ההלכה של מצוות ישוב הארץ

ההלכה של מצוות ישוב הארץ

"וירשתם אתה וישבתם־בה. ושמרתם לעשות את כל־החקים ואת־המשפטים אשר אנכי נתן לפניכם היום" (דברים י"א, ל"א - ל"ב).

חז"ל בספרי (פרשת ראה פ', על פרק י"ב פסוק כ"ט) למדו מסמיכות הפסוקים הנ"ל שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה, ומכיוון שכך, הפליגו רבותינו אף מעבר למה שאמרו בכתובות קי: והוסיפו (תוספתא עבודה זרה ה', ב' ) – "ישרה אדם בארץ ישראל ואפילו בעיר שרובה גוים ולא בחוצה לארץ ואפילו בעיר שכולה ישראל מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצות שבתורה". ועוד אמרו שם – "אין אתם בארץ כנען כביכול איני לכם לא-לוה".

על-סמך אותה הלכה ברורה שנמסרה לנו מחז"ל, קובע הרמב"ן – "ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל... שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו" (השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין מצוה ד'). הרמב"ן חוזר על קביעה זו ומעניק לה משנה תוקף בפרושו על התורה (ראה פרושו על במדבר ל"ג, נ"ג ודברים י"א, כ"ד).

בתור הוכחה לדבריו, שהחיוב חל על היהודי בימינו, ושחורבן הבית אינו פוטר אותנו ממנו, מביא הרמב"ן מהספרי (פרשת ראה פ') את הסיפור על ר' אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר, אשר רצו ללמוד תורה בנציבין (עיר שמחוץ לגבולות ארץ-ישראל). משהגיעו לגבול, הם "נזכרו" בארץ, בכו, קרעו את בגדיהם וקראו את הפסוק – "וירשתם אתה וישבתם־בה" (דברים י"א, ל"א), והם שבו לארץ-ישראל.

מכיוון ששני התנאים הללו חיו אחר חורבן הבית, קובע הרמב"ן כי ישנה כאן הוכחה לכך שהמצווה חלה גם בזמננו אנו. מכיוון שרבותינו השוו את ערכה לכל שאר המצוות ביחד, הרי שברור, אומר הרמב"ן, כי לא יתכן ומדובר רק במצווה מדרבנן, כי אם באחת מתרי"ג המצוות שבתורה. הרא"ש והמרדכי בכתובות ק"י: אף הם סוברים כי המצווה בתוקף כיום, כמו גם ההגהות מיימוניות.

המהרי"ט בכתובות שם מביא את הרמב"ן ופוסק על-פיו, ומדבריו של הטור באבן העזר ע"ה נראה בברור, כי המצווה חלה גם כיום. ה"פתחי תשובה" באבן העזר שם מעלה את הכלל, ולפיו כל הפוסקים – ראשונים ואחרונים כאחד – סוברים כי המצווה מחייבת אותנו כיום (ראה גם שו"ת חתם סופר יורה דעה רל"ד).

מאד מפריעה, בעיני, היא העובדה כי בזמננו מעלים טיעונים אשר לדאבוננו הינם כה חלולים וחסרי כל שייכות לנידון. ופרט לכך, נראה כי ישנה אי-יכולת לקבל תוכחה, ותחת זאת רואים בה כ"השמצות" ו"מתקפות".

האם זו דרכו של היהודי התורני, או שמא האמת מונחת בדבריו של שלמה המלך – "מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועזב ירחם" (משלי כ"ח, י"ג)?

האם אנחנו לא נסכים כי ראוי לומר ליהודי לא-אורתודוקסי שהשביל בו הוא מהלך אינו דרכה של תורה, אף שהוא סובר שזה כן? האם אנחנו סבורים, כי רק היהודי הלא-אורתודוקסי צריך להתוודות ולעשות תשובה, אולם יהודים אורתודוקסים הינם חסינים מתוכחה? האין זה נכון, כי כל יהודי צריך להיות "בעל תשובה" בכל יום שהוא חי?

האם לא קבעו רבותינו – "כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה" (בראשית רבה נ"ד, ג')? האם שלמה המלך לא אמר – "מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון" (משלי כ"ח, כ"ג)?

