נתחיל במאמר מוסגר קצר, אך חשוב ביותר.
לדאבוננו, לאסוננו, ישראל אינה מדינה יהודית, בהיותה דוחה את היסוד ההלכתי, התורני של היהדות. העובדה שהמדינה וכל יושביה עתידים לסבול אסונות נוראיים עקב כך היא דבר ברור, אך לעת עתה, לא זה הנושא העומד על הפרק. מה שחשוב בשלב זה הוא להבין את עמדתה של היהדות בעניין מקורותיה וסמכותה של הממשלה ובעניין הזכויות והחובות שחלות על היחיד כלפי הממשל.
בעין יהודית, ולפי השיטה הפוליטית הייחודית של היהדות ודעתה בעניין ממשל וסמכות, הנידון לעיל על אודות הממשלה בעיניים מערביות חילוניות אינו מעלה ואינו מוריד. היהדות והתפיסה היהודית בעניין ממשלה, ששורשה בחוקי היהדות, אינן יודעות דבר וחצי דבר על אמנה חברתית כבסיס לקיום הממשלה. היהדות כלל אינה שואבת את רעיונותיה מפילוסופים והוגי דעות גויים, והיא אינה מעמידה ביסוד הממשל – לא את העם ולא את השליט. ודאי שלפי היהדות התורנית אין שום קדושה בדמוקרטיה או באוליגרכיה או במלוכה או בכל 'שיטה' אחרת, שכן יסודה של הממשלה, כמו גם של כל פן אחר בחיי בני אדם, הוא חוק האלוקים.
מבחינת היהדות, מקורו ושורשו של העם היהודי כאומה אינו טבעי ואינו התפתחותי, והסמכות העליונה אינה נשענת על דבר הבא מתוכם, כי אם על מקור הבא מחוץ לאומה.
ישנו רגע מדויק במהלך ההיסטוריה שבו נעשה עם ישראל לאומה – הוא היה רגע מסוים ומיוחד כאחד:
"ועתה אם־שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את־בריתי והייתם לי סגלה מכל־העמים כי־לי כל־הארץ. ואתם תהיו־לי ממלכת כהנים וגוי קדוש... ויענו כל־העם יחדו ויאמרו כל אשר־דבר ה' נעשה..." (שמות יט ה–ח).
רגע מסוים, מכוון, מתוכנן ועל-טבעי זה, שבו נולדה האומה, קיבל משנה תוקף כאשר עמד משה לפני מותו, ואמר:
"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך. לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו אשר ה' אלקיך כרת עמך היום. למען הקים־אתך היום לו לעם והוא יהיה־לך לאלקים..." (דברים כט ט–יב).
זה היה הרגע המסוים של יצירת העם היהודי. זה היה רגע מסוים, על-טבעי ומתוכנן של התחלה מדויקת, והיצירה נוצרה מחוץ לעם, כך שהסמכות העליונה והזכות להכריע את עתידו ואת גורלו אינה באה מכוח רצונו שלו – כפי שזה קורה בכל עם אחר – אלא מכוח חיצוני שיצר אותו – ה'. יצירת העם הייתה תוצאה של כריתת ברית עם ה', וברית זו יצרה אומה מיוחדת במינה, המחויבת לציית לעדות ולחוקים של ה' ולקבל את סמכותה של הסמכות העליונה.
הסמכות העליונה אינה נתונה לשום מגבלה ואינה נסתרת משום מקום. הרי זו מלכות שמיים, והיהודי מחויב לקבל עליו את עולה של מלכות שמיים. כפי שנאמר בתמציתיות במשנה:
"אמר ר' יהושע בן קרחה - למה קדמה 'שמע' ל'והיה אם שמוע'? אלא, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות" (ברכות פרק ב משנה ב).
התורה היא הסמכות וחוקיה מחייבים את היהודי ומושלים עליו. כדי שידע ויזהה את הסמכות שמעליו ואת השלטון העליון, כדי שיכיר שחוקי הסמכות האמיתית מחייבים ואינם נתונים לערעור, הוא נשבע אמונים מדי יום ביומו לממשלה, לחוקה, לסמכות. הוא מצהיר אמונים – "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". הוא נשבע אמונים ומקבל עליו מדי יום ביומו את עולה של מלכות שמיים. מלכות שמיים. חוקי התורה. הם הסמכות העליונה של העם היהודי.
