הלילה בו כבו האורות

הלילה בו כבו האורות

האורות כבו בעיר ניו-יורק, ולרגע קט ניתן היה להעיף מבט לעבר הבהמיות המונחת רק מעט מתחת לפני השטח. זו בהמיות הרוחשת בקרב מיליונים ועשרות מיליונים בכל מקום בארה"ב והצבע שלה הוא שחור וחום ואדום ולבן . למשך זמן קצר, יכול היה אותו אדם שמוכן להתבונן ולחשוב – למשך זמן קצר הוא יכול היה להעיף מבט לעבר מה שצפוי לקרות בארץ השפע, באם כמות מספקת של אזרחיה תיפול ממרומי החיים הטובים. האורות כבו וחזרו להאיר תוך פחות מיממה, אולם לא מעט החלו לתהות כיצד היו נראים החיים אילו הלילה הארוך והחשוך היה מתמשך, כשידיו האימתניות אחוזות בגרונה של האומה. 

זה כבר ענין שבאמונה בקרב אלו הבורחים בכל מחיר מלראות או מלשמוע דברים רעים, ש"כאן זה לא יכול לקרות". הם בונים טירות אינטלקטואליות מבוצרות תוך ניסיונותיהם המעונים "להוכיח" מדוע החברה האמריקאית האדירה הינה "שונה". בלילה בו כבו האורות ראינו בפעם המי יודע כמה שהחברה האמריקאית נשענת על שכבה דקיקה של התנהגות מתורבתת, אשר דרכה – בתדירות הולכת וגוברת – מתפרצת אלימות מהסוג המכוער והמפחיד ביותר.

האספסוף השתלט על הרחובות, וללא מורא הם שדדו, קרעו ושרפו. עבורם, לא היה חוק ולא מגבלות, לא מוסר וערכים, אף לא כללים של התנהגות תרבותית. ניתן רק לשער מה היה קורה אילו נשארו האורות כבויים למשך לילה נוסף - האם היו נשארים בשכונותיהם? או שאולי היו צועדים, שועטים ומתפרצים לעבר שכונות אחרות, יותר "נעימות"? האם היו מסתפקים אז בחנויות וברכוש ציבורי, או שמא היו רואים את האפשרויות הטמונות בפניהם בבתיהם הפרטיים ובגופם של האנשים ה"נעימים" והיותר אמידים?

האם אנו מופתעים והמומים? רק העיוורים ואלו שמסרבים לראות יהיו כן, שכן האלימות גואה מסביבנו באופן יומיומי והיא ממלאת את העיתונות עד לעייפה. רצח ואונס ושוד אלים ותקיפה. האלימות בפרוורים ובבתי הספר, והנוער היונק אותה דרך הסרטים והטלוויזיה והעיתונים כאותו עולל היונק חלב משדי אמו המעוותת. רצח סדרתי וחסר הגיון; רצח לצורך שלהוב יצרים ובריחה מאותו שעמום אשר אוחז אחיזת חנק באדם המודרני, ואשר הופך את חיי האדם לכל-כך חסרי ערך וכה מפחידים. הזילות המוחלטת לחיי אדם ולאדם לכשעצמו, אשר הינה תוצר הכרחי של חברה ותרבות הסוגדים להנאה, אגו, אנוכיות, חומרנות וה"זכות" לעשות הכל מכל כל. אין כל סמכות בעולם המודרני אשר לקח את שפלותו של האדם והפך אותה לנקודת זינוק אל מעל ומעבר לקהילה, למדינה ולמשפחה. בימים אלו, בהם החינוך כושל ורבים אינם זוכים להשכלה בסיסית, עד שאפילו קרוא וכתוב אינם יודעים, מילה אחת עדיין נלמדת בעיון ובשקיקה בפי כל – "אני".

