ים גדול של אנשים – מיליונים – ונהרות של כסף – מיליארדים – נשפכו לעבר רחובות פריז ביולי 1989 (תמוז תשמ"ט), כדי לחגוג ולציין מהפכה. זה היה יום השנה המאתיים להתקוממות העם הצרפתי נגד ממשלה שקודם לכן הוכרה בת סמכות, חוקית, ואכן – בעלת תוקף שמימי. זה היה יום השנה המאתיים לפריצת הבסטיליה ולשחרור אסירי המשטר. זה היה יום השנה המאתיים ללקיחת החוק לידיים בידי העם, וצרפתים הריעו והתמוגגו על הזיכרונות, כשאליהם מצטרפים אנשים מכל רחבי העולם, וכולם יחדיו מהללים את המהפכה כציון דרך היסטורי, באמצעות זיקוקים, מצעדים, הצגות אופרה, תהלוכות זמר, שירה וריקודים ברחובות עד השעות הקטנות של הלילה.
"ויוה לה רבולוסיון!" תחי המהפכה! תחי זכותו של העם להתקומם נגד ממשלה שהוא רואה בה משטר דיכוי, שמסרבת להעניק חירות, שוויון ואחווה. זה היה המסר שהעניקה הציוויליזציה המערבית לעולם ביולי 1989 (תמוז תשמ"ט), בשעה שיותר משלושים ראשי מדינות במקום קורנים מאושר ומנענעים את ראשיהם בהסכמה.
העובדה שמהפכה נעשתה למושג מקובל, ואף זוכה לתרועות, בעולם הרגיל לשלם מס שפתיים לגינוי 'אלימות' ולהוקיר את 'החוק והסדר' – עובדה זו ראויה לדיון מעמיק כדי שנבין מה קורה כאן.
מדוע מהפכה היא מושג מקובל? והאם תמיד זה כך? מהן מגבלותיה של מהפכה, אם ישנן כאלו? ומהן העוולות העשויות להצדיק התקוממות למהפכה?
כדי להבין שאלות אלו, עלינו קודם כול להבין את עצם טבעה של מדינה, של ממשלה, של הפרט. עלינו להבין את מערכת היחסים הפועלת ביניהם. עלינו להבין את הולדתם של המושגים 'עם' ו'מדינה', את מקורותיהם הראשוניים, ובעקבות כך – את צורת הקיום הטבעית שלהם ואת הזכויות והחובות שבהן מחזיקים הממשלה והפרט. לאחר זאת נוכל לתפוס היטב את הזכות או את חוסר הזכות למהפכה, למרד, למרי אזרחי ולכל מעשה של עימות מול הסמכות השלטונית.
על פי הגדרה, מהותה של ממשלה היא הגבלת חירותו של הפרט לחיות את חייו כראות עיניו. זכותה של ממשלה להתקיים, ליטול ולו במשהו את חירותו של בן אנוש, מבוססת בחברה המערבית, החילונית, הדמוקרטית אך ורק על הסכמתו של הפרט לוותר על אותה חירות מוחלטת שהייתה מוקנית לו לכתחילה בתמורה לדבר שהוא חיוני יותר וגם ברמת דחיפות עליונה יותר, ואשר רק ממשלה מסוגלת להעניק לו – ביטחון והגנה לחייו ולרכושו.
לפי התאוריה הפוליטית המערבית המודרנית, המדינה המודרנית כפי שאנו מכירים אותה באה לעולם מתוך תהליך הדרגתי של משפחות, שבטים ובתי-אב, שבמשך הזמן יצרו אומה ניכרת לעין, ובשל סיבות של ביטחון והישרדות החליטו להכיר בסמכות כלשהי היושבת במקום מסוים השייך לאומה, כך שהן האומה הן המדינה ינוהלו בידי הסמכות השלטונית הנבחרת בידי העם. המדינה נוצרה על ידי הסכמתם של האנשים, שבשל סיבות מעשיות ופרגמטיות, הכירו בצורך של סמכות שתשמר את הסדר הפנימי ותהיה אחראית על הגנת האומה מפני אויבים חיצוניים. הסמכות – הממשלה – גזרה את זכותה לחוקק בלא שיתנגדו לה, הן מהצורך המעשי בסדרי חיים תקינים, הן ממתן הכוח בידה מידי האנשים שהסמיכו אותה לדבר ולפעול בשמם.
