הצילו את יהדות ברית המועצות

הצילו את יהדות ברית המועצות

 אישה נהרגה ברחובות ניו יורק, שעה שארבעים איש צפו ולא עשו דבר, ואנחנו הרעדנו את אמות הספים כנגד אותה תופעה של חוסר אכפתיות. אולם ברגע זה נרצחת אמונה עתיקה של שלושה מיליון יהודים בברית המועצות ואנו אוטמים את אוזנינו מלשמוע את זעקת אחינו; מה נאמר על אדישות חסרת לב שכזאת?  

 אחינו ברוסיה נרצחים כיום, שעה שאנו ממשיכים לעסוק בענינינו. לוקחים את אותה יהדות רוסית איתנה, בעלת עומק וצדקות, אותה יהדות רוסיה בה התגאה עמנו במשך מאות שנים, וחונקים אותה, בעוד אנחנו ממירים ערוצים מול מסך הטלוויזיה. 350 בתי-כנסת כבר ננעלו עד כה, ונשארו רק 97, האמורים לשרת את כל הקהילה היהודית; רבנים ומנהיגים קהילתיים נעצרו; מסך של ברזל הוגף כחוצץ בין בנינו לבין אבינו שבשמים; מעשיהם עולים בחומרתם על אלו של הנאצים, אשר לקחו רק את הגופות, בעוד הם מבקשים לקחת את הנשמות. מי בוכה? מי פועל? מי עומד כנגד העוול על-מנת שיספרו אותו, על-מנת שאולי יוכל להשפיע?

 בתור יחידים, אנחנו מתענגים בחיים הטובים, מתעלמים מאחינו, ומכריזים – אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עלי נפשי . הארגונים הגדולים והאמידים הולכים לוושינגטון ומנפיקים הודעות לעיתונות, תוך שהם מתנשמים ומתנשפים מתוך נכבדות חסרת מעש. הם מתכנסים ומתדיינים ושוב מתכנסים – ואין כל חדש תחת השמש.

 תשאלו – מה אפשר לעשות? האם יש משהו שניתן לעשות בכדי להציל את יהודי רוסיה מהכחדה רוחנית? אכן, ישנו. אולם לפני שדנים בכך, צריך להבין דבר אחד. שתי שאלות חמורות עומדות לנגד עינינו. רק אחת מהן נוגעת ליהדות ברית המועצות. השניה נוגעת אלינו. אף אילו לא היה נמצא פתרון לשאלה הראשונה, הרי ששתיקתנו הרועמת הייתה דבר מספיק נורא בכדי שנהיה אשמים. שכן מי שאינו זועק כאשר הוא פצוע, למעשה מכריז – לא כואב לי. ואם איננו מרגישים כל כאב – וזאת בלא קשר לשאלת המעשיות של הרפואה – הרי שחדלנו מלהיות חלק מהגוף של עם ישראל, ובעומדנו בפני בית דין של מעלה אנו נכנסים להגדרה שעליה אמרו רבותינו (אליהו זוטא ט"ו) –

 "בזמן שהרבים שרויים בצער ויחיד פורש מביניהם, שני מלאכי חבלה מלוין לו מבית הכנסת ועד ביתו ואומרים לו, אותו האיש שפרש מן הציבור אל יראה בנחמת ציבור" .

 תהיה זו בעיה מוסרית חמורה עבורנו – אפילו לו יצויר שאין כל פתרון מעשי לסבלם של יהודי רוסיה.

 אולם קיים פתרון אפשרי, והוא שורטט בקווים כלליים בידי קבוצה המכונה "מאבק הסטודנטים למען היהדות הסובייטית". זוהי קבוצה אשר מבין כל הארגונים היהודיים, הם לבדם עוררו את עצמם ואת מצפונם וערכו משמרת מחאה מול המשלחת הסובייטית לאו"ם לפני שבועיים. נראה, כי קבוצה זו לבדה היא אשר הבינה מהי הדרך האחת והיחידה אשר ניתן באמצעותה להזיז את הדב הרוסי, שעה שהם יצאו לרחובות והעלו לכותרות בפעם הראשונה את הנושא של יהודי רוסיה.