כמובן, ישנה ממשלה אנושית, טבעית, מוגבלת, של אנשים שמוציאים לפועל את החוק והסדר היום-יומיים של האומה. אולם בדיוק כשם שבני העם עצמם – שבוודאי עומדים מעל נבחריהם הטבעיים והנבחרים שבחרו שימשלו עליהם – בדיוק כפי שבני העם עומדים תחת סמכותו העליונה של החוק התורני, כך גם – וביתר שאת – ממשלת העם, שלעולם תהיה במעמד פחות מזה של אלו שבחרו בה, עומדת במעמד נחות ביחס לסמכות השמימית העליונה. לעולם היא לא תהיה בעמדה חזקה יותר מעמדתו של אב אל מול בנו, שעליו נאמר:
"איש אמו ואביו תיראו ואת־שבתתי תשמרו אני ה' אלקיכם" (ויקרא יט ג).
הגמרא (יבמות ה:) קובעת:
"יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת? ת"ל: איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, כולכם חייבין בכבודי".
ורש"י, הפרשן האדיר, מוסיף:
"אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות" (רש"י על ויקרא שם).
הוא הדבר ביחס לממשלה של עם ישראל, אותה ממשלה ששורשה ומקורה מהתורה ותפקידה המרכזי אינו אלא לשמר את הסדר הפנימי ולהגן מפני אויב חיצוני, כדי שהיהודי יוכל למלא את חובותיו כלפי שמיים מתוך שלווה ורוגע. ברור החיוב לכבד את הממשלה הטבעית ולציית לה, אולם הוא קיים רק כל עוד הממשלה עצמה מכבדת את החוק ומצייתת לחוקה, למלכות שמיים, שהיא הסמכות העליונה הן בעבור העם היהודי הן בעבור הממשלה שהוא בחר לעצמו.
המקור והשורש של ממשלה יהודית מצוי בחומש דברים פרק יז פסוק טו:
"שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו".
והרמב"ם משייך מצווה זו לשלטון (הלכות מלכים א א) ומגדיר בבירור את הסמכות הניתנת למלך ואת הכבוד הראוי לנהוג בו:
"כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם"... (שם ב א); "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו... וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו" (שם ג ח).
הסמכות והכוח של המלך, של השלטון, ברורים למדי, כמו גם מגבלותיו:
"והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את־משנה התורה הזאת על־ספר מלפני הכהנים הלוים. והיתה עמו וקרא בו כל־ימי חייו למען ילמד ליראה את־ה' אלקיו לשמר את־כל־דברי התורה הזאת ואת־החקים האלה לעשתם. לבלתי רום־לבבו מאחיו ולבלתי סור מן־המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים על־ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דברים יז יח–כ).
על העם מוטל לכבד את הממשלה ולירא ממנה, אולם חובת הממשלה, כלומר המלך - "ללמוד ליראה את ה' אלקיו" ו"לבלתי סור מן המצוה".
התורה נצמדת אל המלך פשוטו כמשמעו, שמא ישכח ולו לרגע מיהו המלך שלו, מי מושל עליו. שמואל הנביא אמר לעם בשעה שמינו את מלכם הראשון:
"ואם־הרע תרעו גם־אתם גם־מלככם תספו" (שמואל א' יב כה).
והממשלה, המלך, אכן מאבדים את סמכותם ואת זכותם לשלוט כאשר הם מפרים את דבר ה':
"נחמתי כי־המלכתי את־שאול למלך כי־שב מאחרי ואת־דברי לא הקים" (שמואל א' טו יא).
אל מול מלכו, ממשלתו, עמד שמואל ואמר:
"קרע ה' את־ממלכות ישראל מעליך היום" (שם כח).
סמכותו של המלך, של הממשלה, נשענת על ההנחה שהמלך יציית לסמכות העליונה שמעליו. כאשר הוא ממרה אותה, שוב אין סמכותו שלו בת תוקף, והדבר נלמד במפורש במסכת סנהדרין (מט.): "כתיב כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת (יהושע א יח), יכול אפילו לדברי תורה – תלמוד לומר, רק חזק ואמץ [לשמור את ציווי התורה]".
ורש"י מפרש שם חד-משמעית (ד"ה אכין ורקין דרש):
"שאם בא המלך לבטל דברי תורה אין שומעין לו".
הרמב"ם פוסק זאת להלכה בהלכות מלכים פרק ג הלכה ט, וקובע:
"המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין, ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו".
