אמונה, ביטחון ושמחה

אנו חיים בתקופה של חוסר שמחה, בימי העצבות. זהו עידן של אנשים עצובים ובודדים המתרוצצים מתוך חיפוש נואש אחר סיפוקים. אלו ימים בהם שורר מחסור נוראי במצרך הפשוט ששמו חדוות חיים ונעשים ניסיונות נואשים למצוא סיבת קיום בקרב מציאות אשר איבדה כל מושג של הנאה ושל יעוד. "עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" (קהלת י"ב, א').

אלו ימים בהם הזקנים יושבים להם על ספסלים ברחוב או לחילופים ספונים בחדריהם העלובים והשקטים בציפייה לביאת החופש בדמותו של המוות. זהו דור בו הצעירים – אשר בנשמתם גם הם כבר זקנים – מחפשים אחר הקלה מהחיים אשר הפכו כבר לבלתי נסבלים בשל קללת החופש המוחלט שניתן לאדם בכדי לעשות בכל עת מה שיחשק, מתי שיחשק ולמי שיחשק. זהו דורה של הבדידות האיומה, ולא משנה כמה אנשים נמצאים בחדר, של התסכול המשתק, ולא משנה כמה רשום בחשבון הבנק. זהו דורו של הצורך להיות נאהב בעידן של אלו אשר שכחו את משמעות המושג. אלו ימיהם של נטולי האושר, היושבים לבדם בעולמם המדומיין, מוקפים ונצורים בידי כחות האויב המתגלמים בדמותו של הדיכאון.

וזוהי גם שעתו של האדם הריבון, השליט הכובש, המלך אדוניחופש הראשון. זהו עידן של חוסר אמונה ושל מרד כלפי שמים, לראשונה בדברי ימי האנושות. אלו ימיו של מגדל בבל החדש, אשר לראשונה הוקם בהצלחה בידי אדוניחופש, זה אשר סוף סוף זכה לחרות, אשר גאונותו המדעית והטכנולוגית הרקיעה למרומי הכוכבים המנצנצים ולמעמקי התהומות, בה בעת שהיא משחקת ומרשרשת במפתחות החיים. זהו זמנם של אלילי הטכנולוגיה, אותם אלילים חדשים אשר יוצרים והורסים ובונים את היסודות המדעיים עליהם מושתת מבנהו המרשים של אדוניחופש העצמאי, משוחרר מהתערבות אלוקית, עצמאי ובלתי מוגבל על-ידי אותם רסנים אשר מנוגדים לכיוון הילוכו של ה"אני".

ימיהם של נטולי השמחה. שעתו של אדוניחופש. הקשר שבין השניים אינו ניתן להתרה. "כל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם לא מנעתי את לבי מכל שמחה. ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי... והנה הכל הבל ורעות רוח" (קהלת ב', י' - י"א). האדם החופשי בהכרח יהיה לאדם נטול השמחה, העגמומי, המדוכא.

התשוקה לחופש הינה השאיפה להתיר את כל כבלי המשמעת ואת כל אותם רסנים מגבילים אשר מונעים מהאדם ליהנות באופן מלא ובלתי מוגבל ממושאי תשוקותיו ורצונותיו. מהותו של אותו חופש יסודה בשחרורו של ה"אני" מעולה של מלכות שמים. מדובר במרד של עבד כנגד אדוניו. "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבתימו" (תהלים ב', ג'(. אדוניחופש שובר את העול אשר מרסן את ה"אני" אשר מתערבל בתוכו, בתוך כל אחד מאיתנו. אותו "אני" הינו האגו-היותר-קרוב-אל-עצמו, מדובר בעצמיותו של האדם, בפרשיית האהבים שלו עם עצמו.

