"דיבר, ולא יקימנה?"

"דיבר, ולא יקימנה?"

 "לא איש א-ל ויכזב ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה" (במדבר כ"ג,י"ט).

 "... דְהוּא אָמַר וְעָבֵיד וְכָל מֵימְרֵהּ מִתְקַיָם [הוא אומר ועושה, וכל דבריו מתקיימים]" (תרגום אונקלוס שם).

 ישנם כאלו שהינם בגדר מאמינים מושבעים, הם מאמינים באמונה שלמה כי האלוקים איננו קיים. וישנם כאלו, אשר עבורם הא-ל הינו לכל היותר בגדר רעיון, רעיון מסופק למדי. וישנם כאלו, אשר עבורם האלוקים אינו ממלא כל תפקיד שהוא במערכת החשיבה שלהם – הוא פשוט אינו רלוונטי מבחינתם, בין אם הוא קיים בעיניהם, בין אם לאו.

 ויש כמובן כאלו שמצהירים כי הם מאמינים בה'. אולם בקרב אותם מעטים, מעט מדי באמת מתיחסים אליו ברצינות. הוא הופך למעין כלי חסר חשיבות מעשית, שאין בו כל צורך. האנשים הללו עובדים את ה' ברמות שונות של מסירות ושכלם מבין כי הוא אמת עד רמה מסוימת של טיעון. ישנם כאלו שמשתמשים בו על-מנת למלא צורך פנימי שלהם להאמין, משום שגדלו בחברה ובמשפחה בעלת מסורת עמומה של אמונה. מסורת זו אינה בהכרח פרי של חשיבה מעמיקה, והמבנה הלוגי שעומד מאחוריה לעיתים הינו רעוע למדי, אולם המסורת הזו קיימת, והיא עומדת בעינה אל מול מאורעות הזמן. כך הופך לו האלוקים למעין אובייקט לפולחן ולהווי דתי עבור אנשים אשר על אף הכל, חסר להם האומץ לכפור בגלוי בקיומו ועל-ידי כך להתנתק מעברם ומהשתייכותם החברתית.

 וכמובן, ישנם אלו אשר אכן מאמינים בו בדבקות. הם מתפללים מדי יום; הם מקיימים את הפולחן – בדקדוק ובהתמדה. הם מנהלים באופן מובהק ולעיני-כל אורח חיים דתי. אבל; אבל.

 הבעיה עבור אלו המצהירים כי אינם מאמינים באלוקים היא שבמציאות הוא קיים. הבעיה של אלו המצהירים על אמונתם בו - בדרכם שלהם – על-ידי כך שהם מוכנים להעניק לו מקום בעולם, אולם זאת בתנאי שידע את מקומו ולא יהין לעבור את הגבול שגבלו לו – בעייתם היא שהוא מתעקש להסיג את הגבול הזה ואינו מאפשר להם לקבוע היכן יהיה מקומו. והבעיה של אלו העובדים אותו באמת ועבודתו היא הציר שעליו סובבים חייהם הינה שהוא באמת מתכוון לכל אותם דברים שהם אומרים בשמו במהלך התפילה והלימוד.

 כמובן שישנו הבדל יסודי בין הלא-מאמינים, החצי-מאמינים והכאילו-מאמינים מצד אחד, לבין אלו אשר בכנות מאמינים שהם מאמינים מן הצד השני. ועם כל זאת, לכולם כאחד ישנו מכנה משותף – במידה גדולה מזו שהם מודעים אליה, או שהיו רוצים להיות מודעים אליה – והוא אותה רמה של סירוב לראות ולשמוע ועל-כן להאמין כי ה' מתכוון לקיים את כל מה שהוא אומר, מזהיר, מבטיח ומאיים. ואם אכן לא איש א-ל ויכזב, ההוא אמר ולא יעשה? קשה לומר כן.

 ישנם כמה עמודי יסוד, עליהם עומדת היהדות, ואחד מהם הינו האמונה בשכר ועונש. שכר לאלו אשר חיים כפי שה' צווה וכפי שהוטל על היהודי בתור אדם קדוש, מובדל ומובחר. ועונש – לאלו שלא.

