הצדעה לגלות

הצדעה לגלות

המין האנושי, כך נראה, ניחן ביכולות בלתי מוגבלות בתחום הזיוף. יש בו, באדם, יכולת גאונית בלתי נדלית לרמות את הזולת ואת עצמו. מי יוכל למנות את יכולותיו לקרוא לחושך אור, ולאור – חושך; למר מתוק, ולמתוק – מר? הוא נושא על כתפיו את הזיוף בחוצות קריה, תוך שהוא קורא בטירוף חושים – "תחי האמת...".   

מונחת לפני חוברת המהווה עדות כתובה לביזיון אינטלקטואלי, לזיוף ולעיוות היהדות. היא מייצגת את רציחתם הזדונית של עקרונות היהדות, של ההלכה, של האמת. זהו רצח מבחינה יהודית, בצורתו הגסה ביותר. היא מסמלת את הזיוף ואת השקר, עיוות היהדות והשחתתה בידי אותם מודרדוקסים ושאר מיני "דוקסים" , המשתמשים ביהדות כמכשיר להכשרת עמדותיהם הלא-יהודיות, אך הכל כך נוחות ומשתלמות.

מונחת לפני חוברת המציגה טקסט של דבר הקרוי "הרצאת בנג'מין גוטסמן" אשר נתנה במרץ 1983 ב"ישיבה יוניברסיטי" על-ידי אחד בשם צ'רלס א. סילברמן. כותרתה – "לא עוד הר לפנינו – היהדות בחברה פתוחה".

כיצד אתאר את אותה חוברת, ובאיזה שם אקרא למסמך הזה בכדי שתכירוהו? ללא ספק, זהו לא פחות מאשר שיר תהילה לגלות, מזמור הודיה לגלות, הצדעה, הודאה, שבח לבורא אשר נתן לנו את הברכה של להינפץ על-פני כל הארץ. "ברוך אתה... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה של גלות מאושרת ונפלאה".

זהו מסמך סוציולוגי ממדרגה ראשונה, הדגם הזה של זיוף וסילוף, והוא מהווה מקור יקר מפז לדורות הבאים בכדי לתהות על קנקנו, כאשר יחקרו בעתיד את ההתיוונות האמריקאית אשר דברה בשם היהדות, אשר הורתה בזיוף ולידתה בסילוף אינטלקטואלי.

שערו לנפשכם. נייר זה הוקרא בישיבה, מרכז של לימוד תורה, מקום האמור להוות בית יוצר של אמת יהודית. המחבר מדבר על הגלות, התפוצה, אותה הזכירו אבותיו בתפילה דרך קבע – "ומפני חטאינו גלינו מארצנו" . והוא מדבר על הגלות, שעליה הכריזה תורה - "והפיצך ה' בכל-העמים... ובגוים ההם לא תרגיע ולא-יהיה מנוח לכף-רגלך, ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש... ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך" (דברים כ"ח, ס"ד – ס"ו). והוא מדבר על גלות, עליה אמרו רבותינו בספרי עקב מ"ג – "אחר כל היסורים שאני מביא עליכם אני מגלה אתכם, קשה גלות ששקולה כנגד הכל".

כן. כך מתיחסת התורה, כך מתיחסים חז"ל לגלות. עונש. סבל. כאב. אסון. אימה. וסילברמן? הנה מה שאומר אותו מודרדוקס נינוח, המתגולל בסיר הבשר הכשר (מהדרין, או שאולי רק כשרות רגילה?) של הגלות הכשרה –

"אנו היהודים האמריקאים מהווים קהילה בטוחה, כמו גם אמידה ובעלת השפעה; ארה"ב הינה שונה – שונה במהות, לא רק בדרגה – מכל תפוצה אחרת בה היהודי חי אי פעם. למעט אפשרות רחוקה של שינוי דרמטי בכל המבנה והאופי של החברה האמריקאית, קשה לדמיין שאי פעם נועתק ממקומנו על-ידי התעוררות מחודשת של אנטישמיות".

