במשך אלף ותשע מאות שנים היה ליהודי חלום. לכל יהודי ויהודי שדרך על אדמת הגלות היה אותו חלום. רעיון נפלא שהיהודי נאחז בו בעוז. שמו של הרעיון: שיבת ציון. לאחר שגורש מארצו, ארץ ישראל, בידי כוחות צבא רומא, הלך היהודי ותעה בארבע כנפות הארץ, ושם חווה את כל הביזיונות והאימה שבגלות, אותה גלות שמפניה הזהירה אותו תורתו כבר מזמן:
"והפיצך ה' בכל־העמים מקצה הארץ ועד־קצה הארץ... ובגוים ההם לא תרגיע ולא־יהיה מנוח לכף־רגלך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש. והיו חייך תלאים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבקר תאמר מי־יתן ערב ובערב תאמר מי־יתן בקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה..." (דברים כח סד-סז).
המציאות שיקפה בעוצמה את אזהרת התורה. עם שבעיקשותו סירב להישמע למצוות האלוקים בשבתו על אדמתו, הושלך אל תוך כל ההשפלות ומחזות האימה הנלווים לעונש ששמו גלות. וכמה שהם השתוקקו לציון! איך הם הרימו את עיניהם לשמיים והתחננו לשוב אליה! איך הם עשו זאת לחלק בלתי נפרד מתפילותיהם, מההלכה שקיימו, מהחיים שחיו!
כשהוא הולך ומועד במה שנראה כסיוט שאינו נגמר ובו התקפות בלתי פוסקות של שנאת יהודים, החל היהודי שבגלות במסע אימה, שנראה מנוגד לכל כללי ההיגיון, שלא לדבר על חוקי המין האנושי. באירופה הנוצרית נעשה היהודי מטרה לפגיעתו של האספסוף הנבער הצמא לדם בערים ובכפרים. ימי הביניים עמדו בסימן הקריאה לאותו אספסוף צמא דם לצאת למסע צלב כדי "לשחרר" את ארץ הקודש. בכל מקום שדרכו רגליהם, הם דרסו בשעטתם כל יהודי שנקרה בדרכם, והשאירו אותו מדמם ושבור. בערים שפירא וורמייזא1 הועמדה בפני היהודים בחירה בין המרת דת כפויה ובין מוות או אונס. יותר מאלף וחמש מאות יהודים נרצחו מפני שדבקו באמונתם. בקלן ובעמק הריין נספו יותר משנים-עשר אלף יהודים בידי "חייליו של ישו".
שינויי זמן ומקום לא השפיעו כלל על יהודי הגלות. עם פרוס המאה החדשה, מוות ועינויים היו מנת חלקם של יהודי בוהמיה2 וצרפת, ובעיירה יורק שבאנגליה נטבחה כל הקהילה היהודית. אכן, זו הייתה אחדות בין-לאומית בסיסמה "מוות ליהודים".
בפריז שרפו את התלמוד, ואילו הכומר ה"חסוד" מרתין לותר3 הטיף לגורל דומה בעבור העם שכתב ולמד אותו. עינויים, אונס, כפייה להמרת דת, טבח המוני, אימה – כל אלו היו מנת חלקנו, בעוד המילים הנוראות של הנביא ירמיהו, מחבר מגילת איכה, מהדהדות באוזניו של היהודי:
"אני הגבר ראה עני בשבט עברתו... אך בי ישב יהפך ידו כל־היום" (איכה ג א, ג).
בימי הביניים היו נתונים היהודים לחסדי הנוצרים, כמו במסע הצלב של האיכרים, שרצחו כל יהודי בין אזן לטולוז.
וקדושי קינון. לאחר שהואשמו בהרעלת הבארות, נזרקו חיים אל תוך הלהבות מאה שישים ושישה יהודים.
ו"הורגי-היהודים" הבווארים של ארמלדר, שטבחו אלפי יהודים באמצעות קלשונים וגרזינים בארץ הריין.
והשואה הידועה בעת המגפה השחורה בימי הביניים, שבה אספסוף אנשים מלוכלכים, לא-רחוצים, כמו גם אצילים, הוכחדו במגפה. ההמון הפנה את תסכוליו ואת זעמו אל היהודים כמובן. עשרות אלפים - וזו ההשערה הנמוכה ביותר, וככל הנראה הרבה יותר ממאתיים אלף יהודים אומללים - נתלו, נשרפו, הוטבעו ונחתכו למוות בידי הגויים בתגובה על המגפה השחורה.
