פרק שנים-עשר: דמוקרטיה?

דמוקרטיה כיום במדינת ישראל? קשה לומר.

בקיץ של שנת תשל"ו (1976) הוזמנתי לתחנת המשטרה בתל אביב. מכיוון שההזמנה הגיעה בדמות שלושה בלשים לבושים אזרחית שהגיעו לקחתני לשם, שיקול הדעת שלי הנחה אותי שכדאי להיענות להזמנה. בהגיעי לתחנה, הממוקמת ברחוב דיזנגוף, הובלתי לחדר בקומה השלישית שדלתו הייתה חפה מכל סימן מזהה. אדם מקריח למדי ישב מאחורי השולחן והציג את עצמו בפניי בשם 'ברנר'. היה ניכר לעין שזהו מקום משכנם של משרדי השב"כ המקומיים, אותו שב"כ שסיפורי הגבורה שלו בסגנון ג'יימס בונד לעולם לא יכללו את מעשיהם נגד יהודים. 

'ברנר' החל בלא שיהוי מיותר ליידע אותי כי אינו מרוצה ממעשיי, ואמר לי ישירות: 

"איננו מזהירים יותר מפעם אחת, וכעת זו הפעם השנייה שבה אני אומר לך לחדול מזה" (מסר ברוח זו נמסר לי מהשב"כ כמה חודשים קודם לכן על ידי אחי). 

ראיתי לנכון שלא להצביע על הסתירה הפנימית שבדבריו, ותחת זאת שאלתי: 

"לחדול ממה? אמור לי בדיוק ממה אתה רוצה שאחדל, מלנשום?" 

'ברנר' לא היה משועשע. אכן, ברנרים לעולם אינם משועשעים, בהיותם חסרים את אותו חוש הומור, שהוא קו ההפרדה העיקרי בין האנשים הרגילים ובין בעלי המוח הרודני. 

"אינני נמצא כאן כדי להתווכח איתך", אמר. "אם לא תחדל, תצטער על כך". 

בכך הסתיימה השיחה, ואין צורך לומר כי לא 'חדלתי מזה', יהיה 'זה' אשר יהיה, והמשכתי במאבקי הרעיוני. כך אירע מה שאירע בלילה שאחרי צום י"ז בתמוז, בשנת תשל"ו (1976), בעודי מהלך לאיטי בנחת ברחוב חנה, רחוב קטן עם תאורה מועטת באזור שיכון חב"ד בירושלים, הממוקם בין שכונות סנהדריה לשכונת עזרת תורה. שבתי בדרכי ממסירת שיעור לקבוצה של ראשי הליגה להגנה יהודית, שהגיעו לישראל לקורס הנהגה בן שמונה שבועות. השעה הייתה קרוב לאחת-עשרה בלילה, והרחוב היה שומם מעוברים ושבים כאשר צעדתי לביתי. 

ואז שמעתי אותו. רחש קל ביותר מאחוריי, אולם אין ספק ששמיעתו הצילה את חיי. התחלתי להסתובב לאחוריי כדי לאתר את מקור הרעש, ושם, בתחילת דרך ירידתו, היה שק. שק עשוי בד יוטה הושלך מעל ראשי כדי שאלכד בתוכו. באופן אינסטינקטיבי נשכבתי על הרצפה, על הביוב, והתחלתי לצעוק בקול – "מחבלים! מחבלים!" התוקפים (הם היו שניים, כפי שראיתי לאחר מכן) היו מקצועיים ושיטתיים. לאחר שנכשלו בניסיונם ללכוד אותי בשק, ניסו להכות אותי במה שנראה כאלות ברזל כבדות. התחלתי להתגלגל הלוך ושוב והתמדתי בכך, תוך שאני צועק כל הזמן, מה שגרם להם קושי רב לכוון את מכותיהם לעברי, אף שבסופו של דבר הצליחו לגרום לי שבר ביד וחתך עמוק בראש. 

אילולא גרמה ההשגחה העליונה שאשמע את אותו רחש קל ושאראה את השק, הייתי נלכד בתוכו ובלי ספק הייתי נהרג. 

בינתיים החלו אנשים לצאת מבתיהם בעקבות הרעש, ומבעד לפינה הופיעה פתאום מכונית והתקרבה לעברנו. התוקפים נמלטו, ויכולתי לראות בבירור כי הם שניים. הם לא השמיעו שום קול בכל מהלך התקיפה, מה שמוציא מכלל אפשרות שהם היו גנבים או שודדים. 

אלו היו אנשיו של 'ברנר'. זה היה השב"כ, שהוציא לפועל את איומו, איומו של השב"כ של מדינת ישראל נגד יהודי. 

בשנים שחלפו מאז שמעתי סיפורים רבים על אודות השיטות שבהן עושים שימוש השירותים החשאיים של ישראל. יהודים הנאשמים על היותם "ימניים קיצוניים" ואשר לפי החשד תקפו או תכננו לתקוף ערבים הוחזקו בתאים קטנטנים שבהם לא יכלו לשכב, ולא נתנו להם שמיכות נגד הקור העז. העירו אותם שוב ושוב והציקו להם, לעיתים אגב נתינת שקי פלסטיק על פרצופם. האשמות כוזבות בעליל הומצאו, ועדים פשוט שיקרו. הבטחות ניתנו והופרו, ובאופן כללי אפשר לומר כי השתמשו בשיטות הגרועות ביותר של גיבור סיפורי ג'יימס בונד. 

שתי נקודות להבהרה: 

אין לי התנגדות ולו הקלה ביותר לכל שיטה המשמשת נגד אויבי ישראל השואפים להחריבנו. אולם מגונה ובלתי נסבל בעיניי שאותן שיטות משמשות נגד יהודים שאינם אויבי מדינת ישראל. אין דבר המסמל את התגויותה של המדינה היהודית יותר מלראות מי הם אותם אנשי שב"כ וכיצד קשיחותם כלפי אחיהם היהודים נובעת מהחסר המוחלט בכל זהות יהודית בנשמתם. 

שנית, אני אומר כל זאת משום שאין כל מצווה לשתוק כאשר יהודים סובלים מידי אחיהם היהודים. אין כל ביטוי של 'אהבת ישראל' בלשתוק לנוכח מעשי רשע הנעשים בידי יהודים לאחיהם היהודים. אכן, אהבת ישראל אמיתית מחייבת את האדם לזעוק בקול גדול נגד חוסר צדק הנעשה כלפי יהודים בישראל. 

קחו לדוגמה את היחס המזעזע והרודני שבו זכו שני בחורי ישיבה שנעצרו בהר הבית בכ"ב באייר תשמ"ט (27 במאי 1989). ההר, שהוא עצמו קרבן של חילול השם אדיר הנעשה בידי מנהיגי המדינה המתגויים, הוא מקום שאסור ליהודים להתפלל בו או להביע בכל דרך את זכותם לחופש דת במקום הקדוש ביותר בעבורם על פני האדמה. 

שני הבחורים הצעירים, דוד אקסלרוד ובן-ציון גופשטיין, הותקפו בידי כנופיית מוסלמים המקבלים שכר מהווקף הידוע לשמצה, שהוא המועצה המוסלמית הדתית העליונה, בהנהגת המופתי (ואין למצוא על פני האדמה עוד כנופיה כזו של שונאי יהודים). הבחורים הכו בחזרה ופצעו כמה מוסלמים, כאשר שוטרי משטרת ישראל, אף הם ערבים, תקפו אותם גם הם (רוב השוטרים בעיר העתיקה בירושלים הם ערבים – עובדה נוספת של חילול השם, חרפה נוספת, סיבה נוספת לזעזוע). השוטרים הערבים תקפו את שני הצעירים באלות, והיהודים השיבו מלחמה. הם נעצרו, הואשמו בתקיפת שוטרים "בנסיבות מחמירות" (זו הלשון) ונעצרו למשך חודשים בלא אפשרות להשתחרר בערבות. 

באיזו מדינה מערבית מתורבתת לא מאפשרים שחרור בערבות לשני אנשים צעירים שאין להם שום עבר פלילי, בשל אשמה מועטה כל כך יחסית? המטרה של מעצר אינה להעניש את הנאשם (הנאשם מוחזק כחף מפשע עד שתוכח אשמתו), אלא בסך הכול להבטיח את הופעתו במשפט. בישראל, לסירוב לאפשר שחרור בערבות (ואיני יכול לספור כמה פעמים זה קרה לי!) יש מטרה מוגדרת ומסוימת. ענישה. 

הנאשמים עשויים לצאת זכאים, אולם הם איבדו חודשים שלמים מחייהם. זהו נוהג מצוי במדינה. 

כך גם המנהג המזעזע של בית המשפט, כאשר הוא מחליט להשאיר חשוד במעצר משום שהוא מסרב "לשתף פעולה" עם המשטרה, כלומר הוא מממש את זכות השתיקה! שערו בנפשכם, לדוגמה, את המקרה של מאיר ברג ואוריאל ביגון, שני מתנחלים צעירים שהותקפו בידי ערבים בשומרון, ו"נחשדו" שפתחו באש והרגו ערבי. 

ישראל שמרה במתכוון חוקים קולוניאליסטיים ידועים לשמצה רבים מימי המנדט הבריטי, בהם האפשרות לעצור אדם למשך ארבעים ושמונה שעות בלא כל צורך להביאו בפני שופט. המדינה, כמובן, אינה מכירה בעיקרון המשפטי של 'הביאס קורפוס'2. המשטרה בקביעות מבקשת מהשופט לעצור חשוד לתקופה של עד חמישה-עשר יום; חמישה-עשר יום בכל פעם, עד שיחליטו להגיש כתב אישום, ואז הם מבקשים שהחשוד יהיה עצור עד תום ההליכים. שוב, יש כאן ניסיון להשתמש במעצר כדי להעניש אדם שבסך הכול נחשד, ואשר במדינה דמוקרטית באמת היה מוחזק כזכאי עד שיוכח כאשם. 

במקרה של שני המתנחלים המוזכרים לעיל, בכ"ו בסיוון תשמ"ט (29 ביוני 1989) ביקשה המשטרה מעצר של חמישה-עשר ימים נוספים. השופטת, בנותנה הארכת מעצר של עשרה ימים בלבד (מה שמלמד בבירור על הספקות שהתעוררו בקרבה), הצדיקה את ההחלטה להשאיר את החשודים במעצר בסגנון אורווליאני3 אופייני. אני מצטט מעיתון 'הארץ' (כ"ז בסיוון תשמ"ט – 30 ביוני 1989): 

"היא העירה, כי בכך שהחשודים מסרבים לשתף פעולה (כך אמרה השופטת!), הם מחזקים את גרסת המשטרה". 

צללים של 1984! לחשוד יש זכות יסוד לשתוק ואין להסיק מכך דבר. אכן, לפני החקירה החוקר מודיע לחשוד כי מוקנית לו זכות זו. ואז, אחרי שנאמר לחשוד כי אינו חייב לומר דבר, כי אינו חייב 'לשתף פעולה', אומרת השופטת כי מימושה של זכות יסוד זו בידי האזרח "מחזקת את גרסת המשטרה" שהוא אשם! 

וכן ישנו הנוהג המזעזע של המשטרה (שנעשה בו שימוש נגדי פעמים רבות) שבזמן הקראת האשמה מודיע קצין המשטרה לשופט, כי קיימת עדות "סודית" שאי אפשר להראותה לנאשם או לפרקליטו מ"סיבות ביטחוניות". לא רק שלנאשם ולפרקליטו אין צל של מושג על מה המשטרה מדברת ואיזו עדות קיימת נגד החשוד, אלא שפעם אחר פעם מתברר כי העדות ה"סודית" היא פתק שכתב קצין משטרה אחד לחברו, ובו הביע דעתו ש"יש לנו סיבות טובות להאמין כי פלוני אשם בניסיון רציני..." מובן שכל זה שטויות, אולם השופט גם מסופק וגם מורשם ברצינות לכאורה של הפתק, במיוחד כאשר הקצין המדובר שייך לשב"כ או למחלקה לשירותים מיוחדים. 

מה שקורה תמיד הוא שהשופט מחליט לעשות "פשרה", והוא מסכים למעצר אך למספר ימים קטן מזה שביקשו השלטונות. חוסר הצדק אפוא "מוגבל". החשוד שהיה אמור להיות חופשי אינו עצור מעתה לחמישה-עשר יום, אלא רק לשמונה או לעשרה. צדק שכזה... 

וישנו גם הנוהג המשטרתי האופייני לבקש להאריך מעצר של חשוד משום ש"טרם סיימנו לחקור את המקרה". האמת היא שמדובר במזימה צינית, ובמקרים שהיא נעשתה נגדי, הוכח כי מדובר בשקר גס. המשטרה מעולם לא טרחה לשאול אותי דבר על המקרה עד ליום האחרון שבו הייתי אמור להשתחרר, ואז הם הגיעו לשופט כדי לומר שטרם סיימו. 

וכמובן, הנוהג שלא להודיע לחשוד על "פשעו" מגיע לשיאו במושג 'מעצר מנהלי', שבו מושלך חשוד לכלא למשך שישה חודשים בלא משפט ובלא שאף ידע במה הוא מואשם. אחרי שישה חודשים יכול שר הביטחון לחתום על צו נוסף למשך שישה חודשים נוספים, וכן הלאה. 

בשנת תש"ם (1980), בלילו של 'יום ירושלים', הגיעו ארבעה בלשים לבושי אזרחית לביתי בשעה תשע וחצי בערב והראו לי נייר החתום בידי שר הביטחון. זה היה צו מנהלי המשליך אותי לכלא למשך שישה חודשים. כאשר שאלתי במה אני נאשם, נאמר לי כי במסגרת הצו איני רשאי לדעת זאת. עד היום אינני יודע מה הייתה האשמה, אך ידוע לי כי לא היה שום דבר משמעותי בכל הפרסה הזאת. ישבתי בכלא רמלה במשך כשמונה חודשים, וטעמתי ישירות את הצדק של ה"דמוקרטיה" הישראלית. 