 ועם זאת, אני עדיין חושש, כי אף קבוצה יחידה זו, לא זכתה להבין באמת את מה שצריך להבין.

 שלא תהיינה טעויות. הרעיון שנצליח להזיז את הממשל הסובייטי נראה במבט ראשון אפסי עד מגוחך. איזה אדם הגיוני יכול לסבור שכמה יהודים אמריקאים, אותם ניתן למנות על אצבעות כף היד, יצליחו להזיז אומה בת 200 מיליון נפשות, המחזיקה בנשק גרעיני? וכי איזה נשק מצוי בידינו, כדי שנוכל להזיז את ההר הזה? הנשק היחיד המצוי בידינו – מלבד אבינו שבשמים – הינו היכולת להרעיל את האווירה שבין ארה"ב לברה"מ. בשעה שהסובייטים, המתחבטים בבעיותיהם הכלכליות מבית, ומאוימים בו בזמן על-ידי סין השואפת לבכורה בעולם הקומוניסטי – בשעה שאותם סובייטים זקוקים נואשות ליחסי ידידות עם ארה"ב, והם עושים כל מאמץ על-מנת להפחית מתחים – בנקודה זו טמונה תקוותנו האחת והיחידה, אף אם היא קלושה, לשחרר את יהודי ברה"מ.

אם נצליח לערער את תחושת הקרבה והרצון הטוב שבין המעצמות, אם נצליח לחסום את הגישה החדשה המתרקמת במסדרונות המדיניים, וזאת על-ידי שנלבה אש של אנטי-קומוניזם, על-ידי שנצעק בקול גדול באוזני העולם כולו, כי ברה"מ הינה אותו ענק מרושע שתמיד שאף ועדיין שואף לשעבד את העולם כולו, כפי שמעידה רדיפת היהודים שם – אם נצליח בזאת, אז, ורק אז, אפשר לקוות שדעת הקהל האמריקאית תתנגד בעוצמה רבה לרעיון של יחסים ידידותיים עם הסובייטים, עד כדי שהממשל האמריקאי יאט את צעדיו לעשיית שלום.

אם זה יקרה, יתכן שהסובייטים יעשו חשבון ויגיעו למסקנה, שזה לא משתלם לדכא את היהודים ולהסתכן בכך שארה"ב תשנה את מדיניות החוץ שלה ביחס אליהם.

אם ישנה תקווה, זוהי התקווה האחת והיחידה. כיצד ניתן ליישם זאת? על-ידי שנגיע לתודעת דעת הקהל האמריקאית, על-ידי כך שהסיפור של יהודי רוסיה יעמוד לנגד עיניהם באופן תמידי, על-ידי רעש בלתי פוסק. משמרות מחאה זה דבר טוב, אך ודאי שאינו מספיק. בכמה כותרות זכתה משמרת המחאה השקטה? בפעם הראשונה זה מעניין והעיתונות המקומית העניקה לזה כיסוי. אולם כמה יומונים מחוץ לניו יורק נתנו כותרת למשמרת המחאה מלפני שבועיים? כמה עיתונים בתוך העיר ניו יורק יעניקו כותרת למשמרת המחאה השניה והשלישית והרביעית?

אנחנו חייבים ליצור כותרות, והן מושגות רק על-ידי פעולות אמיצות ודרמטיות. במידת הצורך, אי אפשר שפעולות אלו תוגבלנה למכובדוּת נינוחה ולמסגרת החוק. פלישה אל תוך המשלחת הסובייטית, הפרעה למושב עצרת האו"ם בשעה שהנציג הסובייטי קם לדבר – אלו חלק מהדרכים אשר יבטיחו כי האומה כולה תשמע על גורלם של היהודים הסובייטים.

לא מדובר כאן במשימה קלה ונעימה, אולם אין זה תפקיד עבור אנשים שמפחדים ללכלך את ידיהם. היהדות הסובייטית לא תעמוד ותחכה בשם המכובדות והעדינות.

