הסמכות ההלכתית העליונה

הסמכות ההלכתית העליונה

 בכל פעם שאני חוזר לארה"ב על-מנת לדבר בפני היהודי האמריקאי, מה שמרשים אותי – במידה עצומה – הינה תחושת הנוחות והנינוחות המופלגת, אשר הפכה למנת חלקה של הקהילה היהודית האמריקאית ושל אותם יחידים המרכיבים אותה. כמובן, ישנם יוצאים מן הכלל, ולדאבוננו ישנם מדי הרבה יהודים עניים אשר אחיהם מתעלמים מהם... אולם באופן כללי, מי שמטייל ברחבי ארה"ב נותר פעור פה אל מול רמת העשירות והנוחיות החומרית, בהן שרוי היהודי האמריקאי. הנוחיות האובייקטיבית הזו הולידה מצדה תחושת נוחיות סובייקטיבית, שעה שהיהודי מתענג לו בג'קוזי של העושר ובסאונת הנוחיות החומרית. החיים טובים, אפשר ליהנות מהחומרנות; החיים נעימים ומענגים, וכיוון שכך, נעשתה אמריקה למקום מבטחים, בו העתיד מבשר ליהודי שמים כחולים אינסופיים, בלא שיופיע ענן כלשהו ברחבי האופק. וזהו היצר הרע הגדול ביותר, אשר באופן כה טבעי מוביל את היהודי האורתודוקסי לחפש אחר פסקי הלכה אשר מעניקים לו גושפנקא "דתית" להישאר באותה ביצה טובענית וחומרנית של הגלות, ולאחוז בחוזקה באותם פסקים. 

 אין בכוונתי להיכנס שוב למושג ההלכתי של מצוות ישוב ארץ-ישראל. עשיתי זאת פעמים רבות מדי בעבר, רק בכדי להבין כי דבר לא ישכנע אנשים שאינם מעוניינים להשתכנע. העובדה המצערת הינה שישנם פוסקי הלכה, הנחשבים ברי-סמכא, אשר פסקו כי אין חיוב הלכתי לגור בארץ-ישראל , וזה יותר ממספק עבור יהודים שומרי מצוות אשר בין כה וכה לא היו עולים – אף אילו לא היה שום פוסק מעניק להם את ההיתר להישאר בגלות. שכן בשורה התחתונה, הרוב המוחלט מקרב היהודים הדתיים יודע כיצד להתחמק מהלכה בעלת השלכות מכאיבות לא פחות טוב מהיהודי הלא-דתי, וה"מציאות" – היא אשר, בשורה התחתונה, הופכת לסמכות ההלכתית העליונה בכל שטח בו רואה היהודי כי מדי מכאיב להיות ישר.

 ועל-כן, כאשר מדובר ביהודי היושב בגלות, הסמכות ההלכתית העליונה תימצא במילות העצב של רבותינו, אשר ביכו את כישלונם של 48 נביאים ו-7 נביאות להחזיר את ישראל בתשובה, וציינו כי רק שכנועו של המן את המלך להסיר את טבעתו ולחתום את גזרת ההשמדה – הוא אשר הצליח להביא את היהודים במרוצה לשיבה אל ה' (מגילה יד.).

 זוהי הסמכות ההלכתית העליונה עבור היהודי בגלות. אין שום דבר אחר, שום דבר, פשוטו כמשמעו, אשר ישכנע אותו לעזוב את סירי הבשר, אותם סירי בשר עסיסיים, אותם סירי בשר המענגים את החך, אותם סירי בשר לא כשרים או כשרים למהדרין של הגלות, איש איש כאוות נפשו – אין דבר שישכנע אותו לעזוב אותם עבור אותם סירים פשוטים וצנומים שבארץ-ישראל.

 ואין דרך להמחיש את הרעיון באופן יותר ציורי, יותר ממוקד, מאשר הבאת דברי רבותינו על הפסוק (בראשית ח', ט') – "וישלח את היונה וגו' ולא־מצאה היונה מנוח לכף־רגלה ותשב אליו אל־התבה". ואומרים על כך רבותינו (בראשית רבה ל"ג, ו') – "אלו מצאה מנוח לא היתה חוזרת, ודכוותה [באופן דומה](איכה א', ג') "היא [יהודה] ישבה בגוים לא מצאה מנוח", אלו מצאה [יהודה] מנוח לא היו [ישראל] חוזרים [לארץ-ישראל], ודכוותה (דברים כ"ח, ס"ה) "ובגוים ההם לא תרגיע ולא־יהיה מנוח לכף־רגלך", הא אלו מצאה מנוח לא היו חוזרים".

 הגזרה האלוקית ברורה לעין – היהודי לא ימצא מנוח בגלות, שכן אילו היה מוצא מנוח ומרגוע וקלות ונוחיות, לעלום לא היה חוזר לארץ-ישראל! כמה היטב הכירו חז"ל את היהודים.

 מבחינת רובם המוחלט של היהודים, שום טיעונים הלכתיים, שום תוכחה, שום דרגה של שמירת מצוות לא תצליח לשכנע אותם לעזוב גלות בה הם מוצאים חיים קלים, מרגוע ומנוח לכף רגליהם. וזו הסיבה אשר בגינה קיים חוק ברזל ביהדות, ולפיו הגלות לעולם תהיה מקום של אימה, פחד ואסון.