והיו גם עלילות הדם. יהודי העיירה נוריץ' שבאנגליה הואשמו ברציחת ילד נוצרי ובשתיית דמו. הם הומתו במיתה נוראית. וספרד גם היא הלכה באותו תלם, בעת שהתרחשה בה עלילת דם ידועה לשמצה משלה – 'הילד הקדוש מלה-גרדיה'7.
והייתה ההאשמה המטורפת של "חילול לחם הקודש", שבה האשימו יהודים בהכאה ובדקירה של הלחם ששימש ל'סעודת האדון', המסמלת את הסעודה האחרונה של ישו. למעלה ממאה אלף יהודים נרצחו בשל הטירוף הזה, כאשר הופצה ההאשמה ברחבי פרנקוניה ובוואריה, ומשם עברה לאוסטריה.
והגירושים. ספרד, פורטוגל, צרפת, אנגליה. קהילות יהודיות של יהודים נאמנים, שקטים, ומעל הכול – מפוחדים, נעקרו מהשורש וגורשו. הביזיונות לווו ברצח, באונס ובהשפלה. מערב אירופה היה לבית קברות ליהודי; הן למתים הן לחיים.
וכאשר ברח היהודי לכיוון מזרח, חוף המבטחים הזמני שמצא שם, בקרב העמים הסלבים, הפך עד מהרה לסיוט. בפולין וברוסיה מצאו היהודים קוזקים ופולנים שאמנם נלחמו זה בזה, אך שמחו לאחד כוחות כדי להשמיד אותם. בשנים ת"ח ות"ט (1648–1649) נטבחו רבע מיליון יהודים, והגיבור האוקראיני בוגדן חמילנצקי9 ייזכר לעד כסמל לחיה הרעה ששפכה את דמם של אין-ספור יהודים חפים מפשע.
רציחות ומעשי טבח, דיכוי כלכלי, חיים בלתי נסבלים – אלו היו רכיביה של הגלות בעבור היהודים במשך הדורות, עד העת האחרונה – עידן הצאר ודרייפוס והיטלר. ובמשך כל אותן מאות שנים, אותן כמעט אלפיים שנות סיוט, ליהודי הגלות היה חלום. שמו של החלום: שיבת ציון. המחשבה על ארצו, ארצו שלו, ארץ ישראל, הארץ של עם ישראל, לא משה מזיכרונו. לשם הוא ישוב ושם יבנה את מדינתו, שתהיה משוחררת מהאימה והפחד והביזיון שבגלות. שם יוכלו הוא וילדיו להלך בבטחה, גאים ומשוחררים, ומעל הכול – לא מפוחדים.
בגטו בפרנקפורט וברומא, במלאח11 במרוקו ובתימן ובעניות שבשטעטל, בעיירה של פולין ורוסיה, במסכנות ובהשפלה שבצרפת ובגרמניה, בתחושת הפחד המתמדת שבגלות שאחזה בגופו ואיימה לכלות את נשמתו, בארצות הניכר הארורות, שבהן תעה בלי קץ והיה נטע זר, מקולל ושנוא; בגלות שאליה הושלך כאשר התגשמה אזהרת הבורא – בתוך כל זאת, כאשר היה קם בכל בוקר לעוד יום של אי-ודאות, התעטף בטלית, התעטר בתפילין ופנה לכיוון ירושלים. לא למכה ולא לג'דה ולא לקהיר או לדמשק או לרומא או למוסקבה. רק לירושלים, רק לציון. כשהתגורר מצפון לציון, פנה דרומה. כשהתגורר בדרום, פנה צפונה. היהודי שבמערב ידע לדקלם על-פה את שירו של רבי יהודה הלוי – "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב" – ופנה מזרחה, בעוד היהודי שהגיע לקצהו של המזרח הרחוק פנה מערבה. כך קרה שמיליונים רבים של אנשים תועים ברחבי העולם נמשכו כולם – בוקר, צהריים וערב – על ידי מעין מגנט רוחני ששמו ציון, ובכך אישרו את היותם ציונים ואמרו יחדיו בשפה העברית שאיחדה את כולם –
"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים. ברוך אתה ה' המחזיר שכינתו לציון".
כאשר התפללו על הגשמים, כוונה תפילתם לפי העונה השוררת בציון, כדי שיתברך היבול שבארץ הקודש.
"ברך עלינו ה' אלקינו את השנה... ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה..." האדמה. האדמה בה"א הידיעה. ציון.
תפילותיהם היו אחוזות בלי הרף במושג השיבה.
"ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דברת. ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם וכסא דוד מהרה לתוכה תכין..."
"תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו מארבע כנפות הארץ לארצנו. ברוך אתה ה' מקבץ נדחי עמו ישראל".