החיוב לשמוע לסמכות הממשלה, לציית לה ולכבדה תלוי בשאלה, אם אותה ממשלה, בכל מקרה ומקרה – אם אותה ממשלה לעצמה מצייתת לתורה, ציות שהוא צורך העם. כך אנו מוצאים בבבא בתרא (ד.) את המעשה בהורדוס שהרג את חכמי ישראל מכיוון שחשש שימרדו בו. חכם אחד, בבא בן בוטא, נותר בחיים, אך את מאור עיניו נטלו. הורדוס, שהיה רדוף פחד, הגיע אליו תוך שהוא מסתיר את זהותו, ועודד אותו לקלל את הורדוס. בבא בן בוטא התנגד, באומרו:
"כתיב, ונשיא בעמך לא תאור" (שמות כב כז).
השיב לו הורדוס:
"בעושה מעשה עמך, והאי [הורדוס] לאו עושה מעשה עמך!"
בבא בן בוטא קיבל את טענתו, אך אמר שהוא מפחד.
"בעושה מעשה עמך". זהו המדד לאי-ציות לממשלה במקרה מסוים, ואף כי אין העם רשאי פשוט להחליט בעצמו שהממשלה אינה 'עושה מעשה עמך', רק מפני שדעותיו הפוליטיות חלוקות עליה, אין ספק שהכלל הזה ברור בשעה שהממשלה אינה מצייתת לתורה, ובכך מביאה בהכרח אסון וסבל על העם.
אחד המושגים הבסיסיים ביותר ביהדות התורנית הוא מושג החיים. כשהתורה מצהירה (ויקרא יח ה): "ושמרתם את־חקתי ואת־משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה'", קובעים חז"ל (יומא פה ע"א–ע"ב):
"מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת?... [שנאמר – "ושמרתם את־חקתי ואת־משפטי אשר יעשה אתם האדם...] וחי בהם, ולא שימות בהם".
ביהדות קיימת זכות בסיסית לחיות, וזאת בשל הסיבה המופלאה, שיש חיוב לחיות כדי להוציא לפועל את רצון ה' בבריאה. ובלי ספק, החובה הבסיסית ביותר שמוטלת ביהדות על המלך או על הממשלה היא להגן על חיי יהודים ורכושם. חובה זו נקראת 'מלחמת מצווה', כפי שאומר הרמב"ם (מלכים ה א): "אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם".
ואכן, הגנה מפני אויבים היא הסיבה שבעבורה דרשו בני ישראל משמואל למנות עליהם מלך, כפי שהכריזו (שמואל א' ח כ): "והיינו גם־אנחנו ככל־הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את־מלחמתנו".
בלי ספק, זוהי חובתו היסודית של המלך, של הממשלה, לפי היהדות. (והסיבה ששמואל כעס על בקשת העם למלך הייתה שהעם, בבקשו את המלך, לא עשה זאת כדי לקיים את ציווי ה', אלא משום שדחה את שלטונו של שמואל ושאף להיות 'ככל העמים' – ראה רמב"ם הלכות מלכים א ב.)
ובלא ספק, כאשר המלך או הממשלה נכשלים בתפקידם להגן על העם מפני "הצר שבא עליהם", מבחינת היהדות הם כשלו בתפקידם ובמחויבותם כלפי העם. ובלא ספק, כאשר הממשלה מסרבת לאפשר לעם להגן על עצמו ואף כולאת את אלו שעושים זאת, היא מאבדת בכך את הזכות לדרוש מהעם לציית לפקודות המנוגדות לציווי התורני של שמירת הנפש, של 'וחי בהם' ולא שימות בהם.
שאלת הדמוקרטיה, כלומר תוקפו של שלטון הרוב וזכותם החוקית והמוסרית של רוב היהודים להחליט בכל שאלה שתעלה ולדרוש מהמיעוט לקבל את ההחלטה – שאלה זו נידונה במסכת סנהדרין (כו.).
