הילד

הילד

 "אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. אמר ליה רב פפא לאביי: דידי ודידך מאי ? - אמר ליה: אינו דומה הבל שיש בו חטא, להבל שאין בו חטא" (שבת קיט(:.

 לכל אחד מאיתנו ישנו אוצר כה יקר, עד שכל עושר העמים נחשב כאין וכאפס לעומתו. כל אחד מאיתנו, עד כמה שיהיה ענו ושפל, מחזיק בתוך ארבע אמותיו פנינה יקרה, יקרה כל-כך עד שאין לה מחיר, פשוטו כמשמעו.

 הילד היוצא מחלצינו הינו יותר מאשר הוא עצמו. הוא בעצם מגלם אותנו, רק שלו ישנה הזדמנות לחיות חיים חדשים בלא הטעויות והעבירות שאנחנו עשינו. הוא מייצג את העם היהודי של מחר, הוא מגלם עולם של תקופה אחרת.

  האם המחר יהיה חשוך יותר? התשובה בידיו. האם בית-הכנסת יהיה מלא? שאלו את הילד. האם קול הלימוד ישמע בישיבה? הביטו בעיניו.

 ולמרות זאת, הרי שבמציאות התשובה לכל זה אינה מונחת בידיו, כי אם בידינו. מהו אותו ילד מחייך, אותה ילדה שצוחקת? האם לא מדובר כאן בחומר ביד היוצר, שניתן ליצוק בו צורה, עיסה שניתן לגלגל כרצוננו, כלי שניתן להקיש עליו בכדי שיקבל את התבנית הרצויה, שניתן לעקמו על-פי שאיפותינו, לעצבו על-פי הנאתנו? האם היצורים הקטנים הללו אינם בסופו דבר מה שאנחנו נעשה מהם?

עולם השעשועים

 עולמנו הינו עולם של שעשועים אשר מוליד עצלות ורשלנות. אנו שבויים בתוך המותרות אליהם הורגלנו, ובכך אנחנו משתעבדים לכל מיני שירותים אשר אנו כה להוטים לשלם עליהם רק בכדי שלא נצטרך לספק אותם עבור עצמנו. אין לנו כח להתעסק בכל מיני דברים, אז אנו משלמים לאחרים שיתעסקו בשבילנו. אין לנו זמן מיותר, מכיוון שאנו צריכים את כולו לעצמנו. אין לנו אפשרות להתעסק בפרטים קטנים, ומגיע היום בו גם עבור הגדולים לא נותר לנו זמן.

 אז אנחנו לוקחים את האוצרות היקרים לנו ביותר ושוכרים עבורם עוד איש שרות. אנו קוראים לזה "ישיבה" , ואנשי השרות הינם המורים אשר יצורו, יעצבו, יהפכו את בננו לא למה שאנחנו רוצים, אלא למה שהם שואפים. אנו סבורים כי בעזרת צ'ק נשתחרר מכל מחויבות. רק אחר-כן אנו מתעוררים ומסתכלים על הזר שדר בביתנו ושואלים בתימהון – "מי אתה?".

 כמה מוזר יהיה זה לשמוע אותו עונה – "אני בנך".

וידוי

 כאשר ילד פונה לפתע מעם הדרך בה דרך אביו וילדה מפנה עורף לשביל בו הלכה אמה, כאשר האב תוהה מנין מגיע הסרוב להמשיך בלימודים והאדישות ביחס לתפילות ולבית הכנסת, שלא יאמר אף אחד – "אבל שלחתי אותו לישיבה", שכן זה אינו תירוץ, זהו וידוי.

 ילד הינו תוצר של הסביבה בה הוא גדל – בכללותה. אב בעיניו הוא כאלוה שיש לעבדו, דגם שיש לחקותו. בשנותיו הצעירות יותר, הילד מנסה להידמות, להשתוות, לחקות את אותו דגם. ואם הדגם הזה יהיה של אדם שעולמו סובב סביב טלוויזיה, משחקי קלפים, בדיחות שיש בהן טעם רע וכל העולם חסר המשמעות של הבינוניות – הקוף יראה זאת ויעשה את אותם דברים. אם האב אינו קובע לעצמו עתים קבועים ללימוד תורה – האם ניתן לצפות לכך מהבן? אם האבא שוכח את תפילות הערב – מה כבר נדרוש מהבן? אם הערב בבית מסתיים מול הטלוויזיה – מה יהיו שאיפותיו של אותו ילד? "מי אתה?", אנחנו שואלים, והתשובה הינה מכאיבה בכנותה – "אני בנך".

האם אנחנו יודעים?

 האם אנחנו יודעים מה בננו לומד בזה הרגע? האם אנחנו שואלים אותו, דנים איתו, מדריכים אותו, מעניקים לו משמעות והדרכה? ובמידה ואין באפשרותנו לעשות זאת בעצמנו, האם אנחנו לוקחים אותו יד ביד ויושבים לידו כשהרב בוחן אותו? או שמא הצ'ק הדחוי לשכר הלימוד מהווה את כפרתנו?

