אבל מדוע דווקא בזמננו?

אבל מדוע דווקא בזמננו?

 "וכיון שנבנית ירושלים - בא דוד " (מגילה י"ז:). 

 אנו חיים כיום בעידן של אתחלתא דגאולה, ונשאלת השאלה מדוע נבחרה דווקא תקופה זו כזמן של "בעתה"? כיצד זה יתכן שהסבל הנוראי שעבר העם היהודי במהלך כל מאות השנים האחרונות לא גרם לקב"ה להחליט כי אותו הזמן נחשב ל"בעתה"? האם כל הסבל וההשפלה והזוועות שסבלו היהודים מידי הכנסיה, אשר לעגה לאלוקי ישראל – האם לא היה די בכל זה בכדי שיחשב הדבר לחילול ה' של בעתה ? מדוע היום ולא אתמול?

 התשובה לשאלה מונחת בהבנת מטרתו של הקב"ה בבריאת עולמו – "כל הנשמה תהלל י-ה הללו־י-ה" (תהילים ק"נ, ו'). העולם נברא על-מנת שכל חי בן-אנוש יכיר ויודה בה' שהוא האלוקים, עד שיבוא היום בו יתקיים הכתוב "והיה ה' למלך על־כל־הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד, ט').

    עם ישראל נבחר על-מנת שיפיץ את גדלותו ואת אלוקותו של ה' ברחבי העולם כולו – "עם־זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מ"ג, כ"א). היהודי נברא וצווה לכרוע את ברכו ולכופף את ראשו ולהכתיר את ה' כמלך. אולם העולם כולו גם הוא נברא על-מנת שביום מן הימים אף הם יקבלו על עצמם את מלכותו של ה', שאף הם יקראו – "ה' אחד" (דברים ו', ד'). "ה' מלך תגל הארץ ישמחו איים רבים" (תהלים צ"ז, א'). "ה' מלך ירגזו עמים ישב כרובים תנוט הארץ" (תהלים צ"ט, א'). "תהלת ה' ידבר־פי ויברך כל־בשר שם קדשו לעולם ועד" (תהלים קמ"ה, כ"א).

 אולם אותה הכרה עולמית בה' אלוקי ישראל אינה יכולה להתקיים כל עוד שעולם ומלואו אינם מודעים כלל לקיומם של ישראל ואלוקיו. כל עוד שישנם חלקים עצומים בעולם שאינם מודעים אפילו לקיומו של עם ישראל ולאלוקיו, כיצד יעלה על הדעת שיקבלו על עצמם את עול מלכותו? כיצד נגיע ליום בו "נכון יהיה הר בית־ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל־הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל־הר־ה' אל־בית אלקי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו" (ישעיה ב', ב' – ג').

 כל עוד היה העולם מורכב מעמים רבים שונים ונידחים, המבודדים זה מזה, כשכל אחד חי את חייו ואת תרבותו במנותק מהשאר, כשכולם מגלים בורות ביחס לעם ששמו ישראל ולאלוקיו, אליו הם מחויבים להשתעבד, הרי שלעולם לא יכול היה להגיע היום בו ה' יהיה אחד ושמו אחד. מוכרח היה להגיע זמן בו העולם הצטמצם ונעשה אחד, שכל האומות וכל האנשים יהיו מאוחדים מבחינת המידע הנגיש אליהם, ושידעו שישנו עם ישראל וישנו אלוקי ישראל שניתן לקבל את אלוהותו או לדחותה! רק הודות לקפיצת הדרך האדירה שנעשתה בזמננו בהתפתחות המדע והטכנולוגיה, נוצרה האפשרות להכיר את עם ישראל ואת אלוקיו בקרב כל שבט ילידים ובכל אי נידח . כעת, סוף סוף, הם מכירים את ישראל ואת אלוקי ישראל. והם דוחים את שניהם. "למה רגשו גוים ולאמים יהגו־ריק. יתיצבו מלכי־ארץ ורוזנים נוסדו־יחד על־ה' ועל־משיחו" (תהלים ב', א' – ב').

 ההזדמנות שנקרתה בפני האומות ללמוד על ה' ועמו היא שהביאה לידי תחילת תקופת הגאולה, תחילת "עתה". המתקפה הבינלאומית על ישראל, הדחיה בפועל של עמי העולם כולו את עם ישראל וממילא את אלוקי ישראל, היא שתביא לידי הגאולה הסופית, לידי ההכרה הסופית ב"עתה". העידן החדש בו אנו חיים הביא את העמים לנקודה שבו עולם שלם יכול לכחש ולחלל את שמו של ה', אלוקי ישראל. זהו חילול ה' בשיא תוקפו, זוהי פסגת חילול ה'. שעה שהיהודי מתגלה בחדלונו ואינו זכאי במעשיו לגאולתו, גאולה אשר יכולה הייתה לבוא בפאר והדר ומיידית, חייב לבוא חילול ה' בינלאומי המקיף את העולם כולו בכדי להביא לידי מימוש את הזמן של "בעתה".

