אחי, דוד

אחי, דוד

 שמו של אחי דוד שונה משלי וכך גם צבע עורו. שמו הוא דוד סולומון. הוא אדם שחור וגר צדק. דבר זה לכשעצמו כבר מורה על יחודו, אולם יש בו כל-כך הרבה מעבר, כל-כך הרבה תכונות שגורמות לי להתאוות להתדמות אליו ולהצטער על כך שאינו באמת אחי בדם. 

 לדוד סולומון ישנה נשמה בעלת עומק ועוצמה כה רבים, עד שכאשר מתבוננים בעיון לתוכה – ניתן רק להתפעל משיעור קומתה. מדובר באדם בעל רגישות מדהימה, אשר ככל הנראה ניתן לזכות בה רק דרך הצער של רדיפות והניסיון הנורא של דיכוי. וזה לכשעצמו מהווה נס. אנו חיים בזמנים טרגיים, אשר הטרגדיה שבהם מוכפלת בשל העובדה שהמדוכאים שמתקוממים מצליחים בחכמתם להעפיל אל מעבר לדרגת האכזריות של מדכאיהם. המדוכאים לעיתים נדירות לומדים מסבלם את הלקח של טוב לב אנושי. למרבה הצער, המדוכא מצפה להזדמנות שתקרה בדרכו להפוך למדכא האכזר, ומשמעותה של החרות הנכספת במקרים רבים מדי הינה ההזדמנות להיות אכזר כפי שהיה הכובש הזר.

 אולם אחי זכה להתעלות מעל כל זאת, ובעשותו כך, השיג מעלה אשר אני – בלא להתבייש בכך – מקנא בו על השגתה. הוא הוכה על-ידי אחרים, אולם הוא מסרב לשנוא. הוא דוכא בידי אנשי רוע וטיפשות, אולם הוא מסרב לעטות את בגדיהם המחרידים. אחר שדרכו עליו, הוא מתרומם ועומד על כך שיפסע כאדם, אדם שאוהב ומושיט את ידו באחווה.

 אלו שצבע עורם לבן חייבים לעשות כברת דרך על-מנת להרגיש את סבלו של האדם השחור, ואילו אלו שצבע עורם שחור רואים קושי רב בהתגברות על תאוות הנקמה.

 אחי דוד התעלה מעל כל זאת וזכה לקנות לעצמו רגישות ויופי רוחני הבוהק בלילה החשוך של זמננו כאבן יקרה בעלת יופי מהמם שלא תסולא בפז. הוא משתייך לאלו שמעדיפים להדליק נרות מאשר לקלל את החושך והוא הגיע לתובנה, ולפיה התוכן האמיתי של החיים אינו ילדותיות, כי אם גדלות, אינו שנאה כי אם אהבה. הוא אינו מחפש לעצמו פרסים גדולים כהוקרה כי אם רק את הגדלות בפשטותה. הוא כבר זכה להשיג אותה, מזמן.

 אחי דוד מדמם מאלפי פצעים ומעלה חיוך על פניו, והוא דואג שאף אחד לא ידע על כאביו. הוא מביט לעבר הרוע, הוא מסרב להתעלם ממנו כיוון שאינו טיפש, אולם הוא גם לא יהפוך לרע עוד יותר שעה שהוא נלחם בו. אחי דוד מביט לעברי וקורא לי "אחי", ואני מודה לו על כך. הוא מהווה את התקווה עבור חברה מעונה, ומוטב לאותם קיצוניים שמבקשים לאבדנו שיבואו לשתות לרוויה ממילותיו. חבל, שלא יעשו כן לעולם. מוחותיהם המעוותים רואים בו כאויב, נשמותיהם המעונות תופסות נשמה טובה ועדינה זו כיצור שיש לפחד מפניו ולהשמידו.

 אחי דוד, המסמל את הדרך הארוכה שהיא קצרה לעבר שלום ויציבות, מהווה איום כלפי אנשי ה"קלן" , לבנים ושחורים כאחד. העמקות שבנשמתו, אשר מבליטה את רדידותם שלהם – חייבת להידחות. הטוב שבו עומד בניגוד כה קוטבי לחולי שלהם.

 אחי דוד הינו אדם שמכבד את עצמו על מה שהוא – הלוואי והלמינגים הלבנים היהודים היו מקנים לעצמם תכונה זו! אחי דוד חש חמלה כלפי אחרים – הלוואי והגזענים השחורים ילמדו תכונה זו! אחי דוד הינו שחור, ואילו אני – לבן. הוא אחי.