פרק שלשה-עשר: משאל עם

העובדה שקיימת מערכת פוליטית של ממשל ייצוגי אינה כלל וכלל ערובה לכך שקולו של העם ורצונו אכן ייוצגו כיאות, שזעקותיהם תשמענה ותטופלנה כראוי. ממשלה ייצוגית, במיוחד במתכונת המודרנית המפלגתית, מתדרדרת בנקל לאימפריה מושחתת של אינטרסים צרים ואנשים שדאגתם העיקרית היא שמירת כוחם.

הדמוקרטיה קמה בזמננו כתגובת נגד לרודנות ולעריצות. ככל שעבר הזמן, יותר ויותר חלקים מהאוכלוסייה החלו לדרוש את זכותם להכריע לגבי עתידם שלהם, להחליט לעצמם בסוגיות הנוגעות לחייהם. מכאן התפתחה שיטת הממשל הייצוגי, שבה אנשים הולכים לקלפיות ובוחרים נציגים, אנשים שייצגו אותם, אנשים שאמורים להביע את דעותיהם ולפעול למען מטרותיהם של שולחיהם. 

מוסכם על הכול כי ממשלה ייצוגית אינה הביטוי האידיאלי של הדמוקרטיה. הביטוי האידיאלי הזה יכול להתקיים רק כאשר כל אזרח באופן אישי וישיר מצביע בעניין הסוגיות הנוגעות אליו. זוהי דמוקרטיה אמיתית ובטהרתה. ואכן, כך התנהלה הדמוקרטיה אצל אזרחי רומא שהתכנסו בקפיטול1, וכן אצל היוונים, המקדונים2 והפרנקים העתיקים3. כך היה גם הנוהג בקנטונים השווייצריים4, שבהם ה'לנדסגמינדה'5 הייתה החוקה הרשמית, וכמובן, היו גם אספות העיירה בקולוניות של ניו אינגלד. 

חוסר האפשרות, פשוטו כמשמעו, לאסוף מספרים עצומים של אזרחים במדינות המודרניות, כדי להצביע על כל סוגיה וסוגיה – הוא שאילץ את האנשים להסכים לרעיון של נציגים העומדים במקומם. זו לא הייתה הדמוקרטיה האידיאלית במיטבה, זה לא היה הדבר המשמח ביותר, אבל זה היה הפתרון המעשי היחידי בעבור מי שחפץ במתכונת זו או אחרת של דמוקרטיה. 

כמובן, לא רק ששיטה זו של דמוקרטיה בלתי ישירה היא מעצם טבעה דבר שהוא פחות מאידיאלי, אלא שהרעיון שעמד מאחוריה היה תמים במקרה הטוב. הרעיון של נציג שמייצג אנשים בפרלמנט או בקונגרס או בכנסת, היה מבוסס כולו על התאוריה המשפטית של שליחות. תאוריה זו מדברת על קשר משפטי שבו צד אחד, שנקרא סוכן, מוסמך לייצג את הצד האחר, הנקרא בעלים, ולפעול למענו בענייני עסקיו של האחרון. המאפיינים העיקריים וההכרחיים של סוכנות נעוצים בעובדה שסוכן נוהג כנציג ואינו יכול לפעול בעבור עצמו אלא בעבור הבעלים בלבד, ולבעלים מוקנית הזכות לשלוט בכל מעשיו של הסוכן, ולאור זאת, כל מעשיו של הסוכן הכלולים בקשת הסמכויות שניתנו לו הם מעשים מחייבים ביחס לבעלים. 

בהתבסס על יחסי סוכן-בעלים כבסיס ליחסי נציג-אזרח, התאוריה הפוליטית דוגלת בממשלה ייצוגית, והיא תומכת ברעיון זה מתוך הנחה שהנציג לעולם ינהג כסוכנו של האזרח, ותמיד יעשה את רצונו של הבעלים, האזרח. 

מובן שכל זה אינו אלא קשקוש מוחלט בכל סוג של ממשלה ייצוגית, ואכן, בזירה הציבורית שומעים מפי הנציגים ביטויים בוטים וגלויים יותר ויותר, שזכותם להמיר את שיפוטם של האזרחים שבחרו בהם בשיקול דעתם שלהם. 