בעיני החברה החילונית, המערבית הדמוקרטית, חירות הפרט היא הנחת היסוד הראשונית של החברה; דבר שהוא מוחלט; דבר הנתון מידי החוק הטבעי או במילים אחרות דבר שמטבע הדברים הוא הבסיס לקיום האנושי. לשום אדם ולשום קבוצה של אנשים אין כל זכות לבוא בשרירותיות ולהעמיד מעל אדם סמכות שתיטול ממנו את חירותו ולו במשהו. מושג 'ממשלה' בדמוקרטיה המערבית המודרנית מושתת על הסכמה, הסכמתם של האנשים שימשלו עליהם.
אין זה דבר של מה בכך. האומה אינה מוותרת בקלות רבה כל כך על חירותה. היא עושה זאת אך ורק בתמורה לדבר בעל חשיבות עליונה בעבור הפרטים המרכיבים אותה, דבר שהיעדרו מסכן את כל החירויות שהם מחזיקים ושואפים להחזיק. ביטחון. בלא ביטחון ובלא הגנה על החיים, על הגוף ועל הרכוש, הפרט שוב אינו מעוניין בשום דבר מלבד אלו. וזהו הבסיס המינימלי, היסודי, שבעבורו הפרט מוכן לקבל עליו סמכות ממשלתית והתערבות בחייו. הדבר מבוסס על הבטחתה של הממשלה לערוב לביטחון ולהגן על היחיד, ורק תמורת זאת הוא מוכן בחריקת שיניים לוותר על חירותו המוחלטת.
המושכל הראשון הפוליטי הזה מקובל אפילו על הפילוסופים הליברטריים1 ביותר שישנם. אפילו אלו שהם ספנסריאניים בחשיבתם וכופרים בזכותה של הממשלה להתערב אפילו התערבות מזערית בחברה ובכלכלה, מודים בזכותה היסודית של הממשלה להבטיח את חיי הפרט ואת רכושו מפני איומים מבית ומחוץ ומקבלים אותה; וזאת, רק משום שהפרט עצמו חפץ בכך ומשום כך ויתר על חירותו המוחלטת. זהו ההסכם; זו מהותה של תאוריית האמנה החברתית שנעשתה למושכל ראשון בחברה הדמוקרטית.
וכיוון שכך, החברה המערבית הדמוקרטית ממשיכה הלאה באותו קו חשיבה וטוענת כי כאשר הממשלה מפרה את חלקה בהסכם הזה, באמנה הזאת; כאשר, לאחר שניתן לה שלטון על היחיד בתנאי שתשמור את חייו ורכושו, היא מועלת בתפקידה ואינה עושה זאת; אזי החוזה הופר, חולל, ואין לו עוד תוקף. העם, שמתוך רצון ובחירה ויתר על חירותו ונתן כוח בידי סמכות ממשלתית – יש לו זכות בסיסית וטבעית לבטל את החוזה שהופר, לא להכיר בממשלה, וליטול בחזרה את זכויותיו המוחלטות כפי שהיו בתחילה.
זוהי ההסכמה המקובלת בקרב הוגי דעות מערביים חילוניים בני זמננו. זהו מקורם של המדינה והעם; זהו הבסיס למערכת היחסים שבין היחיד לממשל; על קרקע זו נחצב סלע הזכויות והחובות ההדדיות שביניהם.
מובן, כי לא תמיד היו כך פני הדברים. אכן, כל האמור לעיל משקף גישה שבמהותה היא נועזת ומהפכנית, ואשר נולדה מתוך האירועים החדשים יחסית שידעה האנושות בשלוש מאות השנים האחרונות פחות או יותר. זהו תוצר של שבר מהותי שאירע ביחס לסדר המשטר העתיק – ולא רק במערכת המשפט הצרפתית. הציוויליזציה המערבית כשלעצמה (שלא לדבר על תרבויות מזרחיות ואפריקניות) ראו בפרט לא רק מי שאינו רשאי לחיות את חייו כאוות נפשו, אלא חלק מחברה שמשרתת את האלוהים ואת שגרירו הנבחר משמיים – המלך. לא היו לאדם 'זכויות טבעיות'. בידי האדם המצוי לא היו כל זכויות יסוד. היה לו מעמד שאליו הוא נולד, ומעמד זה חייב אותו לכרוע ברך ולכפוף ראש בפני בעל הסמכות – המלך או האוליגרכיה – שאת סמכותם ינקו מן השמיים.
השחר של העת החדשה, שבצורה העמוקה ביותר נשאה בכנפיה את בשורת הרנסנס; את הרחבת אופקי חשיבתו של האדם; את הארת החושך של העולם השרוי במסתורין, באמצעות אור ההיגיון, המדע והטכנולוגיה, השחר הזה הוא שהוביל את האדם, הכנוע והצייתן, להעז להיות לאדם השואל, החוקר, ובסופו של דבר, לאדם המשבר את הפסלים. במובן מסוים, זה היה נחש נוסף שחדר לגן העדן של ימי הביניים ופיתה את האדם באמצעות ההנאה המהוללת שבמרד.
