אינני מזיל דמעה

אינני מזיל דמעה

 מי שטוען כי הוא אוהב את אויבו – סימן הוא, כי אינו באמת רואה בו כאויב. מי שאינו שונא את האויב שמבקש להשמידו, עמוק בליבו הוא מפקפק בצדקת דרכו ובתוככי נפשו הוא חושש שמא האויב צודק בשנאתו. ומי שאינו שונא את אויבו - אינו אוהב את עמו ואת ארצו במידה המספקת, שכן אמרו רבותינו – "מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן" (קהלת רבה ז', ט"ז – עיין שם). 

 אני אומר את הדברים הללו לאור התגובה הנסערת במשך הימים האחרונים להריגתם של שבעה ערבים על-ידי יהודי שפעל מטעם עצמו, אשר פעל מתוך כעס אישי וללא כל תכנית, מבלי שהיה חבר בשום ארגון. משמאל ומימין, מכל קצוות הקשת הפוליטית, כולם כאחד יצאו במופע אימה על-מנת להפגין את זעזועם האישי לנוכח הריגת שבעת הערבים, תוך הטחת כינויי גנאי על היהודי שהרג אותם, תוך שהם מתנצלים על האירוע בפני אלו שהתקשורת מכנה "הנכבדים הערבים", ולא נחה דעתם עד שהעלו את הרעיון האפשרי "לפצות" את משפחות ההרוגים. הדבר היחיד שהיה חסר היה שמשלחת רשמית בראשות ראש הממשלה שמיר והרבנים הראשיים ילכו יחפים ולבושי שק עם אפר על ראשם תוך שהם מכים על החזה, עד שיגיעו לעזה בכדי לכפר על חטאי עם ישראל, האשם במעשהו של אותו יהודי בודד, אשר פעל על דעת עצמו.

 ואיזו חגיגה הייתה זו עבור כל ארגוני ה"שלום"! ועבור כל אותם אינטלקטואלים ועיתונאים כותבי מאמרים ושאר בעלי דעה מלומדים! המעשה נגרם "עקב השנאה המופצת בידי לאומנים יהודים שונאי-זרים כמו כהנא ועוד". (מעניין מי הפיץ ועורר שנאה ואלימות בשנות ה-30 וה-40 כשכהנא היה עוד עלם צעיר, ומי עשה זאת בשנות ה-20 בטרם זכה להיוולד). קבוצה אחת מקרב בעלי ה"מוסר" ואנשי ה"ערכים" היותר נשגבים בדעתם הלכה למקום האירוע והדליקה נרות זיכרון, בעוד שמחה הולצברג , הידוע כ"אבי הפצועים", הופיע בבית החולים "אסף הרופא" בכדי להעניק לערבים שנפצעו שוקולד, סוכריות ואיחולים להחלמה מהירה. הרגע הבהיר היחידי באותו יום עגום היה כאשר משפחות הפצועים הערבים זרקו אותו מהמקום, באמרם כי אינם מעונינים בשוקולד ובסוכריות מיהודים.

 ראיתי כיצד שמיר ושרון וגאולה כהן ורפאל איתן ורחבעם זאבי מביעים את זעזועם ואת תדהמתם לנוכח מעשה ההרג, תוך שהם מגנים את היהודי אשר ביצע אותו. ושוב התברר מדוע המהרסים השמאלנים של ישראל אינם חוששים מפני אותן מפלגות "ימין" ומדוע הם חוששים מ"כך", ומעל הכל – התברר איזו תהום פעורה בין "כך" לבין הציר הפוליטי של ליכוד-תחיה-צומת-מולדת .

 אומַר זאת באופן הברור ביותר שניתן. קראו את מכונת הכתיבה שלי, הביטו אל מקלדתי ; שימו לב להבדל שבין תגובה יהודית שורשית לבין זו של אותם תועים בדרך ושאר האנשים האבודים של דורנו היתום מבחינה יהודית.