היו אלו השחורים והפורטוריקנים אשר שעטו ברחובות בלילה בניו-יורק, אך בל ניתן לגזענים ולטיפשים להתעודד ולגזור מעובדה זו את מסקנותיהם הדוחות והמוזרות . האלימות באמריקה הינה עיוורת-צבעים, ו"גיבוריה" של התרבות האמריקאית הינם האבירים הלבנים שולפי האקדחים מהמערב הפרוע ורוצחים למען וויסקי ומשחקי קלפים. השעמום של ליל מוצאי שבת במיסיסיפי הופג באמצעות ביצוע "לינצ'ים" ב"כושים", ואותם גברתנים לובשי ברדסים ובעלי צווארים אדומים ומבטים קשוחים מזרי אימה – מבטים אשר הומרו בבת-צחוק ובתרועות רק בשעה שהחבל הורם – אותם גברתנים היו לבנים . האלימות שרואים בערים – אפשר להרגיש ולמשש אותה ב"בַּרִים" אירים, סלבים ואיטלקים השוכנים בשכונות בהן כף רגל שחורה אינה דורכת. אלימות הינה מוצר מתוצרת בית של אמריקה, וככל שמתגבר המשבר הכלכלי, החברתי והבין-גזעי המקיף את החלום האמריקאי, כך גובר החשש כי הלילות ילכו ויעשו יותר ארוכים ויותר תכופים.

במסגרת החומרנות, המשמשת כסם משכר הן בחברה הקפיטליסטית והן בזו הסוציאליסטית שבעולמנו החולה, החמדנות והקנאה של "אלו שאין להם" משמשות כמקור וסיבה לבואו של הלילה הארוך, הארוך עד מאד. מי שלא חווה מאז ומתמיד אלא עניות לעולם לא יהיה מסוכן כמי שטעם מהחיים הטובים ברמה כלשהי ועומד לאבד אותה, או לחילופין כמי שחי בחברה אשר בה אחרים חיים ברמה גבוהה בהרבה משלו והוא סבור כי גם לו ישנה זכות לחלק בעוגה שכולם כעת אוכלים ממנה. זוהי מלחמת "אלו שאין להם" ב"אלו שיש להם", וממה שלמדו אלו הראשונים על הערכים המודרניים של דמוקרטיה וליברליזם, הם מסיקים – כל אותם ממורמרים – כי מצבם אינו נובע מכישלון או חוסר יכולת, כי אם מניצול וחוסר הגינות.

הפוליטיקאים מגבירים את רעבונם ומטפחים את חמדנותם. במקום לדבר על הכרה במציאות של עולם בו לא כולם שווים ועל ערכים נעלים יותר מתאווה בהמית, מספקים הפוליטיקאים המפוחדים והנואמים הדמגוגיים את רצון האספסוף וסרסורי השנאה. העיקרון של מלחמת המעמדות אינו עוד נחלת המרקסיזם, כי אם עיקרון בו כל חברה חומרנית עושה שימוש לשם שנאה ואלימות.

על היהודי לדעת, כי במלחמה המתנהלת כיום בין "אלו שאין להם" ל"אלו שיש להם", הוא – היהודי - מזוהה עם האחרונים. הוא האויב והכל מותר במלחמה כנגדו. הלילה הארוך מגיע, ועבור היהודי, שנאה כללית "אובייקטיבית" כלפי כל "אלו שיש להם" תלווה באכזריות המיוחדת השמורה עבורו בשל היותו יהודי. הקדוש ברוך הוא נותן לנו זמן ומזהיר אותנו. שעון החול מתקתק והאזהרה הולכת ונמוגה. השונאים המקצועיים משקיפים על האספסוף ועל השקפת העולם החומרנית השלטת בכיפה, ומחייכים. עבורם, זה טוב. עבור היהודי, נותר, עדיין, מעט זמן כדי להבין ולברוח. ארץ השפע יכולה להישאר מאחורינו, שכן השמש כבר שוקעת בה, והלילה הארוך כבר לוחש באוזנינו ומבשר את בואו. עבור היהודי, המילים הנאמרות בלחש הן ברורות – "לך הביתה, לך הביתה לישראל".