אירוע מדהים
דבר מדהים התרחש בוושינגטון לפני שבועיים. כמה אלפי יהודים הגיעו לבירת ארה"ב בכדי להפגין – למען מטרה יהודית. יותר מאלף יהודים צעירים נעצרו – למען יהודים. קולות יהודיים נשמעו ורגלי יהודים החלו לנוע – למען בני עמם. אכן, פעמי משיח.
האמור לעיל נאמר בחצי חיוך, ולא בכדי, שכן ידוע ומפורסם לכל הוא הניכור של הדור הצעיר בקרב היהודים ביחס לעמם, זאת לעומת התלהבותם לצעוד למען כל מטרה שתעלה לנגד עיניהם – רק לא למען מטרה יהודית. בעשור של שנות הששים ראינו את ג'רי רובין, את אַבִּי הופמן ואת מרק רוד ודומיהם זועקים למען מהפכה שמאלנית. ראיתי כיצד צעירים יהודים מקדישים מזמנם ומכחם – ובמקרה של גודמן ושוורנר אף מקריבים את חייהם - למען המטרה של זכויות האדם בדרום. ראיתי כיצד צעירים יהודים חשו גאווה בגיבורים "יהודיים" כמו פידל וצ'ה בעולם השלישי. הצעירים היהודיים שלנו הלכו לקובה כדי לחתוך סוכר ולהאנוי כדי להתחבק עם הג'ורג' וושינגטונים של צפון וייטנאם . הם יצאו לקבל את פני הפנתרים השחורים והקיזו את דמם למען הצ'יקנוים , בעודם מגייסים כספים למען תשיעיית קטונסוויל , שמיניית שיקגו או ה-500 של אינדיאנפוליס . כל אימת שהוכרז על מטרה כלשהי, הצעיר היהודי עמד היכון להקיז את דמו למענה, ואך בקושי הרשימה אותו העובדה, אם בכלל, שרבים מבין אלו אשר הוא נלחם למענם, אפילו לא טרחו להסתיר את האנטישמיות שבתוכם ואת עוינותם למדינה היהודית.
צעירינו היהודים, תוך בריחת אמוק ממורשתם, זרקו מעל הסיפון בהתלהבות את תעודת הלידה שלהם, והכריזו כי מעתה הם רואים עצמם כאזרחי העולם והומניסטים יותר מכל דבר אחר. הם הריעו לנוכח גילויי הלאומיות של השחורים והגאווה האתנית של הפורטוריקנים, תוך שהם מביטים בבוז לעבר כל מפגן של זהות יהודית. הם קראו הידד לשמע עמים אחרים הנלחמים על חרותם ולרגל כל התקוממות של עם כנגד שלטון מדכא ואימפריאליסטי, תוך שהם מתכחשים לזכותו של העם היהודי למאבק קטן אחד משלו, כאשר לעולם הם אינם מודים בכך שהיהודים בברית המועצות אף הם עשויים להיכנס להגדרה של עם הזקוק לחרות.
כה מהירה הייתה הבריחה מהיהדות, ונשאלת השאלה מה הבריח את כל ה"סמי"ים ? העדר מוחלט של כבוד עצמי, תסביכי נחיתות, התמרדות כנגד אותה יהדות פרוורית שהכירו, שנאה עצמית. כל אלו, ביחד עם בורות נוראה ובוז עמוק, הם שגרמו לסמי לברוח מעמו ומשאיפותיו של עמו ולהעדיף תחתיהם אלילים משונים ועגלי זהב. הם עזבו, כל אותם נערים יהודים, והשאירו אדמה חרוכה עבור סוציולוגים מבולבלים, הורים מוטרדים והנהגה יהודית מיואשת.
ובכן, לפני קצת יותר משבוע, התרחש המעצר ההמוני הגדול ביותר בהיסטוריה של וושינגטון. לא פחות מ-1,300 יהודים, רובם צעירים, ישבו על הרצפה, חסמו את הכבישים של ריצ'רד ניקסון ויצרו כותרות ברחבי העולם, שעה שהובלו למעצר תוך שהם צועקים, עד כמה שזה לא יאומן, "לעולם לא עוד" ו"עם ישראל חי". הפלא ופלא, ישתבח שמו לעד! הנה לפנינו יהודים הצועדים ונעצרים לא עבור וייטנאם או לאוס או מוזמביק או אנטרקטיקה. הנה לפנינו יהודים הפועלים בניגוד לכל הכללים של שנות ה-60 וזועקים למען עמם שלהם.