ממידת גדלותו של האדם היא היכולת לרסן ולהטיל משמעת על "עצמו", על ה"אני" שבתוכו, וזהו המדד בו מתבטאת עליונותו על-פני חית השדה, על-פני כל בעלי החיים שבתבל. אותם יצורים שמהלכים על ארבע, שרומשים על האדמה על שש או על מאה רגליים, נמצאים מבחינה פיזית קרוב יותר לארץ מאשר האדם, אשר מבנה גופו האנכי שואף כלפי מעלה לשמים. גם מבחינה רוחנית, קרובים אותם בעלי חיים יותר אל הארץ, כלפי מטה, שכן הבהמה והחיה בהיותה רעבה או כאשר היא סובלת מחום אינה יודעת כל רסן. מבנה גופו הפיזי של האדם מבטא חיצונית את מרחקו הרוחני מהבהמה. אותו מרחק הולך ומתקצר עד שנעלם כל אימת שנושרים אותם כבלים של משמעת, ואט אט הוא הולך ומתדמה לשאר היצורים, עד שלא ניתן להבחין ביניהם כלל בעת שהעול נופל לחלוטין מעל כתפיו. אולם אותה זהות חולפת לה בִן רגע, ואז הוא צונח עוד יותר כלפי מטה ונעשה פחות מהבהמה. האדם החופשי בהכרח יהיה לאדם הבהמה, ואז – גרוע מכך, הוא כבר בדרך להיות האדם נטול השמחה.

בכל עת שהאדם מממש את החופש האנוכי, הוא מחליף כבלים בכבלים. שכן הנאה וסיפוק גשמי הינם אוקיינוס של מים מלוחים, המרווים את הצימאון לרגע, רק בכדי לדרוש, להתאוות לעוד. התשוקה הופכת לצורך, ה"אני" הופך לאדון, כבלי האיפוק והמשמעת הנתונים מרצון מומרים באזיקי התאווה הנתונים בכפייה ובזרוע. אלו האחרונים מכאיבים הרבה יותר ומתקבעים בנוכחותם. עם הזמן מתגלמת צורתם בסמים המענים של תשוקה נואשת.

האדם החופשי נהפך לאדם החיה, משועבד על-ידי אותו החופש, על-ידי הצורך למלא את ריקנותו ותאוותיו. כך חייב להיות. זהו חוק טבעו של האדם.

החיים עבור אדוניחופש, עבור אדון בהמה, הינם לאמיתו של דבר פרשיית אהבים אינסופית של האדם עם עצמו. במודע ושלא במודע, כל שעה בה הוא ער מושקעת בהקדשתה לעצמו, לסיפוקו של אותו עצמו, ולכך הוא קורא – "אושר". חייו הופכים לניסיון בלתי נפסק, למאבק תמידי להיות "מאושר", "מסופק", למלא את כל אותה ריקניות מכאיבה השרויה בקרבו.

זהו מרוץ שאינו נגמר לעולם. הוא מחפש, מתנסה, טועם, בוחן, מקווה לזכות באותו מרפא בדמותו של האושר. לזכות בשלוות הנפש. הוא מנסה כל דבר חוקי ואחר זאת עובר שלב אל הבלתי חוקי. וכאשר גם זה אינו מביא אותו אל המנוחה המיוחלת, הוא מוסיף לצנוח לעבר המגונה והמסתורי והיוצא מגדרי הטבע והמכוער. דבר לא מצליח. שהרי האדם אשר מטרתו בחיים הינה "אושר", אשר עבורו ה"אני" עומד במרכז הכל – אדם זה לעולם לא יגיע למנוחה ולסיפוק. וכל כישלון להרוות את צמאונו הבלתי נדלה לשלווה יוביל רק לתוספת כאב ולדיכאון הולך וגובר, לעוד צימאון מכאיב.