אילו לא אהבתי את היהודים המסכנים בבור פארק ובלוס אנג'לס ובישיבות הפזורות ברחבי העולם, לא הייתי טורח להוכיח אותם, אולם מכיוון שאני אוהב אותם, אני מוכן לנסות להציל אותם, אפילו במחיר תגובותיהם הנרגזות, אשר נובעות פעמים כה רבות מרגשות אשמה.

לטעון כי לימוד התורה הינו "מעל כל דבר אחר" זה דבר שאין לו כל שייכות לסוגיה, כמו גם כל אותם ציטוטים ביחס לבבל (כגון הבאת דברי רב יהודה, אשר סבר כי חטא הוא לעלות מבבל לארץ-ישראל בגלל לימוד התורה שם, או הבאת דברי רבנו חיים כהן, המובאים בתוספות (כתובות ק"י:), ולפיו בשל הסכנה הכרוכה בקיום מצוות ישוב ארץ-ישראל, היא אינה עוד בגדר חיוב).

כמובן, בהתחשב בנסיבות אותו הזמן, כשלא הייתה מדינה, כשלא הייתה ממשלה, כאשר הדרכים המוליכות לארץ-ישראל היו בחזקת סכנה מוחשית, הרי שהמצווה נדחתה בשל פיקוח נפש – כמו כל המצוות כולן; אולם יהיה זה גרוע ממגוחך להשוות את המצב בימי הביניים אשר הוביל את רבנו חיים כהן לדחות את מצוות ישיבת ארץ-ישראל בשל סכנה ממשית ביותר של ליסטים, שודדים והעדר משטר, למצב של היום!

ולגבי המושג של לימוד התורה כערך עליון – מה בעולם יכול להביא יהודי להשוות את המצב בארץ-ישראל אחר חורבן הבית תחת שלטון הרומאים, כאשר את מספר הישיבות בארץ ניתן היה למנות על כף יד אחת, כשלימוד התורה אכן היה בשפל המדרגה, למצב של היום, כשעולם התורה בארץ-ישראל הינו כה פורה, עד שאלפי יהודים מגיעים לארץ-ישראל בכדי ללמוד בה תורה (ואז באופן בלתי מובן עוזבים אחר שנה או שנתיים וחוזרים לגלות)?

ולכל מה שקשור להתבססות כלכלית, אכן זהו אסון בקנה מידה בלתי נתפס, שדורנו מיוצג על-ידי הרב הראשי לבריטניה יעקובוביץ', אשר מכריז כי בכדי לחיות בישראל "צריך קודם כל להבטיח איכות חיים נינוחה, ואסור שהדבר יהיה כרוך בקשיים שאינם מחויבי המציאות".

איזה הבדל בין רב זה, המתענג לו בתואר האצולה היוקרתי ובמושבו בבית הלורדים בלונדון , זאת תחת לשבת בבית האדון בירושלים! – איזה הבדל בין המושג שלו על "נוחיות לעומת קשיים" לבין המושג של הגמרא בבבא בתרא צא., אשר קובעת בברור לאילו תנאים של רעב ועוני מחפיר צריך להגיע לפני שמתירים ליהודי לעזוב את ארץ-ישראל.

לכל אלו המדברים על הקושי להתקיים כלכלית בארץ-ישראל, כשלאמיתו של דבר הם מתכוונים לקושי להתקיים ברמה הכלכלית שהם היו רוצים לחיות בה, אני ממליץ על התנחומא בתזריע ו' –

"מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים. מטה ידו , בקש לצאת לחוצה לארץ, קרא לאשתו, אמר לה – "בשביל שבני אדם רגילין לבא אצלי לראות את הנגעים, קשה עלי לצאת מעליהם, אלא בואי ואני מלמדך שתהא רואה את הנגעים - אם ראית שערו של אדם שיבש המעין שלו, תהא יודעת שלקה, לפי שכל שער ושער ברא לו הקדוש ברוך הוא מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו - יבש המעין, יבש השער". אמרה לו אשתו – "ומה אם כל שער ושער ברא לו הקדוש ברוך הוא מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו, אתה שאתה בן אדם כמה שערות יש בך ובניך מתפרנסין על ידך - לא כל שכן שיזמן לך הקדוש ברוך הוא פרנסה?!" - לפיכך לא הניחה אותו לצאת חוצה לארץ".

איזה הבדל בין אשתו הפשוטה של הכהן ואמונתה התמימה, לבין הדור של ימינו, שהינו עד כדי כך משועבד לחומרנות, עד שחסר לו הביטחון הנצרך בכדי להקריב את הקרבן המינימלי בכדי לקיים את מצוות ישוב ארץ-ישראל!