שנים רבות לפני המהפכה הצרפתית הונף אל-על העיקרון של האמנה החברתית, ובתוכו מתן המעמד הבכיר לפרט ולזכויותיו. המאה השבע-עשרה הסוערת ראתה את אנגליה הסוערת אף יותר עוברת סדרה של תהפוכות, שכל אחת מהן קברה תחתיה עוד ועוד את הסמכות הישנה והניפה גבוה יותר את זכויות הפרט. עימות מר בין המלך צ'רלס הראשון לבית סטיוארט, שפיזר פרלמנט אחר פרלמנט, ובין העם, המונהג בידי קרומוול, הוביל למלחמת אחים עקובה מדם שהביאה להדחת מוסד המלוכה כשלעצמו ולהוצאתו להורג של צ'רלס בשנת ת"ט (1649).
עמידתו של המלך על שתהיינה בידיו זכויות מוחלטות, שהיו הופכות את הפרלמנט ללעג ולקלס, העלתה לדיון את שאלת זכויותיהם וחובותיהם הן של המדינה הן של הפרט. דיון יסודי בזכויות הפרט נערך כבר בשנת ת"ז (1647) במועצה הכללית של הפרלמנט הצבאי בפוטני שליד לונדון. שם הגנו כמה קציני צבא על הסכם של העם, מסמך שדגל בזכויות יסוד. הצהרת זכויות קלסית הוצגה שם בפיו של רב-סרן וילדמן:
ישנו עיקרון שמתפשט רבות ומטריד אותי מאוד... שאנשים שבאים בברית יחד, אף כי תנאי הברית אינם צודקים – מכל מקום מוטל על האדם לשבת ולסבול תחת אותם תנאים; ועל כן, במקרה שפרלמנט, כפרלמנט בעל סמכות, עושה דבר מה שאינו צודק, אם אנו מחויבים בברית לחוקים שהם מחוקקים, אזי אף אם יחוקקו חוק בלתי צודק או בלתי ראוי, יהיה מוטל עלינו להישבע אמונים ולציית.
עלי להודות כי עיקרון זה מסוכן ביותר, ואני מדבר עליו דווקא משום שאני רואה אותו הולך ומתפשט שוב בקרב שורות הצבא. זאת, אף כי לאמיתו של דבר הוא מנוגד למה שהצבא הצהיר בתחילה – שהוא מחויב לערכים כגון חירות וזכויות. לו יצויר, כי אותם חוקי הטבע והעמים, שבמסגרתם אנשים משמרים את עצמם באמצעות אותם המחזיקים בסמכות, ימעלו בתפקידם... על כן, אם תופעה כזו או אחרת עשויה להוביל להרס האומה, מכיוון שהדבר בלתי צודק בעליל ועלול להוביל להריסתם [אזי רשאים האנשים לשמר את עצמם].
מה שהוצהר כאן למעשה הוא שישנן זכויות טבעיות מסוימות של האדם שאינן ניתנות לביטול ולקיצוץ בידי כל סמכות שתהא, ושאף שבאופן כללי מוטל על הפרט לציית לממשלה, אין הדבר מחייב אותו כלל לשבת בשלווה ובחוסר מעש כאשר זכויותיו היסודיות והמוצדקות נרמסות.
אף כי המלוכה הושבה על כנה בשנת ת"כ (1660), לאחר מותו של קרומוול הרפובליקני2, שום דבר לא חזר להיות כפי שהיה. צ'רלס עצמו הוכרח לחתום על עצומת הזכויות, שבעקבות ה'מגנה כרטה'3 העתיקה יסדה את זכויות היסוד באנגליה, והמלוכה שהושבה על כנה ערבה לעובדה שהרעיון שכוח מוחלט יהיה בידי מישהו הוא נחלת העבר. במהלך שלטון המלך החדש, צ'רלס השני, הפעיל הפרלמנט את צו הבאת העצור, וחוסר שביעות הרצון הסוחף במדינה הוביל לאירועים סוחפים ומהפכניים נוספים. אכן, זה היה העידן של מה שנודע במשך הזמן כ'מהפכה המהוללת'.
זו הייתה ההתקוממות נגד ג'יימס השני, שניסה לכפות על אנגליה ויתור הן על החוקה הן על הדת. כשהם מונהגים בידי ויליאם מאורנג', הצליחו אנשי המהפכה המהוללת להדיח את שושלת סטיוארט, וג'יימס נמלט לצרפת בשנת תמ"ח (1688). או אז ערך ויליאם מאורנג' ועידה שקראה להקמת פרלמנט נבחר, וזה בתורו התאסף בשנת תמ"ט (1689) כדי לייסד את הצהרת הזכויות הנודעת.