העולם מבין את המושגים המנוגדים 'דמוקרטיה' ו'רודנות'. ברוב המקרים אפשר בנקל להבחין בין השניים, ואיננו מתקשים להצביע על כל מדינה ולומר לאיזו משתי השיטות היא שייכת. אולם ישראל הצליחה ליצור שיטה של דמו-רודנות, משטר רודני בלבוש חילוני המכיל תכונות רבות של משטר דמוקרטי. כלפי העולם החיצון זוהי דמוקרטיה, אולם בעבור אלו שהסתבכו עם המערכת הפנימית של שלטון זה – במיוחד כאשר הם נתפסים כקוץ מיוחד בגרונה של הממשלה – הטבע הרודני של המדינה ברור למדי. 

הצלחתה של הממשלה ביצירת אותה דמוקטטורה נובעת מהעובדה היסודית שיהודים רוצים להאמין אך לדברים טובים על אודות ארצם ומדינתם. הם אינם רוצים להאמין לעובדות על אודותיה שמנפצות את האשליות שהיהודים זקוקים כל כך להאמין בהן. ואולם דוד אקסלרוד ובן-ציון גופשטיין משמשים מוצגים ברורים עד כדי אכזריות במשפט ההאשמה של ישראל כמדינה דמוקטטורית. כמו גם אלן גודמן המסכן, שירה בשני מוסלמים על הר הבית. כל מי שמכיר את גודמן יודע כי הוא פשוט אינו שפוי. הוא אינו מסוגל לשלוט במעשיו. כאשר גוי אוסטרלי שרף את מסגד אל-אקצה שבהר הבית בשנת תשכ"ז (1967), הזדרזה ישראל להכריז כי הוא משוגע ולגרשו מהארץ. ואולם מכיוון שגודמן, שניכר לכול כי הוא משוגע, הוא יהודי, הרשויות בישראל היו חייבות לעשות אותו לסמל כלפי העולם בדבר ה"צדק" הישראלי. הוא יושב כיום, כפי שישב במשך שנים, לבדו בתאו בכלא רמלה, וככל שעובר הזמן הוא נעשה משוגע יותר. 

ישראל. לא המדינה היהודית שחלמנו עליה, ואפילו דמוקרטיה לא. אני יושב כאן, כאזרח, ומביט בה, ואני רואה את פרצופה של הדמוקטטורה. 

דמוקרטיה בישראל? שלטון חוק? חופש פוליטי? שום כלום. אלו מושגים שאפשר לעקם ולהשתמש בהם כדי לצבור כוח ולרסק כל אופוזיציה משמעותית. ואולם הנושא האמיתי הוא כוח. זה מה שאוחז אותם, את אלו הנמצאים בשלטון בישראל, הן הליכוד הן המערך. לא דמוקרטיה ולא חופש ולא צדק ולא חוק. כוח. כוחם שלהם. 

ומסיבה זו, אלו שלעולם לא יפסיקו לכרוע לפני מזבח ה'דמוקרטיה', לא חששו לרמוס אותה כאשר החליטו בשנת תשמ"ט (1988) לפסול מפלגה חוקית מלרוץ בבחירות, מפלגה שהם הבינו היטב כי היא מאיימת איום יסודי על עצם שלטונם, על עצם השיטה הקיימת, על עצם השלטון של בעלי השררה, שהחזיקו בשלטון בישראל זמן רב כל כך. 

בז' במרחשוון תשמ"ט (18 באוקטובר 1988) ספגה הדמוקרטיה הישראלית פצע אנוש, ונוצר תקדים שפתח את הדלת למותה הרשמי של הדמוקרטיה במדינת ישראל. באותו היום אִשרר בית המשפט העליון בישראל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול את תנועת 'כך' מלרוץ לבחירות לכנסת. אילו היה מדובר בהקרנת סרט תועבה, כל ארגוני החופש וזכויות הפרט היו באים להגנתה. אילו סרט או הצגה היו נפסלים על רקע היותם מסוכנים למוסר החברתי, אזי ארגונים יהודיים ליברליים, טמפלים רפורמיים ורבאייס רפורמים וקונסרבטיבים היו עולים על בריקדות לטובת 'חופש הביטוי' וה'הבעה', והיו דורשים שעקרון החופש ימומש גם כשמדובר בתועבה. אילו קבוצת אופוזיציה קיצונית עם קשרים לארגוני גרילה הייתה מוחרמת מהקלפי באל-סלבדור, היינו חוזים במחאות קולניות מעברם של יהודים ליברלים, הן מההנהגה ה'דתית'6 הן מזו הכללית. 

ואולם כאשר מדינת ישראל, שזה זמן רב מתפארת בהיותה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, מחליטה בבוטות שמפלגה פוליטית שכבר יושבת בכנסת ושלפי הסקרים עתידה לקבל שישה עד שנים-עשר מושבים, לא תורשה לרוץ – השתיקה הרועמת מכיוון היהודים הליברלים יותר ממחרישה. זוהי המציאות העומדת ברקע פסילתה של תנועת 'כך' בישראל. 

מפתה לומר, כמובן, שרמיסת הדמוקרטיה ברגלי חסידיה הישראלים והשתיקה שבעקבותיה בפי היהודים הליברלים באמריקה הן הניצחון המוחלט של תנועת 'כך'. והדבר נכון, כמובן, במובן זה שאין דבר שהיה יכול להדגיש את הצביעות שבעולם הערכים ה'ליברליים' וה'דמוקרטיים' של הממסד הישראלי והיהודי האמריקאי. אבל אי אפשר להסתפק בכך. 

כאשר בית המשפט העליון חבר לכנסת במטרה למנוע מהעם בישראל לממש את זכותו לבחור או לא לבחור בכהנא, הם הרסו את הדמוקרטיה והכשירו את המצב לאנרכיה. לשום ממשלה אין זכות להעז לומר לעם שממנו היא מנעה את הזכות לבחור בנציגים שהוא רוצה, שעליהם להסכים להגבלת בחירתם לאותן מפלגות שהממשלה רואה כמקובלות עליה. 

ההחלטה לפסול את 'כך' הכשירה למעשה מצב של אנרכיה ומהפכה. לא אני הוא שקורא לכך, אלא ההיגיון והתוצאה הבלתי נמנעת של עצם הפעולה שנעשתה. אנשים מפוחדים ונואשים שנשללה מהם בחירתם הדמוקרטית עלולים לקחת את העניינים לידיהם – כדי להציל את עצמם ואת ילדיהם. זה מה שהכנסת ובית המשפט העליון הועידו בעבור המדינה היהודית. 

העובדה שמאז הורתה של המדינה היהודית לא ממש התקיימה בה דמוקרטיה כפי שהיא מוכרת בעולם המערבי, אינה מפחיתה מחומרת המהלך של בית המשפט העליון, והיא אינה משנה את העובדה ששינוי יסודי ומשמעותי אירע כאן במתקפה על הדמוקרטיה. עד כה יכלו מושכי החוטים בשלטון בכמה מוקדים בישראל לרקוח את תבשיליהם בשקט והרחק מאור הזרקורים, ואילו הפעם הם הוכרחו – בשל פחדם מהכוח הפוטנציאלי של 'כך' – לדקור בגלוי ובאכזריות את החופש הפוליטי על קדמת הבימה, לעיני כול. לראשונה בוצע רצח פוליטי רשמי בישראל. סיפורו של אותו אונס-רצח רשמי של הדמוקרטיה במדינה היהודית החל למעשה כבר בתמוז תשמ"ד (יולי 1984), כאשר בתוצאה שהדהימה את כל הקשת הפוליטית בישראל, זכתה תנועת 'כך' במושב בכנסת. החדשות האלה האפילו אפילו על השאלה איזו מהמפלגות הגדולות זכתה במושבים רבים יותר. העובדה ש'כך', עם תקציב בחירות שהיה פחות מבדיחה, ואשר גונתה על כל צעד ושעל של החיים הפוליטיים והאינטלקטואליים בישראל, ואשר נכשלה כבר בשלוש מערכות בחירות קודמות, הצליחה לזכות במושב בכנסת, הכתה בהלם את הממסד בישראל. 

ובנקודה זו, העובדות האמיתיות בדבר ה"דמוקרטיה" ו"החירות הפוליטית" בישראל התגלו לעין כול. 

המשקיף לאחור על האירועים מאז בחירת 'כך' לכנסת בשנת תשמ"ד (1984), יוכה בתדהמה לנוכח השנאה התהומית ולנוכח רמיסתן של זכויות בסיסיות. הוא ייוותר המום בהביטו על רמת החריפות – ההשמצות, השקרים, ציורי הפרצופים המעוותים והעובדות המסולפות 

וכמובן, כל זאת מצד אנשים המתפארים בתרבות, בהגינות, בסובלנות דמוקרטית וביכולת אינטלקטואלית לדון בכל הסוגיות באופן מדעי, רגוע ושכלי. שנאתם היא דבר רעיל, קטלני. רודנותם אינה נתפסת בהיגיון. 

הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים7 של ישראל החליטו כי מאיר כהנא, חבר כנסת שהם מתנגדים לו בכל תוקף, לא יורשה אפוא להופיע בתוכניותיהם; לא תדווחנה הצהרותיו; לא תסוקרנה מסיבות העיתונאים שלו. עיתונות צהובה עם שקרים בוטים ומכוונים החלה לפרוח, הכול כדי להכפיש ולהשמיץ. 

משרד החינוך מחליט כי מאיר כהנא, חבר כנסת, לא יורשה להופיע בפני תלמידים. זאת בשעה שערבים וקומוניסטים מדברים בחופשיות בבתי הספר הממלכתיים. מדיניות דומה הוכרזה באוניברסיטאות בישראל, שבהן מתהלכים בחופשיות סטודנטים ודוברים תומכי אש"ף, אך לא חבר כנסת נבחר. בתי הספר התיכוניים חנכו קורס חובה על 'כהניזם', שלא רק היה מלא שקרים, זיופים והכפשות, אלא היה גם שטיפת מוח פוליטית בוטה שלא הייתה מביישת את המשטרים הרודניים של מדינות פשיסטיות וקומוניסטיות. 

צה"ל, שמעמדו הניטרלי והא-פוליטי חייב להישמר על מנת לאחד ולא לקרוע קרע נוסף במרקם העדין של העם, יצא במסע של שנאה וביזוי כלפי מאיר כהנא, חבר כנסת, והכריח חיילים להשתתף בהרצאות של שמאלנים שהטיפו שנאה וארס קטלני. תחנת הרדיו 'גלי צה"ל' הקדישה יום שלם למתקפה חסרת מעצורים על מאיר כהנא, חבר כנסת, לרבות גינוי "פשעו" – שאיפתו לקיים את החוק היהודי במדינה היהודית. 

חוקי הכנסת השתנו במשך שנה אחת יותר משהם השתנו בכל שלושים ושש השנים הקודמות של המדינה, הכול במטרה להגביל ככל האפשר את מאיר כהנא, חבר כנסת, מלממש את זכותו לנאום ולהגיש הצעות חוק. 

יו"ר הכנסת נטל לעצמו את הזכות לפסול כל הצעת חוק שלטעמו היא 'גזענית'. הוא עצמו החליט מהו 'גזעני' ולא היה חייב ליתן דין וחשבון לאיש ולהסביר על סמך מה החליט, או בכלל, מי העניק למאן דהו את הזכות להחליט מה רשאי ומה אינו רשאי להציע חבר נבחר בכנסת. לא הופתעתי אפוא, שכאשר הצעתי חוק ש(בלא ידיעת היו"ר) ציטט מילה במילה את הפוסק הגדול הרמב"ם, הוא פסל אף אותו, מטעמי 'גזענות'...8 

חברי כנסת צעדו החוצה מאולם המליאה כאשר מאיר כהנא, חבר כנסת, עמד לדבר, ובכך הצדיקו את יציאת נציגיהן של מדינות ערב, מדינות הגוש הקומוניסטי ומדינות העולם השלישי מאולם המליאה של האו"ם כאשר עלו לנאום דוברים ישראלים, שהם ראו אותם כגזענים משום שהם ציונים. 

זכותו הפרלמנטרית של מאיר כהנא, חבר כנסת, לנוע בחופשיות ברחבי הארץ, הוגבלה בעקבות הצבעה בכנסת, מעשה חסר תקדים בתולדות המדינה. זכותי לשלוח דואר מהכנסת בלא תשלום ניטלה ממני9 – תקדים נוסף. 

נשיא מדינת ישראל קיבל בברכה למשכנו חברי כנסת קומוניסטים וערבים תומכי אש"ף וסירב לקבל את מאיר כהנא, חבר כנסת יהודי ציוני. ראש ממשלת ישראל10 אמר כי אינו מחשיב את חבר הכנסת מאיר כהנא לחלק מהעם היהודי, ובכך פתח את הדלת בפני יהודים דתיים שיבואו להציע הצעות דומות ביחס ליהודים אחרים. 

היה עוד – עוד "דמוקרטיה". 

נוער שמאלני במדים כחולים, חברי תנועות הנוער הפוליטיות, פניהם מעוותות בגועל בלתי נתפס, פיהם מלא בקללות, ידיהם מורמות אל על בתנועות מגונות והם מיידים ביצים ואבנים על יהודים אחרים שתמכו ב'כך', הופיעו בכל עיר בארץ. 

בשבוע של הסתה מפי חברי כנסת ומפי גלי צה"ל נקראו יהודים לבוא לגבעתיים כדי למנוע פיזית את קיומה של עצרת עם של תנועת 'כך'. ראש עיריית גבעתיים הכריז כבר קודם לכן – "הרגו אותם כשהם עוד קטנים!" והם באו באלפיהם, רובם חברי קיבוצים. מאות אוטובוסים, אלפי אנשים. הם הגיעו חמושים. חמושים בשנאה שניכרה על פניהם, שנאה שאפשר לגעת בה, יותר מכך – להריח אותה. והם באו עם אבנים ועם מוטות ברזל. הם באו בשם ההומניזם ובשם השנאה לאלימות – כדי לשנוא ולהרוס. 