הדמוקרטיה האמיתית והטהורה משובשת אף יותר בעקבות הצמיחה של שיטת המפלגות, דבר שיותר ויותר – ככל ששיטת המפלגות צוברת עוצמה – בא לידי ניגוד עם דעת הקהל הברורה. האינטרסים של המפלגות ושל ראשיהן, להעמיד עמדה מנוגדת לזו של הקהל, ברורים כל כך, עד שאין טעם לדון בהם ברצינות. עם זאת, המפלגה נעשתה לחלק בלתי נפרד משיטת הממשל הייצוגית המודרנית. כפי שאמר ד'ישראלי6 – "בלא מפלגות, ממשל פרלמנטרי אינו אפשרי". 

ככל שהמפלגה צוברת עוצמה, כך גוברת יכולתה להתבצר בשלטון ולהתעלם מהבוחרים, באמצעות יצירת מערכת פוליטית שמשמרת את עצמה ואת כוחה. מפלגות בכנסת יכולות להצביע בעבור חלוקת כספים לעצמן בממדים אדירים, שיעניקו להן יתרון בלתי ניתן לגישור על פני מפלגות אחרות, ודאי על פני מפלגות חדשות שתרצינה להתמודד מולן. מפלגות יכולות, ואכן מממשות יכולת זו, לחוקק בכנסת חוקים המטיבים באופן בלתי נסבל עם המפלגות הגדולות על חשבון המפלגות הקטנות והחדשות. חוקי בחירות נחקקים, וניכר לעין כי הם מוטים נגד המפלגות החדשות ונגד כל שינוי אפשרי. בקצרה, הולכת ומוקמת מאפיה פוליטית, הכוללת לעיתים כמה מפלגות – כולל כאלו בעלות דעות מנוגדות בחריפות – שהמכנה המשותף להן – הרצון לשמר את כוחן – יוצר חזית אחידה של שחיתות ואחיזה בשלטון. גרוע מכך, רודנותה של המפלגה מולידה כלפי הבוחרים בוז המבוסס על ביטחונם העצמי של ראשי המפלגות בחוסר האונים ובחוסר היכולת של העם לשנות את המצב. 

והאמירה שהעם יכול לשנות זאת היא דבר שקל יותר לבטא מלבצע. המפלגות הגדולות שולטות במשרות רבות ובטובות הנאה לא מעטות. שיטתן הפטרונית משחיתה את הפרט באמצעות האינטרס הצר של שמירת המשרה שבה זכה, מה שהופך אותו לכלי שרת נאמן בידי המפלגה, שהאינטרס שלה ושלו נהיו לאחד, ולא משנה מהי מדיניות המפלגה. באמצעות שליטתם הפוליטית על משרדי הממשלה, המפלגות יכולות – באמצעות החטיבות השונות שבמשרדים – להחליט מי יקבל דירה, מי יחתום על חוזה עבודה, מי יקבל רישיון, מי יקבל משכנתא, מי יקבל סובסידיות חקלאיות, מי יקבל עוד אלף ואחד דברים קטנים שהם חיוניים מאוד לחייו של האזרח הפשוט. 

'האזרח הקטן' אינו נלחם במהירות בהיכל העירייה, שלא לדבר על הסתערות על ביצורי ארמון הכנסת. 

וכאשר למפלגה חדשה מוקצה קמצוץ זמן מוגבל לתשדירי הבחירות בטלוויזיה ביחס לכמות הזמן האדירה המוקצית למפלגות הגדולות; וכאשר הטלוויזיה והרדיו באופן כללי נמצאים בידיהם של הענקים; וכאשר המפלגות מחליטות שהן זכאיות לסכומי כסף אדירים למסע הבחירות שלהן בעוד שמפלגה חדשה אינה זכאית אף לשקל – אזי ניכר לעין כול הקושי העצום לשנות את המערכת הפוליטית המושחתת, המונהגת בידי המאפיה הפוליטית המושחתת. 

מה שקרה במשך שנים של שלטון המפלגות הייצוגי הוא שכוח השחיתות הביא אותנו לידי שיטה של דיקטטורת המפלגה. הכוח העצום והכסף הרב שבידי המפלגות מבטיחים את ריבונותן הפוליטית ומעודדים יהירות רבה אף יותר, ובוז הולך וגדל כלפי העם שהן היו אמורות לייצג, כמו גם חמדה לעוד ועוד כוח ושלטון, וחוקים ותקנות שמעצבים שיטה המעניקה להן עוד כוח, עוד כסף ועוד חוקים, המגבילים ומסרסים את כוחן של המפלגות החדשות. 

דיקטטורת המפלגה. 

זה מה שנוצר; ובלא ספק, זה מה שקיים כיום בישראל. 