מסמך זה הכיל רשימה של עקרונות עיקריים של החוקה, שחוללו בידי ג'יימס השני, ולצידם הכרזה כי אלו זכויות עתיקות ובלתי מעורערות של העם האנגלי. את אותן סמכויות שדרש המלך המנוח לעצמו, לבטל או להשעות חוקים, היא הגדירה כעושק בלתי חוקי. היא הצהירה כי לכל נתין מוענקת הזכות לתבוע את המלך, ואסור שיוטרד בשל כך. היא הדגישה את החשיבות שבכינוסם התכוף של הפרלמנטים ושל דיון וויכוח חופשי בתוך שני בתי הפרלמנט. הקמתו ותחזוקו של צבא סדיר בלא רשות מהפרלמנט הוגדרו כבלתי חוקיים. במובאה שחזרה על הפסקה המפורסמת ביותר של ה'מגנה כרטה', הוצהר כי כל הטלת מס ומלווה בלא הסכמת נציגי העם היא בלתי חוקית. ההצהרה אושרה לאחר מכן ונקבעה לדורות כ'חוק הזכויות'.
כעת עלה צורך להצדיק באופן פילוסופי ורעיוני את האירועים הסוערים והמהפכניים של אותן שנות מערבולת והתקוממות, זעזועים ומרידות נגד השלטון. מי שהיה לפילוסוף העליון של האדם המודרני, המערבי, הדמוקרט והליברל, הוא הפילוסוף ג'ון לוק, שבדבריו הצדיק את המהפכה המהוללת. ואולם הוא נועד להיות יותר מכך. הטיעונים שהעלה היו לנכסי צאן ברזל היסטוריים, וכל מהפכן מזמנו ואילך עשה בהם שימוש. אלו שהתקוממו ביבשת אמריקה נגד השלטון הבריטי נשענו על לוק, ואלו שבצרפת כרתו בגיליוטינה את ראשיהם של לואי השישה-עשר ושל מארי אנטואנט4 שאבו את ההשראה למעשיהם מטיעוניו.
ואל לנו לשכוח כי מנהיגיה של מדינת ישראל, הרואים בה ישות מערבית דמוקרטית חילונית, מצהירים על נאמנות מוחלטת לכל אותן הנחות ראשוניות שהניח אותו איש המכונה לוק. אכן, המסות שלו בענייני ממשל נכתבו כדי לספק בסיס פילוסופי והצדקה מוסרית למהפכה המהוללת, אך בפועל הן נותרו כאבני היסוד של ההשקפה המודרנית המערבית הדמוקרטית החילונית.
עקרון היסוד הראשון של לוק הוא שהאדם מטבעו הוא יצור חופשי. כך הוא מתאר את 'מצבו הטבעי' של האדם:
על מנת להבין אל נכון את המושג כוח פוליטי, ולגזור אותו מתוך מקורו, שומה עלינו לשער בנפשותינו מהי המדינה שכל בני האדם שייכים אליה מטבעם, וזוהי מדינה ששורר בה חופש מוחלט ובה יוכלו בני האדם לנהל את מעשיהם ולהסדיר את ענייני רכושם ויחסם עם שאר האנשים באופן הראוי בעיניהם, בתוך גבולות החוק הטבעי, בלא שיבקשו לכך אישור ובלא שיהיו תלויים ברצונו של אדם אחר כלשהו.
