ארץ-ישראל – הסוגיה האמיתית

ארץ-ישראל – הסוגיה האמיתית

 היה זה השבוע בו הודיע שר החוץ קיסינג'ר כי הוא שב למזרח התיכון, וזהו הסימן המובהק ביותר לכך שהנסיגה הישראלית הבאה כבר נחתמה, עוד נסיגה שתביא עלינו אסון. שוב ניטש הדיון סביב אותן סוגיות לא רלוונטיות, שעה שהסוגיה האחת והיחידה, הסוגיה האמיתית והקיומית שעומדת על סדר היום, זכתה להתעלמות.

 מליצי יושר בעבור הציונות ובעבור זכותם של היהודים להקים מדינה יהודית בשם ישראל יכלו למלא אוקיינוסים בדיו שנשפך ולכרות יערות בקולמוסים שנשתברו על אותם תירוצים. אלו כולם אוקיינוסים ויערות של טיעונים מוטעים ולא רלוונטיים. אני עצמי כתבתי ללא לאות גם כנגד הטיעונים הערביים וגם כנגד אותם טיעונים מוטעים המתהלכים בקרב היהודים. התרכזתי באותה עובדה מעשית והגיונית לפיה אין "פלשתין", ושהערבי אינו מוכן לפשרה בת-קיום עם היהודי אותו ניסה להשמיד עוד ב-1920 ובארבע מלחמות מאז ועוד היום. על דרך הרוב, ניסיתי להצביע על הטיפשות המעשית וחוסר התועלת שישנו ב"פשרות" ו"ויתורים". מעתה הייתי רוצה לדון בליבת הסכסוך הישראלי-פלשתיני. השאלה היסודית כאן אינה שאלה ישראלית-פלשתינית, כי אם מאבק יהודי-גויי, ובמיוחד ישנו כאן מאבק דתי המתקשר ליעוד ההיסטורי של עם ישראל.

 העובדה הטרגית הינה שהיהודי אינו מבין על מה סובב המאבק על ארץ-ישראל. אי לכך, טיעונו לזכות על הארץ והצטדקויותיו באשר לאחזקת "השטחים הכבושים" סובבים סביב אותם טיעונים פוליטיים חילוניים רגילים אשר הופכים את הסכסוך לעוד סכסוך כמו רבים כמותו בעולם. אולם האמת היא שהטיעון היהודי לזכות על ארץ-ישראל וההתנגדות לנסיגות אינם עומדים על יסוד טיעונים סוציו-פוליטיים כאלו ואחרים אשר מקורן בלאומיות החילונית, אלא הם מהווים חלק מהיעוד היהודי, אשר אין אפשרות להבינו מבלי להקיף את הרעיון היהודי בכללותו.

 אותו רעיון יהודי מבוסס על ההבנה לפיה בורא העולם, הקדוש ברוך הוא, הוא האלוקים אשר ברא את עולמו בכדי לרוממו, ואת האדם – יצירתו הנפלאה ביותר – בכדי להביאו לידי קדושה, טהרה ותכלית הטוב. הכלי שהכין לצורך תכלית זו הוא עם ישראל, אשר נבחר על-ידו מבין כל העמים בכדי שישמרו את חוקיו וישמשו כאור לגויים על-מנת שיבינו ויקבלו על עצמם את גדולתו ומלכותו.

 המקום בו מוטל על היהודי לחיות את חייו הקדושים ולהציב דוגמא בפני העמים הוא במולדתו, ארץ-ישראל.