בספרו 'העם ושיטת המפלגות', כותב ורנון בוגדנור7 דברים אלו על הדיקטטורה הפוליטית של המפלגה בישראל: 

בצורה הפשוטה ביותר, כשנבחרת רשימה – רשימה ארצית כפי שהדבר נהוג בישראל – קיים מחוז בחירה אחד של כל המדינה, והבוחר אינו יכול לבחור נציג אישי, אלא אך ורק רשימה מפלגתית שלמה ובלתי ניתנת לשינוי, שהעלתה המפלגה לפני הבחירות. בשיטה זו לא קיימת שום בחינה של בחירה אישית של נציג או של ייצוג מקומי, ועל כן אין כל קשר בין הבוחר ובין נציגו בבית המחוקקים. המפלגה מחליטה אילו מחבריה ייבחרו, והבחירה עדיין נחשבת בעיני רבים כבחירת מצע...

החולשה העיקרית בשיטה כזו נובעת מהכוח שהיא מקנה לארגון המפלגתי להחליט אילו מועמדים יופיעו ברשימה ובאיזה סדר. הבוחר אינו יכול לשנות את סדר הנציגים ברשימה, והוא אינו יכול לפסול נציגים. הוא אינו שותף לא בהרכבת הרשימה ולא בתהליך הקמתה של הקואליציה שבעקבות הבחירות, ובל נשכח שכל ממשלות ישראל מאז הקמתה של המדינה נשענו על קואליציה. לדברי דוברגר, "האוליגרכיה הפנימית שולטת ביד רמה כשנוהגת שיטת הייצוג היחסי עם רשימות קבועות ודירוג המועמדים בסדר בלתי ניתן לשינוי, שמבטיח את בחירתם, שכן בשיטה זו הנציגים בפרלמנט נבחרים במעגל פנימי; המפלגה במקרה כזה היא מעגל סגור". אמירה זו קרובה לאמת בישראל יותר מבכל מדינה אחרת בעלת שיטה של ייצוג יחסי8.

לאחר קוראנו את הדברים, השאלה הנשאלת היא: אילו שינויים עשויים להתהוות דרך 'הערוצים הרגילים'? מעט מאוד.

אחיזת הברזל שבה אוחזות המפלגות הפוליטיות את הפוליטיקה הישראלית מבטיחה את חוסר האפשרות לשינוי אמיתי. ואותו חנק פוליטי מתקיים בזמן שמתרחשת האינתיפאדה האיומה, כשיהודים מותקפים ברחובות, בכבישים, באוטובוסים, בשווקים – מה שעושה את החיים ליותר ויותר בלתי נסבלים, כאשר הפחד נעשה לחלק קבוע מחיי היום-יום. כל זה קורה כאשר ברקע ישנה אוכלוסייה ערבית שמתעצמת וגדלה הן בכמות הן באיכות, וצילה של הדמוגרפיה הערבית בשילוב הדמוקרטיה הישראלית מאיים להפוך את ישראל לארץ מדממת כמו סרי לנקה. תסכול, כעס, מרירות ופחד אמיתי – אלו הם הרכיבים של חיי היום-יום של היהודי הישראלי. 

נראה מובן מאליו שלממשלת ישראל אין ולו שמץ של מושג על עומק הכעס, התרעומת, התסכול והפחד שחווים רובם המוחלט של אזרחי ישראל היהודים. המצב דומה להחריד לפער העצום שהיה בין השלטון הצרפתי המבוסס על הסדר הישן ובין העם. מנהיגי מדינת ישראל חיים בפלנטה אחרת כמעט מבחינת העובדה שהם אינם מבינים מה באמת חושבים ומרגישים אזרחי המדינה. הממשלה מנותקת כל כך מהרגשות התושבים, עד שהדבר עלול להביא לידי פיצוץ. 

מאורע אירוני אירע בכנסת ישראל בכ"ב בתמוז תשמ"ט (25 ביולי 1989). הכנסת העבירה בקריאה ראשונה הצעת חוק מטעם ח"כ מיכאל בר-זוהר בנושא 'זכות הפרט על גופו'. נושא החוק היה זכותו של הפרט להחליט מתוך ידיעה אם לכרות אחד מאיבריו, והאירוניה כאן ברורה למדי. 

זכותו של האדם לשמור על איבריו מוסכמת על כל מפלגות הבית, מימין ומשמאל. ואם כן, מה לגבי כלל גופו של האזרח? מה לגבי זכותו להבטחת ביטחון כל גופו – להבטחת עצם חייו? 