מכיוון שכך, לא רק שאל לו לאיש – לשום בעל סמכות – ליטול את החופש מהפרט בלא הסכמתו, אלא יותר מכך – כל סמכותה של הממשלה אינה נובעת אלא מהסכמתו של הפרט להגביל את חירותו שלו. וזאת הוא עושה אך ורק על מנת להבטיח את שמירת חייו ואת ביטחונו, שבלעדיהם כל אותן זכויות לא תהיינה בטוחות. האיום מבפנים ומבחוץ על חייו ועל רכושו, אותו 'מצב מלחמה' המאיים על 'מצבו הטבעי', מוביל אותו להסכים לחוזה חברתי עם הממשלה, שבו הוא מוותר על חירותו המוחלטת, שהיא מצבו הטבעי, בתמורה להגנה מפני מצב מלחמה. כוח זה, שהוא מוסר בידי הממשלה, מוגבל לחלוטין על ידי האמנה החברתית באופן שייטיב עם הפרט. במילותיו של לוק:
בהיות בני האדם כולם חופשיים בטבעם, שווים ועצמאיים, כאמור, אי אפשר להפקיע מאן דהו ממעמד זה ולכפות עליו להיות נתון לכוח פוליטי של מישהו אחר בלא הסכמתו שלו. הדרך היחידה שבה אדם עשוי לשלול מעצמו את חירותו הטבעית ולהיות נתון תחת כבלי החברה האזרחית היא הסכמתו עם אנשים נוספים להצטרף ולהתאחד לכדי קהילה, וזאת כדי לחיות בנוחות, בביטחון ובשלום האחד עם חברו, כך שהרכוש של כולם יהיה בטוח וביטחונם יהיה גדול מזה של אלו שאינם חלק מהקהילה. דבר זה יכול להיעשות בכל קבוצת אנשים, בלא קשר למספרם, משום שאין הוא פוגע בחירותם של היתר – אלו נותרים כפי שהיו תחת החירות של המדינה הטבעית. כשמספר כלשהו של אנשים מסכים להקים קהילה או ממשלה אחת, בזאת הם מתאגדים לכדי גוף פוליטי אחד, שבמסגרתו מוקנית לרוב הזכות לפעול גם בעבור יתר האנשים.
ביחס לממשלות כותב לוק:
כוחן משועבד, אף כאשר מותחים אותו לקצה גבולו, לטובת הציבור והחברה. זהו כוח שאין בו כל תכלית מלבד שימור, ועל כן לעולם הן לא יהיו זכאיות להרוס, לשעבד או לרושש במזיד את נתיניהן".
הסיבה שבעבורה אדם מוותר על חירותו המוחלטת, ולמעשה סיבת הקיום היחידה של ממשלה ומקור סמכותה, היא שימור רכושו של אדם, כפי שאומר לוק ברורות: "לממשלה אין כל תכלית מלבד שמירת הרכוש". והוא מוסיף: "הכוח העליון (הממשלה) אינו רשאי ליטול משום אדם כל חלק מרכושו בלא הסכמתו".
ראוי לכתוב על לוח ליבנו ולחרות במוחותינו, כי התגלמותו המובהקת ביותר של המונח 'רכוש' היא בוודאי עצם גופו וחייו של היחיד. ואם הממשלה אכן מחויבת לשמירת 'רכושו' של האדם, אזי משמעותו של 'רכוש' זה לפני כל דבר אחר היא חייו וגופו. נשוב לכך בהמשך.
את מה שהחשיבה הליברלית, הדמוקרטית, המערבית בנתה – היא יכולה אף לבטל. ובכך קובע לוק את החוק שהפרת האמנה החברתית מצד הממשלה מביאה בהכרח לביטול האמנה ולקץ סמכותה של הממשלה ושלטונה על היחיד. אכן, החשיבה המערבית הדמוקרטית, שמנהיגי מדינת ישראל החילוניים נשבעים לה אמונים, מצדיקה ואף מברכת מהפכה והתקוממות של העם נגד ממשלה שמעלה באמון שניתן בה. במילותיו של לוק:
קיימת אפוא דרך שנייה שבה מתפזרת ממשלה, והיא כאשר המחוקק או הריבון, כל אחד מהם לעצמו, נוהג בניגוד לאמון שניתן בו.
ראשית, המחוקק פועל בניגוד לאמון הניתן בו כאשר הוא מנסה לפלוש לשטח הרשות של הנתינים ולהפוך את עצמו או כל חלק מהקהילה לאדונים או לשליטים שרירותיים על חייהם, על חירותם ועל גורלם של בני העם.
התכלית, שבעבורה נכנסים בני אדם לתוך החברה, היא שימור רכושם; והתכלית שבעבורה הם בוחרים ומעניקים סמכות למחוקק היא שהוא יחוקק חוקים ויקבע כללים כגדרות וכשמירה לרכושם של כל אנשי החברה ויגביל את הכוח וימתן את השליטה של כל פרט וכל חבר בקהילה; שכן לעולם אי אפשר להעלות על הדעת שבידי המחוקק יינתן הכוח להרוס את מה שהכול שואפים לשמר בעצם כניסתם לחברה, ואשר בעבורו הסכים העם להכניס את עצמו למרוּת המחוקק שהעם עצמו הסמיך. כאשר המחוקקים שואפים ליטול ולהרוס את רכושם של הנתינים, או להשפיל את מעמדם לכזה של עבדים תחת כוח שרירותי, הם מכריזים על מלחמה נגד העם, שמעתה פטור מכל חובת ציות ובידיו נותר המפלט המשותף שהועיד האלוקים לכל בני האדם נגד כוח ואלימות. אם כן, כאשר יפר המחוקק את חוק היסוד האמור של החברה, ומתוך שאפתנות, פחד, טיפשות או שחיתות ישאף להשתלט, או להשליט אחרים, ככוח מוחלט מעל חייהם, על חירותם ועל רכושם של בני העם – על ידי הפרה זו של האמון הניתן בו, הוא מוותר על הכוח שניתן בידיו מאת העם בעבור תכלית שונה לחלוטין, ומעתה הכדור נמצא בידי העם, שלהם הסמכות ליטול מחדש את חירותם הראשונית ולהסמיך מחוקק חדש כטוב בעיניהם, שידאג לביטחונם ולחייהם, שזוהי התכלית שבעבורה יסדו את החברה.