 אינני מזיל דמעה עבור שבעת הערבים שמתו. אינני מזיל דמעה עבורם, בדיוק כפי שהם וכל שאר הערבים אינם מזילים דמעה עבור יהודים שנרצחים – לא על-ידי ערבי בודד שפעל מדעת עצמו – כי אם כתוצאה מהתקפות מכוונות כנגד יהודים וכנגד מדינה יהודית אשר הייתה, הווה ולעולם תהיה עבור הערבים מטרה לשנאה ולהשמדה.

 אינני מזיל דמעה עבור שבעת הערבים שמתו, אשר היו חלק מעם "פלשתינאי" החולם על השמדת ישראל ואשר יחד עם אחיהם ואחיותיהם שנאו את ישראל מתוך תשוקה ואכזריות אשר הייתה גורמת להם, לו רק יכלו, להביא עלינו שואה של גרזנים וסכינים , בה היו רוצחים בדם קר כל יהודי שהיו מוצאים.

 אינני מזיל דמעה עבור שבעת ההרוגים הערבים יותר ממה שהייתי מזיל דמעות על שבעה פועלים גרמנים בזמן המלחמה עם הנאצים אשר היו נורים למוות בדיוק באותן נסיבות. העם הגרמני בתור שהוא היה האויב, והממשל האמריקאי השקיע מיליוני דולרים דרך המשרד לעניני מידע במלחמה ומנהלו, אלמר דייויס, בכדי להבטיח שהאמריקאים ישנאו את הגרמנים ואת היפנים במידה מספקת, על-מנת שיוכלו לנצח במלחמה. שכן זהו לב העניין – מי שאינו שונא את האויב, את הרע, בכל נפשו, אינו מאמין באמת שמדובר באויבים ושהם רשעים, ועל-כן, הוא כבר עלה על מסלול התבוסה במלחמה בפני אותו אויב, אשר בהיותו נורמלי ומשוכנע בצדקת דרכו – אכן שונא את הבלתי-שונא עם מספיק תשוקה בכדי להכניע אותו.

 ומי שאינו שונא את האויב אשר במשך שבעים שנה מנסה לרצוח את בני עמו, ואשר במשך ארבעים השנים האחרונות מנסה להשמיד את מדינתו – מי שאינו שונא אותו הינו אדם בעל הפרעה נפשית עמוקה ומסוכנת. בתוך ליבו, הוא מפקפק בצדקת דרכו ובזכותו על הארץ, ונפשו מתענה מתוך כאב במחשבה האיומה לפיה יתכן והצדק נמצא עם האויב.

 ומי שנפשו כה נכה הופך את האויב למוקד של רגשות אשם ופחד, והופך את בני עמו שלו לאויב האמיתי, והוא שונא אותם על היותם "טועים", ויותר מכל דבר אחר – הוא שונא את עצמו על היותו חלק מאותו עם מדכא. ומכיוון שהוא חסר את האומץ לקום ולתת לאויב המסכן והמדוכא את הארץ כולה – כולל את ביתו שלו – הוא הופך לכלי נשק בידי האויב, כלי נשק של רגשות אשם נוראיים. מה עושה אותו יצור אכול רגשות אשם, אותו יצור אשר מעורר חמלה, אף כי הסכנה הטמונה בו הינה עצומה? כאחוז טרוף, הוא נוקט את העמדה הערבית בכל סוגיה שתעלה על הפרק, כאחוז טרוף הוא מכה על חזהו על כל "חטא" יהודי תוך התעלמות שיטתית מחטאיהם של הערבים. הוא מנסה באמצעות התאבדות לאומית לברוח מיסורי נפשו המענים אותו, מרגשות האשם והשנאה העצמית.

 ומי שאינו שונא את האויב דיו – אינו אוהב דיו את הטובים, את החפים מפשע, שכן על-ידי הימנעותו מלשנוא את הרשעים ואת האכזריים, הוא דואג לכך שהם ימשיכו להרוג ולהשמיד את החפים מפשע. מערכת הערכים המעוותת שלו מאפשרת לעשבים השוטים והרעילים של האויב לצמוח ולחנוק את הפרחים, משום שהוא חושש פן אולי טענתם של העשבים השוטים לזכות על האדמה הינה מוצדקת ומוסרית יותר מזו של הפרחים.