כאשר הכריזו הוגי הדעת הגדולים של הדמוקרטיה המודרנית והליברלית על קדושת רכושו של האדם ועל שהסיבה הלגיטימית היחידה לקיומה של ממשלה היא הגנה על רכושו של הפרט, בלי ספק הם הכלילו במושג 'רכוש' את חייו של הפרט. אך ורק כדי להגן על חייו ועל רכושו אִפשר הפרט הדוגל בחשיבה מערבית-חילונית לממשלה לקום ולמשול. ושוב, רכושו החשוב ביותר של האדם הוא זכותו על גופו החי והשלם. 

לא מדובר רק בעובדה שהממשלה עצמה עשויה לנהוג באופן המסכן את חייו של הפרט. על פי החשיבה המערבית, אם הממשלה מסרבת להגן על האזרח מפני נזק, אף זו הפרה של האמנה החברתית. מצב כזה אף הוא מעלה את שאלת זכות קיומה של הממשלה. 

אילו ארצות הברית, למשל, בעקבות החלטת בית המשפט העליון שבתי ספר ברחבי הדרום חייבים להיות משולבים, הייתה מסרבת להגן על התלמידים השחורים המבקשים ללמוד בבתי ספר שנועדו בעבר ללבנים בלבד, ובכך הייתה מסכנת את שלומם, האם היה אפשר לטעון שהממשלה לא כשלה במילוי חובתה הבסיסית? יותר מכך, האם מישהו יכול לומר שבמצב כזה השחורים לא היו צודקים, הן חוקית הן מוסרית, בכך שהיו מגינים על עצמם? ואילו הממשלה הייתה צועדת צעד נוסף וכולאת שחורים שהגנו על עצמם, מה היה אומר על כך העולם המערבי? מה היו אומרים על כך מנהיגי מדינת ישראל? בין שהממשלה רודה ישירות בחיי אזרחיה ובין שהיא פשוט מאפשרת לאחרים לאיים על חייהם או למרר אותם, היא מפרה בכך את האמנה החברתית, היא מועלת בחובתה כלפי אזרחיה ומעלה בסימן שאלה את זכות קיומה שלה. 

האם פירושו של דבר שלאזרח מוקנית הזכות למרוד? האם הדבר מצדיק מהפכה? בלי ספק, ממשלת ישראל תשמח מאוד אם נאמר שכן, כדי לכלוא באכזריות ולדכא את האנשים המעלים תהיות על אודות מדיניותה. היא תרצה מאוד להשתמש במילה 'מהפכה' כדי לרסק את כל מי שמאיים על שלטונה. הבה לא ניתן לה את ההזדמנות לכך. 

בלי ספק, תגובת הזעם הראשונית ואפילו הנואשת של העם נגד הממשלה אינה צריכה להיות 'מהפכה'. מהפכה, כלומר אלימות, היא דבר שכל יהודי ויהודי חייב לראותו כדבר חמור ומסוכן ביותר, מושג שיש להשתדל לטאטא הצידה במידת האפשר. בלי ספק, יש דרכי פעולה נוספות שיש לנסות לנקוט בטרם יחשוב היהודי על 'מהפכה'. 

אנשים נואשים ובעלי מחשבה העוסקים בתחום המוסר עמדו במשך שנים מול שאלת ההתנגשות בין זכויות טבעיות ומוסריות מצד אחד ובין ממשלה מדכאת או מתעלמת מצד אחר. רבים ניגשו לבעיה מתוך דרישה לשינוי יסודי במערכת הפוליטית, שינוי שמשיב את הסמכות ואת הכוח לבעליו המקוריים והמוצדקים – העם. 

שערו בנפשכם. 

רוסו הטיל ספק רב באמינותה של ממשלה ייצוגית מכל סוג שתהא, באומרו: 

הריבון, בהיותו נעדר כל כוח מלבד סמכות החקיקה, פועל רק לפי חוקים; ובהיות החוקים אך ורק מעשהו האמיתי של הרצון הכללי, לעולם לא יוכל הריבון לפעול אלא כאשר העם נאסף... כל חוק שהעם לא אישר בפועל הרי הוא בטל ומבוטל – למעשה, הוא אינו חוק. העם האנגלי רואה עצמו חופשי; אולם הוא שוגה שגיאה גדולה. הוא חופשי רק בעת בחירת חברי הפרלמנט. ברגע שאלו נבחרו, העבדות משתלטת עליו.