בעוד מכוניתי נוסעת לעבר בימת הנואמים, היא הוקפה במאות מהם – מקללים, צועקים, דופקים על החלונות, בניסיונם להפוך את המכונית. ואז ניפצה אבן ענקית את השמשה הקדמית, והקהל היה משולהב בציפייה לבאות. רק התערבותם הדחופה של השוטרים ואנשי משמר הגבול הצילה ארבעה יהודים מלינץ' בידי אבירי הסובלנות והדו-קיום. 

ולמחרת, בעיתון 'על המשמר', ביטאונה של מפלגת מפ"ם11 המרקסיסטית, הופיע מאמר קורן מאושר תחת הכותרת – "כמה נעים לראות שמאל אלים..." והוא הוסיף: "היה זה מראה משובב נפש לחזות במדריכי שמו"צ ['השומר הצעיר'] ו'הנוער העובד' וסתם אזרחים, שומרי חוק וסדר, משליכים בחמת זעם ביצים, עגבניות ואבנים ומנופפים באלות"לג. 

השאלה הנשאלת לנוכח התנהגות פסיכופתית זו של יהודים הן בישראל הן בארצות הברית היא – למה? מה אוחז בצורה אובססיבית כל כך מנהיגים יהודים ומה מניע אותם להביע שנאה חסרת תקדים שכזו וזעם חושני כל כך? מהי שנאה זו ומהו פחד זה? 

הרי ברור, כי זה מה שעומד מאחורי הארס הבלתי רציונלי הזה. פחד. פחד מפני הדברים ש'כך' אומרת. פחד מפני הרעיונות המאיימים על עצם היציבות האינטלקטואלית ועל עצם תפקודם של יהודים ששכנעו את עצמם שהיהדות עולה בקנה אחד עם מושגים נוכריים שהם סוגדים להם מדי יום ביומו. ואז מגיעה 'כך' וזועקת – "לא, המלכים היהודיים ערומים! לא, ישנה סתירה שאינה ניתנת לגישור בין היהדות ובין כמה מהערכים המקודשים ביותר של המערב – דמוקרטיה מערבית, שוויון פוליטי, אינטגרציה, זכויות הפרט. אין עצב רגיש וכואב יותר שהיה אפשר לפגוע בו; אין עינוי אינטלקטואלי גדול יותר שהיו יכולים לשאת. 'כך' היא תופעה המסכנת את המנהיגים היהודים המתייוונים יותר מכל ארגון ערבי, יותר מכל גוף צבאי אנטי יהודי. שכן 'כך' למעשה הכריזה מלחמה על כל הצביעות והזיוף העומדים ביסוד עצם היציבות הנפשית של המנהיגים היהודים המבוללים רוחנית. זו הסיבה הפסיכולוגית העמוקה שבגינה הם הכריזו מלחמה על 'כך', ומסיבה זו הם לא יבחלו בשום אמצעי, בשום צעד אכזרי ושפל, כדי לחסל אותה. 

ואולם יש סיבה יסודית, גסה וחייתית הרבה יותר, העומדת ביסוד ההחלטה המעשית, הפרקטית, לחסל את 'כך', והיא – האובססיה והתאווה להיאחז בשלטון. שלטון. 

זה מה שהוביל לשיאו של הביזיון – ההחלטה השערורייתית של כנסת ישראל – שאושררה בבית המשפט העליון – פשוט לפסול את 'כך' מלהתמודד בבחירות. כמובן, זו הייתה תוצאה של הפחד הממשי שאחז בממסד בישראל מפני כוחה ההולך וגובר של 'כך', בעיקר בקרב הנוער – דור שלם של מצביעים חדשים – ובקרב בני עדות המזרח, שהם רוב אוכלוסיית ישראל12. סקרים פרטיים הראו כי 'כך' זוכה לעשרה עד שנים-עשר מנדטים, והדבר הרעיד את עמוד השדרה של המאפיה המנהלת את מדינת ישראל באופן זה או אחר מאז הורתה. 

הכותרת מעל תוצאות הסקר השבועי של העיתון 'חדשות' הכריזה: "ומי קיבל ברמת גן 13.6%?" אלו העוקבים אחר התוצאות השבועיות של העיתון יכלו לנחש את התשובה מתוך הטון הדיכאוני בעליל של הכותרת. התשובה הייתה, כמובן, תנועת 'כך', והעיתון החל את פרשנותו במשפט – "'כך' שלישית גם ברמת גן". 

זה היה הסקר האחרון עד אז מסדרה של סקרים מחרידים (הן לימין הן לשמאל) שנערכו החל מט' בתמוז (24 ביוני) מטעם העיתון השמאלני, שהחליט לסקור את העדפות הבוחרים במתכונת שונה מזו שנקטו יתר העיתונים. המתכונת המקובלת הייתה סקרים קלסיים, שבהם שואלים את הבוחרים במי הם מעוניינים לבחור. הן העובדה שסקרים אלו הוכחו כבלתי נכונים בשלוש מערכות הבחירות האחרונות (תשל"ז, תשמ"א ותשמ"ד – 1977, 1981, 1984), הן ההרגשה הברורה שסקרים אלו, שהראו שוויון בין הגושים ימין ושמאל פשוט אינם משקפים את נטיית רוחו של העם – נטייה ניצית – שתי עובדות אלו הובילו את עורכי העיתון לסקור את הבוחרים באופן שונה. הם החליטו למקם בכל שבוע בעיר אחרת קלפיות ממשיות, שבהן אנשים באמת יטילו פתק ו'יצביעו'. מבחינת 'כך', מאז ומתמיד נחשבו הסקרים המסורתיים לבדיחה, שכן הם התעקשו שהמפלגה השנויה במחלוקת תזכה לכל היותר בשלושה מנדטים, קביעה שכל מי שנכח ולו בשתי עצרות עם ליליות של 'כך' ראה בנקל שהיא מגוחכת. 

אנשי 'חדשות' חשו בכך גם הם, והבינו אל נכון כי אנשים שמתכננים להצביע 'כך' אינם מתכוונים להודות בכך בפני סוקר זר זה או אחר. וכך נולדה ההחלטה להציב קלפי שבו אנשים יוכלו לתת ביטוי לכוונותיהם האמיתיות תוך שמירת פרטיותם. 

וכך התחילו לפעול סקרים אלו, שאי אפשר לתארם אחרת מ'מחרידים' בעבור מפלגות הימין והשמאל כאחת. חודשיים וחצי של סקרים הראו את תנועת 'כך' באופן יציב כמפלגה השלישית בגודלה בקרב הבוחרים, ועובדה זו עשתה את המהלך לפסילת כהנא ו'כך' להיסטרי מתמיד. 

זה התחיל כבר בט' בתמוז (24 ביוני), כש'חדשות' פרסם תוצאות של שבועיים של הצבעה בשלושה מקומות בתל אביב. כך החל אז מאמר הפרשנות של העיתון – "טעם הקהל המודגש ביותר בשבועיים האחרונים הוא זה של 'כך' וכהנא. להיכן שלא תלך, ובכל קלפי שלא תציב, הוא מתמודד על המקום הרביעי. רביעי כלפי מעלה". מה שהִכּה בהלם את העיתון השמאלני הוא העובדה ששניים מהאזורים בתל אביב שבהם הוצבו הקלפיות היו מעוזים של שמאלנים וליברלים – הלונה פארק בגני התערוכה וכיכר דיזנגוף. למרות זאת קיבלה 'כך' 6.1% (8 מנדטים כמעט) בראשון ו-5.7% (7 מנדטים) בכיכר דיזנגוף, אחד המקומות האחרונים שעליהם אפשר לחלום שתהיה בו תמיכה בכהנא בשיעור שכזה. ואולם הקלפי השלישית הייתה המשמעותית מכולן. העיתון הציב אותה באזור יד אליהו, שבו המתינו חיילים לעלייה לאוטובוסים. שם קיבלה 'כך' תוצאה מהממת של 19.1% מהמצביעים, רק 1.1% פחות מהליכוד, המפלגה המובילה! 

השבוע שלאחר מכן רק הוסיף לחרדה, כשהקלפי בתחנה המרכזית בנתניה העניקה ל'כך' 10.8% (13 מנדטים כמעט) ומיקמה אותה שלישית, אחרי הליכוד והעבודה. עורך 'דעת קהל' ב'חדשות' כתב: "נדמה לי שאם לא יצליחו לעצור את הצתת היערות שבתחום הקו הירוק, 'כך' וכהנא יכניסו פלנגה לכנסת". אבל המצעד של 'כך' המשיך בדרכו. 

בכ"ג בתמוז (8 ביולי) היה תורה של ירושלים, והקלפי במרכז העיר נתנה ל'כך' 11.2%, שוב מקום שלישי, אך הפעם רק שלושה אחוזים פחות מהעבודה!לה הלאה, לעפולה. 

בעיר זו, שבעמק יזרעאל, בחרו ב'כך' 9.2%, והתיאור של 'חדשות' החל במילים אלו: "התוצאות מתחילות לחזור על עצמן. כהנא תפס השבוע את המקום הרביעי, הפעם בתחנה המרכזית של עפולה... על פי קלפי 'חדשות' שהוצבה במהלך חמשת השבועות האחרונים... במקומות שונים בארץ... כהנא מתמודד מול התחיה על המקום השלישי ברשימת המפלגות. פחד אלוקים"לו. 

תוצאות ח' באב (22 ביולי) הגיעו משתי ערים, בת-ים ומעוז מפלגת העבודה, חולון.לז בבת-ים שוב הגיעה 'כך' למקום השלישי, עם 10.3% מהבוחרים, ובחולון, מקום שבו מאז ומתמיד ניסו שמאלנים מאורגנים לפוצץ עצרות עם של 'כך', השיגה התנועה 6.7%, הישג שהיה בעינינו מדהים אף יותר. הפרשן של 'חדשות' כתב: "ההבדל הגדול בין תוצאות הסקר של חנוך סמית לבין תוצאות סקרי טעם הקהל ב'חדשות', מטריד אותי לא מעט. סמית, הסוקר הרשמי של 'העבודה', הגיע לממצאים שטוענים... כהנא יזכה בשני מנדטים בלבד..."לח 

אולי בשל החום הקיצי כמו גם בשל האימה מפני תוצאות הקלפי, עלה 'חדשות' בשבוע שלאחר מכן לחוף הכנרת. אך שום דבר לא השתנה. הפעם קיבלה 'כך' 8.6%, ומהטון שבמאמר הנלווה היה אפשר לחוש כי תחושת חוסר האונים הולכת וקונה שביתה. 

בכ"ב באב (5 באוגוסט) הוכרזו תוצאות הבחירות בחיפה, שפעם הייתה מעוז של מפלגת העבודה והשמאל, תחת הכותרת – "פעם קראו לה חיפה האדומה". 'כך' שוב הגיעה למקום השלישי, עם 8.8% מהבוחרים,לט וסיכום של כל הסקרים עד אז הראה את 'כך' במקום השלישי, עם קצת פחות מעשרה אחוזים (9.7%) מקרב הבוחרים, קרוב לשנים-עשר מנדטים. העיתון לא יכול להימנע מהערה מרירה על אודות בית המשפט העליון שאפשר ל'כך' לרוץ בשנת תשמ"ד (1984)13 ועל אודות מאה ותשעה-עשר חברי הכנסת האחרים ש"למול עיניהם הרואות עשתה התולעת (כהנא) נפשות ומלאה רימה את כל הארץ". 

בשבוע שלאחר מכן התרבתה ה'תולעת' עוד, והעיתון האומלל יכול רק לדווח כי במרכז באר שבע הגיעה 'כך' למקום השלישי הרגיל שלה, הפעם עם 11.9%, 14 מנדטים בערך. 

ואז הגיעה תורה של רמת גן הבורגנית, ועימה הכותרת – "ומי קיבל ברמת גן 13.6%?" למען האמת, התוצאה ברמת גן הדהימה כל כך את אנשי העיתון, עד שהם החליטו להציב מיד קלפי נוספת 'לבקרה'. בלי הודעה מוקדמת הוקמה במהירות קלפי נוספת באותה כיכר. שום דבר לא השתנה. כהנא שוב היה שלישי.מ 

עוד שבוע אחד נותר לפני שהעיתון הרים ידיים בייאוש והפסיק את ההצבעות. בניסיון נואש אחרון להראות את חולשתה של 'כך', הקים העיתון את הקלפי שלו בבסיס הכוח השמאלני, גבעתיים. גבעתיים הייתה לסמל הניסיונות האלימים והמיליטנטיים לעצור את כהנא ואת 'כך'. באלול תשמ"ה (ספטמבר 1985) אלפי שמאלנים, ובהם חברי קיבוצים שהוסעו למקום מכל רחבי הארץ, ניסו באלימות לפוצץ עצרת עם חוקית של 'כך'14. 

זו הייתה העיר שעליה בנה 'חדשות' שתראה כי חלקים נכבדים בישראל דוחים לחלוטין את 'כך'. וזו העיר, שבקלפי של 'חדשות' נתנה לאותו "ארכי-גזען" לא פחות מ-4.2% (5 מנדטים), תוצאה שהדהימה את השמאל יותר מכל התוצאות בעיירות הפיתוח ובשכונות העוני, שנחשבו למעוזים של כהנא. וכך הכריזה הכותרת המטופשת וחסרת האונים של 'חדשות': "גם גבעתיים קלטה אותו..." 

עתה פרסם 'חדשות' את תוצאותיו הסופיות: במקום הראשון, הליכוד עם 34.4%. במקום השני, העבודה עם 24.6%, ובמקום השלישי, 'כך' עם 10.1% או קצת יותר משנים-עשר מנדטים. 