 אינני מזיל דמעה עבור שבעת ההרוגים הערבים משום שאינני מזיל דמעות על חברים בעם אשר שואף להשמיד אותי, את אהובָי, את עמי ואת מדינתי.

 אינני מזיל דמעה עבור שבעת ההרוגים הערבים משום שאני יודע מה עשו בני-עמם במשך כל השנים בהן היהודים הושיטו לעברם את ידם לשלום ולאחווה. אני זוכר את הטבח שנערך ביהודים ביפו ובירושלים בשנים 1920-21 ; אינני מזיל דמעה עבור שבעת ההרוגים הערבים. אני זוכר את הטבח הנורא בחברון ובמוצא ובצפת ובערים נוספות בשנת 1929 , כאשר ה"פלשתינאים" מתוך אכזריות וברבריות רצחו יהודים בדרכים נוראיות מכדי שנזכירן; אינני מזיל דמעה עבור שבעת ההרוגים הערבים. אני זוכר את כל אותם יהודים, מעל 500 במספר, אשר נטבחו בידי ערבים בפוגרום-אינתיפאדה של 1936-38 , אנשים ונשים נשחטו ונשים נאנסו ונרצחו; אינני מזיל דמעה עבור שבעת ההרוגים הערבים.

 ואני זוכר, אגב, כיצד דוד רזיאל, מפקד האצ"ל, ערך מתקפת נגד על הרוצחים הערבים, כאשר תקף והרג "פלשתינאים" על-ידי הטמנת פצצות בשווקים ובתחנות רכבת – באופן הזה הרג מאות. האם הוא היה "רוצח נתעב", כפי שהתבטא חיים הרצוג המנותק, ועימו כל הפוליטיקאים הקטנטנים משמאל ומימין? ומה נאמר על כך שאותו יום ממש בו נהרגו שבעת הערבים היה יום השנה לפטירתו של רזיאל, ולא אחר מאשר יצחק שמיר, ראש הממשלה, עלה על קברו בכדי לכבדו? שיגעון... הרי חייבת להיות מילה יותר מתאימה.

 אינני מזיל דמעה עבור שבעת הערבים ההרוגים מכיוון שאינני בוכה על האויב בשעה שהוא מת. אינני מדליק נרות לזכרם – כי אני נורמלי. אינני מביא שוקולד וסוכריות לפצועיהם – כי אני נורמלי. אינני מגנה בהיסטריה שום יהודי אשר תהא סיבתו אשר תהא, הורג את האויב שלי, משום שאנשים נורמליים יודעים שצריך לאהוב חברים, לא אויבים. הדרך הטובה ביותר אשר תבטיח שערבים המגיעים לישראל משטחי יש"ע לא יֵהָרְגוּ הוא שיפסיקו להעסיק אותם ולהביא אותם לישראל. הדרך הטובה ביותר אשר תבטיח שחיילים ישראלים לא יירו בערבים בשטחי יש"ע היא להוציא אותם מאותם שטחים. אינני מזיל דמעה עבור שבעת ההרוגים הערבים, משום שאני יודע כי הם, ה"פלשתינאים", חולמים על היום הגדול של "איטבח אל-יהוד", תוך שהם שואגים בהיסטריה – "אללה הוא אכבר". ראיתי היום כיצד ערבים ישראלים התפרעו בנצרת, באום-אל-פחם, ברחבי הגליל והמשולש וביפו ולוד, שם המגבית היהודית המאוחדת דואגת כל העת לבזבז כסף יהודי על שכונות ערביות (ומי שתורם ולו אגורה אחת למגבית היהודית המאוחדת, מקבל את מה שמגיע לו, ושלא יבוא אחר-כך בתלונות). ראיתי את השנאה, את האבנים, את פצצות התבערה, את ההתקפות על כוחות המשטרה – הכל בתוך שטחי המדינה, הכל בידי ערבים, אשר כל המפלגות בישראל, מימין ומשמאל, מספרות לנו כי הם "שונים" משאר הערבים ומעונינים לחיות איתנו בשלום. ראיתי אותם, לא סתם ראיתי, אלא ראיתי אותם בתור מה שהם באמת – "פלשתינאים" השואפים למחוק את ישראל.

