הים

הים

דתות רבות ישנן בעולמנו, אמונות רבות המסורות לאמונה בכל-יכול. מהאדם הפרימיטיבי ועד למתוחכם החושב עבור עצמו, צורך פנימי עמוק גורם לו לאמץ השקפה פילוסופית של אמונה בכח עליון.

מה מבדיל בין היהדות לכל היתר? איזה מאפיין שלה מציין אותה כיחודית, נדירה, נבדלת? בוודאי שאין מדובר בתפילה. קשה למצוא כת דתית כלשהי שאין בה סדרי תפילות. אף לא מדובר בכשרות, שכן דתות רבות מגבילות את הרגלי האכילה של מאמיניהן. אף לא הבדלתם של ימים מסוימים והגדרתם כחגיגיים ומקודשים. אף אחד מהדברים הללו לא הופך את היהדות לאותה אמונה מדהימה ונפלאה שאנו מכירים.

לו הכרתם את הבאר ממנו שאבו אבותיכם את כוחם, את אמונתם, את קדושתם – תמצאו אותו בלימוד התורה.

כמה אמיתיים ונכונים דברי רבותינו – "ותלמוד תורה כנגד כולם ". אדם אומר ברכה על מזון מסוים. זה אורך אולי חמש שניות, ורגע הקדושה כבר נמצא מאחורינו. אדם מתפלל תפילת מנחה. תוך עשר, חמש-עשרה דקות, זמן ההתיחדות עם הבורא כבר תם. אפילו לבישת בגד עם ארבע כנפות שיש בו ציצית, אף כי היא מלווה את האדם במשך כל היום, הרי שבפועל הוא בקושי מודע למצווה שהוא מקיים.

אבל תן לו לפתוח את ספר הספרים שלו. ראה לרגע כיצד הוא מזנק לתוך מימיו הצלולים של ים התלמוד. זה מחבר אותו, זה עוטף אותו, זה כובש את ליבו, את מוחו, את הכרתו ומציאותו. העולם שמבחוץ הולך ונמוג בתהום הנשייה. אותו עולם ילדותי, מטופש, אפרורי של חומרנות חולפת שוקע אל מתחת לאופק ראייתו. יותר ויותר עמוק הוא צולל.

עולמם של החכמים אביי ורבא הולך ונפרס לפניו. עולם המושגים של התלמוד, של רוב וקרוב , של ל"ט אבות מלאכה , של השור הנצחי הנוגח את הפרה האלמותית , עולמו המופלא של מדרש האגדה המסתחרר סביבו. ההווה הופך לחסר משמעות. שוב הוא חי בימים בהם נוהגים טומאה וטהרה, בימים בהם מקריבים קרבנות במקדש. שוב הוא מתיסר ביחד עם עשרת הרוגי מלכות , שוב הוא נאבק לצדו של בר-כוכבא בביתר, ושוב הוא מתאבל על ירושלים לרגלי מקום המקדש.

מתוך תענוג, הוא מתחבט בפרוש של בעלי התוספות , נאבק בפרוש של המהרש"א , ונעשה מתוסכל בגלל רמב"ם בלתי מובן . היום נוטה לעבר צללי ערב, והערב נהיה ללילה, בחוץ העולם הולך ושועט בשגעונו, והיהודי ממשיך בתלמודו.

אין לכך קץ כלשהו. עמוק יותר ויותר הוא צולל, וגבוה יותר ויותר הוא מרחף. מה הם המלאכים לעומתו עכשיו?! מה שווים ביחס אליו מלכים ושליטים ואנשי העושר?! אל נא תפריעו לו. הוא נושא ונותן עם בוראו. הוא מתעלה לגבהים של טהרה, של קדושה. הוא לומד תורה.

אכן, אלו הם חייו ואורך ימיו. אמת היא, כי זהו סודו של היהודי. שוו לעצמכם את ההבדל בין מי שמקיים מצוה באופן טכני, עיוור, ללא ידע, לבין מי שחרש את מקורותיה, ברר את השלכותיה, סיבותיה וסודותיה, הגדולה שבה, העומק, העוצמה. ההבדל בין דת שמאמיניה מאמינים בצורה עיוורת לבין כזו שעיני מאמיניה פקוחות לאמת הנלמדת ממנה.

היהודי אינו יכול להיות שלם בלא שיזנק לים התורה. טעויות, הבנות מוטעות, טיפשות – כל אלו נמוגים והולכים ככל שמימי לימוד התורה הולכים ושוטפים את נשמתו. מציאותו הולכת ומתנקה מבורות וילדותיות, מגסות ונמיכות קומה. הוא מועלה לגבהים חדשים ומבטו על העולם ויושביו משתנה. לראשונה, הוא מעריך את משקל הפסגות של אמת וגדולה.

התורה נעשית עבורו מצפן, פלס. היא מדריכה אותו בכל פעולה ופעולה שבחייו. על-מנת לנווט את דרכו, על האדם ראשית כל ללמוד את הכלים המכוונים אותו. על-מנת לפעול לפי התורה, חובה על האדם ללמוד מהן אותן פעולות שעליו לבצע.

ילד יהודי מגיע לגיל של תחילת הלימוד. הוריו לוקחים אותו ברוך, תוך גאווה, עם דמעה של התרגשות על פניהם, לחיידר. אוזניו הקטנות שומעות את האותיות הראשונות של לשון הקודש. פיו הקטן ממלמל את צלילי התורה הראשונים –

קמץ אל"ף – אָה.

אתה מחייך, בעיניך זהו ענין פעוט. ואני אומר לך, שבפני אותו "אה", אימפריות ומלכים התנדפו לעבר תהום הנשייה. מצליל זה נוצרו אותיות, ומאותיות אלו – מילים, ומאותן מילים – משפטים. מאלו נוצרו חיבורים ומחקרים, פרשנות ופסקי דין, מאלו נוצרו חיים.

והילד, ההולך ונעשה לאיש, ממשיך ומתקדם בלימודיו. הוא חייב להתקדם, שכן אחרת הוא יסתכן בלהיוותר לבדו על חוף החשכה, התהייה, הבינוניות הילדותית. הים הינו אוקיינוס נהדר אשר בו עמקים ופסגות, אשר בו ישנה קרבת ה', אשר בו ישנה ראיה אנליטית. יהדות, יהדות אמיתית, מביטה בילד ואומרת לו – "התורה הינה ים. זנק לתוכו. התורה הינה בגד. התעטף בו. התורה הינה עולם חדש. גלה אותו. התורה הינה ספר. למד אותו".