 או אז יקום ה' באמצעות עמו ישראל ויעניק להם ניצחון אשר יוכיח לעין כל את כל-יכולתו ויקדש את שמו לעיני עולם שלם שלא ידע אותו, עולם אשר יחזה וירעד ויקרא בקול גדול – "ה' הוא האלוקים!". "יושב בשמים ישחק אד-ני ילעג־למו... ועתה מלכים השכילו הוסרו שפטי ארץ. עבדו את־ה' ביראה וגילו ברעדה" (תהלים ב', ד'; י' – י"א). זוהי ההתחלה של מה שאנחנו רואים כיום. תחילתה של הגאולה, תחילת "בעתה".

ואמנם, קיים היבט נוסף לכל האמור. עצם התפתחותם המדהימה של המדע והטכנולוגיה אשר צמצמה את העולם ועשתה אותו למאוחד בחילול ה' שבו – עצם אותה התפתחות יוצרת בקרב האדם, בלא קשר לישראל, יהירות של גאווה ותחושה של אלוהות ואינסופיות ביחס לעצמו. יכולתו של האדם להגיע לכוכבים וליצור קידמה מהממת – יכולת זו מחדירה לתוכו את דחיית הא-ל ואת הכתרתו של האדם כשליט על גורלו שלו ועל גורל העולם. אין חילול ה' גדול מזה. שוב, פסגתו של חילול ה'.

לראשונה בתולדות האנושות, מוצא האדם את עצמו כשהוא חי בעידן של כפירה. זהו מצב שאין לו מקבילה בדברי ימי האנושות. מאז הופיע אדם על הארץ, כפי שאנחנו מכירים אותו, הוא האמין. המושג של ישות עליונה, גבוהה יותר, של אלוקות, של בעל כח גדול משלו – מושג זה היה מושרש היטב בהכרתו. אתאיזם, המחשבה לפיה האלוקים אינו קיים, היה מושג שפשוט לא ניתן היה להעלות על הדעת, ובין אם אותה אמונה בכח עליון הייתה מונותאיסטית או פולותאיסטית , בין אם הייתה האמונה הפרימיטיבית והאכזרית והמגוחכת ביותר או שהייתה המתוחכמת ביותר, בין אם במסגרת אותה אמונה עבדו לאש או למעיים או לישות בלתי-נראית – האדם האמין.

כיום, לעומת זאת, במסגרת תהליך הדרגתי אשר החל לפני אך מעט יותר ממאה וחמישים שנה, אנחנו יכולים להצביע, לראשונה בהיסטוריה, על חברות שבתוכן מיליונים רבים מאד של אנשים אינם מאמינים בכח עליון, או שלחילופין משלמים לו מס שפתיים, אולם כאשר דוחקים אותם להשיב תשובה כנה הם משיבים תשובה הריקה מכל ישות אלוקית ממשית. העידן בו אנו חיים הינו העידן הראשון של חוסר אמונה והינו תוצר של ההתקדמות האדירה שחזינו במדע ובחשיבה הרציונלית, אשר דמתה להפוך את האדם לאדון על גורלו.

ההתפתחות המהפכנית בתחומי המדע והקדמה הטכנולוגית, אשר בשרו בכנפיהן הטבות, רווחה חומרית והנאות לא מעטות, אשר אפשרו לאדם לבודד, לשלוט ולחזות מראש תופעות טבע, העניקו לו תחושה חדשה של עוצמה ואמונה, לפיה ביכולותיו השכליות מונח המפתח לקדמה אינסופית ולגורלו שלו. גאונותו של האדם החלה להניב פירות, והיראה והפחד אשר במקור הולידו אמונה בכח עליון החלו לסגת, להתקטן ולהעלם. מוחו של אדם הוליד את האמונה בעצמו וביכולתו המושרשת להשיג את כל אשר חפץ.