זה הפזמון החוזר בכל אותו זיוף וסילוף של היהדות. זו הגלות בידיהם של אדריכליה, המודרדוקסים מפלטבוש ובברלי הילס וכל יתר הפרוורים הנחים בהם אפשר להתרווח עם "גלאט", ליהנות משני העולמות, האמת והשקר, ולעשות אותם לאחד – שעטנז.

הרצאה שלמה אשר "מוכיחה" את ההתקדמות העצומה שהשיגו היהודים בגלות "שונה" זו, ששמה אמריקה, והמתבונן עומד בפני בכי, שכן לסילברמן זה כבר קדמו אלף סילברמנים בגרמניה שלפני היטלר, אשר הוכיחו שהגלות שלהם היא שונה ומפוארת ושדבר אינו יכול לשנות זאת.

הבעיה טמונה בכך שלבוּר מצטרף הלמדן-למחצה ולאסוננו, אף הלמדן ביותר, בהפיכת החזיר, הגלות, לכשר. הפניית העורף במתכוון לארץ-ישראל בתור ביתו היחיד של העם היהודי, בתור המקום בו ה' מעונין שהיהודי יגור, בתור המקום היחידי על-פני האדמה עבור היהודי לפי ההלכה – הפניית עורף זו הינה עיוות מכוון וסילוף של ההלכה, עליו אין כפרה.

זה לא יעזור להם – ולו לאחד מהם. ארץ-ישראל נבחרה בידי בורא עולם בתור ביתו הבלעדי של העם היהודי מהסיבה המאד מכוונת, שלעולם לא יהיו מודרדוקסים אשר יחיו בקרב העמים וימצצו מגביעיהם האידיאולוגיות והתרבותיות, יערבבו את מושגיהם הנוכריים עם אלו הטהורים של התורה ויולידו תערובת של שור וחמור, של צמר ופשתים, של יהודי וגוי, השעטנז המתיוון הגרוע מכולם. ארץ-ישראל נבחרה בתור מקום עבור בידוד אידיאולוגי ותרבותי יהודי, והגלות הייתה מאז ומעולם העונש הקשה והנורא מכל. סילברמן המתיוון הינו הדוגמא הברורה ביותר למה שה' חשש מפניו ושבעבורו החליט לבודד את היהודי מהעולם. הוא מעוות את המושג התורני של גלות משום שהמודרדוקסיות שלו, ההתיוונות שלו, מטבעה הינה עיוות של התורה.

אך גרוע מכל, זהו זיוף. זהו הפיכת מר למתוק, חושך לאור, ישראל לעמים. ובשום מקום זיוף זה אינו ניכר באופן כה גס, כה מדהים, כה בוטה כפי שהוא ניכר בסוף ההרצאה. שם, המודרדוקס, המתיוון, קורא "להתגבר על הפחד מפני חברה פתוחה – לבנות גשרים, אם תרצו לקרוא לזה כך, בין הקהילה היהודית והקהילה הלא-יהודית באמריקה". ואת צדקת מטרתו המזעזעת הוא מוכיח על-ידי מציאת מקור לחיזוק מהתורה, אותה תורה הקוראת – "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" (במדבר כ"ג, ט'); אותה תורה אשר צוותה הן על יציאה ממצרים והן, בעקבות כך, על עליה לארץ כנען – לא ל"אפר איסט סייד" ולא ל"אפר ווסט סייד" של מנהטן. וכך כותב סילברמן על-מנת להוכיח את סברתו בדבר הגלות המוזהבת והצורך לבנות גשרים בין יהודים לגויים –

"לפני ששנים עשר המרגלים יצאו לתור את הארץ המובטחת, כך מספר לנו המדרש, הדריך אותם משה כיצד לנהוג – "אם במחנים הם שרויין הם גבורים, בוטחין על כחם, אם במבצרים, חלשים הם ולבם רך" (במדבר רבה ט"ז, י"ח; מדרש תנחומא שלח ו').

