בנפול אויבך... אז ישיר
בנפול אויבך... אז ישיר
אמרו חז"ל (שבת נב.): "חותמו
של הקב"ה אמת". ואכן, יש להבין מדוע בחר הקב"ה דווקא במילה
"אמת" כחותמו, ולא באחת משאר המדות כגון רחמים, חסד, יושר וכו'? אלא
שבקביעתו זו לימדנו הבורא לקח יסודי ברעיון היהודי, דהיינו: אם הבסיס של התורה ושל
מידותיה לא יהיה "אמת", אזי גם הרחמים וגם החסד וגם כל שאר המדות לא
יהיו מבוססות על אמת. כלומר, אם היהודי לא יהיה מוכן ללמוד ולחפש את המדות כפי
שהקב"ה קבעם, ולדבוק בהם ללא סטיות אלא בקבלת עול מלכות שמים, מובטח כי כל
ההשקפה שלו וכל דרכו ביהדות תהיינה מעוותות ומסולפות. "אמת" היא חותמו
של הקב"ה, ו"אמת" -קבלת
המצוה כפי שהקב"ה גזר -היא חוק
הברזל של היהודי.
בתקופה זו ובדור זה, תקופה של שפלות
רוחנית ודור אלמן, המסלף והמעוות את היהדות, אין לקח יותר חשוב מזה, ואין אזהרה
יותר מרעישה מזו: לקבל עלינו את עול מלכות ה' ואת עול מצוותיו ללא סטיה, וכמאמר
שלמה המלך ע"ה (משלי ד): "אל תט ימין ושמאל, הסר רגלך מרע". ועל זה
נגזר דינו של נביא שקר (דברים יג): "והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת, כי
דבר סרה על ה' אלקיכם". ואמרו חז"ל (ספרי, ראה פו): "והרי דברים קל
וחומר: ומה המזייף דברי חבריו חייב מיתה, המזייף דברים של מקום על אחת כמה
וכמה". וכתב על זה "אור החיים" הקדוש (דברים יג: ב): "ועל
זיופו הוא מת".
והנה, בעוונותינו הרבים וכתוצאה מהגלות
הארוכה והאיומה אשר החדירה לתוכנו מושגים זרים ונכריים, תרבויות שקר והבל והתיוונות
מתפשטת, קם דור עיקש ופתלתל, אימצו את ההבל ואין בו מועיל, והזניחו את האמת של
התורה -מושגיה, רעיונותיה וערכיה. ואילו
לשונאי היהדות ולכופרים לבד נמכרנו -היתה
לנו נחמה פורתא, אך התורה חוגרת שק כאשר יהודים המכנים את עצמם "דתיים",
והטוענים לחברות ב"מחנה התורני", מסלפים ומעוותים ומזייפים את ערכי
התורה ואת מדותיה -ביודעין או בבורות
ובגסות רוח -ובכך קוראים תגר על חותמו של
הקב"ה: "אמת"! אין סכנה גדולה מזו. כי המלחמה בין מאמינים לבין אלה
שאינם מאמינים, ברורה היא וחד משמעית. אצלם אין נסיון לזייף ולעוות, אלא להכחיש
ולסרב לציית. אך המלחמה נגד חובשי כיפות ושומרי פולחן, המסלפים את יסודי הערכים
ואת הרעיון המקורי, היא מלחמה נגד טשטוש וזיוף התורה גרידא, דבר המסכן את עצם
ה"אמת" של התורה ושל הצו האלוקי, והמאיים על מהותה ואמיתה של התורה. אין
מלחמת מצוה יותר גדולה מזו.
ואכן, אין לך עונה המולידה את הזיוף היסודי יותר מזו של חג הפסח. בהתקרב חג החרות,
כעבור הסתיו והגשם חלף הלך לו וקול הבור נשמע בארצנו, והדיו נשמעים לדאבוננו בכמה
ישיבות ובתי מדרש, ומכיון שקול הבור הזה נובע מבעיה נפשית של אחוז מסוים של שומרי
פולחן -דהיינו, הקושי לקבל עליהם מושגים
תורניים המנוגדים לדמוקרטיה ולתרבות המודרנית, ובמיוחד ההגדרות של רחמנות, נקמה,
שוויון וכו' -עלינו לעמוד כחומת ברזל נגד
הנסיון לטשטש ולזייף את ה"אמת" של הקב"ה, כי בנפשנו הדבר.