האדם-החופשי-שהפך-לאדם-הבהמה, לאיש התאווה, מוכרח בשלב התפתחותו הבא להפוך לאדם נטול השמחה. עצבות, דיכאון, מלנכוליה עגמומית – כל אלו אינם אלא ביטויים חיצוניים של אותה התכנסות והתרכזות ממארת של האדם בעצמו, ב"אני" שבתוכו. ההתעסקות אחוזת החרדה בבעיותיו של ה"אני", אותה חקירת עומק אגואיסטית בדבר הבעיות אשר אופפות את אותו "אני" – אלו מהוות את הורתם ולידתם הבלתי נמנעת של העצבות והדיכאון. מי שאחוז כל כולו ב"אני" ובצרכיו בהכרח ייצור עבורו צרכים נוספים, ובמהרה הוא ישקע בכאב אל תוך הביצה הטובענית של המלנכוליה, אשר הופכת את החיים לבלתי נסבלים, לדיכאון אחד ארוך ובלתי נגמר. ככל שנשרת, ככל שנספק את ה"אני", כך נעמיק את עבדותנו כלפיו. ככל שנרחם על עצמנו בשל הנסיבות אשר הביאו עלינו כאב וסבל, כך נבטיח שלעולם לא נצליח להימלט מהבוץ הטובעני אשר בולע אותנו אל תוכו. השמש זורחת מעל ה"אני" ועומדת לה במרכז תבל – ואין להתפלא מדוע כל ענן המכסה אותה ולו לרגע מוביל לדרגות שונות של דיכאון מטורף. כמו ילדים, אנו עומדים על כך שרצונותינו יסופקו בִן-רגע. כמו ילדים, אנחנו מתפרקים ומאבדים עשתונות כשאיננו משיגים זאת. וכמו ילדים, כאשר אנו משיגים את מבוקשנו, אנו משליכים אותו מתוך הכרה מתסכלת שאחר הכל, הוא אינו מביא אותנו לידי סיפוק.

אותה התרכזות מתמדת של האדם בעצמו הופכת לדבקות אובססיבית. תוצאותיה הינן צער ודיכאון. עד כמה שהדבר אירוני, הרי שעצמה של אותה תשוקה נואשת להנאה, אשר כה מחדדת את תחושת האובדן והסבל, היא היא שמהווה את הגורם המרכזי ביצירתם של הדיכאון והכאב. אנחנו רצים במנוסה ישירות אל תוך זרועותיו של זה אשר ביקשנו להימלט מפניו.

דיכאון, עצבות, עגמומיות, בדידות, שעמום ואומללות – כל אלו הינם תוצר של אותה התרכזות יתר ב"אני" ושל אותה התכנסות של האדם לתוך עצמו. וכמה שזה מנוגד לשמחה אשר צוותה עליה התורה! מדובר בשמחה, אשר כמו כל דבר אחר ביהדות התורנית, היא מהווה מצווה של ה', ומדובר במצווה אשר קשורה באופן הדוק ובלתי ניתן להתרה למושגים אמונה וביטחון. הרי השמחה הינה חלק בלתי נפרד מהביטחון, ובלעדיה אין ביטחון, אף לא אמונה. ביטחון בה' ואמונה וסמיכות דעת על כחו וישועתו – אלו הדברים אשר מבטיחים לאדם שמחה אמיתית, ואיש העצבות והדיכאון לעולם לא יהיה לאיש האמונה והביטחון.

העדר השמחה וקניית השביתה של הדיכאון, העגמומיות וחוסר התקווה בחייו של אדם – פרושו של דבר שהוא דוחה מעל פניו את האמונה והביטחון בה'. האמונה והביטחון הרי לא ישכנו לעולם לצד הדיכאון והיאוש, ורק מתוך שמחה וסיפוק הם יכולים להיות בעלי משמעות. זה אשר נופל למחוזות היאוש והדיכאון אינו מאמין בה' אשר משפטיו צודקים וישרים, ובוודאי שאינו מאמין באלוקים אשר מסוגל להביא ישועה והצלה כהרף עין. רק זה אשר באמת מאמין בבורא הכל-יכול, בצדקתו ובטובו וביכולתו האינסופית להושיע, רק זה אשר דוחה מעל פניו את העגמומיות והמרה השחורה ואינו מאפשר להם לחדור לחייו האישיים, רק זה אשר מאמין באמת כי כל מה שעושה ה' הוא לטובה, ושכיוון שהוא מקור הטוב, אזי גם כל מעשיו הם לטובה ואין לבכות ולילל בשל מעשיו – הוא המאמין האמיתי, הוא אשר ראוי להיקרא איש האמונה והביטחון. ועל כן נקרא התנא הקדוש "נחום איש גם זו", כדברי רבותינו (תענית כ"א.) – " ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו - דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה" .