"עתידה של יהדות אמריקה תלוי בשאלה האם נלך בעקבות עצת משה רבנו – האם מתוך פחד מפני זרים, נחיה כמו חלשים מאחורי חומות; או שמא יהיה בנו האומץ לחיות כגיבורים במרחב הפתוח האדיר לו אנו קוראים ארצות הברית".

בלתי-נתפס! באמת בלתי-נתפס! שכחו לרגע מהשטות המגוחכת הטמונה ב"לקח" זה, מפי אדם אשר ללא ספק יודע לטהר את השרץ בק"ן טעמים . מה שמאלף בלקח זה הינו חוסר השפיות המשווע הטמון בליבו. והטרוף שבתוך הטרוף הוא שהאדם האינטליגנטי הזה, על-פניו כך נראה, כלל אינו מסוגל להבין זאת!

שגעון! איזו מילה יכולה לתאר היטב יותר מהלך, בו אדם מנסה להוכיח את ההיבט החיובי של הגלות, וכן את הצורך לחיות יחדיו ולבנות גשרים בין יהודים לגויים, על-ידי הבאת בדיוק אותו פרק בתורה הדן בחטא עשרת המרגלים שלא רצו לחיות בארץ-ישראל ובכרו על-פניה את החיים בגולה! מזה זמן רב אני משוכנע שישנה נטייה חזקה לחוסר שפיות בקרב היהודי בן-זמננו, וכאן, ללא ספק, אבחנתי מקבלת אישור מבהיל.

אם יש בתורה פרק אשר היה על סילברמן להתחמק ממנו, אשר היה אמור לברוח ממנו מתוך בהלה אינטלקטואלית, ללא ספק זהו הפרק בו עשרת המרגלים המודרדוקסים בחרו בגלות בארץ מצרים תחת קיום המצווה של לחיות בבידוד בארץ כנען. אם יש פרק ממנו אסור היה לו להביא ראיה לזוהר שבגלות, הרי זה הפרק בו נאמר לאותם מרגלים שבחרו בגלות – "אך בה' אל תמרדו" (במדבר י"ד, ט'); הפרק בו האלקים הכועס של ישראל אמר בהקשר לאלו אשר בחרו ב"מרחב הפתוח האדיר" לו הם קראו מצרים – "עד אנה ינאצני העם הזה... אכנו בדבר ואורשנו" (שם י"א – י"ב); הפרק בו העניש אותם האלקים בכך ש"במדבר הזה יפלו פגריכם" (שם כ"ט); הפרק בו מוזכר ליל הבכי אשר בגינו קבע ה' "בכיה לדורות" (תענית כט.) ועשהו ליום החורבן הלאומי – תשעה באב; הפרק שבהקשר אליו כתב דוד המלך בספר התהלים שלו – "וימאסו בארץ חמדה..." (תהילים ק"ו, כ"ד).

איזו עדות היא זו ביחס לתקופתנו ולמודרדוקסים החיים בה, שסילברמן הוא כה מתיוון וכה שרוי בתרבות הגויים ובשעטנז שלו, עד שהוא אפילו אינו מבין את סיפורם של המרגלים. גרוע מכך, שהוא אינו קולט שהוא עצמו אחד מהם! שהוא, בדרכו העצובה, "מואס בארץ חמדה" בבוחרו את "המרחב הפתוח האדיר לו אנו קוראים ארצות הברית...".

זה לא יעזור לאף אחד מהם. המודרדוקסים לא יצליחו לקבוע ולכוון את גורלם בכך שימאסו בארץ חמדת ה' יותר ממה שהצליחו אבותיהם. הגלות הינה קללה, הגלות גורלה נחרץ לאבדון, ובשעה גורלית זו של "אתחלתא דגאולה", גל זעמו של ה' ישטוף את הגולה ואת כל השרויים בה אשר מאסו בארץ חמדה. צאו משם כל עוד אתם יכולים. "ובהר ציון תהיה פליטה" (עובדיה א', י"ז). רק בהר ציון, רק שם. ולא בהר המודרדוקסיה.