 ובכן, זהו הטיעון היהודי ביחס לארץ. לא הבטחת המעצמות העולמיות (באיזו זכות באה מעצמה עולמית ומבטיחה למישהו את מה שאינו רכושו החוקי, טוענים הערבים); לא בגלל שהעולם החליט לרחם על היהודי וחש נקיפות מצפון כלפי קרבנות השואה (מדוע שאנו נשלם על חטאיו של היטלר, טוענים הערבים); לא בגלל נדיבותם של האומות המאוחדות ב-1947 או של בלפור ב-1917 (מי העניק להם את הזכות למסור את "פלשתין", זועקים הערבים); לא בגלל שהייתה כאן מדבר ושממה והיהודים הפריחו אותה (יתכן והיה כאן מדבר, אולם היה זה המדבר שלנו, יאמרו הערבים, ואם ברצוננו שארצנו תישאר שממה, זו זכותנו); לא בגלל שפעם גרנו כאן לפני 2,000 שנה (חשבו על כל השינויים שהתרחשו במהלך השנים הללו, מעירים הערבים, ועצם העובדה שפעם חייתם פה אין בכחה לשנות היסטוריה של נוכחות ערבית בארץ כיום ובמשך מאות השנים האחרונות).

 לא, אף אחד מהטיעונים הללו אין בו בכדי להוות קרקע לטיעון היהודי לזכות על אדמה אשר אוכלסה על-ידי רוב לא-יהודי במשך מאות שנים. הטיעון היהודי לזכות על ארצם נובע מעובדה חדה ובלתי ניתנת לערעור –

 "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי-בה" (תהילים כ"ד, א').

 בורא העולם מחזיק בזכות הקנין על כל מה שיצר. זה שלו, וזכותו לעשות עם זה כראוי בעיניו. הוא נותן והוא לוקח. הוא השליט היחיד והבלעדי, ולו השלטון על כל ארצות העולם. האם הארץ שהערבים קוראים לה "פלשתין" אכן שלהם? האם הארץ שהעמים העתיקים קראו לה "כנען" הייתה שלהם? התנ"ך מכריע בשאלה הזו –

 "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאמים יירשו" (תהילים ק"ה, מ"ד).

 "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (שם קי"א, ו').

 וזהו הלקח הראשון ממש, אותו מלמדנו רש"י, גדול פרשני המקרא, בפרושו על הפסוק הראשון בתורה (בראשית א', א') – "לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ"החודש הזה לכם" (שמות י"ב, ב'), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל , ומה טעם פתח בבראשית, משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קי"א, ו') , שאם יאמרו אמות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו [לכנענים], ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

 "לה' הארץ ומלואה..." (תהילים כ"ד, א'). לא לוושינגטון או למוסקבה או לקהיר או לבני האנוש הננסיים. הזכות על הארץ ניתנה בידי הבורא, בידי ריבון העולם לעם היהודי עם שקיעת החמה במדבר כנען לפני למעלה מ-3,500 שנים, כשאדם בשם אברהם שמע את דבר ה' – "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת. את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמני. ואת החתי ואת הפרזי ואת הרפאים. ואת האמרי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי" (בראשית ט"ו, י"ח - כ').

 ה' חפץ לתת להם את הארץ והוא שחפץ ליטלה מהם ולתתה ליהודי הראשון – אברהם – ולבניו לברית עולם. והוא חזר על הבטחתו ליצחק (שם כ"ו, ג' – ד') וליעקב (שם כ"ח, י"ג – י"ד), ולמשה הוא אמר תוך שבועה חמורה בהרמת ידו – "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי [בשבועה] לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'" (שמות ו', ח').

 זו הארץ. זוהי ארץ ה'. זוהי ארץ הקודש. זוהי ארץ-ישראל אשר ניתנה לעם ישראל על-ידי הבורא ובעל הקרקע וריבון העולם וכל מה שבתוכו. זו הזכות היהודית על הארץ, אשר אינה ניתנת לערעור על-ידי אותם יצורים קטנטנים וברי חלוף, אשר בעצמם הינם יצירי כפיו של ה', וכפופים הם לבעלותו.

 וגבולות ארץ היהודים, ארץ-ישראל, מוגדרים ומשורטטים על-ידי קונם –

 "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבלכם. לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה' אלקיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דבר לכם" (דברים י"א, כ"ד – כ"ה).

 ישנו איסור תורני למסור ארץ זו, ולו מילימטר ממנה, לידי ריבונות לא-יהודית. זוהי ארץ קדושה, אשר נלקחה מהגוי וניתנה ליהודי לשם קדושה. אין לאף לא-יהודי זכות לקחתה, ולאף יהודי אין זכות לתתה.