בכל חג היה היהודי מתאסף בבית הכנסת עם אחיו, ובתפילתו להשם אמר את המילים:
"אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות, וקדשתנו במצותיך... ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. ואין אנחנו יכולים לעלות ולהראות ולהשתחוות לפניך ולעשות חובותינו בבית בחירתך, בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו מפני היד שנשתלחה במקדשך... אבינו מלכנו, גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה; והופע והנשא עלינו לעיני כל חי. וקרב פזורינו מבין הגוים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ. והביאנו לציון עירך ברנה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם..."
פעמיים בשנה, פעם אחת בסדר הפסח החגיגי, כאשר הוגשמה הציונות בחירות הלאומית של יהודי מצרים, ושוב, בסיום תפילת יום הכיפורים – הרים היהודי את עיניו השמימה ואת קולו למרומים, וזעק –
"לשנה הבאה בירושלים!" לא בניו יורק או בפריז או בביירות או בבגדד. לא במכה או בעיר קדושה כלשהי בחצי האי ערב. ירושלים. ציון. הציונות שהקדימה את תיאודור הרצל באלף שנים, ציונות שלא היה צורך לחבר את היהודי אליה, משום שהיא הייתה חלק מובנה ממנו מיום היוולדו.
"לשנה הבאה בירושלים!" – זו לא הייתה רק תפילה, בקשה, ביטוי לצורך. זה היה הרבה מעבר לכך. זה היה חלום נואש, נווה מים במדבר של ייאוש. זו הייתה אמונה עזה של עם שהאמין באופן מוחלט בהבטחתו של אלוקי ההיסטוריה ונביאיו –
"ושב ה' אלקיך את־שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל־העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה. אם־יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך... והביאך ה' אלקיך אל־הארץ אשר־ירשו אבתיך וירשתה" (דברים ל ג-ה).
מעגל החיים של היהודי תמיד היה אחוז באהבה התמידית לציון. כאשר נולד ונימול, לאחר סעודת השמחה נאמרה ברכת המזון, והתינוק היהודי הקטן שמע את המילים:
"הרחמן הוא ישלח לנו משיחו הולך תמים... לבשר בשורות טובות ונחומים, לעם אחד מפוזר ומפורד בין העמים".
כבר אז הוא היה ציוני.
כאשר הגיע לגיל בגרות, בעת שנערך לו טקס הבר-מצווה, הוא קרא את הברכות שאחרי ההפטרה והכריז:
"רחם על ציון כי היא בית חיינו; ולעלובת נפש תושיע, במהרה בימינו. ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה".
אז כבר נעשה לציוני אדוק יותר.
כאשר נשא את בחירת ליבו, ברגע המשמח בחייו, הוא שבר כוס, זכר לחורבן ציון, כדי להזכיר לעצמו שכל עוד הוא נמצא בגלות וציון שבויה בידי זרים, לעולם לא תהיה שמחתו שלמה. והוא עמד תחת החופה ושמע את הברכות הנאמרות:
"שוש תשיש ותגל העקרה12, בקבוץ בניה לתוכה בשמחה, ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה... מהרה ה' אלקינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים – קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם..."
זוג ציוני התאחד יחדיו.
וכאשר נפטר היהודי מהעולם, פעמים רבות הוא נקבר עם שקית קטנה של עפר מארץ ישראל. אמנם הגוי מנע ממנו לבוא לאדמת ציון, אך הוא הצליח לכל הפחות להביא קצת ממנה לגלות, כדי שתלווה אותו בעת שנתו עד היום הגדול, שיבוא בלי ספק, ובו הוא ישוב לארצו. הוא מת ציוני.
בכל בוקר, כשהגיע היהודי לקריאת שמע המקודשת – "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", הוא הקדים לה את ההכרזה:
"והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ, ותוליכנו קוממיות לארצנו".
בכל יום הביט היהודי לעבר העולם העוין, השונא, המאיים לבולעו חיים, לחסל אותו ואת ילדיו. בכל יום הביט היהודי לעבר הנתונים ה'מציאותיים', לעבר המספרים והכוח והעוצמה של הגוי, וכשהפנה את גבו ונכנס לבית הכנסת, הרים עיניו לבוראו ולחש – "אף-על-פי-כן, אני מאמין, אני מאמין".
זו הייתה אמונה. זה היה חלום. זה היה חזון. זה היה צורך נואש ותשוקה, שקיננו בלב מציאות נוראה של אימה, של פחד ושל השפלה.
לשוב לציון ולא עוד! לא עוד אימה. לא עוד פחד. לא עוד השפלה. רק שלווה ורוממות וביטחון וריבונות. מדינה יהודית. החלום.
© כל הזכויות שמורות