גְּרֶבֶּר

גְּרֶבֶּר

פעם, לפני מדי הרבה שנים, כיהנתי כרב צעיר בבית כנסת בפרוור של לונג איילנד . רובו המוחלט של הקהל היו פליטים מברוקלין, כשכבר אז שכונות רבות היו בתהליך של גסיסה, זאת בשעה שהארגונים היהודיים השונים עסקו בדברים יותר חשובים . חברי הקהילה – כאיש אחד (וכאשה אחת) – היו יהודים לא-דתיים, אנשים נחמדים ששלחו את ילדיהם לבתי ספר שלימדו עברית כדי שאיכשהו יגיעו ל"בר-מצוה" ויספגו מספיק "תרבות יהודית" כדי לא להתחתן עם שיקצות (ושקצים). החיים לא היו קלים במיוחד עבור שוכני הפרוורים החדשים שבאו זה מקרוב, שכן בתיהם, עליהם שילמו משכנתא גבוהה, היו יפים מבחוץ וריקים מבפנים (שתי המשכורות של ראש המשפחה האומלל לא הספיקו בכדי לקנות גם רהיטים). אחת הנשים הבולטות בארגון הקהילה, אשר כל העת חשדה בי בכל מיני סטיות פנאטיות מהזרם הכללי, נעשתה חשדנית עוד יותר באשר להיותי כופר כיון שהתרתי לה לדבר בטלפון כשישבה שבעה על רוח הרפאים של אביה...

היתה זו קהילה מענינת, ואחד האנשים היותר מענינים שהיו בה היה אדם, אשר אקרא לו לצורך העניין "גרבר". גרבר היה אדם גבוה, רזה, עם שיער מאפיר והסתכלות צינית על הדת, אשר ממנה הוא היה נהנה, אולם מעולם הוא לא לקח מדי ברצינות. הוא היה עובר על כל המצוות שבאו לידו, וצום ביום הכיפורים מעולם לא עבר אצלו את השעה הרביעית. שמירת שבת כהלכתה לא הייתה בשביל גרבר, כך גם לא הימנעות מסנדויץ' עסיסי עם בשר חזיר.

אולם עם כל זאת, בעניין אחד זכה גרבר למקום של כבוד בהיכל התהילה של היהדות, וככל שניסיוני מגיע, אף אחד לא השתווה אליו בעניין זה. גרבר המחלל שבת, גרבר אוכל הטרפות, גרבר החוטא – הייתה ברשותו החנוכייה הגדולה ביותר שראיתי מימי. ולא רק שהיא הייתה ענקית, אלא שבעוד אנשים רגילים מניחים את חנוכייתם על אדן החלון , גרבר הניח את קנדלברת השניים וחצי מטר שלו על מרבד הדשא שבפתח ביתו.

אני זוכר את הפעם הראשונה בה נתקלתי בתופעה. היה זה לילה קר ובהיר, אחד מאותם הלילות המאפשרים לאובייקט העצום לזהור באורו (גרבר השתמש בשמן כדי להאיר את קישוט החצר שלו). עמדתי ביראת כבוד לפני הענק הזוהר כשגרבר לידו, ופרצופו מואר בחיוך ענק של שביעות רצון.

"אמור לי, גרבר", אמרתי. "אמור לי בכנות. אתה לא סוג הבן אדם שאפשר לקרוא לו דתי. אני לא בונה עליך למניינים, ולמען האמת, עברתי לידך בליל שבת האחרון שעה שנכנסת למסעדה הסינית". גרבר נע באי נוחות מסוימת, כשהוא מעביר את כובד משקלו מרגל לרגל ועיניו נתונות בראש החנוכייה.

"לאור כל זאת, גרבר, אמור לי. מדוע החנוכייה?".

גרבר הביט בי בשתיקה וחשב למשך רגע ארוך. ואז, הניח יד על כתפי והפנה אותי מהמנורה כך שפני הביטו לרחוב ולבתים שבצד השני. בית אחר בית האיר בעצי אשוח – זו הייתה העונה וכזו היתה השכונה – שכונה יהודית–איטלקית כמו של פעם. מכל בית השתלשלו שרשראות ובתוכן אורות שהבהבו בצורה אומנותית כמיטב המסורת הסיציליאנית ועצים שקושטו בכישרון נראו מבעד לחלונות.

"אתה רואה את זה, רבי?" שאל גרבר. קולו נעשה פחות רך, ותחת החיוך הרחב קם מבט תקיף.

"רבי, כשהגעתי לגור כאן הייתי היהודי היחיד באזור, והשכנים האלו הדליקו את קישוטי חג המולד שלהם עם כל ההנאה שמסביב. באותו רגע החלטתי שלאף גוי לא יהיה חג יותר שמח מאשר לי – לכן החנוכייה!".

גרבר, גרבר. לעולם לא אשכח אותו. ולא את החנוכייה שלו. ולא את היהדות שלו.