לטוענים כנגד מי שפוסק שיש מצווה לגור בארץ-ישראל שבכך הוא מוציא לעז על היהודים הבבליים ורבניהם אשר נשארו בבבל, ראוי שיזכור, כי לא היה זה כהנא, כי אם ריש לקיש, שעליו מעידה הגמרא במסכת יומא ט: - "ריש לקיש הוי סחי בירדנא [שחה בירדן], אתא [הגיע] רבה בר בר חנה יהב ליה ידא [הושיט לו את ידו]. אמר ליה: א-להא! [לשון שבועה] סנינא לכו [אני שונא אתכם, הבבליים]". ומבאר רש"י – "לכל בני בבל שלא עלו בימי עזרא, ומנעו שכינה מלבוא מלשוב לשרות בבית שני".

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מתאר את מלך הכוזרים אומר לחכם היהודי, שאינו מצליח להבין מדוע היהודים מתאבלים על ירושלים ואינם עולים לגור שם, ומשיב לו החכם – (ב', כ"ד) –

"הובשתני מלך כוזר, והעוון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלהים בבית שני, כמה שאמר - (זכריה ב', י"ד) "רני ושמחי בת ציון", כי כבר היה העניין האלהי מזומן לחול כאשר בתחילה אלו היו מסכימים כלם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל רוצים בגלות ובעבודה שלא יפרדו ממשכנותיהם ועניניהם".

ההלכה הינה ברורה, ואוי לו לדור אשר האמת הברורה נעלמה משדה ראייתו.

אולם האסון של אובדן ההבנה הבסיסית של מצוות ישיבת ארץ-ישראל בזמננו מתעצם אף יותר כאשר מנתחים את המושג ההלכתי של ארץ-ישראל, אשר מרומם את מצוות ישיבת הארץ לדרגה של המצווה היסודית ביותר שישנה; המושג ההלכתי אשר מעמיד את קיומן השלם והנכון של כל שאר המצוות בתלות כה גדולה בכך שעם ישראל יחיה בארצו. שוו לנגד עיניכם את השאלות הבאות –

כאשר שחרר הקדוש ברוך הוא את ישראל מעבדות במצרים, הוא לא נתן להם את התורה שם. הוא לא ציווה עליהם שיקיימו את חוקיו ויחיו במצרים או בכל מקום אחר שהם חפצים. הרמב"ן בשמות ג', י"ב מנסח זאת כך – "כי הקדוש ברוך הוא אמר למשה שני דברים, שירד להצילו מיד מצרים, והיה אפשר שיצילם מידם בארץ גושן עצמה או קרוב משם [מבלי להוציאם ממצרים], אבל הבטיח עוד להעלותו מן הארץ ההיא כולה אל מקום הכנעני".

השאלה הנשאלת הינה מדוע? אילו הייתה מטרתה העיקרית של יציאת מצרים להפוך את ישראל לעם קדוש, המקיים את חוקי התורה, מדוע שלא יוטל התפקיד הזה על היהודים ללא התיחסות למקום מגוריהם – כפי שטוענים כיום מדי הרבה יהודים דתיים? כפי שנוצרי קתולי אינו מחויב לחיות דווקא ברומא, והוא יכול להיות בן טוב ונאמן לכנסייה באוסטריה, באוסטרליה או בברוקלין; וכפי שמוסלמי נאמן אינו חייב לגור במכה (הוא רק חייב לעלות לשם לרגל פעם אחת בחייו) – מדוע זה שה' עמד על כך שכל היהודים יעזבו את מצרים, זאת תחת לאפשר להם לשבת בגושן כיהודים טובים ו"אדוקים" ולהקים שם ישיבות ושטיבלך? וכשחושבים על כך, מדוע באמת הרג ה' את כל אותם יהודים אשר לא רצו לצאת ממצרים בזמן מכת החושך, כך שלפי הערכה מתונה , אומרים לנו רבותינו כי רק 20% מהיהודים יצאו משם?

השאלה השניה שלנו נוגעת לאימרה מדהימה של חז"ל בספרי (עקב מ"ג) – "אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים" (ורש"י מביא את הספרי הזה בפרושו לתורה בדברים י"א, י"ח).