רעיון ההפיכה וההתקוממות נגד ממשלה שאיבדה את סמכותה כאשר הפרה את התחייבותה, וזאת באמצעות פירוק האמנה החברתית – רעיון זה הוא רעיון יסוד שהתקבל כמעין פרה קדושה חילונית אצל המערב ואצל הממסד הישראלי החילוני, שבצדקנותו כורע ברך לפניה.
"העם פטור מציות כאשר נעשים ניסיונות בלתי חוקיים ליטול את חירותו או את רכושו", מכריז לוק. הבה נצרוב את המילים בזיכרוננו, בשעה שאנו מהרהרים במצב המתרחש בתוך-תוכי ישראל, ושוב – אל לנו לשכוח לעולם, כי 'חירות ורכוש' הם בראש ובראשונה החירות לחיות בביטחון בלא פחד.
דרשתו של לוק בהררי אנגליה עשתה כנפיים מהרה לעבר עולם מלא מהמורות, שבהתלהבות רבה ראה בדבריו של לוק הצדקה להתקומם נגד המשטר הישן, הן באירופה הן מעבר לאוקיאנוס, במושבות האמריקניות.
באלו האחרונות, אנשים כמו תומס פיין קיבלו בזרועות פתוחות את הרעיונות והמושגים החדשים. בחיבורו 'היגיון ישר' כתב פיין:
יש מחברים שבלבלו כל כך בין המושגים 'חברה' ו'ממשלה', עד שכמעט לא הותירו הבדל ביניהם; לאמיתו של דבר, לא רק שהם שונים, אף מקורם שונה. החברה היא תוצר של רצונותינו, ואילו הממשלה היא תוצר של הרוע הטמון בנו...
בכל מדינה החברה היא ברכה, אולם הממשלה, אף במדינה הטובה ביותר, אינה אלא רע הכרחי; במדינה הגרועה ביותר היא תהיה רע בלתי נסבל; שכן כאשר אנו סובלים, או כאשר אנו חשופים לאותה אומללות מידי ממשלה, שהיינו מצפים להיחשף אליה במדינה שאין בה ממשלה, אסוננו גובר כשאנו מהרהרים בעובדה שאנו מטפחים את האמצעים הגורמים לנו סבל... האדם... רואה הכרח לוותר על חלק מרכושו כדי לטפח את האמצעים לשמירה על שאר הרכוש; והוא משתכנע לעשות זאת מתוך אותה זהירות שבכל מקרה אחר גורמת לו לבחור ברעה הקטנה יותר משתי רעות אפשריות. מכאן, שבהיות הביטחון הסיבה והתכלית האמיתית לקיומה של ממשלה, אי אפשר להתווכח עם העובדה שהמתכונת הטובה ביותר של ממשלה, שעדיפה על כל שאר המתכונות, היא זו שתבטיח לנו את הביטחון באופן הבטוח ביותר, תוך נטילת המחיר הנמוך ביותר והבאת התועלת הגדולה ביותר...
ובכן, כאן מונח מקור הולדתה וצמיחתה של הממשלה; דהיינו, אמצעי עזר הכרחי עקב אי היכולת של הערך המוסרי למשול בעולם; הרי גם כאן מצינו את סיבתה ותכליתה של ממשלה, כאמור – חירות וביטחון.
וכאשר המתיישבים האמריקנים מרדו במלוכה הבריטית ובמלך ג'ורג' השלישי, הם אימצו את עקרונות זכויות הפרט ואת עקרון המהפכה אל תוך הכרזת העצמאות.
כאשר במהלך המאורעות האנושיים יראה עם צורך להתיר את הקשרים המדיניים שחיברוהו אל עם אחר, וליטול לעצמו מעמד נפרד ושווה בקרב המעצמות שעל פני כדור הארץ, מעמד שבו מזכים אותו חוקי הטבע ואלוהי הטבע; כבוד הוגן לדעותיהם של בני האדם, מחובתו להצהיר מהם הגורמים שדוחפים אותו לפירוד.