 ניכר לעין, כי רעיונות מעין אלו הופכים להיות פחות ופחות אהודים בעולם של ימינו. בעולם בו בזים למושגים כגון "רע מוחלט" ו"חטא" ו"אמונת שווא" ואף נלחמים בהם, הרי שללא ספק המושג של עונש משמים וחרון אף ה' ונקמתו נחשבים לרעיונות חשוכים ואפלים. ומסיבה זו עומדת היהדות המקורית והאמיתית תחת מתקפה שהולכת וגוברת ותחת סילוף ערכיה בשל אמונתה בדברים שאינם עולים בקנה אחד עם שאיפתו של האיש (והאישה) הנינוח והרציונלי לחיות את החיים הטובים-רעים של נוחיות חומרית וחופש רוחני של הפקרות.

 אולם לרוע מזלם, אין מוצא מאותו סבך של חוסר התאמה. היהדות האמיתית עומדת או נופלת על האמונה שהקב"ה הכל-יכול הוא בורא העולם והוא יצר את האדם, החשוב כאין לנגדו; שהוא ברא את העולם לשם מטרה מסוימת והוא מוביל ומנחה אותו כל העת בהתאם לאותה מטרה; שהוא בחר בישראל להיות לו לעם נבחר וקדוש, כדי שיחיו חיי קדושה נבדלים משאר האומות; שאותה דרך חיים מיוחדת ושמימית שורטטה בברור בתורה אשר ניתנה לכל עם ישראל במעמד הר סיני; ושהיהודי הוזהר חֲזוֹר וְהַזְהֵר מאות פעמים מה הן ההשלכות של סירובו לקבל על עצמו עול מלכות שמים, בין כיחיד ובין כחלק מהעם היהודי כולו.

 "ואם לא תשמעו לי... ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי. אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה... ונתתי פני בכם ונגפתם לפני איביכם... והשמתי אני את הארץ ... ואתכם אזרה בגוים" (ויקרא כ"ו).

 "והיה אם לא תשמע בקול ה' אלקיך לשמר לעשות את כל מצותיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך... יתנך ה' נגף לפני איביך... יככה ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב... הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה... והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ... ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך" (דברים כ"ח).

 "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים" (דברים ל',י"ט).

 זהו חוק הברזל של היהדות. ואף אחד לא יוכל להימלט מכך. אלוקי ישראל איננו סנטה קלאוס, הצוחק ומחייך ללא הפסקה תוך התעלמות מוחלטת מעבירות. הוא ברא את העולם ואת היהודי עבור מטרה והוא עומד על כך שהיא תבוצע. ואם לא – יהיה עונש ותהיה נקמה ויבוא חשבון, כי אכן לא איש א-ל ויכזב. הוא אמר ועשה. כשהוא דיבר, לא יקימנה?

 אנו חיים כעת בתקופה שלפני קץ ההיסטוריה של העולם כפי שהוא מוכר לנו. תקופה זו מבשרת את תחילת הגאולה שנזכה לה לא בגלל שאנו ראויים אליה, כי אם למרות חטאינו ולמרות שמאסנו בתורת ה'. גאולה כזו אינה שלמה ובשל האופן בו היא מגיעה, היא אינה יכולה להיות שלמה, היא אינה יכולה לבוא בהדר ובתפארת, בלא תשובה מעומק הלב אל ה'. מכיוון שהיא באה אך ורק כדי לקדש את שם ה' שחולל, הרי שבהכרח יתלוו אליה כל האסונות, היגון והסבל, אשר בגינם אמרו רבותינו האמוראים, עולא ורבה – "ייתי ולא אחמיניה" ["שיבוא {המשיח}, אך שאני לא אראנו"] (סנהדרין צח:).

 העונש האלוקי אשר הובטח, אם כן, חייב להתקיים. שכן אם הוא דיבר, האם לא יקימנה? העונש האלוקי לאלו אשר הפנו לו את גבם ואת נשמתם. לאלו אשר סירבו להאמין בו ולאלו אשר לא האמינו או שבקושי האמינו בכל-יכולתו ובעקבות כך חיללו את שמו על-ידי שיראו מבשר ודם ולא ממנו. העונש האלוקי לאלו אשר רמסו את מצוותיו, אשר דחו את היחודיות של עם ישראל והעדיפו להיות ככל הגויים. העונש האלוקי לאלו אשר מאסו בארץ-ישראל ובמצווה לדור בה ותחת זאת בחרו לחיות ביחד עם הגויים בטומאת הגלות. עונש אלוקי.

