האיסלם מגיע

האיסלם מגיע

אלו אשר הוכו בהלם הינם אך ורק אותם אנשים קטנים, אשר עיניהם נסתמאו מחמת חומרנותם והתפלשותם בסירי הבשר של העולם המערבי. כמין רוח רפאים אימתנית, מטילים את צלם אימאמים בעלי גלימות שחורות, קאדים ואייתולות של האיסלם, כסוס שוטף על-פני הזירה העולמית, תוך שהם מדביקים בהתלהבות מחשמלת עשרות מיליוני מאמינים. כיצד זה יתכן שאדם זקן החי במרחק אלפי קילומטר יכול להפעיל השפעה כה רבה על מיליונים? וחשוב מכך, הרי זה בלתי נתפס כיצד אותו אספסוף מסוגל היה להפיל את שלטון השאה ולהבריחו ובכך לשתק מדינה ללא שום התנגדות רצינית של אחד הצבאות העוצמתיים בעולם, המצויד בכלי הנשק המשוכללים והחדישים ביותר בעלות מיליארדי דולרים? 

וכעת, מכל מרחבי המזרח התיכון ואף מחוצה לו, מגיעות הקריאות הלוחמניות של האיסלם הלוחמני. בפקיסטן, מכריז המשטר הצבאי על השריעה האיסלמית כחוק המדינה. בסודן, צועדים סטודנטים וקוראים "אללה הוא אכבר!". בכל רחבי אפריקה ואסיה, האיסלם הולך ומתפשט, והיועץ הפולני המגוחך של קרטר מזמין אצל ה"מומחים" המתוחכמים של אוניברסיטת קולומביה ושל משרד החוץ מחקר נוסף – הפעם על האיסלם, אשר מגיע ומתקרב.

שוב, אלו אשר הוכו בהלם הינם אך ורק אותם בורים, אותם עיוורים, אותם אלו אשר הרחיקו את ה' ואת הדת מכל משמעות בעולם המודרני. זוהי בורות המשותפת הן ליהודים והן לגויים, ומדי רבים הם היהודים ה"דתיים" אשר שותפים אליה אף הם. מה שקורה כעת חייב שיקרה, והינו חלק מתקופה המבשרת את אתחלתא דגאולה, ועימה כל אותם אסונות בלתי נצרכים ובלתי הכרחיים המתלווים אליה, ואשר אנו מביאים על עצמנו.

 הפרק האחרון נכתב כעת לא רק בתולדות ישראל כי אם גם בתולדות העולם כולו, ו"נתמלאה הסאה" (ראה ילקוט שמעוני על במדבר תשמ"ג; רש"י על בראשית י"ט, כ'). עולם אשר סרב להכיר בה', אשר סרב "לדעת" אותו עומד בפני מאורעות אשר יוכיחו את קיומו ואת כל-יכולתו. עולם אשר ביהירותו סבר כי האלוקים מת, חסר יכולת, חסר שייכות וחשיבות לעולם, מונח במקומו ה"נכון" – עולם זה עומד על סף זעזוע, על סף התכה בכור האש של זעם ה'. עת נקם ושילם נכונה לכל החטאים.

 "בן אדם אמר לנגיד צר... יען גבה לבך ותאמר א-ל אני מושב אלקים ישבתי בלב ימים ואתה אדם ולא א-ל ותתן לבך כלב אלקים... לכן הנני מביא עליך זרים עריצי גוים והריקו חרבותם על יפי חכמתך וחללו יפעתך. לשחת יורדוך ומתה ממותי חלל בלב ימים. האמר תאמר אלקים אני לפני הרגך ואתה אדם ולא א-ל ביד מחלליך. מותי ערלים תמות ביד זרים כי אני דברתי נאם אדני ה' (קרי ה' אלקים)" (יחזקאל כ"ח, ב'; ז' – י').

 יהירותו של עולם אשר ראה בעצמו אדון על גורלו, אשר נתברך ביכולת לברוא וליצור ולהכריע מה יהיה עתידו. עולם אשר הכריז – "אלוקים לא ברא אותי, אני יצרתי אותו!". עולם אשר הצטרף לקריאתו היהירה של פרעה – "מי ה'? לא ידעתי את ה'!". עבור עולם זה, אשר ראה בקב"ה ישות חסרת חשיבות ושייכות לעולם ואשר בז למלכותו ולשלטונו, מגיע כעת זמן השילום עבור החומרנות חסרת הרסן בה שגה!