 והאם אנחנו יודעים אודות בית-הספר אליו אנחנו שולחים אותו? כמה חשיבות יש לשם? הרבה, הרבה מאד. העובדה שאנחנו קוראים לבית-ספר בשם "ישיבה" מורה מעט מאד על ערכו האמיתי, ובניגוד לבני-האדם, כל הישיבות לא נבראו שוות . ישנן כאלו אשר יעלו את הילד לגבהים רוחניים, בעוד שאחרות אינן יותר מאשר סתם בית-ספר עם ציפוי יהודי דק. האם אתה יודע איזה מהם בנך פוקד?

 להבדל שבין השניים יכולות להיות השלכות החובקות עולם ומלואו עבורך ועבור ילדך.

ישיבה

 ישנם בתי-ספר בהם למלמד קוראים "רב", בעוד שבאחרות הוא קרוי "מורה". אל תמעיטו בערל ההבדל שבין השניים. ישנם בתי-ספר, בהן הילד נחשף ליופי ולערכים המצויים בתלמוד כבר בכיתה ה', שם רוב הלימודים היהודיים מוקדשים לגמרא, בעוד שבאחרים הגמרא נדחקת לפינה של ארבעים דקות או שעה ביום, כשהדגש מושם על "תרבות" חיוורת של "עברית בעברית". אל תתפתו ולו לרגע לחשוב שאותו ילד יצא משני סוגי המקומות. ישנם בתי-ספר מעורבים לבנים ובנות, הפרה של המסורת היהודית מימים ימימה, בעוד שבאחרים הבנות מופרדות מהבנים בכיתות, רק בכדי שיתערבבו יחדיו בחופשיות במהלך ההפסקות ובשעת ארוחת הצהריים וכן בפעילויות החברתיות למיניהן, ושלא תהיינה טעויות – מבית-ספר שכזה לא יצא שום גדול בתורה.

 ישנם בתי-ספר בהם ללימודי אנגלית מוענק משנה חשיבות, וזאת על חשבון לימודי יהדות, ושבחים מורעפים על המתמטיקאי ועל התלמיד המצטיין בלימודי החול, בעוד המתמיד השוקד על תלמודו אינו נחשב לכלום – בסך-הכל אחד שלומד גמרא. ישנם בתי-ספר בהם המוסר – תיקון המידות והכנעתם – הינו חלק קבוע מתכנית הלימודים ושבהם הרב המלמד נבחר על-פי יכולתו ורצונו להקנות לילד תשוקה והתלהבות לתורה ולמצוות – תשוקה והתלהבות אשר תובלנה אותו במסלול בו דרכו זקניו. לעיתים קרובות מדי, האבות אינם ששים ושמחים בעקבות כך.

חוץ מבנו

 היו זמנים, בהם הגמרא יכלה לומר בלא חשש שמא דבריה לא יהיו מדויקים – "בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו" (סנהדרין ק"ה:).

 אני תוהה האם גם בימינו שייך לומר משפט כזה. כמה פעמים כבר שמעתי אבא מתלונן על כך שבנו הופך להיות "קיצוני" . מה שהוא בעצם מתכוון לומר הוא שבנו מקפיד על יותר מצוות מהנצרך כשהאבא אינו מקפיד עליהן וסוף כל סוף המצפון הישנוני החל מתוך כאב להקיץ מתרדמתו. האב שאינו מעוניין לשלוח את בנו לישיבה אמיתית, משום שהיא תלעיט את מוחו במושגים קיצוניים – לאמיתו של דבר הוא חושש שהילד יחשוב ויגיע למסקנות אליהן האב היה צריך כבר מזמן להגיע, וערוותו תתגלה במערומיה.

 האבא אשר אומר – "אבל כבוד הרב, אינני מצפה מבני מה שאתה מצפה מבנך" שוגה בשגיאה הטרגית ולפיה יש לו פחות מחויבות כלפי בנו ממה שיש לרב כלפי הבן שלו. המטרה של כל האבות היהודיים צריכה להיות זהה – חינוך יהודי מקסימלי, המכיל חינוך לדקדוק בקיום המצוות ולימוד גמרא למשך שעות רבות ביום, זאת בכדי שתינתה לילד כל האפשרויות להיות – לא רב – כי אם יהודי שלם. כל אב שמעניק לבנו פחות מכך הינו לא רק גנב, בכך שהוא שודד מבנו את חייו, כי אם גם טיפש בכך שהוא מסכן את עתידו של האוצר היקר ביותר שברשותו. זה אשר מנסה לגדל את בנו להיות פחות מיהודי שלם – פעמים רבות מדי מגלה בסוף שהיצור שעיצב הינו הרבה פחות אפילו ממה שחשב.

 חינוכו של הילד מוכרח להתחיל, אם כן, עם חינוכו של ההורה.