ומעט פרשנות של 'חדשות' המתלווה לתוצאות הסקר: "כהנא יושב עמוק-עמוק בכל חלק ארץ. הוא היחיד מבין כל המפלגות הקטנות שמחזיק בגרעין מוצק ויציב של בוחרים בכל נקודת יישוב. בשתים-עשרה קלפיות שונות, במהלך חודשיים וחצי של בחינה וסקירה, כהנא לא יורד מחמשה אחוזים של בוחרים, היכן שלא תשים את הקלפי". 

אלו היו עשרה שבועות של 'הצבעה' ממשית בקלפיות. עשרה שבועות שהציגו את 'כך' במקום השלישי, עם 12 מנדטים. זו הסיבה שבגינה כל אלו שיודעים לקרקר על 'דמוקרטיה' וסוגדים לה ומשתחווים לרגליה כל אימת שהנידון הוא זכות הצבעתם של הערבים, הכריזו – בלא לחשוב פעמיים – על כוונתם לרמוס את הדמוקרטיה ולפסול את תנועת 'כך', שזכתה לתמיכה רחבה מקהל הבוחרים. מסיבה זו המפלגות ה'דמוקרטיות' החליטו לשלול את זכותם של יותר ממאתיים אלף בעלי זכות בחירה להצביע למפלגה שהם רוצים. זו הסיבה לאימה ולפניקה שאחזו בממסד הפוליטי בישראל משמאל ומימין – ובייחוד, מימין. 

הכותרת של העיתון 'חדשות' בי' באלול (23 באוגוסט) הכריזה: "פרס ושמיר ישתפו פעולה לפסילת רשימתו של כהנא".מב 

לא היה דבר שביכולתו להמחיש באופן ברור וגלוי יותר את המאמץ המשותף של הימין והשמאל להרוג בכל מחיר את התופעה ששמה תנועת 'כך'. 

בכל השנים שקדמו לכותרת הזאת ובשבועות שאחריה, הסיבה שניתנה לכך הייתה 'גזענותו' של כהנא ושלילתו את ה'דמוקרטיה'. אמנם מתבוננים מציאותיים וממולחים יותר ידעו להצביע לעבר הידיעה המרכזית ב'חדשות' שהופיעה יום קודם לכן. 

שם נאמר, כי ראשי הליכוד לקו בהלם עקב סקר סודי שהזמינו, שהראה כי תנועת 'כך' של כהנא עתידה לזכות אף בשבעה מנדטים בבחירות הקרובות. והשבועון הירושלמי 'מעורב ירושלמי' (י"ג באלול – 26 באוגוסט) דיווח על סקר סודי דומה של מפלגת העבודה, שנתן לכהנא שמונה מנדטים. ידיעות אלו אישרו את התוצאות המדהימות שהופיעו בסדרת קלפיות הדמה השבועיות של העיתון 'חדשות'. 

התוצאות של כל הסקרים האלה היו מנוגדות כל כך לתוצאות הסקרים ה'רשמיים', שהתעקשו לומר כי מפלגתו של כהנא תזכה לכל היותר בשלושה או בארבעה מושבים, עד שהכתבים החלו לנהור לעבר עצרות העם של תנועת 'כך' כדי לחקור ולברר מה בעצם קורה כאן. עד לנקודה זו, כלי התקשורת פשוט החרימו את תנועת 'כך'. 

מה שראו אימת את חששותיהם הגדולים ביותר. הקהל לא רק שהיה גדול, הוא היה גם נלהב במידה ניכרת, שונה כל כך מהקהל המתוכנת והמתוזמר שהופיע בעצרות של הליכוד והעבודה. גרוע מכך, מבחינתם של אנשי התקשורת העוינת והמפלגות האחרות, הקהל הורכב ממספר חסר פרופורציה של צעירים, כולל רבים שיצביעו לראשונה בשנת 1988, או אולי אפילו אז עדיין לא, אולם קריאותיהם הקצובות והנלהבות – 'כהנא!' ו'כהנא לשלטון!' הבהירו לאוזני כול כי דור שלם של מצביעים חדשים, צעירים, עשו את מאיר כהנא למה שהיה מנחם בגין בעבור אבותיהם. ולא היה אחד ששכח שאבות אלו, שרובם המוחלט היו בני עדות המזרח, והם שהרכיבו את רוב האוכלוסייה – הם שהביאו את בגין לשלטון. 

לפתע פתאום נפלה ההכרה על המפלגות ועל התקשורת – ששילבו ידיים כדי להחרים את כהנא – כי כל מאמציהם במשך ארבע השנים האחרונות היו לשווא. 

'כך' עבדה ללא לאות במשך ארבע שנים, בעוד שאר המפלגות נחו על זרי הדפנה ונהנו ממנעמי השלטון. כמעט בכל לילה נערכו עצרות עם של 'כך' – שתיים בכל לילה – בכל מקום בישראל. לא הייתה עיירה או כפר שלא הופעתי בהם פעמיים לפחות – מקומות שלא דרכה בהם כף רגלו של חבר כנסת במשך ארבעים שנה. לא הייתה עיר שלא הופעתי בה שמונה עד עשר פעמים, במרכזי הערים ובשכונות המצוקה. 

המסר הברור של 'כך' ביחס לבעיה הערבית, ואפילו יותר מכך, המסר ביחס למה שנעשה לספרדים בידי המפלגות השמאלניות הנשלטות ברובן בידי אשכנזים15 – מסרים אלו זכו לתמיכה נלהבת ביותר. עתה נאלצו המפלגות להתמודד עם פרי המאמץ שעשינו ועם זלזולם עד כה בתנועת 'כך'. 

וכך נכתב במאמר המערכת של העיתון הנפוץ במדינה, 'ידיעות אחרונות', בי"א באלול (24 באוגוסט): 

"לא יאמן כי יסופר, אבל אמת לאמיתה: שמיר ופרס מסכימים זה עם זה בדבר אחד – הצורך להוציא את תנועת 'כך' אל מחוץ לחוק, כדי למנוע ממנה לרוץ לכנסת. עכשיו לא נותר אלא לראות מי מהם יטול את היוזמה, כדי להוציא את הכוונה הטובה והנכונה אל הפועל".מג 

הדמוקרטיה הישראלית נכנסה להילוך גבוה. 

למעשה, האסטרטגיה שנקטו יוזמי הפסילה התבססה על הפעלתם של שני חוקים שהועברו בכנסת בעקבות הניסיון הבלתי מוצלח לפסול את 'כך' בבחירות של שנת תשמ"ד (1984). אז, ועדת הבחירות המרכזית אכן הצביעה בעד פסילת מפלגתו של כהנא, אולם בית המשפט העליון קבע כי מכיוון שאין חוק המסמיך את ועדת הבחירות לנקוט צעד כזה, אי אפשר לפסול את 'כך'. ואולם כבר אז דאג בית המשפט להנחות בבירור את הכנסת, כי העברתו של חוק כזה אכן תועיל ושופטי בית המשפט העליון בישראל יאשררו פסילה כזו. בדיעבד אפשר להבין כי הגישה המקילה של בית המשפט כלפי 'כך' בשנת תשמ"ד (1984) נבעה מהעובדה שאיש לא האמין אז כי היא תזכה ולו במושב אחד, שלא לדבר על להיות לבעלת כוח העשוי להחזיק במאזני השלטון בעת הקמת ממשלה. 

כך או אחרת, הכנסת נחפזה להעביר תיקון לחוק יסוד הכנסת (סעיף 7 א'), תיקון מס' 9 שקבע: 

"רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם במטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע, אחד מאלה: 

1. שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי; 

2. שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה; 

3. הסתה לגזענות. 

התיקון לא הגדיר לצורך העניין מהי 'דמוקרטיה' ולא מהי 'גזענות', ומעבר לכך, הייתה בו סתירה פנימית מבולבלת שהפכה את כל המערכת הפוליטית ללעג ולקלס. עובדה זו הייתה אבן היסוד בקו ההגנה של 'כך', כפי שנראה בהמשך. 

החוק השני, שהועבר כעבור יותר משנה, בעקבות לחץ אדיר מהשמאל, הגדיר את המונח 'גזענות' כדלהלן: 

"גזענות – רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע, או למוצא לאומי-אתני". אולם בעקבות התנגדותן של המפלגות הדתיות, שחששו בצדק כי הגדרה כזו תשמש בנקל נגד גופים דתיים, נעשה תיקון לתיקון, בזה הלשון: 

(תיקון מס' 20) תשמ"ו 1986. ב. פרסום מותר. "פרסום ציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה, או שמירה על פולחן של דת, לא יראו אותם לעבירה לפי סעיף 144ב, ובלבד שלא נעשה מתוך מטרה להסית לגזענות".מה 

כשהם חמושים בכליה של הרודנות הדמוקרטית, החלו במלוא המרץ במסע לפסילת 'כך'. שנים קודם לכן הכריז היועץ המשפטי לממשלה דאז, יצחק זמיר, כי 'כהניזם' (שם עצם שהומצא בידי הרודנים השמאלנים בישראל) הוא שם נרדף ל'גזענות' (כך על פי לשונם). שר המשפטים דאז משה נסים מהליכוד, הוא שהוביל את המאבק לקידום החקיקה המוזכרת לעיל, ולא מעט תהו מה היה אומר על כך אביו המנוח, הרב הראשי הספרדי. 

ההיסטריה שנוצרה סביב ה'כהניזם' הובילה לשיא הביזיון – השוואת כהנא והצעות החוק שלו לנאציזם ולחוקי נירנברג. כעת, עם הבחירות שבפתח, כשהסקרים מכים את כולם בהלם, החלו כלבי הציד לשחרר את חרצובות לשונותיהם. כבר בח' באב תשמ"ח (22 ביולי 1988) כתב אשר וולפיש מהעיתון השמאלני והאנטי דתי 'ג'רוזלם פוסט' מאמר שכותרתו "האם כהנא ירוץ בבחירות הקרובות?" המאמר, שהיה עוין לכהנא באופן מובהק, הכריז כבר אז על פסילתה הבלתי נמנעת של 'כך'. 

בכ' באב (3 באוגוסט) היה יו"ר מפלגת המרכז האנטי דתית אמנון רובינשטיין16 הראשון שביקש רשמית מוועדת הבחירות לפסול את כהנא. העובדה ששום רשימה לכנסת טרם הוצעה, שכן החוק עדיין לא אפשר זאת, לא הרתיעה את רובינשטיין, שבתפקידו כשר התקשורת פעל לנטילת זכותו של כהנא כחבר כנסת לשלוח דברי דואר מבניין הכנסת בלא תשלום. 

בלי להיכנס לפרטי פרטים, חשוב להעריך את הבוז המוחלט והגלוי כלפי הדמוקרטיה ואת ההגינות שבחוק שחוקקה הכנסת, המעניק לוועדת הבחירות המרכזית את הזכות לפסול מפלגה על בסיס פרשנות החוק כפי שהיא מבינה. 

חשבו על כך בשימת לב. ועדת הבחירות המרכזית של הכנסת, גוף פוליטי מובהק, המורכב מכל המפלגות הפוליטיות שבכנסת. לגוף פוליטי ניתנת הזכות החוקית לפסול קבוצה פוליטית מתחרה! דמוקרטיה במיטבה. וגם הגינות פוליטית. 

במסגרת ציד המכשפות של מחנה השמאל הביא כעת תום שגב מעיתון 'הארץ' מכתב מקורא, שבחלקו אמר: 

"בשבועות הקרובים, כל העיתונים יעמדו בפני פיתוי – כהנא יציע לפרסם מודעות בחירות. אני מתחנן בפניכם לדחות את מודעותיו על-אף הפיתוי הכספי. אני קורא בזאת לכל המפלגות הדמוקרטיות להכריז בפומבי, כי לא יפרסמו מודעות בעיתונים אשר יקבלו מודעות מ'כך', כפי שאינם יושבים במליאת הכנסת בשעה שהוא עומד לדבר17". 

ומה דעת שגב? השמאלן מ'הארץ' הגיב: 

"המכתב היה חתום על ידי 'אזרח'. אינני בדיוק אוהב מכתבים בעילום שם, אבל האיש צודק". 

אין צורך לומר כי הצעה דומה ביחס לאחת המפלגות הערביות התומכות באש"ף או למפלגה הקומוניסטית המשמשת בובה של מוסקבה הייתה נתקלת באש צולבת מעברם של כלבי השמירה של חופש הביטוי. 

ואז הגיע סקר סודי של הליכוד, שנתן לכהנא שבעה מנדטים. וכך תיאר זאת העיתון 'חדשות' (ט' באלול – 22 באוגוסט): 

"הממצאים התקבלו בתדהמה בין שרי הליכוד, שהופתעו בעיקר משיעור התמיכה בכהנא בקרב המצביעים הצעירים".מו 

פגישת חירום של ראש הממשלה שמיר עם יועציו הבכירים הובילה להחלטה – לעשות הכול כדי לפסול את כהנא. 

'כך' וכהנא היו מעתה לאובססיה בעבור שאר המפלגות, ובעיקר בעבור הליכוד. 

מאמרי מערכת בעיתונות, עימותים טלוויזיוניים בין אמנון רובינשטיין, שונאו של כהנא, ובין אהרן פאפו (עורך הדין שעתיד לייצג את 'כך' בפני בית המשפט העליון); מתקפות ברדיו על כהנא מפי דן מרידור מהליכוד וחיים רמון מהעבודה (בדרך כלל הם יריבים מרים, אולם בשאלת כהנא הם הופכים לחברים נלבבים); הודעות לעיתונות מפי שמיר, משה ארנס ושאר מנהיגי הליכוד, הנשבעים שלא רק שיהפכו שמיים וארץ כדי לפסול את 'כך', אלא גם שאם יבלום בית המשפט העליון ניסיון כזה, הם לעולם לא ייכנסו לקואליציה עם כהנא. 