תוך גינוי העובדה ש"פשרנותה של הפטריוטיות, הפעילות בתחום האינטרס הפרטי, גודלן של המדינות, כיבושים וביזוי הממשל – כל אלו הובילו לידי שיטה שבה נציגים מייצגים את העם באספות הלאומיות", הוא הודה בעצב, כי:

בשל סיבות אלו, מעולם לא הייתה דמוקרטיה אמיתית ולעולם לא תהיה... הרי זה בלתי ניתן לדמיון, שאנשים יישארו מכונסים כל העת כדי להקדיש את זמנם לענייני ציבור, וברור שאין ביכולתם להקים ועדות לצורך כך בלא שינוי כל צורת הממשל.

ואולם, גם אחרי שהשלים עם עובדות החיים המעציבות אמר רוסו שלפחות יש להותיר בידי העם את הזכות לשנות כרצונו את אופי הממשלה ואת החומר האנושי שבה. הוא הכיר ותמך במובן מסוים במושג 'מהפכה מתמשכת', פן ישמינו ויבעטו הנציגים (והמפלגות), פן ישכחו את תפקידם כסוכנים ונציגים של העם, הממלאים את דברו בדייקנות.

הד לדבריו של רוסו מלפני יותר ממאתיים שנה אפשר למצוא בשנת תשכ"ט (1969) בכתבי חבר הפרלמנט הבריטי הלורד היילשאם9: 

אני מאמין בפרלמנט. אני מאמין במפלגות. אני מאמין בסמכות מיניסטריאלית ובאחריות. אולם אני מאמין כי מוסדות המדינה המסורתיים עומדים בסכנת קריסה, משום שאם יורשה להשתמש בביטוי אמריקאי, הם חדלים מלהיות אמינים. הם חדלים מלהיות אמינים משום שאנו לוקים בריכוזיות יתר עד כדי ייאוש, ומשום ששלטון החוק הולך ומתפורר לנוכח סדרה בלתי נפסקת של משברים, בין-לאומיים וכלכליים... אנו עומדים על סף משבר של המשטר, שהוא הרבה מעבר למשבר של השלטון, ובמשבר זה, הרבה מהדברים הנכבדים והיקרים בחיי ארצנו עומדים בפני איום רציני. יש אנשים ונשים רבים שהם נאמנים בכל מהלכי החיים ואוהבים את ארצם ואת מוסדותיה, ועם זאת חרדים ביותר לעתידם. בשל המתכונת המסוימת שבה המוסדות האלה מתנהלים, אין בידינו שום מנגנון רשמי לשינוי חוקתי קיצוני. עברנו תהליך התפתחותי שלב אחר שלב, ובלי ספק הייתה בנו תבונה במשך מאות השנים לנקוט את מהלך ההתפתחות ולא את המהפכנות. אולם בדיוק מאותה סיבה שאין בידנו שום מנגנון רשמי, יש נקודות שחורות מסוימות בקשת הפוליטית שלנו...

לממשלה הנשענת על רוב בלבד יש מגבלות. יש רגעים בחייה של חברה חופשית, שבהם אנו נזקקים להסכמה נרחבת יותר כדי להשיג שינוי מהותי בלא אלימות. עיקרון זה מוכר ברוב החוקות שנוצרו על ידי שינויים חוקתיים התלויים בדבר שהוא יותר מרוב בבית המחוקקים.

כאשר העם איבד את אמונו בממשלה, וכאשר האנשים רואים את עצמם ככלי חסר כוח בידיהם של האנשים והמפלגות האמורים לייצג אותם, האמורים לשמש סוכנים נאמנים בעבורם, ותחת זאת הם בנו לעצמם ממלכה פוליטית המבטיחה את המשך שלטונם, ואינם מאפשרים לעם, שהוא הריבון האמיתי, לממש את זכותו להכריז במה רצונו, אזי קמו וגם ניצבו המרכיבים הדרושים למהפכה. ובעיני רבים, תהא זו מהפכה מוצדקת.

התקווה למניעת פיצוץ, למניעת אלימות ומהפכה, תלויה בקיומו של שביל הזהב שבין דמוקרטיה טהורה, שבה העם מצביע על כל סוגיה, ובין דמוקרטיה ייצוגית-מפלגתית, שבה העם מוסר את חירותו לידי הדיקטטורה של המפלגה ואינו מצביע ולו על סוגיה אחת – כולל סוגיות המשפיעות על עצם חייו של הפרט. 