 לתת אותה, למכור אותה, להסיר את הריבונות היהודית מחלק כלשהו מארץ-ישראל, אף תחת התנאים הטובים והנחשקים ביותר – משמעו של דבר הינו להסיר ממנה את קדושת ה' ולשדוד ממנו את מה ששלו ואת מה שנתן לנו בתנאים ברורים ומוחלטים, כשהתנ"ך מכריז – "ויתן להם ארצות גויים" (תהילים ק"ה, מ"ד).

 שכן הארץ נלקחה מידי הגויים וניתנה לעם ישראל אך ורק בהתאם לתנאי הברית, אותה ברית שכרת ה' עם עמו. כשהכתוב אומר – "ויתן להם ארצות גויים...", זה נאמר אך ורק בכדי שהארץ תהיה קדושה והיהודי ישתמש בה בכדי להקים מדינה קדושה וחברה קדושה. בעלות על הארץ מעולם לא ניתנה ליהודי – רק זכות שימוש. וזכות זו, בהיותה מותנית, אינה כוללת את האפשרות למסור חלקים מאותה ארץ שאינה בבעלותו לידי מי שירצה. היהודי הינו שוכר, ובשום מקום בחוזה השכירות לא הותר לו להשכיר בשכירות משנה. הבעלים של ארץ הקודש הכריז כי רק עם הקודש רשאי לשכון בה. אין להם כל זכות לקחת ארץ אשר במקור נלקחה מאחרים וניתנה להם בכדי שיהיו עם קדוש – ולהסיר ממנה את קדושתה על-ידי נתינתה או נתינת חלק ממנה למישהו אחר. מעשה כזה משמעו שוד לאור יום, ללא כחל וסרק.

 שמו של הקדוש ברוך הוא כרוך דרך קבע בשמם של ישראל ועל-כן שפלותו של ה' נובעת ישירות משפלותם של ישראל. השאלה אם ה' הוא אכן כל-יכול נבחנת ומוכרעת על-פי מה שנראה כיכולתו או אי-יכולתו להנחיל ניצחון לעמו ישראל על אויביו. א-ל אשר למראית עין אינו מסוגל להגן על עמו ולהעניק להם כח נתפס בעיני העמים כאל חלש, חסר יכולת או אפילו בלתי קיים. אמיתת הימצאו וכחו וריבונותו של ה' מוערכים על-פי גורלם ומעלליהם של ישראל.

 הרעיון הנ"ל חוזר על עצמו עשרות פעמים במקרא. "למה יאמרו הגוים איה אלקיהם, יודע בגיים [בגוים קרי] לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך" (תהילים ע"ט, י'). ומבואר במפרשים – "אם אלקים הוא יריב ריב עמו" (מצודת דוד שם).

 "כי לא יטש ה' את עמו בעבור שמו הגדול..." (שמואל א' י"ב, כ"ב). ומבאר הרד"ק – "ואם לא יסבול אתכם ויגמולכם כחטאותיכם וישחיתכם, הרי כאילו נתמעט שמו בגויים ויאמרו לא יכול להצילם".

 עבור היהודי, ויתור על אדמתו בעקבות לחץ ואיומים פרושו של דבר בושה והשפלה נוראיים. בכך גורמים בושה והשפלה לדמותו של אלוקי ישראל, ה', בתור בורא הכל, בתור המחולל והמניע של ההיסטוריה, ובתור ריבונו המוחלט והכל-יכול של היקום. פרושו של דבר להמעיט את ערך גדולתו וכחו ולכפור בניסים האדירים ובארועים הרי הגורל של תקופתנו. פרושו של דבר לסגת מעידן הגאולה בחזרה אל עבר עידן הגלות. פרושו של דבר לכחש בעידן הגאולה ולאשרר את המשך הביזיון. והדברים אמורים ביחס לכל ארץ שנכבשה על-ידי היהודי, לרבות סיני .