הדבר יהיה כרוך בגינויים מכל אותם גורמים "מכובדים" בעולם היהודי, אשר יותר דואגים לעצמם ולתדמיתם ממה שהם דואגים ליהודי ברית המועצות. אולם להווי ידוע, כי מי שדואג שמא תדמיתו תוכתם – אין לו מה לחפש כאן. המאבק למען שחרור הארץ מעול המשטר הבריטי אף הוא נעשה קשה הרבה יותר בשל אותם אלו אשר סרבו לפעול כמו "פושעים" ולהשתמש באלימות. בשורה התחתונה, הוכח כי אותו מיעוט אשר לא חשש להילחם הוא אשר צדק, ודרכו היא אשר הביאה לניצחון במאבק. השחורים באמריקה במשך 100 שנים היו משועבדים, נרדפים ומושפלים. וראוי שהכל ידעו, כי הארגונים הקיצוניים כגון CORE ו- SNCC עשו יותר באמצעות השתלטויות על משרדי ממשלה ובאמצעות הפגנות רחוב מאשר כל הארגונים השחורים המכובדים יחדיו. אינני מטיף לאלימות לשמה, ואינני דוגל בה כאשר יש ברירה אחרת. אני רק מוחה כנגד אלו אשר רוצים לכבול את ידינו ולהגביל את מאמצינו לפעולות מכובדות. יש בידינו נשק אדיר, שהוא הרוח האנטי-קומוניסטית הכללית המנשבת באוויר, ואל לנו להסס להשתמש בו. מי שישווה אותנו ל-CORE ויטען כי אותה קבוצה גרמה נזק בדעת הקהל והרחיקה לבנים מתמיכה במטרתם באמצעות פעולותיה הקיצוניות ואיומיה – עליו לדעת שכל עוד ש-CORE לא הטרידה את איש הצפון הטיפוסי , אזי אותו אדון היה שמח לתמוך בהפגנותיהם בדרום . באופן דומה, יהיו מעט מאד אמריקאים אשר יתנגדו לכך שנצא למסע הטרדה כנגד הסובייטים, ורבים יריעו ויצטרפו אלינו.

אני מעלה את הדברים, משום שבמפגש של סטודנטים אשר השתתפו במשמרת המחאה, דחו מנהיגי הקבוצה, בעקבות השפעתם של צוותי ההוראה עליהם, כל צורת מחאה למעט משמרת שקטה, צום וכדומה. אכן, במכתב אשר שלחו לחברים בשבוע שעבר, טרחו המנהיגים רבות על-מנת להדגיש כי ארגונם הינו ארגון אחראי –

"אנו מתכוונים לדאוג לכך שתנועתנו תהיה תנועה אחראית ביותר".

"אנו פועלים במסגרת של תנועה שהיא אחראית ובעלת יכולת מעשית".

"לפי הבנתנו, הזמן הזה הינו בשל עבור פעולות הפגנה אחראיות".

"אחריות" הינה מילה, הדומה למילים "אימהות" ו"הדגל". כולם אוהבים אותה. במידה והמשמעות של "אחריות" הינה תכנון מתוך קור-רוח, חשבון מתוחכם, מסירות אמיתית – נהיה אז כולנו אחראיים, על כל המשמעויות הנלוות לכך. אולם אם, כפי שאני חושש, המשמעות היא שהסטודנטים – ישמרנו הא-ל – לא יסתכנו באלימות אפילו כאשר זוהי הדרך היחידה להציל את היהדות הסובייטית, אזי התנועה הזו אכזבה אותנו ולא הצדיקה את התקוות הגדולות אשר תלינו בה.

השולחן ערוך באורח חיים סימן ש"ו קובע, כי יהודי מחויב לחלל את השבת הקדושה בכדי להציל יהודי אחר מסכנת שמד. חוקי בני האדם, ללא ספק, אינם עומדים בדרגה גבוהה יותר.