 אינני מזיל דמעה עבור שבעת הערבים ההרוגים או עבור כל ערבי, המשתייך לאומה המאחלת לי מוות. אני רוצה שיחיו, ללא ספק – אך לא בארצי. אני רוצה אותם בחוץ; אני רוצה שיחיו באושר ובשלווה – עם בני עמם. כמו בביירות, למשל. אינני מזיל דמעה עבור האויב. כי אני נורמלי. וגם יהודי אמיתי. ואם באמת תרצו לדעת מה אומרת ההלכה היהודית לגבי שבעת הערבים שנהרגו, הבה נלמד קצת תורה בצורה אמיתית.

 נשאלת השאלה – האם אותה פעולה, הריגתם של שבעת הפועלים ה"פלשתינאים" בראשון לציון, הייתה בגדר פעולת רצח, אותה מוטל עלינו, היהודים, לגנות?

 התשובה –

 ביחס למכה העשירית והאחרונה אשר הוטלה בידי האלוקים על מצרים, אומרת התורה – "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל־בכור בארץ מצרים מבכר פרעה הישב על־כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור וכל בכור בהמה" (שמות י"ב, כ"ט). ושואלים רבותינו במכילתא (בא, מסכתא דפסחא י"ג) – " וכי שבויין מה חטאו?...", ומשיבים – "ללמדך, שכל גזירות שהיה פרעה גוזר על ישראל היו השבויין שמחין בהם".

 רבותינו מניחים בפנינו מושג יהודי יסודי של אשמה, אשמה קבוצתית, אשר נושאים בה כל חברי אותה קבוצה. השאלה הבסיסית היא זו אשר נשמעת מפי כל השמאלנים הליברלים ומפי כל אותם אורתודוקסים מודרניים בעלי נטיות "מרכזיות" אשר מתקשים לתאם בין המדיניות היהודית המקורית לבין מושגיהם שלהם, הלקוחים מן הגויים. אם ההנהגה המצרית, פרעה וממשלו, חטאו במעשיהם כנגד בני ישראל, מדוע צריך האזרח המצרי הפשוט לסבול, ויותר מכך – מדוע שיענשו אותם אלו אשר בעצמם היו שבויים במרתפי המצרים, ואשר לא נטלו כל חלק בסבלם של בני ישראל? עכשיו, במקום המילה "מצרים" הציבו את המילה "פלשתינאים", ומיד תיווכחו במתקפה היומיומית על ישראל בידי היהודים החולים במחלת הלמינגיזם .

 כיצד אפשר להתיחס ל"פלשתינאים" באופן קולקטיבי? (זה נאמר, אגב, בידי בדיוק אותם יהודים אשר נחפזים להכות בישראל בשל מעשה של ישראלי אחד...). האם כל ה"פלשתינאים" אשמים בשנאת ישראל? האם אין כאן מושג בלתי-מוסרי בעליל של "אחריות קיבוצית"? האם אותם פועלים "פלשתינאים" לא היו חפים מפשע, בלתי אשמים, מכיוון שהם לא היו מחבלים השייכים לארגוני הטרור? חז"ל, בחכמתם האינסופית, הבינו את הלך חשיבתם של המבולבלים, ולכן הם הציגו את השאלה ביחס למצרים, והשיבו – כן, ישנו עונש קבוצתי ביהדות. כל בני עם מסוים אשר פוגע ביהודים הינם אשמים, וזאת מהסיבה שכולם, בין מי שמשתתף בפועל בפגיעה ובין מי שאינו, כולם כאחד שמחים בה ונהנים ממנה ומעודדים אותה. זה מה שעשו השבויים בבית הבור במצרים ובשל כך הושווה דינם לזה של בכור פרעה, יורש העצר. ולכן התורה מטילה אשמה קיבוצית על כל בני עמון ומואב, כשהיא קובעת – "לא־יבא עמוני ומואבי בקהל ה' [דהיינו אסור להתחתן עמם גם אחר שנתגיירו] גם דור עשירי לא־יבא להם בקהל ה' עד־עולם. על־דבר אשר לא־קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את־בלעם בן־בעור מפתור ארם נהרים לקללך" (דברים כ"ג, ד' – ה'). מאותה סיבה אנחנו מחרימים את כל המצרים והאדומים כשאנו אוסרים להתחתן איתם אפילו אחר גיור עד דור שלישי (שם ח' – ט'). ומאותה סיבה כל העמלקים צריכים להיהרג (שם כ"ה, י"ט).