והנה הופיע מאמר בעתון בוקר, שבו הכותב זועק נגד צילומים שהופיעו בעיתונים, המראים את גופותיהם של ארבעה מחבלים ימ"ש, שניסו לחדור מלבנון ולרצוח יהודים ושנהרגו על ידי חיילי צה"ל. וכך כותב בעל המאמר: "התחילה משוררת לו השירה הזאת מההגדה של פסח: 'מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?' דווקא היא...". והוא מסיים במילים אלו: "מי שכתב 'בנפול אויבך אל תשמח' היה מן הסתם מסכים לי: בנפול אויבך אל תצטלם איתו". עד כאן הבורות המגוחכת, ואילו חשבתי שהיא נחלת השמאלני הכופר לבד, הייתי רואה בו סתם "תורת פורים". אך רק לפני שלוש שנים -ושוב, כפרוס עלינו חג הפסח -כתב יהודי החובש כיפה סרוגה, כאחד המתונים הגדולים אשר בארץ, דברי בורות דומים. גם הוא הביא את המאמר של "מעשי ידי" (שאגב, אינו מופיע בהגדה של פסח כפי שכתב עם הארץ מ"דבר", אלא במסכת מגילה י: ובסנהדרין לט: ), והוסיף: "נזיפה אלקית זו במלאכים טומנת בחובה ציווי מוסרי... בעיני הקב"ה, גם המצרים הרודפים, המציקים לעמו, הם מעשי ידיו, כלומר ברואים-בצלם, הזכאים ליחס אנושי". עד כאן קול הבור הנשמע בארצנו. ותשובתו בצדו.
או מתוך בורות או בזדון לב, מתמידים אנשי ה"מוסר" המסולף לצטט את מאמר חז"ל הנ"ל באופן חלקי לחלוטין. אך למעשה, כך נאמר בגמרא (מגילה י: ): "רבי יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא (דברים כח): 'והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם, כן ישיש להרע אתכם' [ושואלת הגמרא: ] ומי חדי [=האם שמח] הקב"ה במפלתן של רשעים?... והא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (שמות יד) 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה'? בקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר הקב"ה: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים לי שירה?" ועל זה עונה הגמרא: "אמר רבי אלעזר: הוא אינו שש, אבל אחרים משיש".
בודאי. ואיזה הבדל ושינוי זה במסר של המאמר! ואיזו תשובה ברורה לשאלה הנוקבת: אם הקב"ה לא רצה שנשמח בטביעת המצרים בים סוף, אם לא רצה שירה כאשר מעשי ידיו טובעים בים -איך קרה שכתוב "אז ישיר משה ובני ישראל"?! ואיך אמרו חז"ל (מכילתא, בשלח): "'ה' ילחם לכם' -המקום יעשה לכם נסים וגבורות ואתם תהיו עומדים ושותקין, אמרו ישראל למשה רבנו: משה, מה עלינו לעשות? אמר להם: אתם תהיו מפארים ומרוממים ונותנים שירה ושבח וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו... באותה שעה פתחו ישראל פיהם ואמרו שירה". היתכן?
בודאי ובודאי שהקב"ה, שהוא רחום וחנון, אב לכל נפש חיה ויוצר כל, מתאבל על כל בניו, הטובים והטובעים. הוא אינו שש; הוא אינו שר. וגם למלאכיו, שאינם מן העולם הזה ואין להם שייכות אליו, אסור לשיר. אך בני ישראל בודאי שרו. להם היתה השירה לא רק רשות אלא חובה! שירה שנקבעה לדורות; שירה שנקבעה בתפילה היומית: "אז ישיר משה...".
הקב"ה מתאבל על זה שבניו שנוצרו בצלם אלקים השחיתו את הצלם ברוע מעלליהם,
ובכך, כביכול, דחקו אותו מכסאו, כמו שאמרו חז"ל (ילקוט, תהלים מז): "כל
זמן שהרשעים שולטים בעולם, כביכול אין הקב"ה יושב על כסאו". ובכן,
הקב"ה מתאבל -אך הוא הורג את בניו
הרשעים! הוא מטביע אותם בים! וישראל שר. כי בכך ראו את גבורת ה' והאמינו בו. כי
דווקא בנפול רשעים נודע ה', ושמו מתגדל ומתקדש. וכך אמרו חז"ל (שמות רבה כג):
"'אז ישיר משה' -הדא הוא דכתיב
(תהלים ט): 'נודע ה' משפט עשה בפועל כפיו נוקש רשע, הגיון סלה'. מדבר במצרים שעשה
הקב"ה בהם משפטים במצרים ועל הים... ומהו 'נודע ה''? כדכתיב 'וידעו מצרים כי
אני ה'', בשעה שאעשה הדין לפרעה... מהו 'הגיון סלה'? אמרו ישראל: מה עלינו לעשות
אלא לומר שירים וזמרים, שנאמר 'אז ישיר...'".
וכן (שמות רבה, שם): "'אז ישיר משה'
-הדא הוא דכתיב (תהלים צג): 'נכון כסאך מאז'. אע"פ שמעולם אתה, לא
נתיישר כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה, לכך נאמר 'נכון כסאך מאז'.
משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך ב'אז', נתיישבה מלכותך וכסאך נכון. הוי 'נכון כסאך
מאז' -באז ישיר".
כך היא יסודה של תורה. לבער את הרע מקרבנו ובכך לקדש שם שמים המחולל על ידי גוים
שלא ידעו את ה', וכמו שאמר פרעה הרשע (שמות ה): "מי ה'... לא ידעתי את
ה'!" על זה נדונו המצרים לטביעה בים, על ידי אביהם שבשמים, שהתאבל עליהם,
ובאותה עת מטביע אותם. ועל זאת שבחו אהובים ורוממו לא-ל, למלך א-ל חי וקיים.
כך הם הבורות והזיוף של המסלפים. אלה בגילוי ראש ואלה חובשי כיפות -אך אלו ואלו דברי סילוף, דברי רחמנות של טפשים ומזייפים. כך למדנו (מדרש אבכיר): "'וירא ישראל את היד הגדולה' -בשעה שביקש הקב"ה להטביע את המצרים, עמד עוזא שר מצרים לפני הקב"ה ואמר לפניו: רבונו של עולם! נקראת צדיק וישר... למה אתה רוצה להטביע את מצרים... באותה שעה עמד גבריאל ולקח מלבן של טיט ועמד לפני הקב"ה ואמר: רבונו של עולם! הללו ששעבדו בניך שעבוד קשה כזה, תרחם עליהם? מיד חזר הקב"ה וישב עליהם במידת הדין וחזר וטבען בים".
אכן הקב"ה הוא אב הרחמן ואב הרחמים ורחום וחנון, אך רחמיו הם רחמים של אמת, המוגדרים ומוגבלים, ולא כמו הרחמנות של הטפשים פורקי העול, הצדיקים יותר מבוראם.
ואם לא די בכל הנ"ל, יש להוסיף רק עוד מאמר חז"ל אחד (מדרש תהלים, מזמור כב): "כל אחד ואחד מישראל נוטל כלבו, והולך ונותן רגלו על צוארו של מצרי והיה אומר לכלבו: אכול מן היד הזה שנשתעבדה בי; אכול מן המעים הללו שלא חסו עלי".
אין ספק, דברים אלו צורמים לאוזניהם של הכופרים, ומענים את שומרי הפולחן העטופים
בטלית שכולה שעטנז -טפח של תורה וטפח של
התרבות המערבית הזרה; טלית שכולה סתירה, שממנה אין מוצא אלא ע"י הזיוף,
הסירוס והסילוף -הבריחה מחותמו של
הקב"ה: אמת.
הגיע הזמן גם לשים קץ, סוף סוף, לשקר המתמיד, סילופו המודע של הפסוק "בנפול
אויבך אל תשמח". במסכת מגילה (טז.), אומרת הגמרא, שכאשר המן מגיע להרכיב את
מרדכי על סוס המלך: "אמר ליה [המן למרדכי]: סק [=עלה] ורכב. אמר ליה [מרדכי]:
לא יכילנא, דכחישא חילאי מימי תעניתא [=חלש אני מהתענית ואינני יכול לעלות על הסוס].
גחין וסליק [=המן התכופף כדי שמרדכי יעלה עליו לסוס]. כי סליק -בעט ביה [=כשעלה -בעט בו מרדכי]. אמר ליה [המן למרדכי]: לא כתיב לכו 'בנפול אויבך אל
תשמח'? אמר ליה [מרדכי]: הני מילי בישראל [כלומר, באויב שהוא יהודי, אכן אסור
לשמוח במפלתו], אבל בדידכו [=בכם, גוים ששונאים את ישראל] כתיב: 'ואתה על במותימו
תדרוך'". המן שמע את המלים; חוגים מסוימים בעם ישראל, ובהם חובשי כיפה, עדיין
לא.
חותמו של הקב"ה -"אמת".
המדות והרעיונות והמושגים שמהווים את חיי היהודי, חייבים כולם להיות מבוססים על
אמת זו כפי שהקב"ה קבע, ציווה, גזר. זה שקיימים ניגוד וסתירה תהומיים בין
ערכי התורה לבין ערכי התרבות הזרה והמערבית
-ברור לכל. הבעיה היא כי מצד אחד בעט חלק ניכר של עם ישראל בתורת ה', ובחר
בהתיוונות ובהתגויות; כאשר מצד שני, חלק מהמחנה התורני כביכול, בעינוי נפשו ואי-יכולתו
לקבל עליו עול מלכות שמים הגוזר עליו ערכים ומצוות המנוגדים לצפור חייו -הדמוקרטיה והשוויון -תפס את דרך השקר והזיוף כדי להוכיח לעצמו כי
אכן חושך הוא אור, ומר -מתוק. אלה בשקר
ואלה בזיוף ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר, כאשר על דגלנו חרות הרעיון היהודי של אמת.
***********
© כל הזכויות שמורות