העובדה המכוערת היא שבשנת תשמ"ח – 1988, בניסיונותיו של הליכוד לפסול את 'כך', הוא הצליח להאפיל אפילו על מפא"י של בן-גוריון ועל השמאל במה שהם עשו ל'חירות' ולמנחם בגין בשנותיה הראשונות של המדינה. שמיר, מרידור, ארנס, לוי וכל השאר הובילו את השמאל לתוך ניסיון חסר בושה לפסול מפלגה שבאותו הזמן היו לפחות מאתיים אלף אזרחים שרצו לבחור בה! זו הייתה דוגמה מובהקת לתנועה שפעם הייתה אידיאולוגית, וכעת התדרדרה עד שהגיעה לדיוטא מכוערת וזולה זו. 

היה ברור כשמש מדוע הצטרף הליכוד למפלגת העבודה בפסילת 'כך', בעוד לאיש לא הפריעו המפלגה הקומוניסטית, מפלגת מפ"ם המרקסיסטית, המפלגה הערבית הלאומנית של ח"כ דראושה, מפלגת ר"ץ המסוכנת ביותר של יוסי שריד ושולמית אלוני, קבוצות שפועלות בתוך המערכת הפוליטית וצופנות סכנה אנושה לישראל. הסיבה לכך הייתה ברורה – קבוצות אלו אינן מסכנות את הליכוד ואת הימין, מה ש'כך' אכן עושה. זהו לקח מובהק בשחיתות פוליטית, והליכוד כבר מזמן איבד כל זכר ל'הדר'18, שבו נהג להתהדר בעבר. 

וכך, ביום רביעי י"א באלול (24 באוגוסט) הצטרף הליכוד לאמנון רובינשטיין ממפלגת המרכז האנטי דתית והאנטי לאומית ולשמעון פרס, בבקשתם מוועדת הבחירות של הכנסת לפסול את מאיר כהנא ואת תנועתו, 'כך'. יוזמי המהלך מטעם הליכוד היו שלושה מבני טיפוחיו של שמיר – רוני מילוא, דן מרידור ואהוד אולמרט, כמו גם משה נסים, חובש הכיפה מהמפלגה הליברלית19, שלא רק היה שר האוצר, אלא גם בנו של הרב הראשי הספרדי, שדעותיו ביחס לערבים היו תקיפות כמו שלי לפחות. אליהם הצטרף שר המשפטים מטעם הליכוד, אברהם שריר, שבעת סיור בצפון הודיע לכתבים: "מקומו של כהנא אינו בכנסת". באותו בוקר הגיב איש מפלגת העבודה מיכאל בר-זוהר על הערתו של בנימין נתניהו20 יום קודם לכן ש"יש עשרים ואחד יוסי שריד'ים במפלגת העבודה", באומרו: "ויש עשרים ואחד כהנא'ים בליכוד". מה שאינו מונע, כמובן, את ההתנפלות של הליכוד על כהנא. 

בינתיים ניתנת הצצה למה שעלול מאוד לקרות בעתיד על ידי הרשימה המתקדמת לשלום, מפלגה תומכת אש"ף, שמבקשת מהוועדה לפסול לא רק את 'כך' כי אם גם את 'התחיה', את 'צומת' (של רפאל איתן) ואת המפלגה החדשה 'מולדת', שמדברת על 'טרנספר מרצון'. 

לדברי דובר מטעם המפלגה – "גזען הוא גזען בין שמדובר ברב שנולד בניו יורק ובין שהוא מנהל מוזיאון ופלמ"חניק" (הכוונה ליו"ר 'מולדת', רחבעם זאבי). 

דבר אינו מטריד את הליכוד, שפינחס גולדשטיין מטעמו מברך את שמעון פרס על הצטרפותו לדרישה לפסול את 'כך' ומבקש ממנו לכלול בדרישה גם את הרשימה המתקדמת. כעת כבר ישנן מפלגות רבות כל כך ברשימת המועמדות להיפסל, עד שהעיתון 'ידיעות אחרונות' מציג קריקטורה שבה מפגינים דורשים: "לפסול את הימין! לפסול את השמאל! לפסול את פלוני! לפסול את אלמוני! לפסול את כולם!" 

בי"ז באלול (30 באוגוסט) מצטרפת מפלגת העבודה רשמית לדרישה לפסול את 'כך'. ח"כ חיים רמון מהעבודה, סגן יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, אומר כי נאומיו והצעות החוק של כהנא גזעניים בעליל. הוא מתריע מפני התחזקותה של 'כך'. המצב של 'כך' לא נעשה טוב יותר כאשר מתפרסם סקר נוסף, הפעם סקר סודי של מפלגת העבודה, המראה כי התנועה תזכה בשמונה מנדטים. 

כל זה מוביל למסע חפוז בתקשורת, הדורש את ראשי. יוסף גואל מה'ג'רוזלם פוסט', אדם שהטיף לנישואי תערובת בין יהודים לערבים כאמצעי לפתרון הסכסוך, כותב (י"ט בתשרי – 30 בספטמבר): "קיימת עדות מלאה להסתה הגזענית שלו (של כהנא) ושל מפלגתו". 

פרופסור ברוך ברכה, כתב משפטי שמאלן של עיתון 'הארץ', הידוע בשנאתו לכהנא, מצהיר: "אין כל ספק באשר לזכות המוסרית ולבסיס המשפטי לפסילת מפלגתו של כהנא מלרוץ בבחירות לכנסת". גיורא גולדברג, מרצה בכיר באוניברסיטה ה"דתית" בר-אילן, כותב מאמר שכותרתו – "להקיא אותו" ('חדשות', כ' באלול – 2 בספטמבר). במאמרו הוא מכריז: "אם תשתתף רשימת 'כך' בבחירות ותזכה במנדטים אחדים עלולה להיווצר סיטואציה בה תישקל אפשרות של שיתוף כהנא בקואליציה, או אפילו בממשלה".מז אין ספק, זה מה שהחריד את כולם. 

הארגון המגוחך ביותר אולי במסע הלינץ' נגד כהנא היה קבוצה הקוראת לעצמה 'לפיד', התנועה ללימוד לקחי השואה, שדרשה לפסול את כהנא כדי שהיהודים יוכיחו כי "למדו את הלקח של גרמניה הויימארית21". העובדה שהערבים ישמחו לעשות ליהודים את מה שעשו הגרמנים, אם רק יוכלו, כנראה נעלמה מעיניהם של אותם "מלמדי לקחי השואה". 

עם כל זאת, אפילו במהלך ציד המכשפות שהתרחש בישראל, היה אפשר לשמוע פה ושם קול המזהיר מההשלכות העלולות להיווצר בעקבות פסילת 'כך' וכהנא. 

גבריאל שטרסמן כותב ב'מעריב' (ט"ו באלול – 28 באוגוסט): "היום פסול בעיניהן מצע גזעני. מחר יהיה פסול בעיני הרוב מצע דתי, אנטי-דתי, או מי-יודע-מה. אם כבר לאסור על מפלגות המתמודדות בבחירות מטעמים אידיאולוגיים, מדוע לא לאסור על מפלגה המבקשת להשליט על המדינה את חוק התורה, למשל? או את דיני הקוראן? מפלגה יש לפסול בגלל דעות הוגיה באמצעי שכנוע פוליטיים, לא באמצעות סעיפים [משפטיים]".מח 

עורך הדין אלן דרשוביץ מארצות הברית, המתמחה בענייני חוקה וזכויות אדם, היה תקיף אף יותר. הפרופסור למשפטים מהרווארד23 אמר בריאיון לעיתון הסטודנטים היהודים 'שופר' (סתיו 1988) בצורה ישירה: 

"מזעזע... אני בוש ונכלם שהאגודה לזכויות האזרח בישראל תומכת בחקיקה המגבילה את זכות הדיבור של מאיר כהנא. ברגע שתיטלו מכהנא את חופש הביטוי, אתם עשויים באותה מידה ליטול את זכות הדיבור של דוברים ערביים משמאל, ובסופו של דבר תצמצמו את מעגל השיח הציבורי עד לנקודה שבה רק אנשי הזרם המרכזי יהיו רשאים לדבר ולהתמודד". 

ובליכוד עצמו, עולות פתאום מחשבות שניות. לא בשל חוסר הצדק הגלוי שבהחלטת הליכוד לפסול את 'כך', כי אם בשל אותו הפחד מפני כהנא, שגרם לראשי הליכוד לבקש את פסילתו. בעיתון 'יתד נאמן' (כ"ו באלול – 8 בספטמבר) מדווח, כי כמה מראשי הליכוד חוששים כי במקום להשיג קולות מפסילת כהנא, עלול לקרות מצב הפוך: "במידה והיוזמה לפסילה תבוא על ידי נציגים בועדת הבחירות, ינקמו מצביעי כהנא בליכוד ויתמכו ברשימות אחרות".מט 

מצד שני, הפוליטיקאים הקטנטנים של העבודה מגלים כי קבוצה בתוך מפלגתם מציעה לאפשר לכהנא לרוץ כדי שייטול קולות מהליכוד. צדק, אמת והגינות מתפקדים היטב במדינה היהודית המבולבלת. חבר מפלגת העבודה לובה אליאב, איש שהגינותו המוסרית ידועה וניתן לאמת אותה על ידי שנשאל אותו על אודותיה, משתיק בזעם את הקבוצה הזאת: "האיש הזה (כהנא) הוא גזען, שתורתו היא תורת הקו-קלוקס-קלן24 האמריקאי" ('דבר', ט"ז בתשרי – 27 בספטמבר).נ 

אליאב הוא אדם בעל חוסר יציבות פוליטית ראוי לציון. לאחר שהיה חבר מפלגת העבודה, פרש ממנה כדי להצטרף למפלגת השמאל הקיצוני של"י. כאשר נכשל שם, הקים מפלגה משלו בשנת תשמ"ד (1984) ונחל הפסד צורב. הוא זכה לפרסום באותו ערב בחירות, כאשר ראה שכהנא זכה במושב בכנסת בשעה שהוא סופג תבוסה, והכריז: "הפסיכופט הזה זוכה במושב ואני לא..." 

בלילה שבו התכנסה ועדת הבחירות המרכזית להצביע על פסילת 'כך', לא פחות מחמש מפלגות דרשו שהדמוקרטיה תפנה את הדרך לטובת המאבק ב'גזענות'. נוסף על שינוי, הליכוד, העבודה והרשימה המתקדמת לשלום, הוסיפה מפלגת מפ"ם המרקסיסטית את דרישתה, באומרה: "ביחס ל'כך' די לומר כי היא אימצה את דרך המשטר הנאצי ופועלת על פיו". 

לא פחות. 

ביום האחרון להגשת הבקשות לפסילת רשימות מועמדים, מגישה תנועת 'כך' בקשה לפסול את כל המפלגות שמתמודדות! אפילו כתבי הכנסת הציניים שונאי כהנא מנידים את ראשיהם בהערצה המהולה בשעשוע לנוכח המהלך, הרציני להחריד, אף שלכאורה הוא נראה כהזוי. 

באמצעות עו"ד רחמים כהן, נציג 'כך' בוועדת הבחירות המרכזית, טוענים כי תחת סעיף 7 א' של חוק יסוד הכנסת (הסעיף שמחמתו עמדה 'כך' בפני פסילה), כל מפלגה המתמודדת בבחירות הללו או בכל בחירות שתהיינה בישראל צריכה להיפסל. לפי החוק, טוענת 'כך', שום מפלגה אינה יכולה להתמודד בבחירות אם היא שוללת את "קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי" (תת-סעיף 7 א' 1) או את "אופייה הדמוקרטי של המדינה" (תת-סעיף 7 א' 2). אנו עומדים על כך ששני תנאים אלו סותרים זה את זה. מי שעומד על כך שמדינת ישראל היא ביתו של העם היהודי (שזו מהותה של הציונות) ושעל כן אסור שתעמוד תחת ריבונותם של אלו שאינם יהודים, על פי הגדרה אינו יכול לקבל את "אופייה הדמוקרטי של המדינה". שכן דמוקרטיה, כך נאמר בכתב ההגנה של 'כך', פירושה שלאנשים ניתנות זכויות (לרבות הזכות לריבונות) על בסיס מעמדם כיחידים ולא על בסיס מוצא דתי או לאומי מסוים. על כן, אם הערבים (או כל קבוצה לא יהודית) יהיו לרוב, תהיה זכותם להגדיר את המדינה כפי שיראו לנכון – למשל כמדינתו של העם הערבי הפלסטינאי. 

בקצרה, טוען עו"ד כהן מ'כך', מדינה יכולה להיות 'יהודית' או שוויונית לכול ביחס לשלטון וריבונות, כלומר 'דמוקרטית'. ואולם היא אינה יכולה להיות גם וגם, ושום מפלגה אינה יכולה להישבע אמונים לשניהם. מכיוון שכך, מחלקת 'כך' את המפלגות לשתי קבוצות, מפלגות יהודיות או ציוניות מצד אחד, ומפלגות לא יהודיות או לא ציוניות מצד אחר. 

על כן היא טוענת שכל המפלגות האלה: ליכוד, מערך25, תחיה, צומת, מפ"ם, המרכז-שינוי, המפד"ל, אגודת ישראל וש"ס – תיפסלנה בשל תת-סעיף 7 א' 2, מכיוון שכמפלגות ציוניות הן שוללות את אופייה הדמוקרטי של המדינה. בו בזמן מבקשת 'כך' שכל המפלגות הלא ציוניות (ר"ץ, הרשימה המתקדמת לשלום וחד"ש) תיפסלנה מחמת סעיף 7 א' 1, מכיוון שאינן מכירות בישראל כ"מדינת העם היהודי". נוסף על כך, היא מבקשת לפסול את חד"ש גם מחמת סעיף 7 א' 2, שכן מלבד היותם אנטי ציונים הם גם אנטי דמוקרטים26. 