ולאור התפתחותם האדירה של המדע והטכנולוגיה החלו לקום פילוסופיות ורעיונות אשר בטאו את אותו הלך חשיבה חדש, שהלך וקנה שביתה בקרב בני האדם. הוגי דעות ליברלים במאה ה-19 הללו את האדם כמקור ההיגיון. בתוך מוחו ניתן היה למצוא, כך אמרו, את החכמה אשר תאפשר לו לטפס אל פסגת ההר הגבוה ביותר, להגיע לכוכב הרחוק ביותר וליצור עושר בשפע, להפוך לבורא האמיתי. אין זה נכון, אמר האדם לעצמו, שהאלוקים ברא אותו. יותר נכון לומר, כך חשב, שהאדם המציא במוחו את הישות האלוקית, והייתה זו טעות אשר הוא זכה להכיר בה רק כעת. תיאוריית התפתחות המינים האבולוציונית הפכה את האדם ליצור חופשי מהצורך בבורא עליון יותר. החשיבה הליברלית שעלתה על הזירה הפוליטית של העת החדשה שחררה אותו עוד יותר מקשריו עם השמים העליונים ושאר המושגים המיושנים, והמרקסיזם – אשר הסביר את תופעת האמונה הדתית במונחים של ברירה כלכלית ומלחמת מעמדות – הבהיר לעיני כל שמושג האלוקות אינו אלא כלי בידי המעמד השליט שנועד לבלבל ולפתות את הפועלים והאיכרים.

וכך, הלכו וקרסו להם הערכים הישנים, והכח העליון, אשר פעם שלט במוחותיהם וליבותיהם של בני האדם, הוחלף יותר ויותר בפולחן האדם. וכאשר פולחן זה נהיה לפולחן שבמסגרתו המירו את האיפוק, המשמעת ותחושת האשמה ברישיון לרדוף אחר הנאות, במילוי סיפוקים וב"חיים הטובים" ללא רגשות אשם וללא יראת העונש, השבר שנוצר אל מול העבר הפך למנוסה, לחילול ה' מתוך מרי בכל עוצמתו. העולם הולך וסוגר מעגל שלם. כמו אדם הראשון אשר המרה את פי בוראו והשליך מעל פניו את עול מלכותו באוכלו מעץ הדעת טוב ורע, ואשר ליבו חמד את עץ החיים מתוך מטרה להפוך לנצחי, לאלוהי – כך עושה גם בנו, האדם בן-ימינו.

"המן־העץ אשר צויתיך לבלתי אכל־ממנו אכלת" (בראשית ג', י"א).

"הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן־ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם. וישלחהו ה' אלקים מגן־עדן" (שם כ"ב – כ"ג).

האדם סוגר מעגל שלם. שליחת היד מתוך מטרה להשיג את האינסופיות, להיות כאלוקים. להיות אלוהים! מהותה של אותה גאווה יהירה חסרת מעצורים, פסגת חילול ה'. אתמול היה זה אדם הראשון. כיום אלו אנחנו, בני הדור האחרון.

קרני לייזר, מוליכי-חום חשמליים, השתלות, אינטליגנציה מלאכותית ממוחשבת כמעט-אנושית, הפריה מלאכותית והריון ולידה מחוץ לרחם, ומעל הכל, הגילוי, ההתעסקות, ובקרוב – היצירה של גֶּנִים. החיים עצמם, הבריאה, הופכת למטרתו של ה"אדם" המתחדש. והוא הולך ומתקרב לקראת השגת אותו רגע, בו הוא רואה את עצמו נהפך לבורא, לנצחי ולריבון על החיים עצמם. זוהי פסגת חילול ה', ושוב, זוהי סיבה לכך שזמננו – מעצם טבעו – הופך לזמן של "בעתה". הרגע בו האדם מתחיל לנוע לעבר האלוקות הינו הרגע בו ה' מתרומם כדי לפגוע בו ולומר – "אתה שבאת מן העפר ושואף לשלוט – לך! לך לשלוט על העפר".

וכחלק מובנה בכל האמור, ועל-מנת להדגיש עוד יותר את הסיבה לכך שזמננו אכן הינו הזמן של "בעתה", הינה העובדה שבאותה מתקפה כנגד הא-ל כבורא וכמלך, הרי זה היהודי אשר, לדאבוננו, מנהיג את כל היתר. ודברי רבותינו מהדהדים מבעד לדורות – "אומה זו [ישראל] משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהן יורדין - יורדין עד עפר, וכשהן עולין - עולין עד לכוכבים" (מגילה ט"ז.). והכוונה אינה רק לגורלם של ישראל. הדברים נכונים גם כשמדובר במאפייניו הבסיסיים ביותר של היהודי. היהודי מסוגל לנסוק לגבהים הרוחניים הגבוהים ביותר, הוא מסוגל לטפס למעלה הגבוהה ביותר שיכולה הנשמה להשיג. והוא מסוגל גם להוביל את כל שאר בני האנושות לעבר ירידה אל תהומות האנרכיה והמרי והניוון הערכי, ולעבר השלכתו מעל פניו של עול מלכות שמים. כשהוא מודח, מוסת ומשולהב על-ידי האינטליגנציה שלו עצמו, זה בדיוק מה שהופך עבור היהודי מקור ליהירות, המובילה אותו, בן לעם שהעניק לעולם את הרעיון של א-ל אחד, לדחות בשאט נפש את עצם מציאותו של האלוקים. לא היה מי שלחם בלהט רב כל-כך ולא מי שנטל חלק בהנהגת המאבק לכחש בה' ולהכתיר את האדם ואת שכלו, יותר מאשר היהודי. גם בשל כך, מוכרחה תקופה זו להיות העת של "בעתה".