שמחה וסיפוק! זה המפתח לאמונה וביטחון בה', זה הסוד עליו מבוססת היהדות, זהו הסוד עליו מבוססים גם החיים עצמם. "עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה. דעו כי ה' הוא אלקים הוא עשנו ולא [ולו קרי] אנחנו עמו וצאן מרעיתו" (תהלים ק', ב' – ג'). כשהאדם מתמלא באושר ובשירה; כשהאדם יודע כי ה' הוא האלוקים; כאשר הוא מאמין בכך באמת, אזי הוא עובד את ה' מתוך שמחה ורינה. אי אפשר לעבוד את ה' מתוך דיכאון ומלנכוליה, שכן מי שלוקה באלו אינו מסוגל באמת להאמין בה'. ועל כן אומר הכתוב – "רננו צדיקים בה'" (תהלים ל"ג, א'). וכן – "רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו. שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב" (תהלים ל"ב, י'- י"א). שים לב לניגוד – הרשע יסבול מכאובים רבים, אולם זה אשר בוטח בה' יזכה שחסד יסובבנו. ובכן, האמן בזה! והפגן לעין כל את אמונתך על-ידי אושר, שמחה ורינה.

ורבנו בחיי בספרו האדיר "כד הקמח" תחת הערך "שמחה", קובע את הקביעה העוצמתית הבאה – "השמחה הזאת היא מצוה מן התורה נצטוה אדם עליה כי היא עבודה גמורה לשי"ת חשובה יותר מן המצוה". כמה שדבריו חודרים לעומק אמיתה של תורה! המצווה, מעשה הפולחן החיצוני, אינה אלא סמל של המושכל הפנימי. כמובן, שמוכרחים לקיים את המצווה, את הפולחן, ולציית אליה על כל פרטיה ודקדוקי הדינים שבה, אולם היא אינה מהווה כי אם ביטוי חיצוני של המושכל הפנימי, והמושכל בוודאי חשוב יותר מצורת ביטויו (הסיבה שבגינה אנו מחויבים לביטוי החיצוני הינה שבלא זאת ישאר המושכל אוורירי ותלוש מהמציאות הממשית, מעין דבר תיאורטי).

רבנו בחיי מוסיף לבאר, כי הצורה בה ניגש האדם למושכל ולפולחן יחדיו – צורה זו חשובה משניהם כאחד, שכן רק השמחה והאושר אותם הוא מבטא בעשותו את המצווה מעידים על אמונתו האמיתית ועל בטחונו המוחלט בכל-יכול. ואלו דבריו שם – "וכן הזכיר משה רבינו ע"ה (דברים כ"ח, מ"ז – מ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך וגו' הענישו בעבודתו כשלא היתה בשמחה".

היהודי אשר עובד את ה', אך עושה זאת בלא שמחה, נענש מכיוון שכל עבודת ה' שלו אינה עבודה; שהרי מי ששרוי בעצבות ובדיכאון אינו מאמין באמת בא-ל אשר כל מעשיו ישרים וצדיקים ואשר יכול לגואלנו מיד ברצונו.

ורבותינו מלמדים (שבת ל:) – ""ושבחתי אני את השמחה" (קהלת ח', ט"ו) - זו שמחה של מצוה, "ולשמחה מה זה עשה" (שם ב', ב') - זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר [לגבי אלישע הנביא] "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (מלכים ב' ג', ט"ו)".

רק בנוכחות המנגינה אשר הביאה את אלישע לידי אושר פנימי ולידי שמחה – רק בנוכחותה נחה עליו יד ה' ושרתה עליו נבואה. זהו הלקח המיועד לכל אותם יהודים השואפים לעבוד את בוראם בשלמות ובטהרה.