אנו סבורים שאמיתות אלה ברורות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם, בהן: חיים, חירות והחתירה לאושר. כדי להבטיח זכויות אלה, מוקמות בקרב בני האדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמתם של הנשלטים, ובכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת להרסנית ביחס לזכויות אלה, זכותו של העם לשנותה או לבטלה ולהקים ממשלה חדשה, שיסודותיה מושתתים על עקרונות אלה והיא מארגנת את סמכויותיה כך שבעיני העם היא המתאימה ביותר להגשמת ביטחונו ואושרו.
התבונה מחייבת אפוא כי ממשלות שנוסדו זה מכבר לא תוחלפנה בשל סיבות קלות ערך וחולפות, ואכן, הניסיון מלמד כי בני האדם נוטים להעדיף לסבול כל עוד אפשר לשאת את הרעות, מלעשות דין לעצמם על ידי ביטול צורות השלטון שאליהן הם מורגלים. ואולם כאשר שורה ארוכה של עוולות ופגיעות נמשכת בלי שינוי לאורך זמן, וחושפת מזימה להעמידם תחת עריצות מוחלטת, זכותם, ואף חובתם, להתנער מממשל מעין זה ולהעמיד שומרים חדשים על ביטחונם לעתיד לבוא...
לפיכך, אנו נציגי ארצות הברית של אמריקה, נאספנו בקונגרס הכללי, ואנו פונים אל השופט העליון של כל באי עולם ומבקשים ממנו שיראה את צדקת כוונותינו, ומצהירים ומכריזים חגיגית בשמם, ועל דעת תושביהן הטובים של המושבות, כי מושבות אלה הן, ואף חייבות להיות על פי דין, מדינות חופשיות ועצמאיות, הפטורות מכל שמירת אמונים לכתר הבריטי, וכי כל הקשרים המדיניים בינן ובין מדינת בריטניה הגדולה חייבים להיות בטלים ומבוטלים...
אמירה, שייתכן שהיא מדהימה אף יותר, בדבר זכותו של העם למרוד, אפשר למצוא בדבריו של תומס ג'פרסון, האדריכל העיקרי של הכרזת העצמאות, במכתב שכתב לויליאם ס' פריס בב' בכסלו תקמ"ח (13 בנובמבר 1787). ארצות הברית של אמריקה כבר נוסדה, ובאותן שנים ראשונות קשות פרץ מרד מס במדינת מסצ'וסטס בהנהגת חייל לשעבר ששמו דניאל שייז. את דבריו אלו ייחד ג'פרסון למרד זה:
ה' ישמרנו, אם אי פעם תעבורנה עשרים שנה בלא מרד שכזה. אין אפשרות שהעם כולו יהיה תמיד מודע היטב לעובדות. אותו חלק שעשוי לטעות יהיה בלתי מרוצה ביחס ישיר לחשיבות העובדות שהוא אינו תופס נכונה. אם יישארו בשקט תחת שגיאות תפיסתיות כאלה, זו תהיה מעין תרדמת, המבשרת את מותה של החירות הציבורית... ואיזו ארץ היא זו אשר תשמר את חירויותיה כאשר מנהיגיה אינם מוזהרים מפעם לפעם שהעם משמר בקרבו את רוח ההתנגדות? תנו להם לאחוז בנשק. התרופה היא להראות להם את העובדות הנכונות, לרצות ולפייס אותם. מה משמעותם של כמה הרוגים במשך מאה או מאתיים שנה? את עץ החירות חייבים להשקות מפעם לפעם בדמם של נאמני המולדת ושל רודנים. זהו דשן טבעי.
מדהים.
המהפכה האמריקאית שהכריזה כי סמכותה של הממשלה מוצדקת אך ורק כאשר היא משמרת את זכויותיהם של כל היחידים בחברה ל"חיים, לחירות ולחתירה לאושר" ואשר הצדיקה מהפכה כאשר הממשלה מפרה את מחויבויותיה, השפיעה עמוקות על צרפת הכעוסה והבלתי מרוצה, שלעצמה התקוממה למהפכה, הוציאה להורג את המלך והמלכה, ובשנת תקנ"ח (1798) כינסה אספה לאומית שבה נוצרה הכרזת זכויות האדם. אלו קבעו "זכויות טבעיות, מקודשות ובלתי ניתנות להפרה", שהוגדרו כ"חירות, הזכות לרכוש, ביטחון והתנגדות לדיכוי". מזו האחרונה אפשר ללמוד בבירור, כי אפשר להדיח כל ממשלה באופן מוצדק וחוקי כאשר היא רומסת את חירות הפרט, כפי שנעשה למלוכה הצרפתית.