שביל הזהב הזה, התקווה הזאת, הם מוסד משאל העם, שלו היסטוריה ארוכה ורבת חשיבות במספר לא מבוטל של מדינות דמוקרטיות באמת. והדבר נותן משנה תוקף לעובדה שהמוסד הזה צריך להיות לחלק מהמערכת הפוליטית בישראל. 

משאל העם מבוסס על עקרונות אלו: 

1. במדינה דמוקרטית מערבית, בכל מצב, הריבון העליון הוא העם. בני העם הם האדונים והשליטים על ארצם. 

2. רק בידי העם ישנה הזכות להכריע את גורלו שלו ולהחליט בענייני הסוגיות הנוגעות לחייו. 

3. רק בשל חוסר המעשיות שבכינוס כל האנשים להצבעה ישירה על כל נושא ונושא, הוסכם על שיטה של דמוקרטיה עקיפה, כלומר בחירת יחידים שייצגו את העם ואת האינטרסים שלו בגוף המחוקק, המכונה פרלמנט, כנסת וכדומה. 

4. נציגים אלו אדוקים ביחסי סוכן-בעלים, ועליהם למלא בנאמנות את רצון העם המוכתב להם. הם מוכרחים מעצם תפקידם להגן על זכויות העם. כאשר אינם עושים זאת, הם מפרים בכך את האמנה החברתית ומאבדים את זכותם למשול ולכפות על העם את חוקיהם. 

5. אין לעם 'זכות' יסודית יותר מהזכות לחיים ולשלמות הגוף. מחובתה היסודית של הממשלה להגן על זכות זו, וכאשר היא אינה יכולה או, מכל סיבה שתהא, היא מסרבת לעשות זאת, היא מפרה בכך את האמנה החברתית, שהיא לבדה מקנה לה את הזכות למשול, לתבוע ציות ולהיות בכלל שלטון חוקי. 

6. אף כאשר דבר זה לא יצא לפועל, העם – הבעלים – רשאי באופן זמני להחליט לגבי כל סוגיה מסוימת שהוא רואה כבסיסית ויסודית די הצורך לגרום לנציגיו לזוז הצידה ולאפשר לו, לעם, להחליט ישירות ולהצביע, כל אחד ואחד, כדי להכריע בסוגיה המדוברת. הליך זה ידוע בכינוי 'משאל עם', והוא מושג על ידי דרישה מאת העם כלפי המחוקק להתחיל בהליך (דרישה זו, להצביע על סוגיה, בדרך כלל מקבלת גושפנקה על ידי מספר מסוים של אזרחים החותמים עליה). 

משאל העם משמש הכרזה מחדש ותזכורת לעובדה שהעם הוא הריבון והאדון על פיסת הארץ. זוהי תזכורת לכך שהפרלמנט, הכנסת או איך שתקראו לזה, אינם אלא סוכנים, המורשים מטעם הבעלים, העם, לפעול במסגרת הכללים, המעמידים בראש ובראשונה את חובתו של הסוכן כלפי בעליו – נאמנות. זוהי תזכורת לכך שהפרלמנט, הכנסת, המפלגות, כסוכנים נאמנים שניתן בהם אמון, אינם רשאים לפעול על דעת עצמם, ושלעם יש זכות לשלוט על פעולות סוכניו. זוהי הצהרה ותזכורת לכך שאם סוכן מפר את האמון הניתן בו, אפשר לסלקו לאלתר, ואדונו יכול בכל עת שירצה להכריע בסוגיות בכוחות עצמו. 

משאל העם הוא הנשק של העם, שבו ניתן לעשות שימוש נגד הדיקטטורה של המפלגות. הוא מאיים על המפלגות, החוששות ממנו כמפני מגפה, משום שהן מבינות אל נכון כי הוא מאיים ליטול מהן את הדבר המתוק והיקר מכול – כוח, כוח, כוח. 

הדיקטטורה של המפלגה, במובן מסוים, מגלמת גרסה שונה של הדיקטטורה של השליט הרודן או המלך. כאשר המפלגה הפוליטית שולטת בעם ואינה מאפשרת לו שום הזדמנות לדרוש ולבטא ריבונות, הרי הופרה האמנה החברתית. משאל העם הוא זעקה מעומק נשמת האומה; דרישה העולה מעמקי הנפש; קריאת קרב – השיבו לנו את ריבונותנו! ושובו, אתם, למקומכם ולמעמדכם האמיתי – משרתי האומה. 