ההיגיון שמאחורי מהלך זה היה ברור כל כך, עד שהיה מובן מאליו כי אין לו סיכוי להתקבל בוועדה שמשמשת כשופט וכתליין בו-זמנית, ואשר מורכבת מאותן מפלגות ש'כך' דרשה לפסול! 

ואולם לאמיתו של דבר, 'כך' דיברה כבר בשלב זה לבית המשפט העליון. שכן אם חוק זה של הכנסת אכן מכיל סתירה פנימית, הגורמת לכל ההליך הפוליטי להיות לבלתי ישים, אזי אין מנוס מלומר כי יש בחוק פגם יסודי מובנה, ולמעשה הוא אינו יכול להתקיים. העובדה שהמסר הזה כוון לעבר הבג"ץ (והצורך האוטומטי כמעט לערער אליו) ניכרת לעין מעצם העובדה שכאשר הצעה זו של 'כך' אכן עלתה להצבעה בוועדת הבחירות, הצביע רחמים כהן נגד הצעתו שלו! 

נימוקו? 'כך' שוללת מכול וכול את זכותה של ועדת הבחירות המרכזית, המורכבת ממפלגות הכנסת, שלהן אינטרס ברור לפסול יריבים מסוכנים, לפסול מפלגה כלשהי. 

הלילה הזה (י"ח בתשרי – 29 בספטמבר) הוא אחד מלילות חול המועד סוכות. בעוד כל הברקים והרעמים הפוליטיים רועשים סביבנו, איננו מרפים אף לרגע אחד ממסע הבחירות. ארבע הופעות בכל לילה. הלילה אנו באשקלון. שם נערכת ה'סהרנה', חגם המיוחד של יהודי כורדיסטן. הוא נערך בגן העיר, וכארבעים אלף יהודים כורדים ובני שאר עדות המזרח נוכחים באירוע. כל ההנהגה הפוליטית של המדינה, לרבות הנשיא הרצוג, ראש הממשלה שמיר ושמעון פרס, נמצאים שם. אבל ההופעה שלי היא שמראה לעין כול מדוע כולם אחוזי דחף עז כל כך לפסול אותי. עשרות, ואחר כך מאות, שועטים קדימה בקריאות 'כהנא', 'כהנא מלך ישראל' ו'כהנא לשלטון'. אני זוכה בנשיקות, בחיבוקים, ואז מורם על כתפיים בידי מאות אנשים, בעוד אלפים מוחאים כפיים ומריעים, והקהל נושא אותי לעבר במת הכבוד, שעליה יושבים הפוליטיקאים האחרים, ואשר לי אין בה דריסת רגל. "לבמה! לבמה!" קורא הקהל, וכוח גדול של משטרה ומשמר הגבול נע בחוסר שקט כדי להקיף את אזור הבמה ולחסום את הגישה אליה. 

"תנו לו לדבר! תנו לו לדבר!" אלפים מצטרפים לקריאות. הנשיא הרצוג נקטע באמצע נאומו. הוא בוהה בקהל; הנכבדים מנסים לפייס אותו; לשווא. הוא עוזב. כך גם פרס, שהגיע זה עתה. הקהל בקושי שם לב. הלילה הזה שייך ל'כך'. זוהי כמעט ערובה לכך שניפסל. 

הדיון בעניין פסילת 'כך' נקבע ליום רביעי כ"ד בתשרי (5 באוקטובר). בסוף השבוע הקודם לו מלאה התקשורת בדיונים בעד ונגד, בעיקר נגד. 'הארץ' מפרסם מאמר מאת בועז שפירא המתאר בתמציתיות מדוע הליכוד חרד כל כך מכהנא. במאמרו מובא כי כוחה של 'כך' מונח בעיירות הפיתוח ובשכונות המצוקה, שבהן בדיוק מצוי בסיס הכוח של הליכוד. כהנא, אומר שפירא ישירות, מאיים על הליכוד הרבה יותר משהוא מאיים על כל מפלגה אחרת בימין, לרבות תנועת התחיה המהוללה. 

הוא מביא בפני הקוראים את הנתונים המרשימים על אחוזי התמיכה בעיירות הפיתוח בבחירות של תשמ"ד (1984) – חצור (6.8%), בית שאן (5.6%), אור עקיבא (5.1%), צפת (4.9%), נתיבות (4.6%), שלומי (4.5%), בית שמש (4.3%), ראש העין (3.9%), טבריה (3.6%), ומסכם: 

הצלחתו של מאיר כהנא מול חולשתה של התחיה מלמדת, כי הצבעה ל'כך' אינה נובעת רק בשל ניציותו27 של כהנא, אלא דווקא בשל סגנונו הבוטה המלהיב המונים, ועיסוקו בקיפוח העדתי ובמצוקה של שכבות חברתיות חלשות.

עזרה מפתיעה מגיעה פתאום מהעיתונאית אורה שם-אור, שבעבר שקלה לרוץ בעצמה לכנסת (שם-אור, חמותו של כוכב הרוק הישראלי צביקה פיק, תומכת אף היא בהעברת הערבים מארצנו, אולם היא בעלת השקפה אנטי דתית חריפה). אל מכתבה, שהגיע אלי ממש לפני השימוע בוועדת הבחירות המרכזית, צירפה שם-אור מודעה משלה שעיריית ירושלים סירבה להדביק על לוחות המודעות, מטעמי 'גזענות'. היא אף צירפה העתק של פסיקת בית המשפט העליון בערעורה, שבה אישר השופט את זכותה שמודעותיה תודבקנה. לדברי השופטים, זכותו של כל אזרח להעביר מידע, להביע עמדה ולהעלות נושאים לדיון.

את מכתבה היא מסיימת במילים: "החלטה זו משמשת תקדים משפטי חשוב, ועשויה לשמש אותך בערעורך כנגד ועדת הבחירות המרכזית". גברת שם-אור היא אישה אופטימית. 

בכ"ד בתשרי תשמ"ט (5 באוקטובר 1988), ברוב מוחץ החליטו המפלגות הפוליטיות שמהן מורכבת ועדת הבחירות המרכזית, לפסול את 'כך' מלהתמודד בבחירות הדמוקרטיות של מדינת ישראל האמורות להיערך בכ"א במרחשוון תשמ"ט (1 בנובמבר 1988). 

"פושעים! איך העזו לפסול אותך ולאפשר לערבים ולקומוניסטים להישאר בכנסת?" זהו קולו של יהודי כעוס בשוק מחנה יהודה בירושלים. הוא אחד מעשרות אנשים המקיפים אותי, לוחצים את ידי, וצועקים: "כהנא, אל תוותר להם!" ואז שואלים בדאגה: "מה יהיה איתך עכשיו?" 

זה היה ביום שאחרי החלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול את 'כך'. מתוך אחדות מופלאה, שילבו ידיים הליכוד והעבודה, שבמשך השנתיים האחרונות תקפו זו את זו במתקפות חריפות ביותר, כדי להדיר את 'כך' מהקלפי. וכאן, במעוז הליכוד, בשוק הירושלמי, ניכר כי חלה תפנית בלתי צפויה. 

"אני הייתי ליכודניק במשך ארבעים שנה, אבל היום גמרתי איתם". "לא האמנתי שהליכוד יפסול את כהנא". 

אבל כמובן, זה היה צפוי. ממסד ישראלי מוכה אימה שחזה בעלייתה המתמדת של 'כך' עד הגיעה לפרץ של פופולריות, הפנים כי כל מאמציו – והם היו עצומים! – לא הצליחו למנוע מ'כך' להיות המפלגה השלישית בגודלה. גרוע מכך, מבחינתם של הליכוד והתחיה, כהנא זכה בקולות הצעירים, ודור שלם של מצביעי 'כך' החל לקרום עור וגידים, בשעה שחיילים צעירים חוזרים מקרבות פנים אל פנים באינתיפאדה. 

"מה זה כאן, רוסיה?" צועק איש כועס, שבידו סל מזון. ואכן, החוק שעבר כאן בכנסת מעולם לא היה עובר בארצות הברית. 

מתוך הקהל המתגודד ונדחף סביבי בשוק, שבינתיים נעשה עצום, צועק יהודי: "אבל מה יהיה אם תיפסל גם בבית המשפט?" "ה' ישמור!" צועקת אישה, שקוראת לעברי: "רק אתה. אנחנו רוצים רק אותך". היהודי מתעקש בשאלתו: "אבל מה יהיה אם בית המשפט יפסול אותך, האם נצביע אז לגנדי?" 'גנדי' הוא כינויו של רחבעם זאבי, אלוף במילואים שתפס טרמפ על רכבת ה'טרנספר' שהתניעה 'כך' לפני שנים רבות. הוא הקים תנועה ששמה 'מולדת', הדוגלת ב'טרנספר מרצון'. "אתה נראה יהודי חכם", אני אומר לאיש. "טרנספר מרצון? רק דמגוג יציע דבר כזה. שום ערבי לא יעזוב כל עוד תהיה לו אפשרות להישאר בתור אזרח. מלבד זאת, גנדי מדבר רק על ערביי השטחים, ואילו אתה יודע כי ערביי ישראל מסוכנים פי אלף". 

הקהל ממלמל את הסכמתו. היהודי ששאל את השאלה מהנהן בחוסר שביעות רצון. מבחינתו השאלה בעינה עומדת: אם לא כהנא, למי להצביע? אני מפלס דרך בין הקהל, אנשי 'כך' מתחילים בקריאות "כהנא לשלטון", והקהל מצטרף. קצב גדול ממדים צועק לעברי: "מאיר, מאיר, בוא הנה!" הוא מנפנף בתמונה גדולה שלי שהוא תלה מעל הבסטה שלו. אני ניגש, והענק הנראה כדוב אוחז בי וצועק: "זהב אתה! אתה האבא שלנו!" הוא מרסק אותי בידיו האדירות, והקהל משולהב. כשאני מצליח להרפות מאחיזתו, מחייך לעברי איש זקן ואומר: "ככה היה עם בגין". 

הקהל מתחמם עוד ומתחיל לקרוא: "לא, לא, לא ניתן". יהודי צעיר צועק: "נרד למחתרת! נשרוף את הקלפיות!" אני חושב על הדברים ביושבי, כעבור שעה, במכונית הנוסעת צפונה לעצרות העם. מובן שלא ירדו למחתרת ולא ישרפו שום דבר. היום. אך ברי לי, שאם אכן יפסלו אותי, התוצאה תהיה שממספר עצום של ישראלים נמנעה הזכות להצביע למפלגה ולתוכנית שבה הם תומכים. למעשה, הדמוקרטיה תחדל מלהיות אפיק פעולה בעבור האנשים הללו. הדיקטטורה של הממסד תדחוף ישראלים רבים יותר ויותר לעבר אלימות ולעבר פעולות שמחוץ להליך הדמוקרטי, שנעשה למושחת ובלתי לגיטימי. ולשום ממשלה בישראל לא תהיה זכות להתלונן. 

אנשים שאין להם זכות בחירה – אין להם ברירה. אנשים שבחירתם הדמוקרטית נשללה מהם בהתנשאות – לא נותרה בידיהם ברירה כי אם לפנות לדרכים חוץ דמוקרטיות. ככל שהאינתיפאדה מחריפה; ככל שהיא מתפשטת לתוך ישראל; ככל שערביי ישראל הולכים ומצטרפים; ככל שגדלה האוכלוסייה הערבית בישראל ומאיימת על יהדותה של המדינה; ככל ששמאלנים רבים יותר ויותר מפלגים את העם ונוקטים את הצד הערבי, תוך נעיצת סכין בגבו של הצבא ובגבה של המדינה; ככל שהמדינה מתפוררת בקצב גובר והולך ועצם עתידה של ישראל כמדינה ושל העם היהודי עומדים בסכנה – אנשים מפוחדים, מתוסכלים וזועמים יפנו את זעמם לעבר הממסד המגמגם וחסר האונים, שלא רק שאין בידו פתרון, הוא גם הרס את הזכות הדמוקרטית של העם להצביע בעבור הפתרון שהאמין בו. הם יפנו נגד כל המערכת הפוליטית הבלתי לגיטימית ונגד סנדקיה הציניים. 

הגיעה שעת ערב, ואני נמצא בקריית אתא. זוהי עצרת העם האחרונה שלי ללילה זה, ואני סחוט מעייפות עד לשד עצמותיי, אולם קהל עצום התכנס בגן הסמוך לעירייה. דוד בן-דור, מראשי 'כך', נואם על הבמה, המעוטרת בדגלי ישראל ו'כך'. מכוניתי מגיעה, וקבוצת מאבטחים רצה לעברה. אני יוצא, הקהל שועט קדימה, ומתחילות הקריאות: "כהנא!" הם מחלקים את שמי להברות וצועקים – "כ-ה-נא! כ-ה-נא!" אני מגיע לבמה, ואישה אחת פורצת קדימה ומטילה בידי זר פרחים. הקהל מצוי בהתלהבות יתרה. אינני יכול לסיים שני משפטים בלא תרועות וקריאות בלתי-נמנעות: "כ-ה-נא!" ואולם ברגע מסוים הקהל שקט, ואני מדבר אליהם ברכות. 

"בעוד פחות מחודש אתם תיכנסו לקלפי. קחו איתכם תמונה של ילדיכם. ואז – כשאתם לבד בקלפי, הוציאו את התמונה והביטו היטב בילדים שלכם. הביטו ושאלו את עצמכם: מכל המפלגות הללו, שמבקשות את קולי – מי יציל את ילדי...?" 

הרושם מחשמל. הקהל עונה בהתלהבות: "כ-ה-נא..." 

אני מגיע לביתי מעט אחרי חצות. אני עייף יותר ממה שאני יכול לדמיין. אולם למחרת עלי לשוב צפונה, לעצרות עם בנהרייה, בשלומי ובמעלות. בשעה שאני נרדם, באותו רגע אחרון לפני שההכרה עוזבת אותי, עולים דמותו וקולו של אותו יהודי בשוק: "אבל מה יהיה אם תיפסל גם בבית המשפט?" והאישה הקוראת בהתרגשות אחריו: "ה' ישמור!" 