 שאלה – האם כל המצרים והאדומים חטאו? האם כל העמונים והמואבים שכרו את בלעם? האם כל העמלקים יצאו להשמיד את ישראל? לשם מה הענישה הקיבוצית הזו?

 והתשובה הינה תשובה יסודית אשר הונחה בפנינו בידי רבותינו ביחס למצרים. בעוד שיתכן ולא כולם השתתפו בפועל בדיכוי בני ישראל, כולם שמחו בו וכולם נהנו ממנו וכולם תמכו בו.

 כן הוא הדבר ביחס ל"פלשתינאים". הנחת יסוד ברורה ומוצקה היא שכולם תומכים באינתיפאדה ורואים ביהודים גזלנים שגזלו את ארצם, והיו מעונינים ב"פלשתין" שתעמוד על חורבותיה של מה שכרגע קרוי "ישראל". הנחת היסוד היא של אשמה, לא של חפות. הנחת היסוד היא שהם עולזים כאשר ישראל סובלת, ואינם מתאבלים על כך. הנחת היסוד של היהדות היא ששבעת הפועלים הערבים ה"פלשתינאים" שנאו את ישראל ויחלו ליום בו ימותו היהודים ומדינת "פלשתין" תעמוד על תילה. הם היו אשמים בדיוק כמו "בכר פרעה הישב על־כסאו", ואל לו לאף אחד להתאבל על שבעה אויבים שמתו.

 האם היה זה טוב יותר אילו סולקו מהארץ וחיו מחוצה לה? ללא ספק. אולם הם לא עזבו ולא חשבו לעזוב ורק חלמו על "השבת האדמות הגזולות" (רוב תושבי עזה וילדיהם ברחו מיפו, רמלה, לוד והאזורים בסביבות באר שבע ואשקלון). הם השתייכו לקבוצה המהווה אויב של העם היהודי, והאפשרויות ההלכתיות היהודיות אשר עמדו בפניהם היו אלו אשר ניתנו בידי יהושע, אשר קודם כניסתו לארץ, שלח לעמים היושבים עליה שלושה מסרים – "שלש פרסטיניות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ - מי שהוא רוצה להפנות - יפנה, להשלים - ישלים [תחת תנאים של גר תושב, עבדות ומסים], לעשות מלחמה - יעשה" (ירושלמי שביעית פרק ו' הלכה א'). מעמדם ההלכתי של ה"פלשתינאים" אשר סרבו הן להיפנות והן להשלים הינו ברור. הם השתייכו לעם הנמצא במלחמה כנגד עם ישראל, הם היוו חלק מעם אשר מנסה לרצוח יהודים כדבר שבשגרה. ובכן, הם נהרגו. ואנו עוד מזילים עליהם דמעות.

 וכן, עוד הערה קטנה. היום, כחות הודיים בקשמיר טבחו 40 מוסלמים למוות. האם מישהו ראה נרות זיכרון הודיים עבור המתים? האם מישהו מהקוראים בכלל שמע על התקרית?