בקצרה, משאל העם אינו רק זכות בסיסית. הוא מפסק בטיחות כלפי כעס, מרירות ואלימות. בעבור אנשים מרי נפש, הוא חלופה למהפכה, שכל אדם הגון בורח ממנה אלא אם כן לא נותרה לו ברירה. 

כדי להבין בבהירות המרבית את הוויכוח על אודות משאל עם, יש להתבונן בתוהו ובוהו שהתרחש בעניין זה בבריטניה בשנים תרכ"ז–תרע"ח (1918-1867), בין חוק הרפורמה השני לרביעי. תחת ראשי ממשלה חזקים כמו ד'ישראלי וגולדסטון, עלה כוחן של המפלגות הפוליטיות בבריטניה, והן הציגו את עצמן בפני הבוחרים במונחים של מדיניות כללית. אנשים כמו ג'וזף צ'מברליין10 האמינו כי המפלגות חייבות להציג בפני הבוחרים תוכניות פרטניות, שתחייבנה את המפלגה להוציאן לפועל. 

ואז, בשנת תר"ן (1890), הציע עורך הדין החוקתי הדגול אלברט וֶן דַייסי שמשאל העם יהיה לחלק מהמערכת הפוליטית. תמכה בו מפלגת היוניוניסטים הליברלים11, שרצתה זאת כדי למנוע שליטה אירית, והיא נלחמה נגד עריכת הבחירות בשנת תרע"א (1910), בשל העיקרון ששינויים עיקריים בחוקה צריכים להיות מוצגים לפני העם בטרם יהיו לחוק. מנהיג היוניוניסטים ארתור בלפור12 דיבר בפני השמרנים בכ"ז במרחשוון תרע"א (29 בנובמבר 1910) באלברט הול. הוא הציג בבהירות את מעלתו העיקרית של משאל העם: 

למשאל העם ישנו יתרון עצום. הוא אינו מכיל בחירות כלליות; הוא אינו מערב את כל המרירות האישית הנובעת בהכרח מהתחרות שבין שני מתמודדים על אותו מושב; הוא אינו טומן בחובו שינוי בשלטון; והוא אכן משיג הכרעה ברורה מאת העם (מחיאות כפיים). הייתי חושב, שבאמצעות שיטה זו להכרעת מצבי שוויון והתנגשות דעות בין שני בתי הפרלמנט, ברגע שתוצע הצעה זו, המפלגה הרדיקלית בכללותה תקפוץ על הרעיון, תאמץ אותו לעצמה ותאמר: "כאן, לפחות, מיושם בפועל הרעיון שלנו, של ממשל העם למען העם".

סיילסברי13 אמר בשנת תרל"ב (1872):

אני מוצא הבדלי דעות עצומים בין בית הנבחרים ובין דעת הקהל... לומר שבית הנבחרים מייצג את דעת הקהל, זהו דמיון שאין לו דבר עם המציאות, והוא נוצר משום שהוא מניח את הדעת בעבור מטרות פרקטיות.

כל המתבונן במדינת ישראל ובפער העצום שבין דעות האנשים על הבעיה הערבית ובין מדיניות הממשלה כלפיה, יסכים בהתלהבות עם סיילסבורי.

בשנת תשל"ג (1973), ממשלת בריטניה אכן התירה לערוך משאל עם על מעמדה של צפון אירלנד. שתי השאלות שהוצגו בפני הבוחרים היו: "האם אתה מעוניין שצפון אירלנד יישאר חלק מהממלכה המאוחדת?" ו"האם אתה מעוניין שצפון אירלנד יתאחד עם הרפובליקה האירית מחוץ לממלכה המאוחדת?"14

בשנת תשל"א (1971) השיגה הממשלה הבריטית השמרנית בראשות אדוורד הית' הסכם עם האיחוד הכלכלי האירופי על תנאים לכניסת בריטניה לאיחוד15. ואולם שתי המפלגות הגדולות – השמרנית והלייבור – שתיהן היו חלוקות בתוך עצמן בסוגיה, שהיה מעורב בה שינוי יסודי ביחסי הכוחות, שעד אז היו לאומיים בלבד, ומעתה יהיו 'אירופיים'. 