 ועל הפסוק (דברים י"א, י"ז) – "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה' נתן לכם" אומרים חז"ל בספרי (עקב מ"ג) – " אחר כל היסורים שאני מביא עליכם אני מגלה אתכם, קשה גלות ששקולה כנגד הכל".

 אני מבכה על כך שישנם פוסקי הלכה, אשר פסקו כי יהודי אינו מחויב לגור בארץ-ישראל. אני מבכה משום שאני יודע שזו טעות חמורה. כמובן, יהודי הפונה לפוסק עבור פסק הלכה מחויב לקבל את אותו פסק, אולם הפסק עצמו והחיוב לציית אליו אינם מעידים כי הפסק הוא נכון. אנחנו מצייתים לפסק מכיוון שאחרת ישרור ביהדות תוהו ובוהו, אולם מכך לא נובע שהפסק הוא נכון.

 וגרוע מכך - בעוד שברוב המקרים, לא תצמח תוצאה הרת אסון בשל פסק הלכה מוטעה, הרי שבמקרה שלנו – כפי שראינו לאסוננו בשנים שקדמו לשואה – ישנו חידלון מלהבין לא רק שישנו חיוב לגור בארץ-ישראל, כי אם יותר מכך – שכאשר באפשרותו של היהודי לגור בארץ והוא מסרב לקיים את הציווי, אזי אסון לאומי נוראי עומד בפתחנו.

 תמהני אם היהודי הממוצע מודע עד כמה הוא שֹנוי באמריקה. תמהני אם בידי היהודי הממוצע ישנו מושג ולו קלוש מאותו ארס אדיר מימדים, עמוק ורעיל ששמו שנאת יהודים בארה"ב. אני מסופק בכך. אנו חיים בתוך הגטאות שלנו, בגטאות ההולכים ונעשים יותר מוזהבים, ואיננו רואים ואיננו שומעים דבר, ביושבנו מרוצים בבדידות במחוזות הגלאט, המאפשרים לנו לברוח מהמציאות של מרירות ושנאה אכזרית. אנו חיים בעולם משלנו, בעולם החלומות והאשליות, ואיננו יודעים מדבר שמחוצה לו. שכן המקום היחיד בו יוכל היהודי ללמוד מה הגוי באמת חושב על יהודים הינו בית המרזח. בית מרזח טיפוסי, של מעמד הפועלים, "בַּר" מהסוג שמעט יהודים אי פעם יסתכנו להיכנס לתוכו, סוג "בר" אשר יהודים "נחמדים" לעולם לא יבקרו בו.

 ב"בר" – ורק ב"בר" – ניתן לשמוע את אמריקה בשירתה. אחר מספר לגימות, כשהאלכוהול נכנס לגרון, ניתן לשמוע מה יוצא החוצה. כל הקנאה והחמדה – והשנאה – כלפי היהודי אשר "שולט בכל" ו"מניע את הכל" וש"מחזיק בבעלות על אמריקה" באמצעות "רמאות ושקרים וזיופים" – אלא מה?

 וזה מה שקורה היום, כשהמצב יחסית טוב! האם נוכל לתאר מה יהיה, ה' ישמרנו, במקרה של התמוטטות כלכלית בעלת מימדים אדירים? האם נוכל לדמיין מה יקרה במידה והכלכלה האמריקאית, המהווה בלון נפוח ענק הממולא בגז של חוב אדיר, הוצאות והלוואות חסרות רסן, גירעון מסחרי, שיטת חיסכון והלוואה בנקאית הנשענת על כרעי התרנגולת של הלוואות שלעולם לא תשולמנה, וכלכלה שמהווה בלוף ענק, שעה שמקומות עבודה ומוצרים זולגים לעבר המרחב היפני-אסייתי – מה יקרה כאשר אותו בלון נפוח יתפוצץ?

 האם נוכל לתאר מה יקרה כאשר האמריקאי האלים אשר פונק ללא גבול במשך 40 השנים האחרונות בהן הוא זכה לעושר חסר תקדים והתפלש בבוץ החומרנות – מה יקרה כשיעמוד לפתע בפני הרס כלכלי? האם נוכל לדמיין מה יקרה כאשר אותם חיים של שלוש מכוניות למשפחה, מכשירי וידאו, טלוויזיה בכל חדר, חופשות, כיף, כיף, כיף – מה יקרה כשאותם חיים יגיעו לפתע לסיומם בחריקה?

 אדם כזה יהפוך לחיית-פרא, שכן הוא לא יוכל, פשוטו כמשמעו, להשלים עם ירידה חדה ברמת החיים. הוא יתמוך וילך שבי אחר כל מי שיבטיח להשיב לו את ימי הבירות והפרחים. והשעיר לעזאזל יהיה, כמובן – היהודי.

 מכיוון שכך, אני כבר לא טורח לשכנע יהודים בעניין המחויבות ההלכתית לעלות לארץ-ישראל, שהיא הסיבה החיובית לעלות. הם לא ילכו. יחדיו הם יושבים להם בסירי הבשר, תוך הפגנת אחדות יהודית מדהימה כנגד עזיבת ארץ הזהב. רפורמים, קונסרבטיבים, אורתודוקסים רגילים, אורתודוקסים חרדים, כולם אגודים יחדיו בשבועת אמונים לחיים הטובים ולמען כל מה שמייצג אותם.

 הדבר היחיד שנותר בידי לעשות הינו להזהיר אותם מפני הרב הגדול, בעל הסמכות ההלכתית הגדולה ביותר עבור היהודי בגלות. מי הוא זה? כמובן, ללא ספק, זהו הגוי.