 רובם המכריע של היהודים אינו מאמין במילה מכל מה שכתבתי כאן. ואליהם מצטרפים כל המאמינים ושומרי המצוות אשר היו צריכים להאמין לכך, אולם אינם מסוגלים, או ליתר דיוק אינם רוצים לטפס לעבר פסגות האמונה אליהן הם ראויים. לעזוב את הגלות ולחיות בארץ-ישראל; להאמין באמת באלוקים אליו הם מתפללים שלוש פעמים ביום מתוך שבח כי הוא "הגדול, הגיבור והנורא" ולהתיחס אליו באמת כאל כזה; להשיל מעליהם את הפחד מפני העמים ולהתנגד לכל ויתור על חלק כלשהו מארץ-ישראל ומסירתו לידי גויים, וכן לגרש מארץ הקודש את אויבי ישראל תוך נטישת הפחד מפני הגוי, לנצח.

 אם לא נעשה את הדברים הללו – העונש עליו נשבע ה' בוא יבוא, כי הוא חייב לבוא. לא. ה' אינו בן אדם ויתנחם. הצרה הגדולה, צחוק הגורל המר, הינו שדווקא סבלנותו של ה', דווקא אהבתו לעמו, אשר בגינה הוא מרסן את כעסו ודוחה את בוא עונשו בכדי לתת ליהודי עוד זמן של חסד, עוד סיכוי אחרון לשוב – דווקא הנהגה זו שלו אינה מתפרשת בצורה הנכונה על-ידי היהודי. ומכאן נובע הסירוב לעשות תשובה. ככל שחולפים הימים והשנים, והעונש אינו מגיע, האזהרות וההתראות מאבדות מתוקפן, עד כדי שאנשים מעלים חיוך ומכריזים – "לא הוא ולא תבוא עלינו רעה וחרב ורעב לוא נראה" (ירמיה ה',י"ב).

 זהו צחוק הגורל הנוראי. רחמנותו של ה' - היא אשר מאריכה את ימי הטוב ודוחה את הימים הנוראים של בוא העונש. ודווקא אותה תקופת חסד שניתנת לנו בשל רחמנותו של ה' – אותה רואה היהודי כ"הוכחה" שהאזהרות וההתראות היו חסרות תוקף.

 ה"כלי יקר", אחד הפרושים הנפלאים שישנם על התורה, תמצת זאת בבהירות –

 "לפי שאין פתגם הרעה נעשה מהרה על כן מלא לב בני האדם לעשות רע (קהלת ח, י"א), ואינו מרגיש שהקב"ה מאריך אפו וגבי דיליה [גובה את שלו] באחרית הימים... ועל ידי זה תטעו לומר לו חפץ ה' להמיתכם כולי האי לא שתיק [לא היה שותק זמן רב כל-כך], והרי אנו מולידים כמנהג העולם ויושבים על הארץ ימים רבים ואם כן ודאי אין בנו אשמה... אבל אם הקדוש ברוך הוא מאריך אפו זמן רב אז באחרית הימים הוא מביא צרות צרורות זו לזו ותכופות". תכופות, כשהיינו מצפים להן פחות מתמיד.

 וכן אמר החכם מכל אדם - על כן פתאם יבוא אידו פתע ישבר ואין מרפא" (משלי ו', ט"ו). וכן ירמיהו – "בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר... כי פתאם יבא השדד עלינו" (ירמיהו ו', כ"ו).

 ארבעים שנות החסד כבר מאחורינו, ולא הִפְגַּנּוּ אמונה בה'. בוודאי לא ברמה הנדרשת. ואנו יושבים לנו בשלווה ובבטחה ומחייכים כנגד האזהרות. ואיננו מצליחים להבין כי ה' אלוקי ישראל דיבר. האם לא יקימנה? פתאום?