אני אוהב ערבים

אני אוהב ערבים

  אני אוהב ערבים. באמת. הם הרבה יותר כנים מהיהודים שאני פוגש כה רבות, הם הרבה יותר נורמליים מהם. שוו לנגד עיניכם שתי דוגמאות של ערבים, אותם אני אוהב. 

  הראשון הינו חבר הכנסת מוחמד מיעארי מהרשימה המתקדמות לשלום, מפלגה התומכת באש"ף. מיעארי הינו אבטיפוס של כל מה שמתהדרים בו כל אותם תומכי חופש ליברלים, הומניסטים, דמוקרטים, אוהבי דו-קיום בני דת משה. הוא אזרח ישראלי, אינטלקטואל מנומס, שמתנהג יפה (מדובר בבוגר האוניברסיטה העברית), וב-15 באוקטובר 1985, הוא עלה לדוכן הנואמים של הכנסת בכדי להכריז –

   "מדינת ישראל איננה מדינתו של העם היהודי, כי אם מדינת כל האזרחים הגרים בה בתור אזרחי מדינת ישראל. אמרתי זאת, אנו אומרים זאת, ונמשיך להיאבק למען העיקרון הזה".

  ערבי ישראלי נוסף, המשורר והסופר האינטלקטואל, אנטון שמוס, פרסם טור בעיתון השמאלני החולה בשנאה עצמית "כל העיר" ב-13 בספטמבר 1985, וכתב – "מדינה יהודית, מעצם הגדרתה, טומנת בחובה את זרע הפורענות, דהיינו את הרס הדמוקרטיה".

    אילו רק היו היהודים כה כנים ונורמליים! לפנינו שני ערבים, המדברים בצורה גלויה ומציגים לעיני כל את הסתירה הניכרת לעין שבין הדמוקרטיה המערבית לבין מדינה "יהודית". שני ערבים, המבהירים בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שכל אותם קשקושים המופרחים באוויר מפי יהודים ליברלים אומללים הינם מגוחכים מכדי שניקח אותם ברצינות. שני ערבים, אשר מבהירים לכל, כי הם דוחים את הציונות ואת המדינה הציונית, ומה נעשה כעת עם כל אותם יהודים אחוזי חרדה, הרועדים כאילו נתקפו בצמרמורת לנוכח סטירה זו הנוחתת על פניהם המטופשות?

  אני אוהב ערבים מכיוון שהם כה נורמליים וכנים, בה בשעה שאני משתכנע יותר ויותר כי היהודים זקוקים בדחיפות לפסיכולוג לאומי. ומכיוון שאני מכבד את הערבי, בניגוד לכל אותם יהודים ליברלים נלעגים, אני מבין שהם לא ימכרו את ההיגיון הבריא שלהם ולא את גאוותם הלאומית תמורת מילים מתקתקות, שירותים מקורים ו"תנאי חיים משופרים". מכיוון שאני מכבד את הערבי, אני יודע כי לא על הלחם לבדו יחיה הערבי. גם לא על העוגה. ומכיוון שבניגוד לכל אותם יהודים ליברלים, שמאלנים, מודרדוקסים (הוסף את החסר) – בניגוד לכל אותם מטורפים, אני מכבד את הערבים – אני יודע שהם חייבים ללכת. ובעזרת ה', הם ילכו, ובכך נציל את היהודים גם מפני ערבים כנים וגם מפני עצמם, אף שאינם כנים.