הפילוסוף שרוחו עמדה ביסודה של המהפכה הצרפתית הוא ז'אן-ז'אק רוסו, שהאמנה החברתית שלו הייתה למעין תנ"ך בעבור אלו שהסירו מעליהם את הסדר הישן. ברעיונותיו של רוסו אפשר למצוא דברים אלו:
אם נודה שהכוח יוצר צדק, הרי הפכנו את היוצרות בעניין תהליך של סיבה ותוצאה. האיש החזק שמכניע את יריבו נעשה ליורש של זכויותיו. ברגע שאנו יכולים שלא לציית בלי להיענש, חוסר הציות נעשה מוצדק. ומכיוון שהחזק ביותר תמיד צודק, כל שנותר לנו הוא לשקוע בצבירת כוח. ואולם איזה תוקף עשוי להיות לצדק שחדל מלהתקיים כאשר הכוח מחליף ידיים? אם האדם נאלץ לציית בכפייה לבעל הכוח, איזה צורך ייוותר לו לציית מתוך מילוי תפקידו? ואם אינו כפוי לציית, הרי לא נותר עוד שום דבר מחייב שיגרום לו לכך. מכאן נובע אפוא שהמילה 'צדק' אינה מוסיפה דבר למושג כוח. בהקשר הזה, היא נעשית חסרת משמעות לחלוטין...
חייבים אפוא להודות שהכוח אינו יוצר צדק, וששום אדם אינו מחויב לציית אלא לכוחות המוסמכים של המדינה.
ושוב –
לומר שאדם מוותר על חירותו תמורת כלום, פירושו של דבר להשתעבד לאמירה חסרת היגיון ובלתי ניתנת להבנה. מעשה כניעה שכזה אינו בעל תוקף, הוא בטל ומבוטל מכוח עצם העובדה שמי שעושה אותו אינו שפוי בדעתו. לומר דבר כזה על אומה שלמה, פירושו להודות שהאומה המדוברת היא עם של מפגרים. פיגור אינו מורה על צדק.
אף לו יצויר שאדם יכול להפקיע את זכויותיו, הוא אינו רשאי להפקיע את זכויות ילדיו. הם נולדים בני חורין, חירותם שייכת לעצמם, ולאיש מלבדם אין כל זכות לוותר עליה. בטרם יגיעו לגיל שבו יהיו בני דעת רשאי אביהם לקבוע, למען טובתם, חוקים מסוימים במסגרת הדאגה לשימור קיומם וטובתם. אולם כל הגבלה שכזו שתוטל על חופש הבחירה שלהם – אל לנו לראותה כבלתי הפיכה או כתקפה בלא תנאי, שכן להפקיע את חירותו של האחר זוהי פעולה המנוגדת לסדר הטבעי, והרי היא שימוש לרעה בזכויות האב. מכאן נובע כי ממשלה שרירותית יכולה להיות בת תוקף אך ורק בתנאי שכל דור רצוף של נתיניה יהיה רשאי מרצונו החופשי לקבלה או לדחותה, ואם כן הוא, הרי שאותה ממשלה אינה שרירותית עוד...
שירותים כאלו ואחרים שהאזרחים חייבים למדינה מוכרחים להיעשות בידם בעת שהריבון דורש אותם. אולם אסור לו לריבון להטיל על נתיניו שום עול שאינו מתחייב מכוח השאיפה לרווחת הקהילה.
סקירה זו של החשיבה המודרנית המערבית הדמוקרטית נעשתה בשל שתי סיבות – האחת, משום שהמצב בתוך ישראל הולך ומתדרדר בשעה שהתקפות נגד יהודים, בד בבד עם כישלונה של הממשלה וסירובה לטפל בבעיה, מאיימים על ביטחונם של האזרחים, דבר שיהודים רבים עשויים לטעון שהוא המחויבות הבסיסית ביותר של הממשלה. השנייה, משום שישראל, כמדינה חילונית דמוקרטית, מקבלת עליה את אותה השקפה אמורה על אודות החירות כאל"ף-בי"ת של השקפת עולמה. לאור זאת, איננו אמורים להיות מופתעים כאשר עוד ועוד קולות נשמעים בדרישה להפעיל את האמנה החברתית במלואה, וקשה יהיה להבין את הממשלה החילונית, המערבית, הדמוקרטית, כשהיא דוחה את שורשיה של התפיסה הפוליטית שהיא עצמה טוענת שהיא מחזיקה בה.
© כל הזכויות שמורות