כאשר פלשו סנחריב וממלכת אשור לארץ ישראל וצרו על ירושלים, פרץ ויכוח חריף בשאלה אם להיכנע אם לאו. חזקיהו המלך, בתמיכת הנביא ישעיהו, סירב להיכנע למרות העוצמה הדורסנית של האימפריה החזקה ביותר בימים ההם, שכבר הביסה כל אומה שעמדה בדרכה עד אז. שבנא הסופר, שהיה בעל כוח בממשלה, עמד בצד האחר ותמך בכניעה. כל קבוצה החליטה לדבר אל העם כדי לקבל תמיכה, וזהו הרקע לדברי הגמרא שלהלן:
מאי קשר רשעים? שבנא הוה דריש בתליסר רבוותא, חזקיה הוה דריש בחד סר רבוותא. [שבנא היה דורש בפני מאה שלושים אלף תומכים, חזקיה היה דורש בפני מאה ועשרה אלף תומכים] כי אתא סנחריב וצר עלה דירושלים, כתב שבנא פתקא, שדא בגירא [כשבא סנחריב לצור על ירושלים, כתב שבנא פתק ושלח אותו באמצעות חץ למחנה האויב]: שבנא וסיעתו – השלימו, חזקיה וסיעתו לא השלימו. שנאמר 'כי הנה הרשעים ידרכון קשת כוננו חצם על יתר'. הוה קא מסתפי חזקיה [חשש חזקיה], אמר: דילמא חס ושלום נטיה דעתיה דקודשא בריך הוא בתר רובא, כיון דרובא מימסרי – אינהו נמי מימסרי [שמא הקב"ה תיטה דעתו אחר הרוב, ומכיוון שהרוב רוצה להיכנע, אף אנו ניכנע]. בא נביא ואמר לו: לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר. כלומר: קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין.
רוב המורכב מאלו שפועלים בניגוד לחוק של העם היהודי אינו רוב, ולאמיתו של דבר, הם הם שהפרו את החוק בהחלטתם להתנגד לחוק של העם היהודי, לאסור את המחויב ולחייב את האסור. הם הם הממרים את החוק, הם הם ההורסים את הסדר החברתי. הם הם שיוצרים תוהו ובוהו ואנרכיה, והם הם המביאים אסונות ועונשי שמיים על העם היהודי. אין כאן שאלה של יהודים שאינם מצייתים לממשלה המתנגדת לחוק, אך בהחלט יש כאן שאלה של יהודים השואפים לקיים את החוק, הממרים ממשלה שמפרה את החוק בניסיונה למנוע מיהודים לקיים את החוק. יש כאן שאלה של יהודים הדורשים שהממשלה, כל עוד אינה עושה מה שהיא אמורה לעשות, לכל הפחות תאפשר ליחידים לעשות כן.
יש כאן שאלה של להתעלם מרוב שאינו רוב, שאינו מן המניין, שכן הוא מורכב מ'קשר רשעים'.
ההבנה היהודית של המושג ממשלה ברורה – הממשלה קיימת על מנת לשרת את המדינה. המדינה קיימת על מנת לשרת את האומה. האומה קיימת על מנת לשרת את האלוקים. ברגע שהאומה נכשלת בתפקידה ואינה מקיימת את חובתה, נהרסים החוק והסדר, ועונש שמימי יבוא בהכרח. ברגע שהממשלה מתנגדת לחוק, היא יוצרת אנרכיה ומאבדת כל זכות מוסרית וחוקית לדרוש ציות מהאזרחים השואפים לקיים את החוק.
כאשר הממשלה דורשת מיהודי להפר חוק, עליו להתעלם מהפקודה הבלתי חוקית. כאשר הממשלה מסרבת לאפשר ליהודי לציית לחובתו החוקית, עליו להמרות את הוראתה הבלתי חוקית.
אכן, זו ההלכה, וישראל, לדאבוננו, אינה מדינת הלכה, אלא קרובה הרבה יותר למדינת אנרכיה.
מה שעולה, מכל מקום, הוא שעל אף ההבדל היסודי שבין תפיסת היהדות ובין המושג החילוני של ממשל, שתי השיטות מסכימות על מושכל יסוד אחד:
הממשלה מחויבת להגן על חייהם ועל רכושם של יהודים שנמצאים בסכנה, וחדלונה מלעשות כן הוא הפרה יסודית של חובה זו. הן היהדות הן החשיבה הליברלית, הדמוקרטית, המערבית – שתיהן מסכימות שהיחיד, על מנת להגן על עצמו, רשאי להתעלם מהוראות הממשלה המסרבת להגן עליו, וגרוע מכך – מונעת ממנו להגן על עצמו.
מצופה מהממשלה, שתהיה מוכנה לעובדה שאזרחיה יעלו את השאלות הללו לדיון, ועליה לתת להם תשובות מספקות.
© כל הזכויות שמורות