ואולם ה' העניק לאדם בחירה חופשית, יכולת לבחור בין טוב לרע. ובית המשפט העליון בישראל בחר לבושתנו להוריד את ערך הצדק והאמת לרמה מבוזה. בז' במרחשוון תשמ"ט (18 באוקטובר 1988), בית המשפט העליון של המדינה היהודית לא רק עיוות את היהדות ואת הציונות, אלא גם הִכּה מכה אנושה את הדמוקרטיה, ביוצרו תקדים שאת השלכותיו עוד נראה בעתיד. בית המשפט העליון אִשרר את החלטת ועדת הבחירות המרכזית שקבעה כי 'כך' לא תוכל להשתתף במה שידוע כהליך הדמוקרטי של המדינה היהודית. לפחות מאתיים אלף אזרחים ישראלים נושלו מזכויותיהם.נב 

לפני שניכנס במדויק למהלכים המשפטיים בעד ונגד 'כך', יש להידרש להאשמה המגונה בתכלית, ש'כך' וכהנא גזענים. אנו חיים בעולם זול וחצוף של אנרכיה פוליטית, שבו פוליטיקאים ואנשי תקשורת זולים וחצופים מדביקים תוויות ומשמיצים, מבזים ומחרפים. אלו שאינם מסוגלים להתווכח – לעולם ישמיצו, ובשורה התחתונה, ההשמצות הן המפלט האחרון של אלו שאינם חושבים ושל נבלים למיניהם. 

'גזען'? באמת מזעזע, באמת מגונה. האם 'כך' רואה בערבים או בגויים כלשהם בני אדם השונים גזעית או גנטית מיהודים? האם היא דנה בסוגיית היחס בין יהודים ללא יהודים על בסיס צבע העור או סוג הדם? האם היא נוקטת את דרכי המשטר הנאצי או משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, שקבעו כי אנשים מסוימים לעולם יהיו נחותים? או שמא טוענת 'כך' כי כל ערבי, כל גוי, שבאמת ובתמים מתגייר כהלכה הוא כמו כל יהודי? בדיוק כמו מאיר כהנא! 

ההבדל בין יהודי לגוי, לפי השקפת 'כך', אינו גזעי, כי אם דתי. והבדל זה לא יצרה תנועת 'כך', כי אם היהדות התורנית! היהדות היא שמבדילה בין יהודים ללא יהודים ומפלה על סמך זאת, אך לא בשל גזענות אלא בשל הבדל רוחני הקיים בין השניים, הבדל שמתבטל מאליו ברגע שהגוי הופך ליהודי. הזוהי גזענות? האם אין בתנועת 'כך' כמה וכמה גויים לשעבר שהתגיירו וכיום הם חברים ותומכים נלהבים של התנועה? האם אחד מחברי ואוהדי 'כך' אינו אותו גר צדק שסבו היה שונא היהודים המוסלמי האכזר השיח' ג'עברי, לשעבר ראש עיריית חברון? האם לא נכחתי בחתונתו ורקדתי איתו, עם אותו אדם שנולד ערבי מוסלמי והתגייר, וכיום הוא יהודי בדיוק כמו כל יהודי אחר, לפי השקפת 'כך'? 

והאם 'כך' אינה מציעה לערבים את האפשרות להישאר בארץ ישראל עם כל הזכויות האישיות אך בלא זכויות לאומיות? והאם לא זוהי היהדות? ובשורה התחתונה, האם לא זוהי הציונות, אותה ציונות שבמגילת העצמאות הגדירה את מדינת ישראל כמדינה יהודית? (והעובדה שבהמשך, מתוך מעין פיצול אישיות, היא הציעה לערבים שוויון זכויות פוליטי, רק מחזקת את הראיה לבלבול ולצביעות האינטלקטואלית של מנהיגי הציונות.) בסופו של דבר, אלו שדגלו במדינה יהודית ויצרו חוקים מפלים נגד לא יהודים (חוק השבות והקרן הקיימת לישראל), עשו זאת משום שכוונתם הייתה שלא יהודים לעולם לא יוכלו לשלוט במדינה היהודית. האם זו גזענות? האם זוהי דמוקרטיה? הצביעות והזיוף מרקיעים שחקים. 

ביחס להאשמה ב'גזענות' העלו עורכי הדין של 'כך' את כל ההוכחות ההגיוניות והמובנות מאליהן, ש'כך' איננה תנועה גזענית. אולם חשוב יותר לענייננו הוא התיקון לחוק הגזענות שהוכנס אליו ברגע האחרון: "פרסום ציטטה מכתבי קודש או מספרי תפילות, או הגנה על פולחן דתי, לא יחשב לעברה על פי חוק" (כלומר לא יחשב ל'גזענות'). 

פסקה זו הייתה אמורה להציל את 'כך' מאשמה משפטית של גזענות, משום שכל מילה וכל רעיון של 'כך' – מבוססים על היהדות, על ההלכה, על ציטטות מכתבי הדת בניסיון לשמר את הדינים ואת ההלכה היהודית. משום כך עלו שמאלן אחר שמאלן, אחר חודשים על גבי חודשים שבהם הם דרשו לחוקק חוק נגד גזענות – משום כך הם עלו כל אחד בתורו לגנות את החוק הזה ולתבוע שלא ייחקק. זו הסיבה שבגללה ויקטור שם-טוב ממפלגת מפ"ם המרקסיסטית אמר בכנסת באותו לילה גורלי שבו היא העבירה את החוק נגד גזענות: 

"אין אפשרות להתייחס ברצינות לחקיקה הזאת. לכן אדוני היושב ראש, אנחנו נצביע נגדו". ומשום כך אמר רן כהן מר"צ: "מוטב לנו בלי החוק הזה". ומשום כך אמר מרדכי וירשובסקי, משונאי כהנא הקשים ביותר: "אני חייב להציע לכולם להצביע נגד הסעיף הזה... הוא יהיה כה עלוב, כה מצומצם בכך שאינו מבטיח מערכה נגד הגזענות. אנשים יקראו את זה... ואנחנו עצמנו לא נוכל להסביר... לשם מה הכנסנו את הדבר הזה".נג 

ומשום כך הצביעו לא פחות מעשרים ושניים שמאלנים נגד החוק ומאיר כהנא הצביע בעדו! (במילותיו של הח"כ הקומוניסט מאיר וילנר: "העובדה שמאיר כהנא תמך בחוק היא בדיחה אחת גדולה".) 

עורכי הדין של 'כך' התמקדו בצביעות המוחלטת העולה ממדינה המגדירה את עצמה 'יהודית' ו'ציונית', ומכנה את 'כך' 'גזענית', משום שהיא מבדילה בין יהודים ללא יהודים במונחים של שוויון זכויות פוליטיות. 

זאת, ממדינה שיש בה חוק השבות המאפשר רק ליהודים כניסה אוטומטית לתחומה וקבלת אזרחות אוטומטית. זאת, ממדינה המגבילה מכירת אדמות מדינה ליהודים בלבד. זאת, ממדינה המגדירה את עצמה במגילת העצמאות "מדינה יהודית". זאת, ממדינה שחברי כנסת ושרי ממשלה מלינים בה על תופעה של עזיבת הגליל בידי יהודים דווקא, ואשר מחוקקת חוק ל"ייהוד הגליל". זאת, ממדינה שבה מפלגת העבודה ושמעון פרס העומד בראשה מופיעים בתשדירי בחירות בטלוויזיה ומזהירים את הציבור, שאם תמשיך ישראל להחזיק ב"שטחים הכבושים", אנו עלולים לחיות בקרב מספר רב מדי של ערבים, וכלשונם: "עלינו לשמור על הרוב היהודי". אפשר לשער מה חושבים ערביי ישראל על טיעון זה. בלי ספק, זה פחות או יותר מה שהם חשבו כאשר אמרה ראש הממשלה מטעם מפלגת העבודה גולדה מאיר: "אינני רוצה לקום כל בוקר ולחשוב כמה תינוקות ערבים נולדו בלילה האחרון". 'כך' דחתה בזעם את ההאשמה בגזענות וגינתה את אלו שפסלו אותה, בכך שמבחינה מהותית הם תוקפים למעשה את תורת ישראל, את היהדות, משום שכל רעיון שהציגה 'כך' היה מבוסס על היהדות התורנית, בין שזה משמח מישהו ובין שלא. 

ואולם יותר מכך. גם לו נניח שמפלגה כלשהי בישראל אכן גזענית, האם יש בכך הצדקה לפסול אותה? במשטר דמוקרטי, ברגע שאדם אחד מציב סטנדרט אישי הקובע מה נמצא מעבר לגבול, מה מוגדר 'מסוכן', מה צריך לפסול, הוא מאפשר לאדם אחר להציב סטנדרט משלו לאותם הדברים. 

הימין בישראל מאמין באמת ובתמים שהשמאל מסכן את קיומה של מדינת ישראל. יהודים דתיים מאמינים בכנות שיהודים חילונים מסכנים את הקיום היהודי בכך שהם רומסים את ההלכה. האם אלו שפסלו את 'כך' יסכימו שגם לקבוצות הללו ישנה זכות במשטר דמוקרטי לפסול את אלו שהם רואים כמסוכנים? 

ביחס להאשמה השנייה, ש'כך' שוללת את אופייה הדמוקרטי של המדינה, בנקודה זו ראינו כיצד אלו שפסלו את 'כך' תקפו למעשה את היסוד של עצם הציונות, וכרתו בכך את הענף שעליו הם יושבים. נכון הדבר, ש'כך' אכן התנגדה לדמוקרטיה במתכונתה המערבית, אך באותה מידה התנגדה לה היהדות, וכן הציונות. 'כך' הכריזה בקול רם וברור: 

"יש הבדל יסודי בין ציונות, מדינה יהודית ויהדות – שכל אלו דוגלים במדינה יהודית, שלעולם תנוהל בידי יהודים – ובין דמוקרטיה מערבית, שאינה מכירה במושגים 'יהודים' או 'ערבים', אלא תחת זאת עומדת על כך שמי שיחזיק ברוב הוא ישלוט בארץ. כיום, ישראל היא מדינה יהודית, וההמנון הלאומי שלה, המדבר על 'נפש יהודי הומייה', כמו גם יום העצמאות שלה, שבו היא מציינת את הפסדם של הערבים ששאפו להקים מדינה ערבית, פלסטין, תחתיה – הם השלכות ברורות של עובדה זו. מלבד קומץ קטן של עברים מתגויים, אף יהודי אחד אינו מוכן לאפשר לדמוקרטיה ולדמוגרפיה הערבית להעניק לערבים את הזכות להיות לרוב בדרכי שלום, ובכך לחסל באופן דמוקרטי את המדינה היהודית. ובשורה התחתונה, השאלה המופנית לכל אלה שפסלו אותי והשמיצו אותי כ'גזען' היא – האם לערבים ניתנת הזכות, ברמה העקרונית, להיות לרוב בדרכי שלום ובאופן דמוקרטי, ולהצביע למען הפיכתה של המדינה היהודית, מדינת ישראל, למדינת פלסטין?" 

מה שאני אומר הוא הציונות בטהרתה. מה שאני אומר הוא היהדות השורשית. ועד כמה שזה מכאיב לשופטים, לפוליטיקאים, לדמויות ממסדיות כאלו ואחרות ולשאר יהודים מבוללים אינטלקטואלית, היהדות אינה מכירה במעמד פוליטי שווה ליהודים וללא יהודים במדינה היהודית. 

ועד כמה שדנים באופייה ה'דמוקרטי' של המדינה, ראוי להבהיר כי החוק הזה, מתחילתו ועד סופו, הוא לא רק בדיחה אלא פגום בתכלית. תחת חוק זה, כל מפלגה בכנסת כיום וכל מפלגה שאי פעם תשב בכנסת, יכולה להיפסל. 

החוק פוסל מפלגות ששוללות את אופייה הדמוקרטי של המדינה או את אופייה היהודי. סתירה מגוחכת כל כך לא הייתה יכולה לעלות על דל שפתיו של סטודנט למשפטים בשנה השנייה ללימודיו. אם מפלגה פוליטית מקבלת את אופייה היהודי של המדינה, היא אינה יכולה לקבל את אופייה הדמוקרטי. 'אופייה' היהודי אוסר על לא יהודים להיות לרוב וליצור באופן דמוקרטי מדינה לא יהודית. באותו אופן, אם מפלגה פוליטית מקבלת את אופייה הדמוקרטי של המדינה, היא קובעת שיהודים ולא יהודים הם בעלי זכויות שוות, ושללא יהודים, לערבים, מוקנית הזכות הדמוקרטית לשנות את אופייה היהודי של ישראל אם יש להם רוב לכך. זהו חוק בלתי סביר, זהו חוק בעל פיצול אישיות, וזהו חוק שאי אפשר ליישם בלא להרוס את כל ההליך הפוליטי במדינת ישראל. 

תחת חוק בלתי סביר זה, כל מפלגה ומפלגה בכנסת עשויה להיות מועמדת לפסילה באחד משני הגדרים – כל המפלגות הציוניות התומכות באופייה היהודי של המדינה עשויות להיפסל בגלל הסעיף הדן ב'אופייה הדמוקרטי', וכל המפלגות הלא ציוניות עשויות להיפסל בגלל הסעיף הדן ב'אופייה היהודי'. 

שום דבר לא הועיל. לא ההיגיון, לא הצדק, לא היהדות. בית המשפט העליון בישראל הצטרף לאחרון הבזויים ברמיסת האמת והמדינה היהודית. 