ויכוח נוקב שטף את הארץ, ודוגלאס ג'יי ממפלגת הלייבור היה הראשון שקרא לעריכת משאל עם בסוגיה, בהכריזו: "כאשר החוקה וכוחו של הפרלמנט עצמו עומדים בפני שינוי, יש הצדקה ייחודית לעריכת משאל עם..." ואולם מה שבסופו של דבר הכריע את הכף לטובת הרעיון הוא ספר מופלא שכתב חבר פרלמנט מהשמרנים, פיליפ גודהרט, שהוא עצמו תמך בכניסה לאיחוד אך ראה כדבר בלתי נסבל את המציאות שבה בסוגיה בעלת חשיבות יסודית כל כך לא יאמר העם את דברו ישירות. 

עריכת משאל עם במדינה היהודית היא צורך וזכות יסודיים. 

במערכת הפוליטית הישראלית, המכילה מבנה ביורוקרטי-ממשלתי בעל עוצמה החולש על כל תחומי החיים, הצליחו המפלגות וחברי הכנסת ליצור מצב שבעלי הריבונות – העם – משתחווים בפני אלו שבהם בחרו כדי למלא את משאלותיהם – הנציגים והמפלגות. אלו האחרונים שולטים על חייו של העם ומדכאים כל ניסיון לשקם את השפיות, הטהרה והחוקיות שיש בדמוקרטיה אמיתית – זכותו של העם למשול, להכריע ולהחליט. 

בל ניתן למאן דהוא להשלות את עצמו שהעם בישראל אינו מריר, כועס, מפוחד ומתוסכל בשעה שעצם חייו וחיי ילדיו מוטלים יותר ויותר בספק כאשר הם בידיהם של 'עבדים כי ימלוכו'16. ושאיש לא יזלזל באפשרות של התפרצות מקרב העם המיואש. שאיש לא ישלה את עצמו. 

התשובה מובנת לכול – משאל עם. הבה ניתן לעם לדבר. הבה ניתן לו לדבר בעבור עצמו. הבה ניתן לאזרחים את התחושה שהם אוחזים בידיהם שלהם את עתידם ואת עתיד אהוביהם ושהם מכריעים בסוגיות הבסיסיות, היסודיות, שכיום קורעות את העם בישראל לגזרים תוך ויכוח חסר תועלת, שאינו משיג דבר מלבד שנאה. די לוויכוחים ודי לכעס ודי לשנאה ודי לחוסר האונים. על ידי משאל עם. על ידי ביטוי ישיר של רצון העם. 

הבה נאפשר לעם ללכת לקלפיות ולהצביע 'כן' או 'לא' במשאל העם היסודי:  

האם יש לפזר לאלתר את הכנסת הנוכחית ולערוך בתוך חודש בחירות חדשות שכל המפלגות, לרבות 'כך', תוכלנה להשתתף בהן, וכל המפלגות המשתתפות בהן תהיינה מחויבות לתוכנית המינימלית דלהלן: 

חיסול המרד הערבי בכל האמצעים הקיימים; 

סיפוח שטחי יהודה, שומרון ועזה; 

סילוקם של כל הערבים שאינם מעוניינים לקבל עליהם את ריבונותו המוחלטת של העם היהודי על כל ארץ ישראל ואת זכותם (של הערבים) להישאר בארץ בלי אזרחות עם כל הזכויות האישיות אך בלי זכויות לאומיות כלל. 

זהו משאל עם הנוגע ללב הוויכוח הציבורי המתרחש כעת בישראל וקורע אותה לגזרים, בעוד שום פתרון אינו ניתן. כאן מונחת הזדמנות, סוף סוף, לאפשר לעם לתת תשובות ברורות ומוחלטות. כאן, התשובה לא תינתן על ידי מפלגות פוליטיות עם מוחות קטנים ואינטרסים צרים אף יותר. כאן, נדע כי העם אמר את דברו. 

שוב, בטרם יהיה מאוחר מדי, הבה נחדל ממאמצינו חסרי האונים להשלות את עצמנו, להתחמק מהמציאות הקשה, הקשה והנוראה עד מאוד. 

זה לא יכול להימשך. תהליך שבו חלום מופלא – שמימי – בן אלף ותשע מאות שנה, נעשה יום-יום לסיוט מתמשך – אינו יכול להימשך. משום שאם נמשיך בדרך זו, המדינה היהודית עומדת בפני אימה נוראית – אסון לאומי בקנה מידה עצום. זה לא יכול להימשך כך, וזה לא יימשך כך, והשאלה היחידה היא: האם תהליך ההתפוררות והקריסה ייבלם על ידי מהפכה חסרת מחשבה או על ידי משאל עם?