכב של תושבי אלפי מנשה, וכן יותר ממאה מתקפות על כלי רכב משאר היישובים. הצבא חסר אונים; הוא אינו מדווח אפילו על מחצית מהמתקפות (וזהו נתון שאינו נחשב למופרז) והוא כמעט אינו מעניק שום הגנה למתיישבים.
יהודים מותקפים ונפצעים מדי יום ביומו.
בי"ז בתשרי תשמ"ט (28 בספטמבר 1988): מפלגת הליכוד, האדריכלית הראשית של הסיוט, מתוך חוצפה המאפיינת את הרשויות הישראליות, הודיעה על טיול באזור שכם. מתוך תפיסה של עזות מצח נקרא הטיול 'מבצע חיים' ומטרתו להוכיח עד כמה טיפשית היא הדאגה מפני נסיעה בשטחים. כשעברה השיירה ליד הכפר הערבי ביתה, החלו אבנים להתנפץ על דופנות האוטובוסים. שושנה גריידי, בת שבעים וחמש, נפצעה. היא נאלצה לחכות שעות מספר בטרם קיבלה טיפול בבית החולים, משום שמארגני הטיול, אנשי הליכוד, שכחו להביא ציוד עזרה ראשונה.
בי"ד בתשרי תשמ"ט (25 בספטמבר 1988): מתפללים יוצאים מבית הכנסת 'אברהם אבינו' שבחברון ומותקפים בידי ערבים. אבנים פוגעות בראשו של דני היזמי, בן השלושים ושלוש. יהודי חברון עשויים מזן אחר, ולכן הם מרימים אבנים ומשליכים אותן בחזרה על הערבים. הצבא מתערב.
בכ"ג בתשרי תשמ"ט (4 באוקטובר 1988): המשטרה עוצרת ערבים מעקבת ג'אבר בשל שריפת מפעל האריזה ביישוב ורד יריחו. באותו יום גם מדווח כי ימים מספר קודם לכן חדרו ערבים ליישוב גני-טל שבגוש קטיף והשמידו ציוד מחשבים בשווי מאות אלפי שקלים.ב
בד' במרחשוון תשמ"ט (15 באוקטובר 1988): דוד חילואי, בן חמישים ושש, מוביל מים מעפולה, נדקר בצווארו ובגבו בידי ערבים בג'נין. הוא סיפר לתקשורת ('מעריב', ה' במרחשוון - 16 באוקטובר): "עשרות ערבים התגודדו סביבי ושמעתי חלק מהם אומרים – 'לשחוט אותו!' כשהתקרבו אלי אמרתי להם בערבית –'רוח מן הון' וברחתי איזה שלושים מטר. פתאום התנפלו עלי עם גרזן וסכינים בידיהם ודקרו אותי בגב ובצוואר, והרגשתי שאני מלא דם".
שאלה: ליהודי היה אקדח. מדוע לא השתמש בו?
תשובה: אתם יודעים את התשובה.
אחד התכסיסים הערביים הנפוצים ביותר הוא חסימת כביש באמצעות מחסום אבנים, דבר שגורם למכונית להיעצר. בדיוק אז, הערבים שאורבים למכונית ממטירים עליה אבנים. פעולה כזו הובילה בכ"ז באדר א' תשמ"ט (4 במרץ 1989) לפציעתו של ילד קטן ליד היישוב עינב.
והייתה גם דקירתו של גדי אמזלג, בן העשרים וחמש, ששירת במילואים בבית לחם. בה' באדר ב' תשמ"ט (12 במרץ 1989) סייר החייל בכיכר בבית לחם, ושם הבחינו הוא וחבריו החיילים שבית הקולנוע של בית לחם מעוטר בדגלי אש"ף. הוא קרא לנער שעמד בקרבת מקום וביקש ממנו להזדהות. הנער התקרב לעברו, באוחזו קופסת קרטון בידיו, וכאשר הגיע אליו שלף מתוכה סכין מטבח ודקר את החייל.
הדבר שחשוב לציין באירוע הזה הוא הבוטות והנועזות של הערבים. אירוע כזה לא היה עולה על הדעת לפני שנים מספר. הערבים היו מפוחדים מכדי לחשוב על פעולה כזו. וזו הנקודה בדיוק. הם כבר לא מפחדים. לכן הם תוקפים חיילים ורכבי צבא בלא פחד. לכן בי"ד באדר ב' תשמ"ט (21 במרץ 1989) נפצע בראשו קצין בצבא ששמו אילן אוחנה, בן עשרים ושתיים, מאבנים שהושלכו לעבר רכבו הצבאי. הוא היה החייל החמישי שנפצע ברצועת עזה בתוך יומיים. מסיבה זו נפצעו קשה גם שלושה חיילים, מאבנים שפגעו בראשיהם בא' בניסן תשמ"ט (6 באפריל 1989). ומסיבה זו נכווה קצין בו' באב תשמ"ט (7 באוגוסט 1989) מבקבוק תבערה שהושלך לעבר הג'יפ שלו בעת סיור בשכם.
מסיוט לחלום לסיוט. אולם בעוד הסיוט המקורי היה דבר שלא היה ליהודים מה לעשות לגביו – גלותם בקרב הגויים – הסיוט הנוכחי הובא על היהודים בידי עצמם. באמצעות אותה מדיניות טיפשית, מבולבלת, משובשת ואומללה, מדיניות של חוסר מעש, הביאו השלטונות הישראליים אסון על עמם. הערבים פשוט אינם מפחדים עוד. היהודים הם המפחדים, ובכך נתהפכו היוצרות לחלוטין.
החובה הבסיסית ביותר של ממשלה – מקור הסמכות והזכות שלה למשול על העם – היא אחריותה לערוב לחייהם ולביטחונם של אזרחיה. אם היא אינה יכולה או אינה חפצה למלא מחויבות זו, היא מאבדת את סמכותה המוסרית והחוקתית.
המצב הזה אינו יכול להימשך. תהליך שבו חלום מופלא – שמימי! – בן אלף ותשע מאות שנה נהפך יום-יום לסיוט הולך וגובר, אינו יכול להימשך, שכן אם נתמיד לילך בדרך שאנו הולכים בה כעת, המדינה היהודית תעמוד בפני אימה נוראית – אסון לאומי בממדי ענק. אסור שזה יימשך וזה לא יימשך, והשאלה היחידה היא: האם תהליך ההתפרקות וההתמוטטות ייבלם באמצעות מהפכה או באמצעות משאל עם?
© כל הזכויות שמורות