 "ושללו חילך ובזזו רכלתך והרסו חומותיך ובתי חמדתך יתצו... והשבתי המון שיריך וקול כנוריך לא ישמע עוד... וירדו מעל כסאותם כל נשיאי הים והסירו את מעיליהם ואת בגדי רקמתם יפשטו חרדות ילבשו... ונשאו עליך קינה ואמרו לך איך אבדת נושבת... העיר ההללה... היא וישביה אשר נתנו חתיתם לכל יושביה" (יחזקאל כ"ו, י"ב – י"ג; ט"ו – ט"ז).

 השלכת עול מלכות שמים, הסירוב להתרומם אל מעל הבהמי ולאחוז בקדושה, אשר היא הייתה מטרת בריאת האדם. ההתפלשות בתאוות ובהנאות ובאהבה עצמית, למעט אהבת הנשמה. הפיכת האדם לחיה וזניחת יעוד הבריאה – כל אלו חברו יחדיו בכלל אותו סירוב יהיר "לדעת" את ה'.

 על כל רעתם, על כל הרצח, האכזריות והדיכוי; על עינויים ורדיפתם את ישראל! "הנני אליך הר שעיר... ונתתיך שממה ומשמה. עריך חרבה אשים ואתה שממה תהיה וידעת כי אני ה'. יען היות לך איבת עולם ותגר את בני ישראל על ידי חרב בעת אידם בעת עון קץ. לכן חי אני נאם אדני ה' (קרי ה' אלקים) כי לדם אעשך ודם ירדפך אם לא דם שנאת ודם ירדפך" (שם ל"ה, ג' – ו').

 "יען מחאך יד ורקעך ברגל ותשמח בכל שאטך בנפש אל אדמת ישראל... אשמידך וידעת כי אני ה'" (שם כ"ה, ו' – ז').

 הסיומת של אותה התקוממות כנגד ה' ועמו ישראל מבשרת אף את הסיומת של חרון אף ה' ונקמתו בהודיעו את שמו כך שיעמוד נשגב לבדו ביום ההוא. השנאה לה' ולישראל חייבת להביא את העמים בהסתערות יחדיו ומתוך כריתת ברית ביניהם, ואין זה משנה עד כמה הם נבדלים זה מזה. מקצה אחד יבואו אותם עמים אשר בזים ומכחישים כל קיום של אלקים. מהקצה הנגדי יבואו המונים מקרב אלו המאמינים בכח עליון שאינו אלוקי ישראל. אלו ואלו יצטרפו יחדיו, ישמעאל והאיסלם המשלב ידיים עם הנצרות ושנאת-היהודים שממערב, שניהם צועדים כנגד הכל-יכול, ביחד עם האתאיזם האדום, הלא הוא הקומוניזם.

 יהיו ההבדלים שביניהם אשר יהיו, הדבק אשר ילכד אותם יחדיו יהיה שנאת ה' ועמו.

 "כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש: על עמך יערימו סוד... אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד. כי נועצו לב יחדו עליך ברית יכרתו. אהלי אדום וישמעאלים..." (תהלים פ"ג, ג' – ז').

 קרב היום בו חילול שם ה' יגיע לקצו ושפלותו לא תיראה עוד. דווקא אותה שנאה אובססיבית, בלתי-נשלטת של העמים, אשר מאחדת אותם – היא שתוביל לנפילתם. שכן הקב"ה פותח בפניהם את הדרך, משדל אותם לנסות ולהגשים את אשר על ליבם –

 "ואתה בן אדם הנבא על גוג ואמרת... הנני אליך גוג נשיא ראש משך ותבל. ושבבתיך וששאתיך... והבאותך על הרי ישראל... על הרי ישראל תפול אתה וכל אגפיך ועמים אשר אתך... ושלחתי אש במגוג ובישבי האיים לבטח וידעו כי אני ה'. ואת שם קדשי אודיע בתוך עמי ישראל" (יחזקאל ל"ט, א' – ז').

סאת החטאים כבר גדושה ואש ושואה מרחפים על פני תבל. עליית האיסלם והנצרות הלוחמנית והמרקסיזם היהיר – באמצעות כל אלו כותב ה' את הפרק האחרון בתולדות העמים, שעה שהוא מרומם אותם אל פסגת הכח, על-מנת שיפלו ממנה אל עמקי ההרס. כוס התרעלה כבר עולה על גדותיה, בכדי שהם ישתו ממנה ככל היותר לרוויה. חומייני והנאצים ומוסקבה – כל אלו יתרוננו מגאווה ומשכרון כח, והתנפצותם והריסתם תהיה כה עזה, עד שעולם שלם ישמע ויתחבא מרוב פחד, כאשר סוף סוף הוא "יודע" כי "אני ה' קדוש בישראל" (שם ל"ט, ז').