הבנה

הבנה

 על-מנת להתגבר על משבר, אל לו לאדם לשקוע בהיסטריה ולהעלות גרה תוך התבכיינות בשל המצב. על-מנת להגיע לפתרונות יעילים לבעיות כואבות, אדם לא ממציא תשובות לשם עצמן, ללא קשר לפתרון הבעיה. אלו הדרכים בהם נוקטים האנשים המבולבלים וחסרי האונים שאין בידיהם כל פתרון, והם מחפים על חוסר תועלתם באמצעות רעש וצלצולים שמבטאים יותר התלהטות חושים של עשייה מדומה מאשר תחילתה של תזוזה אמיתית לעבר פתרון. מעל הכל, אם ברצוננו לדון בצורה אחראית ובוגרת ובהגינות הראויה, עלינו להודות בכך שישנן בעיות אשר הינן כה יסודיות בהקשר לסוגיות בהן הן עוסקות, עד שפרט לכניעה מוחלטת של אחד הצדדים היריבים, יתכן מאד ואכן לא קיים ביחס אליהן שום פתרון אידיאלי. 

 בהתאם לאמור לעיל, ישנו הרבה מן המשותף בין סוגית יחסי דתיים-חילונים בישראל לבין הסכסוך היהודי-ערבי. בשני המקרים, הן טיפשים והן נבלים נוקטים את הדרך הקלה, זו שאינה מעוררת התנגדות, זו אשר תזכה אותם בדעת קהל אוהדת ובמחיאות כפיים, וכמובן, היא הדרך אשר בסופה מובטח כישלון, ובעקבותיו האסון הבלתי נמנע.

 וזאת, מכיוון ששביל השקר הוא הוא שביל הכישלון, ואלו אשר מתוך פחד או מתוך חוסר אונים, אינם מוכנים לעמוד מול האמת הקשה של "אין פתרון" – אלו מובילים אותנו בדרך סוגה בשושנים, אשר סופה – טרגדיה.

 הן בסוגיה היהודית-ערבית והן בזו הדתית-חילונית, אנשים שאינם ישרים חוברים לכאלו שהינם נאיביים, ושני הסוגים כאחד מגיעים במהרה לפתרון של "פשרה והבנה". ניתן היה לחשוב שבשתי הסוגיות הללו, שני הצדדים המעורבים אינם מבינים האחד את השני, וכל צד אינו יודע מה הם רצונותיו של האחר. ניתן היה לחשוב שבמקרה של ערבים ויהודים, הערבים אינם יודעים מה היהודים באמת רוצים בישראל, ואם שני הצדדים רק ישבו יחדיו לשוחח, הרי שההבנה ההדדית תוביל אותם לפתרון.

 הקשקוש הזה ניכר לעין כל. הערבים מבינים את היהודים היטב. הערבים, אשר מאמינים כי הארץ שהיהודים קוראים לה ישראל הינה לאמתו של דבר "פלשתין", הבינו כבר מההתחלה למה היהודים מתכוונים. כל הרצון הטוב והפיוס והמילים היפות – כל אלו לא ישנו במאומה את אותה בעיה יסודית. ישנם רק שני פתרונות אפשריים לבעיה היהודית-ערבית, ולאף אחד מהם אין ולו דבר ולא חצי דבר עם "הבנה". אפשרות אחת הינה שהיהודים יוותרו על הרעיון של מדינה יהודית ויסכימו לחיות בסופו של דבר כמיעוט במדינה ערבית (אשר תיקרא מסיבות תעמולתיות – "פלשתין חילונית-דמוקרטית"). האפשרות השניה הינה שהערבים יסכימו לקבל את ישראל בתור מדינה יהודית, ציונית, בה הערבים מצויים במעמד של מיעוט נסבל, אולם לעולם לא יהיו שווים באמת ליהודים. אם אף אחד משני הפתרונות הללו לא יתקבל, אזי בואו נפסיק לדבר על חוסר הבנה הניתן לגישור באמצעות מפגשי פיוס. אין כאן שום חוסר הבנה. היהודים והערבים יודעים כל צד היטב מה הצד השני רוצה, ומה שכל צד רוצה משמעותו היא קבורת שאיפותיו של היריב.

 אותו עיקרון תקף גם ביחס לאותו ויכוח המתלקח בישראל, אשר נקרא "מתח בין דתיים לחילוניים". שמעון פרס יוצא מפגישה וכדרכו בכל מקום הוא מודיע על הקמת ועדה לפיוס ולהבנה. המודרדוקסים קופצים על ההצעה, כמו גם שורה של אישי ציבור ואינטלקטואלים מתורבתים. אך כמובן, מדובר בשיטה הידועה זה מכבר לטאטא סוגיות ולהתחמק מהן, ולא באמת להיפגש על-מנת לפותרן.