מי שלא היה שם ולא זכה לראות את המראה של יהודים צעירים, פניהם זוהרות ועיניהם נוצצות, הולכים לעבר ניידות המשטרה וצועקים לעברן – "הביאו עוד אוטובוסים" – מי שלא ראה זאת, לא ראה מימיו מהו נחת יהודי. האם בנינו אכן אבודים לעמם, אתם שואלים, שעה שאתם מתבוננים בבנינים האדירים של "הלל" , הריקים מכל תוכן? האם נוכל אי פעם לזכות מחדש באמונו של הצאן, של הנוער היהודי – אתם מעלים את התמיהה, שעה שאתם מתבוננים בתקציבי העתק שמשקיעים הטמפלים הענקיים בתכניות נוער לאור התוצאות האפסיות שהם מניבים. אל תדאגו, יש תקווה, תקווה אדירה.
כאשר אלפים באים לוושינגטון ומאות על-גבי מאות דורשים להיעצר; כאשר טור אחר טור של יהודים צעירים גאים – חלקם חובשי כיפות, חלקם בעלי שיער פרוע וארוך – צועדים יחדיו למען בני עמם המצויים במרחק של 8,000 קילומטר; כששורות ארוכות של צעירים יהודים – חלקם דתיים, חלקם מנותקים לגמרי מהדת – יכולים לצעוד יחדיו ולקרוא – "אנו יהודים, אין גאווה גדולה מזו, ואם זה לא מוצא חן בעיניכם, נצעק חזק יותר" ; כאשר כל המטרות הזרות והמוזרות מונחות בצד ולנינגרד וריגה הן אשר מושכות את צעירינו – אכן יש תקווה.
אולם בשעה שאתם זורחים מאושר ומגאווה ובשעה שאתם טועמים מאותו נחת, ראוי שתזכרו כיצד התרחש הנס הזה וחשבו היטב על הסיבות אשר גרמו לתחייתו מחדש של הנוער היהודי.
לא היו אלו הנאומים והתכניות למיניהן אשר הביאו אותם בחזרה, אף לא הרצאות או תחרויות כדורסל עבור נוער יהודי. לא היו אלו הטמפלים הענקיים והמקושטים, אף לא בתי החולים היהודיים אשר מומנו על-ידי הפדרציות היהודיות . לא היו אלו אותן שטויות שמלעיטים על הנוער ב"בתי-הספר הדתיים" של אחר-הצהריים, אליהם היו שולחים את הילדים אחרי הלימודים בבית הספר הכללי למשך שעה ביום, אף לא טקסי התפילה המשותפים עם נוצרים , אשר התקיימו בבית הכנסת המקומי. לא היה זה דבר ממה שאנחנו נתנו להם; יותר היה זה מה שלקחנו מהם.
אם רצונכם לזכות מחדש באמון הנוער היהודי, אל תציעו להם דברים – דרשו מהם שיתנו. דרשו הקרבה – הקרבה אמיתית. עמדו על עקרונות, החדירו בהם אידיאלים. פנו אל נפשם ואל נשמתם, והם ילכו אחריכם. הראו להם את המסילה העולה אל ראש ההר, אך קודם לכן עלו בה בעצמכם – לפני שהם עולים – והם יטפסו יחד אתכם לגבהים המסוכנים.
אלו הספונים בסוויטות היוקרתיות לעולם לא יזכו באמון הנוער היהודי, ואלו אשר מגבילים את המאבקים היהודיים להודעות לעיתונות לעולם לא יראו את הפרצופים אשר ראינו בשבוע שעבר. ומעל הכל - אלו אשר מגנים את החוליגניות ומתנגדים למיליטנטיות – הרי הם מדברים בשפה שהיא פשוט זרה ליהודים הצעירים.
לא המיליטנטיות מפריעה לו; יותר מפריעות לו השנים הרבות שהיה צריך לחכות בהן עד שמישהו יבוא וידרוש ממנו משהו. לא חוסר המכובדות דוחה אותו, כי אם עשרות שנים של נחמדות ו"יורמיות". לפתע הוא רואה משהו חדש, משהו אשר תופס אותו ומעלה אותו על מסלול של זהות יהודית עמוקה. פתאום הפסיקו לספר לו סיפורים על כך שהיהודים חייבים להקיז את דמם עבור העולם, ותחת זאת הוא שומע קריאה אדירה – היהדות היא יפהפיה!
הוא אוהב את מה שהוא שומע, והמונח "חוליגן יהודי" ו"מיליטנט" משדרים לו מתיקות, הן כמו מנגינה הערבה לאוזנו. והוא תוהה מה יכול היה לקרות אילו עוד אנשים כאלו היו בסביבה לפני כשלושים שנה .
© כל הזכויות שמורות