מתקפה זו על הדמוקרטיה המערבית ועל אי התאמתה למושג הציוני של 'מדינה יהודית', היא שהביאה בפנינו את אחת ההצהרות המשפטיות המדהימות, אם לא נאמר שערורייתיות, ביותר שאפשר להעלות על הדעת. והיא נעשתה בידי, לא תאמינו, נשיא בית המשפט העליון בישראל, השופט מאיר שמגר, שקבע: 

אין כל תוקף לטיעון ולפיו ישנה לכאורה סתירה בין תתי-הסעיפים של סעיף 7 א'. קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי אינה שוללת את אופייה הדמוקרטי, כפי שצרפתיותה של צרפת אינה שוללת את אופייה הדמוקרטי.

מדהים! לו נוסח משפט זה בידי סטודנט בשנה ראשונה בחוג ללוגיקה, הוא היה מקבל, ובצדק, את הציון '0'. כשזה יוצא מתחת ידיו של נשיא בית המשפט העליון, לא נותר אלא להביע שאט נפש. איזו השוואה! "צרפתיותה" של צרפת עם "יהדותה" של ישראל! שימו לב להבדלים בהשוואתו של שמגר עצמו. הוא משתמש בשני מושגים זהים ביחס לצרפת, דהיינו צרפתיותה של צרפת. אולם הוא אינו מדבר, בדומה לכך, על ישראליותה של ישראל. הוא אינו עושה זאת, מכיוון שאינו יכול לעשות זאת, מכיוון שישראל לא הוקמה כביתו של העם הישראלי, כי אם כביתו של העם היהודי. אפשר להיות צרפתי על ידי עצם ההיוולדות בשטח מסוים או באמצעות השגת אזרחות בתוך אותו שטח. 'צרפתיות' מבחינת צרפת אין לה דבר עם מוצא לאומי, שכן פולני יכול לבוא לצרפת ובאמצעות השגת אזרחות צרפתית הוא נהיה צרפתי.

ואולם מגורים בישראל אינם עושים אדם ליהודי. לכל היותר הוא יהיה ישראלי. כדי להיות יהודי, עליו לעבור גיור דתי, ועד שיעשה זאת הוא אינו יהודי, ומכיוון שמדינת ישראל מוגדרת מדינה יהודית ולא מדינה ישראלית, אלו שאינם יהודים אינם יכולים להיות בה לרוב, אחרת לא תהיה מדינה יהודית! לכן ישראל, כמדינה היהודית, מפלה לרעה על פי חוק נגד לא יהודים. שמגר וכל היתר יודעים זאת היטב, וסירובם להודות בכך, והעיוות המקומם שהם מעוותים הן את ההיגיון הן את החוק, אינם נסלחים.

וסירובם להודות בכך, ליתר דיוק – עיוותם השערורייתי הן את ההיגיון הן את החוק, נעדרים כל הצדקה. 

בשל הזהות שבין הדת היהודית ללאום היהודי, הן על פי ההלכה הן על פי הציונות הריבונית, הבעלות על ארץ, האזרחות, שונות לגמרי בהגדרתן מזו של הדמוקרטיה המערבית. הדמוקרטיה המערבית לוקחת פיסת שטח ומכריזה כי כל מי שנולד או נתאזרח בתחומי השטח הזה, בלי קשר למוצאו הלאומי או לדתו, הוא אזרח, הוא הבעלים והוא הריבון של פיסת האדמה הזאת. הארץ היא שמגדירה את האדם ואת מעמדו. 

היהדות דוחה מכול וכול את העיקרון הזה. היא כופרת ברעיון שפיסת ארץ קודמת לאומה, היא כופרת ברעיון שפיסת הארץ תגדיר את העם המתגורר בה. 

היהדות קובעת כי האומה היא שמגדירה את הארץ. 

הארץ אינה אלא כלי שמחזיק את האומה; האדמה משרתת את האומה כביתה. הארץ נקראת 'ארץ ישראל' בדיוק בגלל הסיבה ההגיונית שהיא ארצם של בני ישראל, היהודים. כל ארץ השייכת לעם כלשהו שייכת לעם שיש לו מוצא משותף, דת משותפת, תרבות, שפה ומשפחה, כך שהוא יכול לחיות באותה ארץ ולכונן בה את חייו הלאומיים-משפחתיים הייחודיים. 

מכיוון שכך, היהדות קובעת כי לאנשים שאינם שייכים לאותה אומה-משפחה אין כל זכות לריבונות והם נטולי כל זכות לאומית באותה ארץ. הם זרים, ואם יחיו שם הם רשאים להיות 'גרי תושב', אך זאת רק לאחר שיקבלו את תנאיה של האומה שהארץ שייכת לה. 

הם אינם אזרחים, הם אינם מצביעים, הם אינם יושבים בכנסת. אם יסכימו לכך, אזי יוכלו להישאר בארץ כגרי תושב חסרי אזרחות – בעלי זכויות אישיות אך חסרי זכויות לאומיות, והם יזכו ליחס הולם ומכובד ברמה האישית, לחמלה ולצדק – אך לא מעבר לכך. 

לא כהנא, כי אם הפוסק הגדול, הרמב"ם, הוא שקבע בחיבורו 'משנה תורה': "ולא למלכות בלבד, אלא לכל שררות שבישראל. לא שר צבא לא שר חמשים או שר עשרה. אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות. ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל"29. האם דבר כזה, האם עמידתו של כהנא על אמירתו, מכניסה אימה בליבותיהם של מנהיגים יהודיים? האם בשל כך הם יעשו הכול – לרבות פסילה – כדי לוודא שקולו יושתק? התשובות ברורות מדי. 

רעיון מהסוג הזה זר כל כך לעברים המתייוונים, כמו גם למתייוונים הלא ישראלים של הממסד היהודי בארצות הברית, עד כי הם מאבדים את שפיותם האינטלקטואלית רק מעצם העלאת הרעיון שאולי זהו מושג יהודי. ועל כן הם חייבים להכחיש שהוא יהודי, ולא משנה כמה תהיה ההכחשה הזאת מסולפת ומגוחכת. הם חייבים להכחיש זאת בכל דרך אפשרית. על ידי השתקת המביעים אותו, על ידי פסילת זכותם להציג עמדה זו ולקדם אותה, על ידי ניסיונות לכתוב עמדות משפטיות שפשוט מתעלמות ממושג זה, וכמובן – על ידי כתיבת דעה משפטית, שסילופה גלוי כל כך לעין כל מי שיש לו מוח בקדקודו. 

הכנסת של מדינת ישראל, וגרוע מכך, בית המשפט העליון שלה, הכריזו מלחמה נגד היהדות. בקרב הראשון העקוב מדם ראינו את בריחתם הצבועה והמפוחדת מפני האמת, את הכחשתם הבזויה את העובדה שהיהדות היא מה שהיא, ואת גילוי ערוותם המשפטית לעיני כול, בתקווה ששום ילד לא יקום ויצעק: "אבל אתם ערומים!" 

אך מה לעשות, וזה מה שהם... 

ומה שעשוי להחריד אותם אף יותר הוא הכרזתה של 'כך' על הסתירה שבין הדמוקרטיה המערבית ובין ציונות מכל סוג שתהא, ולו החילונית ביותר. הציונות, התנועה למען מדינה יהודית, משמעה תנועה למען מדינה שלעולם יהיו בה ריבונות יהודית, שלטון יהודי ואדנות של העם היהודי על גורלו. ודבר זה ניתן ליישום אך ורק כאשר ישנו רוב יהודי, וכאשר הרוב הזה הוא רוב מובהק. האם הדמוקרטיה המערבית דוגלת ברוב 'יהודי' או ברוב 'ערבי' או ברוב של איזשהו עם מסוים? מובן שלא. היא דוגלת ברעיון של אדם אחד – קול אחד, ואם הערבים ישבו בשקט ויהיו לרוב, אזי בלי ספק תהא זכותם לשלוט במדינה! זוהי דמוקרטיה מערבית. 

האם קיימת סתירה בין דמוקרטיה מערבית ובין ציונות? כמובן! האם שמגר ושאר האינטלקטואלים הישראלים השרויים בתרבות המערב מבחינים בכך? כמובן! האם עובדה זו מחרידה אותם? כמובן! האם הם יעשו כל שאפשר להעלות על הדעת כדי לעקם, לעוות ולבלבל את הסוגיה ואת הגיונה הפנימי? כמובן! וזה מה שעומד בשורש הגישה המבישה שמאחורי פסילתה המבישה של תנועת 'כך'. 

אך כמובן, ההשלכות מפחידות. 

בכך שהכנסת ובית המשפט העליון אפשרו להעביר חוק שמפלגה שדעותיה ('הגזעניות', 'האנטי-דמוקרטיות') נחשבות למסוכנות ודוחות לפי דעתם שלהם, פתחו את הדלת בפני אחרים, שירצו לפסול מפלגות שדעותיהן מסוכנות לפי דעתם שלהם. בעבור יהודי דתי, מפלגה שאינה דתית או שהיא אנטי דתית, לא רק מנוגדת לדעתו אלא גם מסכנת את קיומה של ישראל, שכן רק אמונה בה' תציל את ישראל מעונש שמימי. בעבור יהודים רבים מאוד, מפלגות הקוראות לוויתור על שטחים, התוקפות את פעולות הצבא והקוראות להכרה באש"ף הן קבוצות בוגדניות המסכנות את עצם קיומה של ישראל. האם זכותנו לפסול את המפלגות הללו? התקדים כבר נוצר. 

ועוד מילה אחת. על ידי שלילת זכותם של הרבה יותר ממאתיים אלף אזרחים להצביע בעבור המפלגה שרצו בה, פתחה ישראל את הדלת בפני אנרכיה ובפני התמוטטות ההליך הדמוקרטי. ישראל היא מדינה במצב של התמוטטות. ההתקוממות הערבית, המתקפה של השמאל והאינטלקטואלים נגד צדקת דרכה של ישראל, חוסר האונים של הממשלה מימין ומשמאל, תחושת ההתעצמות של הערבים והגברת עוינותם בתוך מדינת ישראל – צירופם של כל אלו יוביל את הישראלי הממוצע לתסכול, למרירות, ומעל הכול – לפחד ולחשש בעניין עצם הקיום של מדינתו ושל משפחתו. 

הוא לא ישב בשקט. ואם דלת הפתרון הדמוקרטי ננעלה בפניו – אם אין הוא יכול להצביע בעבור המפלגה שהוא חפץ בה – הוא ינקוט אמצעים חוץ דמוקרטיים. וששום ממשלה ושום אינטלקטואל ושום ליברל לא יעזו להתלונן. אין שום הבדל בין מדינה שיש בה מפלגה אחת ובין מדינה שיש בה ריבוי מפלגות פרט לאחת, אותה אחת שבעבורה אני רוצה להצביע. שתיהן נטלו ממני את האופציה הדמוקרטית, ועובדה זו אינה משאירה בידי אנשים נואשים כל ברירה, מלבד לקיחת העניינים בידיהם. האם בזה חפצה ישראל? ייתכן שלא, אולם את הזרע הזה היא זרעה. 

זרע המהפכה. ושאיש לא יעז להתלונן. 

שוב, מחובתנו לשאול את השאלה היסודית: 

בהנחה שגדולי בעלי המחשבה שהניחו את היסודות למערכת היחסים שבין הממשלה ליחיד הסכימו כולם שלאדם מוקנית הזכות להתקומם נגד שלטון ששודד ממנו את רכושו שנרכש כחוק; 

בהנחה שהאנשים שהדמוקרטיות למיניהן מוקירות כל כך – לוק ורוסו וג'פרסון ות'ורו וקינג – זעקו למען הזכות המוסרית והטבעית של העם להפר את סמכות הממשלה למען חופש, שוויון, מוסר ושמירת הרכוש; 

בהנחה שהזכות להתנגד, לסרב, להתמרד ולהילחם נגד השלטון עומדת בתוקפה אפילו בסוגיות שלא מעורב בהן איום ממשי על החיים ועל עצם הקיום; 

האם לא יהיה צודק וראוי בהחלט שלא לציית לשלטון שמעמיד מדיניות המאיימת על עצם חייהם של אזרחיו! 

האם לא יהיה צודק וראוי בהחלט למרוד בשלטון שאינו מסוגל או אינו מעוניין לשים קץ לטרור הגובה חיי אזרחים ומאיים על עצם קיומה של המדינה? 

האם הזכות היסודית ביותר מכל הזכויות אינה הזכות לחיים, והאם עקרון שמירת רכושו של אדם אינו מורה בראש ובראשונה על שמירת רכושו היקר ביותר, על שמירת חייו? 

האם ממשלה שמסכנת חיים על ידי מדיניות של אין-אונים ומונעת מהאזרח להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו כדי להבטיח את חייו – האם ממשלה כזו לא איבדה את ההצדקה לקיומה והאם אין לערער על שלטונה? 

ואם חוק או קבוצת חוקים עשויים לשמש סיבה לאי-ציות לממשלה, מה יהיה גורלו של שלטון שמדיניותו בכללותה מסכנת את חיי נתיניו? 

אין ספק שאלו שאלות מוצדקות, אולם במצב הנוכחי במדינת ישראל, הן יותר מעשויות להוביל את השואל אותן לבית המעצר. ואולם מה שהשלטון בישראל אינו מבין הוא, שמעצר אנשים שמעלים את השאלות הנוגעות לליבותיהם ומקננות במוחותיהם של אזרחים – לא ישיג דבר מלבד הרתחת האזרחים האלה. השלטון בישראל כבר מזמן איבד קשר עין עם העם, באופן מעורר רחמים, והוא דוחף את אותו עם בדיוק לעבר המרי האזרחי, שמפניו טורחים כל כך אנשי השלטון להזהיר שאינו חוקי. 

בלא שינוי מדיניות מצד השלטון בישראל, שינוי שייתן מכת מחץ לטרור ולאויב הרוצח יהודים דרך קבע בארצם, יש רק אפשרות אחת שעומדת בין השלטון ובין התקוממות האזרחים. 

האפשרות האחת הזאת – התקווה היחידה שנותרה – היא משאל עם חירום.