מבהיל! זו הסיבה שיהודי יניח תפילין ויקבע מזוזה בגולה? רק בכדי שזה לא יהיה לו חדש ובלתי מוכר כשיחזור לארץ-ישראל? היה עולה על הדעת שהסיבה שבעבורה יהודי בברוקלין או בלוס אנג'לס או בטורונטו יניח תפילין הינה שזו מצווה שבגופו של אדם באשר הוא נמצא, ולא משנה היכן הוא גר !

אוי, האסון של לימוד התורה נטול המושגים התורניים, הלימוד אשר מפריד בין הפולחן לרעיון ולמושג העומד מאחוריו. האמת, האמת היסודית, אכן, האמת המרה עבור יהודים דתיים כה רבים, הינה שהבורא רצה שיהודים יגורו רק בארץ-ישראל, והוא נתן לנו את המצוות על-מנת שנקיים אותן רק בארץ-ישראל. שוב ושוב, אנו מוצאים בתורה את אותו עיקרון –

"ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים... לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה" (דברים ד', ה'). ושוב – "ואתי צוה ה' בעת ההוא ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשתכם אתם בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה" (דברים ד', י"ד). (את הרעיון הזה חוזרת התורה ומלמדת אותנו פעם אחר פעם – ראה לדוגמא דברים ה', כ"ח; ו', א' ועוד).

הסיבה לכך מבוארת בתמציתיות בדברי האבן-עזרא (דברים ד', י') – "כי השם ידע שלא יוכלו לעשות מצותיו כראוי, והם בארצות המושלים בהם". ומוסיף הספורנו (דברים ו', כ"א) – "ובהיות שבעבדותנו לא היינו יכולים לקנות השלמות המכוון מאתו הפליא לעשות להוציאנו ולהביא אותנו אל הארץ שנוכל לקנות בה אותה השלמות".

פה טמון היסוד! הקב"ה עמד על כך ועומד על כך שהיהודי יופרד מכל שאר העמים, שיהיה מבודד ("הן עם לבדד ישכון" – במדבר כ"ג, ט'), מכיוון שהכיר את הכלל הטבעי והבלתי ניתן לשינוי, ולפיו היהודי אשר יחיה כמיעוט תחת תרבות הרוב השולטת לא יוכל שלא להיות מושפע על-ידי אותה תרבות. כמו קרני גמה, כך מפציצים המושגים והרעיונות והתרבויות הלא-יהודיים את היהודי, עד שבאופן מתוחכם ובאופן מתוחכם פחות, הוא מושפע על-ידי סביבתו הגויית. ובעקבות כך, התורה שהוא מקיים אינה נעשית "כראוי" (כלשון האבן-עזרא), ואין בה "שלמות" (כלשון הספורנו). היא הופכת למין מערכת פולחנית, החסרה חלק כה גדול מהתוכן המושגי שאמור להיות לה, וזאת מכיוון שמושגים אחרים, מושגים של הרוב, מושגי הרוב הלא-יהודי, משפיעים עלינו.

זו הסיבה אשר בגינה הקדוש ברוך הוא, כבר מתחילת הקמתו של עם ישראל במצרים, דרש שהיהודי יחיה בארץ אחת מסוימת – בארצו שלו – שם יהיה מבודד ככל שבני-אדם מסוגלים להיות מבודדים – מתרבויות ומושגים מנוגדים. זו הסיבה אשר בגינה הוא עדיין דורש זאת כיום, כדי שלא ימצאו עוד בקרבנו "יהודים דתיים" אשר חונכו על ברכי תורותיהם של תומס ג'פרסון ואברהם לינקולן ואשר על כן הם מברברים כל העת על מושגים מערביים של דמוקרטיה ושוויון, המנוגדים לחלוטין ליהדות המקוימת "כראוי" ו"בשלמות".

וזה, ללא ספק, המסר הברור, הנובע מהספרי שציטטנו לעיל. מעולם לא היו אמורות המצוות להיות מקוימות מחוץ לארץ-ישראל, אפילו לא אותן מצוות התלויות בגופו של היהודי. הן נועדו מאז ומעולם להיות מקוימות אך רק בארץ-ישראל, וזאת מהסיבה היסודית אשר ציינתי. אולם מכיוון שהקדוש ברוך הוא ידע שהגולה תהיה עונש על חטאי היהודים ושהיהודים בהכרח יוגלו מארצם ויחיו בגלות, הוא קבע שעליהם להמשיך ולקיים את אותן מצוות פרטיות, וזאת אך ורק בשל התכלית שהן לא תשתכחנה כשיגיע היום בו יחזרו היהודים לארץ-ישראל, שהיא המקום היחידי בו נועדו המצוות להתקיים.