 שכן התקופה בה אנו חיים הינה תקופה פלאית ומפוארת. תקופת הגלות, עידן ההכאות וההשפלות והעבדות והנוודות כזרים בארץ לא לנו – תקופה זו מגיעה לקיצה. לא בשל מעשינו הטובים, כי אם משום שהקדוש ברוך הוא קצב קץ לסבלנותו אל מול חילול שמו ועשייתו ללעג ולקלס. תקופת חילול שמו מגיעה לסיומה, ואילו הקמתה של מדינה יהודית, ראשיתו של תהליך קיבוץ הגלויות, פריחת הארץ, הניצחונות האדירים ושחרורם של עוד ועוד חלקים מארץ הקודש שה' נתן לישראל – כל אלו הינם סימנים ברורים ועדים נאמנים לכך שאנו מצויים בתחילתו של תהליך הגאולה.

 כל ניצחון יהודי מהווה אשרור לאותה גאולה ולקידוש שמו של אלוקי האמת, אלוקי ישראל. כל נסיגה יהודית הינה ביזיון, תבוסה, בריחה מהיעוד, והיא מהווה חילול ה', בהולידה ספקות ביחס לכל-יכולתו של ה'.

 מדיניות של אף שעל, של לא לסגת מילימטר מהאדמות היהודית - מדיניות זו הינה יותר מאשר תולדה של שכל ישר אל מול אויב שונא וחסר פשרות. היא מהווה אשרור לכך שהארץ ניתנה לנו מאת ה' בורא העולם והשליט על כל שבתוכו. היא מהווה הצהרת אמונים בה' אלוקי ישראל, המביא את הגאולה השלמה על עמו במהרה בימינו.

 וזה לאמיתו של דבר, מהות העניין – אמונה. אמונה וסמיכות דעת וביטחון בכחו של ה' להציל את עמו, שהרי אין שום כח בעולם שיכול לעמוד מולו. אמונה. היסוד הבסיסי של היהדות, עליו נשענים כל השאר. "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב', ד'). את מידת הביטחון שישנה לאדם ניתן להעריך רק בשעה שהיא עומדת למבחן מעשי. בשעת רוגע והשקט, אין כל קושי להיות בעל "ביטחון". רק כאשר הלילה חשוך וסמיך ואין כוכבים וכבו האורות ונראה כי אין תקווה, דווקא אז נקרא היהודי אל הדגל על-מנת להצהיר – "אני מאמין, אני בוטח...".

 מאז ימות עולם, היה זה הביטחון, שבו נבחנה נאמנותו ומסירותו של היהודי לבוראו – "אשור לא יושיענו..." קרא הנביא הושע (י"ד, ד'), והן ירמיה והן ישעיהו הזהירו את העם שלא יחפשו בעלי ברית זרים, כי אם רק את ה'. סוגית הויתור על אדמות יהודית תוך הפרת האיסור התורני וחילול שם שמים הנובע מכך – סוגיה זו הינה מעל לכל סוגיה בביטחון, בביטחון בסיסי בה'.

 אלו המבקשים לוותר על האדמות עושים כן מתוך פחד. פחד מפני דעת הקהל העולמית ופחד מפני בידוד. הם פוחדים מוושינגטון ומכלי נשק תוצרת אדם יותר ממה שהם מפחדים מידו החזקה של ה'. הלקח היהודי הינו ברור –

 אותם יהודים נאמנים, שומרי מצוותיו של ה' – אין להם מה לפחד מבני אדם, שכן ה' יעמוד לצדם. אלו שלא יהיו נאמנים, לא יעזרו להם בעלי ברית למיניהם. "ארור הגבר אשר יבטח באדם... ברוך הגבר אשר יבטח בה'" (ירמיה י"ז, ה'; ז').

 אלו שיעמדו בעוז ובתקיפות כנגד חילולה של ארץ הקודש ויקפידו על האיסור שלא למוסרה לידי גויים – ידם תהיה על העליונה. הם יחיו באמונתם. זו האמת העומדת ביסוד הדיון על ארץ-ישראל. כל השאר הם דברי הבל, אשר אינם רלוונטיים לסוגיה.