אני חושב הרבה על גרבר. אני חושב עליו בעיקר ברגעים מיוחדים של חוויה דתית. אני חושב על גרבר כשבערב שבת, עם שקיעת החמה והלילה הקרב, שרים בבית הכנסת בקול רפה – "ידיד נפש אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך; ירוץ עבדך כמו איל ישתחווה אל מול הדרך... הדור נאה זיו העולם נפשי חולת אהבתך, אנא א-ל נא רפא נא לה בהראות לה נועם זיווך...".

אני חושב על גרבר בימים הנוראים, בבית הכנסת הקטן בו אני מתפלל בירושלים, שם האנשים שבאים להתפלל היו שם גם אתמול ושלשום, ואינם זקוקים למי שידריך אותם למקום השמור להם משנה שעברה, עד שנדמה כי הכסא צוהל ויוצא מגדרו לקראת בואם המחמם של האחוריים המוכרות לו פעמיים בשנה. בבית הכנסת הקטן הזה, בו אנשים מאמינים בה', אני חושב על גרבר בשעה שאני אומר את דברי הפייטן:

"הנשמה לך, והגוף פעלך; חוסה על עמלך... כי א-ל חנון ורחום שמך; למען שמך ה', וסלחת לעוונינו כי רב הוא" .

או – "כי הנה כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, כן אנחנו בידך חסד נוצר, לברית הבט ואל תפן ליצר" .

או, כשלעת דמדומי ערב ביום הקדוש בשנה, יום הכיפורים, כשהקהל כולו, לבושים בלבן פשוט, עומדים לפני ארון הקודש שנפתח, רעבים ותשושים מצום קשה ומיגע, קוראים לאביהם שבשמים.

"רחם נא קהל עדת ישורון, סלח ומחל עוונם, והושיענו א-להי ישענו... כי אנו עמך ואתה א-להינו. אנו בניך ואתה אבינו.. אנו צאנך ואתה רוענו, אנו כרמך ואתה נוטרנו... אבינו מלכנו, חטאנו לפניך..".

לגרבר יש אולי חנוכייה בגודל שני מטר וחצי על המדשאה שלו, אבל הוא לעולם לא יכתוב פיוט של אהבה לה'. כי הוא לא מאמין בו. וזה מקור החולי של גרבר וכל הגרברים, גדולים כקטנים. וכמה שזה עצוב. מה עושה את גרבר יהודי? כמובן, רק הגוי. גרבר הוא אותו יהודי שאנו מכירים, אותו יהודי קשה עורף שליהדותו ניתן לקרוא "יהדות להכעיס". יהדות זו הינה שלילית לחלוטין, אין לה כל סיבה חיובית, אין לה שום דבר משל עצמה, אלא שהיא מתעוררת מדי פעם בפעם כי הוא חייב להראות לגוי שגם לו יש משהו.

מהו אותו משהו? גרבר אינו יודע, וזה גם לא מזיז לו. העיקר – שלאף אחד לא יהיה משהו שלו אין. ישנן מאות וריאציות שונות של יהדות–גרברית. ישנו הרצל שיהדותו - כל מהותה וכל סיבתה הייתה תגובה לאנטישמיות. ישנו היהודי הסובייטי שמזמן כבר היה מתבולל, אלא שהרוסים עמדו על כך שבתעודת הזהות שלו יהיה כתוב "ייבריי" – יהודי. אלו היהודים שנשארו יהודים בגלל הגוי. מה שלא רצו לקבל מיהודים, נאלצו לקבל מהגויים...

יהדות שכזו אינה בריאה במיוחד וקשה לקרוא ליהודים הדבקים בה יהודים בריאים. אולם הם קיימים במיליוניהם, בעיקר בקרב אותם יהודים בפרוורים שמצטרפים לקהילה רק משום שצריך איזושהי זהות יהודית כדי שהבן-יקיר שלהם יבוא הביתה יום אחד עם שירלי ולא עם מֶרִי .

מדוע? מדוע אכפת להם? יהיה להם קשה מאד להסביר. אך דבר אחד בטוח – הם לא רוצים כלה שיקצה. לא בגלל שהם מאמינים בה', לא בגלל שהם מאמינים ביהדות, לא בגלל שחייהם קשורים בעבותות אהבה ליופי של היהדות היחודית ולמצוותיה. לא היופי שביהודי, כי אם נוכחותו של הגוי. זוהי תמציתה של היהדות הגרברית. זו איננה תופעה בריאה במיוחד. שאיפה להדבקות בה' – זה לא בשביל גרבר. גם לא הצורך "להשתחוות לפני הדרך". הנשמה שחולה באהבת ה' אינה נשמתו של גרבר. לא עבורו נכתבו המילים על אהבה עמוקה ויראת כבוד לאחד שהוא רוענו ואנו צאנו, הוא נוטרנו ואנו כרמו. הענווה והכמיהה של היהודי שבוכה בתפילתו – "הנשמה לך והגוף פעלך" – כל זה לא מדבר אל גרבר. לא, גרבר מדליק את החנוכייה שלו, ומקדיש אותה לגוי שמעבר לרחוב. גרבר וכל הגרברים היהודים למיניהם ולסוגיהם יכולים להדליק חנוכיות של שנים וחצי מטר, אולם הם לעולם לא יכתבו פיוט לכבוד ה'.