ומשהזכרנו ענין זה, הבה לא נשכח לעולם מהי הגלות – עונש. לא פחות מאשר עונש וסבל בשל חטאינו. כמה נורא הדבר, שיהודים המדקדקים במצוות, אשר בכל חג באופן קבוע זועקים בתפילתם – "ומפני חטאינו גלינו מארצנו...", אינם מבחינים בשום זרות בהסתכלותם העקומה על הגלות כעל מקום נעים ונינוח שבו הם יכולים לחיות בנוחות ובשלווה לנצח נצחים! הם עושים צחוק מהתורה, אשר הזהירה מהעונש שישנו בגלות במילים – "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם" (דברים י"א, י"ז). ורבותינו אומרים – "אחר כל היסורים שאני מביא עליכם אני מגלה אתכם, קשה גלות ששקולה כנגד הכל" (ספרי דברים עקב מ"ג).

מה עושים היהודים הדתיים בגלות עם כל החומר הזה? או עם עוד אינספור אזהרות בתורה, המתיחסות לגלות כאל עונש – "ואם־לא תשמעו לי ולא תעשו את כל־המצות האלה ואתכם אזרה בגוים... ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ איביכם" (ויקרא כ"ו, י"ד; ל"ג; ל"ח). "ונסחתם מעל האדמה אשר־אתה בא־שמה לרשתה. והפיצך ה' בכל־העמים מקצה הארץ ועד־קצה הארץ... ובגוים ההם לא תרגיע" (דברים כ"ח, ס"ג – ס"ה). האם אנחנו מתיחסים לה' כאל טיפש, ח"ו? האם אנחנו מרוקנים את דבריו ממשמעותם? הגלות אינה אלא עונש וסבל ולעולם היא לא תהיה פחות מכך כל עוד בחר הבורא עם מיוחד, אשר נועד לחיות בארץ מיוחדת ונבחרת, וזאת בכדי שלא תדבק בו ההשפעה הגויית של התרבויות הלא-יהודיות.

אולם איננו מבינים, או שאולי נכון יותר לומר שאיננו חפצים להבין. עד כדי כך גדולה היא סכנת החומרנות ופיתויה. אכן, היא מעוורת אף עיני צדיקים... .

ואי אפשר לסיים באופן עוצמתי יותר מאשר הבאת דבריו של החכם האדיר ר' יעקב עמדן (היעב"ץ) בסידורו "בית יעקב" (ההקדמה, "סולם בית אל", אות ו') –

"אין אחד מאלף מתעורר להחזיק בה להתיישב שם לדור, כי אם אחד ממדינה ושנים בדור. אין איש שם על לב מבקש אהבתה, דורש שלומה וטובתה, ולא מצפה לראותה. כמדומה לנו, בהיותנו בשלוה בחוץ לארץ, שכבר מצאנו ארץ ישראל וירושלים אחרת דוגמתה. על כן באו עלינו כל הרעות בשבת ישראל בארץ שפניא [ספרד] וארצות אחרות, בשלוה בכבוד גדול מימי החורבן... ושוב נתגרשו ממנה עד שלא נשאר שם ושארית לישראל בארץ ההיא".

הבה ניקח את דברי רבותינו לתשומת ליבנו. הבה נתחיל ללמוד תורה באופן מושגי, רעיוני – באופן בו היינו אמורים ללמוד אותה מאז ומתמיד. ומעל הכל, הבה נשליך מעל פנינו את פיתוי השוחד, את הנגיעה האישית של הנוחיות החומרית, אשר מסמאת את עינינו מלראות את האמת התורנית, ואשר מובילה אותנו לכעס כלפי אנשים המבקשים אך ורק את טובתנו, ולא משנה כמה מכאיבה היא גישתם ותוכחתם, אשר כל כולה מכוונת לטובתנו שלנו.

(הנושא הזה, ביחד עם עוד מושגים הלכתיים שנויים במחלוקת, נידון בספרו החדש של מאיר כהנא, "על עול מלכות שמים", אשר יופיע, בעז"ה, אחרי הבחירות בישראל ).