הגלות הוטלה על היהודי בידי אלוקיו כעונש שמימי מתוך תקווה שהדבר יביא אותו לחשב מחדש את מעשיו ולעשות תשובה. אולם מה קורה כאשר למרות הגלות, וגרוע מכך - דווקא בגללה, היהודי לא הופך ליותר מאמין, כי אם לפחות מאמין? כאשר הוא אינו נעשה פחות עיקש ויהיר, כי אם יותר? בקיצור, מה קורה כאשר הגלות חדלה מלהוות גורם מרתיע, ותחת זאת היא הופכת למעבדה עבור היהודי, שם יבנה עולם חדש של כפירה, של התכחשות לה', של תכניות יהירות לבניית עולם חדש בו הוא יהיה הבורא?

יותר מכך – מה קורה כאשר כל זה נעשה לטבע בקרב היהודי, חלק מעולמו השכלי והרגשי, וכאשר בשל סגנון חייו החילוני והבלתי-יהודי, הופכת היהדות עבורו להיות לדבר שהוא אינו מסוגל לקבל ולהאמין בו, פשוטו כמשמעו? במילה אחת, מה קורה כאשר היהודי, אחר שחי משך חיים שלם של חוסר יהדות, מגיע לנקודה שבה הוא מאבד, פשוטו כמשמעו, את היכולת לבחור בין האמת התורנית לשקר הלא-תורני, בין טוב לרע, בין חיים למוות? מה קורה כאשר היהודי למעשה עומד בפני איום של איבוד אותה בחירה חופשית שעליה הושתתה בריאת המין האנושי? כיצד יוכל עם ישראל במצב כזה להמשיך להתקיים, ועל-סמך מה יכול הבורא הכל-יכול להעניש את היהודים אשר אבדו כבר את היכולת להבחין בין טוב לרע.

התשובה לכל זה הינה שה' אינו יכול להרשות לדבר כזה לקרות, משום שזה סותר על פניה את כל מטרתו בעת בריאת העולם. אם היהודי, מתוך ניגוד מוחלט ליהדות, מתוך חיים שיש בהם דחיה מוחלטת של מושגי היהדות, רואה בחשיבה הבלתי-יהודית חלק מובנה וטבעי בהלך חשיבתו, ברגשותיו, בעצם קיומו, הרי שלעולם לא יזכה לאותה בחירה חופשית שה' הניח כמושג יסוד עבור קיום המערכת של שכר ועונש, כנקודת התקווה עבור עולם, שבמסגרתו היהודי מתוך בחירה חופשית יבחר בתורה, מתוך בחירה חופשית יבחר בטוב, מתוך בחירה חופשית יבחר בחיים. ומכיוון שעם ישראל הולך יותר ויותר לקראת מצב בו רוב מוחלט של היהודים יהיו מהסוג הזה, הרי ששוב, מעצם טבעם של דברים, מעצם טבעו של היהודי בן-זמננו, מונחת בפנינו סיבה ברורה נוספת שבשלה העידן בו אנו חיים חייב להיות הזמן של "בעתה".

ולכן, מכיוון שאני מודע להבדל שבין גאולה סופית המגיעה ב"אחישנה", בשל העובדה שהיהודי זכאי לה, לבין גאולה שמגיעה "למרות חטאיו של היהודי" ורק משום שאיפתו של ה' לשים קץ לאותו חילול ה' העומד בשיא תוקפו – נחפזתי לכתוב מאמר קצר זה.

משום שלגאולה שבאה רק "בעתה" יתלוו לפניה נוראות איומות – איומות

 במימדים עוצמתיים – כלפי היהודי, מסוג הנוראות אשר גרמו לרבה ולעולא שניהם להכריז – "ייתי, ולא אחמיניה " (סנהדרין צ"ח:).

יתן ה' בקרבנו את התבונה לדעת מה עלינו לעשות ואת האומץ לעשות כן, על-אף הלעג, השנאה והמתקפות של אלו אשר אינם מבינים ולא יבינו לעולם.