 כמובן, חשוב – ואף הכרחי – שיהודים יפגשו וינהלו דו-שיח ביניהם. אולם אין זה משום שבאמת חסרה להם הבנה. היריבים העיקריים במאבק הדתי-חילוני מבינים כל אחד היטב מה הצד השני רוצה. המפלגות החילוניות ומנהיגיהן מבינים מצוין את המגזר הדתי ואת שאיפותיו. אלו רוצים להעניק לישראל צביון דתי ככל האפשר. הדתיים יודעים היטב מה החילונים רוצים, והיא הזכות לחיות את חייהם תוך חופש מכפיה דתית ככל האפשר. כל מפגש בין דתיים לחילונים הינו רצוי – אולם רק מתוך תקווה שצד אחד יצליח לשכנע את השני בצדקת דרכו.

 אחת ולתמיד, בואו נהיה הגונים ונסתכל על הבעיה כפי שהיא. ישראל איננה ארה"ב, והטיעון לפיו דתיים וחילונים חיים יחדיו בשלווה בארצות המערב פשוט איננו תקף עבור ישראל. הסיבה אשר בגינה חיים בגולה יהודים דתיים וחילונים בהרמוניה הינה שבהיותם בגלות, הדתיים אינם מנסים להכתיב לחילונים כיצד לחיות. והם אינם מנסים לעשות כן, משום שאין זה באפשרותם. ואם מסיבות אובייקטיביות כאלו או אחרות אין באפשרותם של שומרי המצוות למנוע יהודים אחרים מלחלל את התורה ומלעבור על חוקיה, אזי כמובן, השלום והשלווה ישררו בין כולם.

 אולם מדינת ישראל מהווה ענין אחר לגמרי. ישראל הינה מדינה יהודית, בה ליהדות הדתית ישנה אפשרות ואף חובה לבנות חברה דתית ולהדריך יהודים בדרך התורה על-ידי חקיקה יהודית. העובדה שזוהי חובה דתית, שההלכה היהודית דורשת שנעשה מאמץ לכפות יהודים לקיים את חוקי היהדות – עובדה זו הינה כה ברורה, עד שאף אחד, למעט חלקים מסוימים מקרב שורות הציבור המודרדוקסי, אינו מנסה אפילו לחלוק עליה.

 שורשיו של המאבק הדתי-חילוני נעוצים בכמה וכמה מקומות. בעבר, היו ניסיונות מצד החילונים, עוד משנות ה-30 וה-40, לכפות ערכים חילוניים על ילדים יהודים. המקרים המובהקים ביותר של השמדה רוחנית היו "ילדי טהרן" וילדי תימן. כיום, הניסיון לכפות על ילדים יהודים מפגשים עם ילדים ערבים הינו בסך-הכל עוד חוליה באותה שרשרת, המאיימת על היהדות ועל העם היהודי בתור עם קדוש.

 אולם יותר מכל דבר אחר, חוסר האפשרות לפתור את הבעיה מונח בעובדה שליהודים הדתיים בארץ הקודש אין רשות לאפשר לחילונים להישאר בתור כאלו, ועליהם לעשות כל מאמץ על-מנת לשנות אותם, וכן, להציל אותם. המושג של "חיה ותן לחיות" הוא באופן מובהק מושג לא-יהודי, המוכחש על-ידי האמרה התלמודית הידועה, לפיה "כל ישראל ערבים זה לזה". מושג זה נשלל לחלוטין על-ידי הקביעה התלמודית, ולפיה כאשר עם ישראל קיבל את התורה, כל אחד מבני ישראל נעשה ערב עבור כל אחד ואחד מיתר היהודים, אשר מנו מעל שש מאות אלף איש. הפתגם "חיה ותן לחיות" נדחה על-פניו על-ידי דברי חז"ל הידועים במדרש - "משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חבריו מה אתה יושב ועושה, אמר להם מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח, אמרו לו שהמים עולִין ומציפִין עלינו את הספינה!" (ויקרא רבה ד', ו').

 יהדות אינה סתם דרך חיים שאדם בוחר בה עבור עצמו; היהדות הינה חובה לאומית. היא מאגדת את כולנו ביחד, לא רק במובן ה"נחמד" והמקובל של אותם יהודים מכובדים המדברים על "לעזור זה לזה" בהקשר של יהודי ברה"מ, כי אם גם במובן הרחב יותר – לעזור זה לזה ולהציל זה את זה מליפול בחטא. עיקרון זה אינו כל-כך מקובל בעולם המערבי. הוא סותר את העיקרון של "חיה ותן לחיות", ופה טמון לב הבעיה. והאמת המוחצת בסופו של דבר היא שהאלוקים מעניש את כלל ישראל בשל חטאי החילונים.

 את הסכסוך הדתי-חילוני בישראל אפשר לפתור או על-ידי שהחילונים יסכימו לכך שהמדינה תהפוך ליהודית, קדושה, דתית, או שהדתיים יוותרו על מאבקם ויסכימו עם "חיה ותן לחיות", ועל-ידי כך הם יכחשו בא-ל ויביאו עלינו את חרון אפו. ואם נראים הדברים, שזהו מבוי סתום בלא פתרון ישים אשר יוביל לשלווה ולשלום, יהי כן. אך לפחות יש בכך משום תשובה הוגנת. הרבה יותר הוגנת מאשר אותן תשובות שקריות, של הקמת ועדות לצורך השגת "הבנה" עבור אנשים שמבינים היטב האחד את השני.